בגמרא במסכת ברכות (דף מב.) אמרו, תיכף לנטילת ידיים, ברכה. ובפירוש דברי הגמרא נחלקו רבותינו הראשונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר לדבר לדעת הרמב"ם.
ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. וכתב הטור (לרבינו יעקב, בנו של הרא"ש רבינו אשר.) שהרא"ש היה רגיל, אף במים ראשונים, שלא להפסיק ולא לדבר עד ברכת המוציא.
ובתלמוד ירושלמי אמרו, כל מי שתוכף לנטילת ידיים ברכה (דהיינו שאינו מפסיק בין נטילה לברכה), אין השטן מקטרג באותה סעודה, ופשטות לשון הירושלמי, נראה שמדבר על הפסק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, שהרי אמרו שאין השטן מקטרג באותה סעודה, משמע שמדבר על סעודה שעומד לפניה, דהיינו בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, אלא שאפשר לפרש שמה שנאמר אין השטן מקטרג כל אותה סעודה, הכוונה על העבר, שלא יינזק מהמאכלים שאכל, ויש סימוכין לפירוש זה בדברי הירושלמי מכמה מקומות.
ומרן הבית יוסף (סימן קס"ז) אחרי שהביא דברי הפוסקים והירושלמי בעניין זה, סיים, וכן נכון לעשות ליזהר גם במים ראשונים. ומשמעות לשונו "וכן נכון ליזהר" הוא, שמעיקר הדין הלכה כהרמב"ם שמותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא, ומכל מקום ראוי לחוש וליזהר שלא לדבר כלל בין נטילת ידיים לברכת המוציא. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.
