שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ג אדר תשפ"ד / 22 בפברואר 2024

אין קשר בין הדברים, אפילו אם ברור לו ששכח לברך בתחילה, עליו לברך ברכה אחרונה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה בהרהור הלב

בהלכה הקודמת, ביארנו בקצרה את עיקר דינו של אדם העומד באמצע האכילה, וכעת הוא מסופק האם בירך על מה שהוא אוכל. וכגון, אדם האוכל תפוח, ובאמצע האכילה, עלה בלבו ספק שמא שכח בכלל לברך על התפוח "בורא פרי העץ". וכתבנו, שאדם כזה אינו חוזר לברך מספק, מפני שהחיוב לברך הוא מדברי חכמים, ולכן במקום ספק אין חיוב לחזור ולברך שנית. ושאף אם ירצה לחזור ולברך, אין לו רשות לעשות כן, מפני חומרת האיסור לברך "ברכה שאינה צריכה", כלומר, ברכה שאין בה צורך. שהרי אם באמת הוא בירך על מה שהוא אוכל, נמצא שברכתו שהוא מברך בשנית היא מיותרת, והרי בברכה הוא מזכיר שם שמים, נמצא שהזכיר שם שמים לחנם, שהוא עוון חמור מאד. ולכן להלכה, אינו חוזר לברך מספק.

ועתה עלינו לדון, כאשר אדם זה מסתפק אם בירך או לא, והורינו לו שאסור לו לברך מחמת הספק. האם כעת הוא רשאי להמשיך לאכול כדרכו? או שיש איסור בדבר?

ושורש הספק, שהרי אמרו רבותינו במסכת ברכות, "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל (מלשון מעילה, גניבת דבר שהוא קדוש) בקדשים. שנאמר, לה' הארץ ומלואה". ואם כן, הגם שאנו אומרים לו לאותו אדם שאינו חוזר לברך, מכל מקום עדיין אין בידו היתר להמשיך לאכול בלא ברכה.

ולפיכך כתבו התוספות ורבינו המאירי, שמכיון שמי שאוכל בלא ברכה נחשב כמי שמועל בקדשים, הלכך, אפילו במקום ספק, חוזר לברך מספק אם רוצה להמשיך לאכול. אולם מבואר שדבריהם מנוגדים לכאורה לפשט דברי הרמב"ם, שכתב שמספק לא יברך. משמע שלא יברך כלל.

ורבינו הריטב"א, אחרי שכתב שמי שמסתפק אם בירך או לא אינו מברך מספק, כתב כך: אבל תמיהני, היאך (איך) חוזר ואוכל בלי ברכה מן הספק? והרי הוא מכניס את עצמו בקום ועשה במה שהוא נהנה מקדשי שמים, וכאילו מעל. וממשיך הריטב"א, שלפי דעתו, היה ראוי שאותו אדם יברך שנית מספק, או שיפסיק לאכול מיד. ומבואר שגם הריטב"א תמה על הדבר, שאף שאנו מורים שאינו מברך מספק, מכל מקום איך יוכל להמשיך לאכול בלא ברכה?

וכעין דברי הראשונים הללו פסק למעשה בשו"ת דבר משה, שמי שהיה אוכל, והסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל, לא יחזור לברך מספק, אבל, גם אינו רשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו. וכן פסק בשו"ת ראש משביר. ועוד.

אולם לעומתם, הגאון בעל ספר "חוק יעקב" כתב, שמדברי הרא"ש מוכח שאין צורך לחזור לברך מספק, וכל שהוא מסופק אם בירך, רשאי לחזור ולאכול, שחכמים פטרו אותו מן הברכה, וכלשונו: "ואין בזה משום ש"אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה", כיון (שבאי החזרה על הברכה) הוא מונע את עצמו מאיסור ברכה לבטלה". כלומר, מכיון שאותו אדם אינו מברך שנית, בכדי שלא להכשל באיסור ברכה לבטלה, ממילא, הוא פטור כעת מן הברכה, ומותר לו להמשיך לאכול כמה שירצה ללא חשש. והביא כל זה מרן הרב זצ"ל בספרו "טבעת המלך".

ומכל מקום, כתב מרן הרב זצ"ל, שבכדי לצאת ידי כל ספק, נכון להחמיר, שמי שמסתפק אם בירך, והוא מעוניין להמשיך לאכול, יחזור ויברך שנית "בהרהור הלב", כלומר, שלא יבטא את הברכה בפה ממש, אלא רק במחשבה בלב. שאז, לדעת הרמב"ם, יוצא ידי חובת הברכה, כי הרמב"ם סובר לענין ברכות שהמברך בלבו יצא ידי חובת הברכה. וממילא, יוכל לחזור ולברך בהרהור, שאין כאן חשש ברכה לבטלה, ומצד שני, יצא ידי חובת הברכה שוב, ויוכל להמשיך לאכול בהיתר מרווח יותר.

ולכאורה יש לשאול, שאם הברכה בהרהור הלב היא ברכה טובה, אם כן, גם לענין איסור "שם השם לשוא", יש לאסור אפילו כשאינו מבטא בשפתיו את שם ה', ואם כן, מה הרווחנו בכל שיברך בלבו?

והתשובה לכך, כי איסור הזכרת שם שמים, אינו שייך בהרהור הלב, אלא בבטוי שפתיים דוקא, מה שאין כן דין ברכה, שלדעת הרמב"ם די בהרהור בלבו. ואף שלהלכה אנו פוסקים שגם בברכות צריך לבטא בפיו את הברכה, מכל מקום בנדון שלנו, יש לסמוך על שיטת הרמב"ם להרהר את הברכה בלבו.

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, וכגון שהוא אוכל תפוח, והוא מסופק אם בירך עליו בורא פרי העץ. לא יחזור לברך מספק. ואם רצונו להמשיך באכילתו, יברך שוב ברכת בורא פרי העץ "בהרהור הלב" בלבד, ולא יוציא את הברכה בפיו ממש.

תאריך השאלה:
י"א אדר תשפ"ד / 20 בפברואר 2024

זה מה שהיה. לא היו שכנים דתיים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


להתלוות לנסיעה עם יולדת בשבת

שאלה: כאשר נאלצים להזמין בשבת אמבולנס לפינוי יולדת לבית החולים, האם מותר לבעלה להתלוות אליה לבית החולים?

תשובה: במשנה במסכת שבת (דף קכח:) שנינו, מסעדין ומיילדין את האשה בשבת, ומחללין עליה את השבת. ובגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם היתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר", כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר, יש להדליק עבורה נר בשבת, משום שהיא בסכנה, ויש לחלל שבת עבורה. ושאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר שיש לחלל שבת עבור היולדת, כמו ששנינו במשנה? והשיבו בגמרא, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה. ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת, שתהיה רגועה בשעה שהיא שרוייה בסכנה.

ומכאן למד הגאון בעל החזון איש (באגרותיו ח"א סימן קמא), שיש לזרז את מי שמלוה את היולדת שיסע עמה בשבת. כי בודאי אין דעתה של היולדת מיושבת, והיא עלולה לבוא לידי סכנה מחמת לחצה כשהיא לבדה. ולכן יש ליסוע עמה לבית החולים, ולא לשלחה לבדה. (וכן מטעם זה מותר להזריק ליולדת זריקת "אפידורל" בלידתה, כדי ליישב את דעתה. חזון עובדיה ח"ג עמוד שכב).

ובספר אור לציון חלק שני (עמוד רסב), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול ז"ל, שאם היולדת שותקת, ואינה מבקשת שיתלוו אליה לבית החולים, אסור ליסוע עמה להתלוות אליה. ורק אם היא מבקשת שיתלוו אליה, אז יש לשמוע בקולה, כדי ליישב דעתה.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט עמוד קסו, ובחזון עובדיה שבת  ח"ג עמוד שכ) כתב לדחות את דברי הגאון רבי בן ציון אבא שאול בזה. משום שיש לחוש שהאשה אינה מבקשת שיתלוו אליה, הוא משום שהיא חוששת לגרום לאחרים איסור במה שיסעו עמה, כי היא אינה יודעת שהדבר מותר כדי להרגיעה.

ולכן, אפילו אם האשה שותקת, יש להתלוות אליה לבית החולים. ורק אם היולדת אומרת בפירוש שאין כל צורך ללוותה, וניכרים הדברים שהיא רגועה ואין לה צורך במלווה, אז שומעים לה, ואין לחלל את השבת כדי ללוותה.

ולסיכום: יולדת שנאלצת ליסוע בשבת ללידתה, יש לבעלה או למי מבני או מבנות משפחתה להתלוות אליה בנסיעתה. ואפילו אם היא שותקת, ואינה מבקשת בפירוש שיתלוו אליה, יש להתלוות אליה.

ומעשה ברבנית מרגלית יוסף עליה השלום, רעייתו של מרן רבינו זצ"ל, שכאשר היתה גרה בפתח תקוה, הגיע זמן לידתו של בנה (הוא הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א), והיה הדבר ביום שבת קודש. וכשהרגישה הרבנית צירי לידה, יצא בעלה מרן הרב זצ"ל לבית השכנים, שלא היו שומרי תורה, וביקש, אם יוכל אבי המשפחה לקחתם לבית החולים במכוניתו. אמר לו השכן, ככה אתם הדתיים, כשמתחשק לכם אתם נוסעים בשבת! שמעה כן הרבנית, אמרה לבעלה, אוכל ללכת מעט מן הדרך ברגל, שלא יאמרו שהרב נוסע בשבת, ואחר כך ניסע ברכב. וכך הלכה עוד ועוד, ואמרה שיכולה ללכת עוד מעט, ואחר כך תסע ברכב, עד שהגיעה לבית החולים ברגליה, וילדה את בנה לחיים טובים ולשלום.

תאריך השאלה:
ה' אדר תשפ"ד / 14 בפברואר 2024

בדיעבד כן, אבל לכתחילה יפתח את הברז כדי שיהיו המים זורמים ובאים אליו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צורת הברכה

בימים שלפני ט"ו בשבט, למדנו הלכות ברכות, ועתה נבאר את הדין, שיש לברך על מאכל, רק כאשר הוא מונח לפני המברך, שהלכה זו, היא ראשונה לכל הלכות ברכות.

שימתין עד שיובא המאכל לפניו
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו, כלומר שיהיה המאכל או המשקה מונח לפני המברך בעת הברכה. ומבואר בתלמוד ירושלמי, שמי שבירך על מאכל בזמן שאותו מאכל לא היה לפניו, ורק אחרי שבירך הביאוהו לפניו, צריך לחזור ולברך שנית על אותו מאכל לפני שיאכל ממנו.

נמצא שהמברך על מאכל בשעה שהוא אינו מונח לפניו, בירך ברכה לבטלה, ועתה עליו לחזור ולברך שנית. וכדברי הירושלמי פסקו מרן השלחן ערוך וכל הפוסקים, משום שאם לא היה לפניו מאותו מאכל בעת שבירך, לא היה לברכה "על מה לחול", ולפיכך צריך לחזור ולברך שנית. ואפילו אם כיוון בעת שבירך, על אותו המאכל שיובא לפניו, צריך לחזור ולברך.

מאכל עטוף
אם היה המאכל מונח לפניו בזמן הברכה, אלא שהיה מונח בתוך קופסא, או שהיה עטוף בנייר, אינו חוזר לברך עליו, כיוון שהיה מונח לפניו ובידו הדבר לקחת ממנו לאכלו. אך בודאי לכתחילה יש לנהוג כמו שביארנו כבר, שמצווה שיאחוז את מה שמברך עליו ביד ימינו, ולא יסתפק במה שהמאכל מונח לפניו, אפילו אם אינו עטוף בנייר וכדומה.

עומד בסמוך לנחל או לברז זורם
מי שעומד על אמת המים, (כלומר, עומד סמוך לנחל או נהר זורם), ורוצה לברך על המים, מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו בזמן שבירך. וטעם הדבר, מפני שבאמת המים, המים עתידים בודאי לבוא לפניו, כדרכו של נהר שזורם כל הזמן, ואין הדבר דומה לפירות וכדומה שהובאו לפניו אחר שבירך, מפני ששם אין הדבר ברור כל כך שהפירות יובאו לפניו. וכן הדין אם שותה מים מן הברז, שיכול לברך ולשתות מן המים שזורמים אחר כך.

באופן שהמאכל בודאי יובא לפניו
כתב הפרי מגדים, שאף לגבי פירות ושאר מאכלים, אם הדבר ברור שהם יובאו לפניו, וכגון שהם נמצאים בחדר הסמוך וכיוצא בזה, לא יחזור לברך כאשר הם יובאו לפניו, משום שיש מקום לומר שדינם שווה לדין אמת המים שהזכרנו, ולכן מחמת הספק אין לברך שנית. ובודאי שכל זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך להיזהר שיהיה המאכל לפניו ממש וכמו שביארנו.

ולסיכום: יש לברך על מאכל, רק כאשר המאכל מונח לפני המברך. ואם המאכל לא היה מונח לפניו בשעת הברכה, עליו לחזור ולברך שנית בשעה שיובא המאכל לפניו. אולם אם היה הדבר ברור שהמאכל יובא לפניו, כגון שהיה מונח בחדר סמוך וכדומה, בדיעבד אינו חוזר לברך שנית על המאכל.

העומד בסמוך לנהר זורם, או לברז פתוח, רשאי לכתחילה לברך על המים העתידים לבא לפניו, ולשתות מהם.

תאריך השאלה:
ל' שבט תשפ"ד / 9 בפברואר 2024

מותר לערב מים בשבת וביום טוב עם טחינה גולמית, כדי לדלל אותה, ולהוסיף להם לימון ומלח. הטעם לזה, כיון שאין איסור לישה אלא במערב חלקים שונים ומחברם זה לזה, אבל כאן אינו מערב שום חלקים, אלא בסך הכל מדלל הטחינה הגולמית על ידי המים. (אור לציון ח"ב עמוד רמט. ועוד).

אבל אם רוצה לאחר מכן לערב בטחינה שום, חומוס וכדומה, צריך לשנות מדרך הלישה, דהיינו שאם דרכו לערב בכח, יערב בנחת, ואם דרכו לערב בנחת, יערב בצורת שתי וערב. ויש מחמירים גם לשנות בסדר נתינתם, דהיינו קודם ליתן השום והחומוס, ולאחר מכן את הטחינה, ולשנות גם בצורת הערבוב. אבל מעיקר הדין די לשנות בצורת הערבוב. (עיין באור לציון שם, ובחזון עובדיה שבת ח"ד עמוד רפג. ודו"ק).

התשובה נמסרה על ידי הגאון רבי גד יזדי שליט"א באמצעות "אינסטרב".

תאריך השאלה:
ל' שבט תשפ"ד / 9 בפברואר 2024

ענין זה התבאר גם כן, שכל הבעיה היא כאשר בודקים את הביצה כפי שראוי לעשות כשזה אפשרי, אבל אם מבשלים ביצה, שוב לא ניתן לבדוק אותה, ואנו סומכים על הרוב שאין בהם דם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דם בביצה – המציאות בזמנינו

אתמול ביארנו, שאסור לאכול דם הנמצא בביצים, ושיש אופן שדם הנמצא בביצים אוסר את כל הביצה, משום שדם הנמצא בביצה הוא תחילת ריקום האפרוח שדמו אסור.

"ספנא מארעא"
ולאור מה שנתבאר שאיסור הדם הוא מפני שזהו תחילת ריקום האפרוח, עולה השאלה, לגבי רוב הביצים הנמכרות כיום (כגון ביצי "תנובה" בארץ ישראל), על ידי המשווקים הגדולים, האם יש בהם בכלל איסור דם? משום שכידוע כמעט כל התרנגולות המטילות את הביצים הללו, סגורות בלולים מבלי אפשרות לצאת ולבא כלל, ואין שם שום תרנגול זכר, ולכן יש לשאול אם יש איסור בביצים אלו, (שצורת הטלתן נקראת בלשון חז"ל "ספנא מארעא", כאילו התרנגולת ילדה את הביצים מהעפר), שהרי בודאי דם זה אינו תחילת ריקום האפרוח.

דברי הגר"מ פיינשטיין
והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל נשאל בזה כבר בשנת התשי"ז (1957), וכתב שאף על פי שמן הדין יש להקל בביצים אלו על ידי זריקת הדם עצמו, וכל הביצה תהיה מותרת, אך מכיוון שיש לולים שמגדלים תרנגולים עם תרנגולות ביחד לצורך גידול אפרוחים (לאכילה), ולפעמים כשיש להם הרבה ביצים יותר מכפי שצריכים לצורך אפרוחים, מוכרים גם את הביצים שנולדות מזכרים עם הביצים שנולדו בלא זכרים, לכן כתב שראוי להחמיר לזרוק את כל הביצה אם נמצא בה דם (בחלמון לדעת מרן. ובכל מקום לדעת הרמ"א כפי שנתבאר בהלכה הקודמת). אך מכל מקום, מן הדין יש להקל בזה, כיון שכאמור, רוב מוחלט של הביצים אינם מופרות מזכרים, ולמיעוט רחוק כל כך אין לחוש מן הדין.

אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, בשו"ת מנחת יצחק, כתב להחמיר בענין זה מן הדין ממש.

דברי מרן זצ"ל
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל האריך בתשובה בדין זה (בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' ב, ובח"ג יו"ד סי' נז), והעלה להקל בביצים הנמכרות בזמנינו, שדי לזרוק את הדם הנמצא בהן, אבל כל הביצה מותרת, משום שרוב מוחלט של הביצים, אינם ביצים של זכר, והדם שבתוכם אינו יכול להיות תחילת ריקום של אפרוח. ולפיכך אין להאריך בהלכות דם הנמצא בביצים, לפי שבדרך כלל בזמנינו קונים ביצים בחנויות מידי המשווקים, ודי בהוצאת הדם עצמו וכל הביצה מותרת. ודין זה נכון לדעת מרן זצ"ל, הן לספרדים והן לאשכנזים.

תאריך השאלה:
כ"ה שבט תשפ"ד / 4 בפברואר 2024

הספרדים נוהגים שאשה לא חייבת לקבל שבת בהדלקת הנרות. ולכן אנו מברכים על ההדלקה לפני ההדלקה, ולאחר מכן מדליקה, וכשמסיימת את ההדלקה יכולה לקבל שבת. לכן אין בעיה שתדליק גם את האורות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוי אורות החשמל קודם הדלקת נרות שבת

בהלכה הקודמת ביארנו, כי מעיקר ההלכה ניתן לצאת ידי חובת הדלקת נרות של שבת גם בנרות של חשמל, שכן עיקר תקנת רבותינו בהדלקת נרות שבת היתה בשביל שיהא נר דולק בבתיהם של ישראל ביום השבת, מצד מצות כבוד שבת ועונג שבת, וגם בנרות של חשמל מתקיימת תקנה זו. ועל כן במקום שלא ניתן להדליק נרות של אש ממש, מותר להדליק נרות של חשמל ולברך על הדלקה זו כאשר ביארנו.

והנה לדעת מרן השלחן ערוך, לאחר שהדליקה האשה נרות שבת, אסור לאדם אחר לברך על הדלקה של נרות נוספים. מפני שעל אף שיש בתוספת האור תוספת לכבוד שבת, מכל מקום הואיל וכבר התקיימה תקנת רבותינו להדליק נרות על ידי האשה שהדליקה מתחילה, על כן אין לברך שוב על תוספת אורה שבאה אחר כך. וממוצא דברינו נלמד, שלדעת מרן השלחן ערוך אסור לבנות הבית להוסיף נרות לאחר ההדלקה של אם המשפחה ולברך על הדלקה זו, הואיל ואין אנו מברכים על תוספת אורה, כי אם על ההדלקה הראשונה בלבד. (ואם הן חפצות להדליק נרות נוספים, אל להן לברך על הדלקה זו).

ועל כן, לפי מה שביארנו שיוצאים מעיקר הדין ידי חובת הדלקה בנרות חשמל, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שנכון מאד לכבות את אור החשמל בבית לפני הדלקת נרות שבת, ואחר כך תברך האשה על ההדלקה, ותדליק את נרות השבת, ותכוין בברכתה גם על הדלקת אור החשמל שתדליק לאחר הדלקת הנרות, שהואיל ובאור החשמל כבר מתקיימת תקנת רבותינו בהדלקת הנרות, נמצא אם כן שיש לחוש שאין לברך עוד על הדלקת הנרות שאחר כך, ולכן ראוי לכבות קודם את כל האורות בבית, ואז בודאי שיש מקום מחודש לתקנת רבותינו להדליק נרות, ובודאי שיש לברך על הדלקה זו, שכוללת בתוכה את הדלקת הנרות המיוחדים לשבת, ולאחריהם הנרות של החשמל (הרגילים) שבבית.

ולסיכום: ראוי מאד לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות בשמן או בשעוה, ולחזור ולהדליק את אור החשמל לאחר הדלקת הנרות, ולכוין בעת הברכה לפטור את מאור החשמל, אשר באורו  הגדול נראה אור, לאכול וליהנות מאורו.

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשפ"ד / 1 בפברואר 2024

ממה שאני יודע, מרן זצ"ל אמר לשם יחוד רק לפני הנחת תפילין, ולפני ספירת העומר. לפני הנחת תפילין זה כדאי מאד, מפני שרוב הדברים הנזכרים בנוסח לשם יחוד, מפורשים בשלחן ערוך שיש לכוונם. 

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשפ"ד / 1 בפברואר 2024

אין להוסיף על העולים בשני וחמישי. שלחן ערוך סימן קלה סעיף א. והוא מפורש במשנה מגילה דף כא. אבל אצל האשכנזים, יש שנהגו שאם יש שם שני חתנים מוסיפים עולה וחוזר וקורא. וכנראה על זה סמכו שם. וכן פסקו הגר"ש משאש והגר"י משאש ועוד, אבל מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ו סי' כג כתב, שאפילו למנהג האשכנזים שנהגו להוסיף עולים עבור חתן, בבר מצוה אין להקל בזה.

תאריך השאלה:
כ' שבט תשפ"ד / 30 בינואר 2024

לכתחילה אין לברך כך, שנאמר, ימלא פי תהלתך. ורק מיש בטעות הכניס דבר מאכל לפיו ואינו יכול להוציאו, מותר לו לברך כאשר המאכל עדיין בפיו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד מברכים?

שאלה: האם כשמברך צריך להשמיע לאוזניו את הברכה, או שדי בברכה בשקט מוחלט שאפילו המברך עצמו אינו שומע? וכן האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, בלי כיפה?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף טו.) מבואר שבכל הברכות שהאדם מברך, צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו. כלומר אין לברך בלחש על המאכל, אלא יש להגביה את הקול מעט בכדי שלכל הפחות המברך עצמו ישמע את הברכה שמוציא בשפתיו. ומכל מקום בדיעבד, אם לא השמיע לאוזניו את קריאתו או ברכתו, כל שביטא בשפתיו את המילים יצא ידי חובה ואינו חוזר לברך.

ומרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שהוא הדין לגבי הברכות שבתפילת שמונה עשרה, שאף שנאמר בפסוק אודות חנה שהתפללה בלחש, "רק שפתיה נעות", מכל מקום אין הכוונה שיתפלל בלחש לגמרי, אלא יבטא המילים בשפתיו ממש, עד שיוכלו אזניו לשמוע מה שפיו מדבר. ואף שיש מחלוקת בזה בין רבותינו המקובלים, שיש מהם שאומרים שבתפלת העמידה יהיה ביטוי המילים בשפתיים בלבד, בלא הוצאת הגה מהפה. מכל מקום להלכה נכון יותר שיגביה מעט את קולו (אבל לא שישמעוהו אחרים). וכן מבואר בדברי רבינו אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים, שהיה בעצמו מקובל וחי בסמוך לזמן מרן ורבינו האר"י, שכתב שאפילו בתפלת שמונה עשרה, לא נכון שאדם יבטא את המילים בשקט מוחלט רק במלמול שפתיו, אלא עליו לבטא את המילים בדיבור ממש. וכן פסק הגאון רבי שלום משאש זצ"ל.

על כל אדם מוטלת חובה קדושה, להרגיל את עצמו ואת בניו אחריו, להזהר שלא לברך את הברכות בחטף, וכדאי שינהגו כעצתו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, לחלק את הברכה לשלשה חלקים: ברוך אתה ה', ואז ימתין מעט, אלקינו מלך העולם, ושוב ימתין, שהכל נהיה בדברו. שאז, חזקה עליו שיברך בכובד ראש ללא קלות דעת וזלזול בברכות אשר חשיבותן רבה מאד.

ולענין השאלה השנייה, האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, ללא כיפה. הנה כבר דיברנו בענין זה בעבר, שנחלקו הפוסקים לגבי חיוב הליכה עם כיפה, האם הוא חיוב גמור מן הדין. אולם לעניין ברכה בגילוי ראש ללא כיפה, הדבר חמור יותר, כי בשעת הברכה יש חיוב מעיקר הדין ממש לכסות את הראש בכיפה, משום שאסור להוציא מהפה אזכרה (דהיינו שם ה') בראש מגולה. וכמו שכתבנו לגבי מי שמברך בחוף הים.

וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאסור להוציא שם שמים מהפה בלי כיסוי ראש כמו כיפה. ולפיכך אף במקום שגם הדתיים אינם נזהרים ללכת עם כיפה, כגון על חוף הים וכדומה, מכל מקום בשעה שבאים לברך חייבים מן הדין לכסות ראשם כדת בכיפה.

תאריך השאלה:
י"ד שבט תשפ"ד / 24 בינואר 2024

אם אינו רוצה לאכול מהתמר, לא מחייבים אותו לברך ולאכול אותו. אלא יברך על מה שירצה. וטוב להקדים את התפוח. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני קדימה בברכות – לברך במתינות – הנהגת מרן זצ"ל

בליל ט"ו בשבט, שיחול ביום רביעי הקרוב, ליל יום חמישי, נוהגים לאכול כמה מיני פירות וירקות. ויש ללמוד בימים הללו את סדר הברכות. כלומר, איזו ברכה קודמת לחברתה. והדינים הללו אינם מסובכים, אך נצטרך להסביר את עיקריהם היטב, כדי שכל אחד ואחת יהיו בקיאים בהלכות הללו. 

ועל כל אדם, בפרט זה שכבר יש לו ילדים קטנים, לשים לבו לכך, כי מי שלומד את ההלכות השייכות לברכות, ומנהיג בביתו לברך בצורה נכונה ובמתינות, יזכה עבור זה להשכין את השכינה בביתו, שיהיו כל בניו למודי ה' וכל רואיהם יכירום שהם גדלים בבית של תורה ויראת שמים. לא כן אותם המברכים תמיד בשקט ובמהירות, שהברכה אינה יוצאת כלל מפיהם, וילדיהם הולכים בדרכיהם, והוא קלקול גדול בהנהגה שכמעט רוב בני אדם נכשלים בה, וקשה מאד לשנות את ההרגל בזה. לכן מצוה רבה על כל איש ואשה, להתחזק בזה, ולהתחיל לברך במתינות כראוי, ובקול, ועל ידי זה יזכו לכל הברכות שבתורה.

ואומרים בשם החסיד רבי ישראל אביחצרא זצ"ל (הבאבא סאלי), שמי שנזהר תמיד לברך ברכת המזון מתוך בירכון במתינות, לא תחסר לו הפרנסה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה רגיל הרבה, כשהיה יושב עם ילדיו או עם נכדיו, היה לוקח בידו פירות וסכין, והיה חותך מעט מכל פרי, נותן לכל ילד ואומר לו, תברך!, והילד שעומד לפני מרן זצ"ל, היה מברך בצורה יפה, ואז היה מרן זצ"ל נותן לו עוד אותו פרי, ואחר כך מפירות אחרים, ומברך את הילדים באהבה.

הטעם שיש סדר לברכות
כאשר בא אדם לברך על כמה מאכלים הנמצאים לפניו, אין הוא רשאי לברך על מה שירצה לפי איזה סדר שיחפוץ. אלא יש סדר לברכות. וטעם הדבר שיש סדר לברכות הוא מאחת משתי סיבות:

הסיבה הראשונה שיש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, הוא מפני חשיבותה של הברכה. וענין זה יתבאר בעזרת ה' בהלכה הבאה. והסיבה השנייה שבגינה יש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, היא מפני חשיבות המאכל שבאים לברך עליו. וענין זה יתבאר להלן.

פירות שבעת המינים
ראשית נבאר, כאשר באים לפני האדם פירות שברכתן בורא פרי העץ, על איזה פרי יש לברך בתחילה?

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, כמו שכתוב בתורה (דברים ח, ח) "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". (ופירוש "דבש": תמרים. וכמו שמבואר בתלמוד ירושלמי פ"א דביכורים ה"ג). ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ.

ולמשל, אדם שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), עליו לברך תחילה על התמרים, שהם משבעת המינים, ואוכל מהם, ואחר כך אוכל מן התפוחים.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף אם התפוח חביב עליו יותר מן התמר, לעולם מין שהוא משבעת המינים קודם לברך עליו תחילה.

לכן למשל בדוגמא שהזכרנו, שהאדם בא לאכול תפוח ותמר. והוא אוהב יותר את התפוח. בכל זאת עליו להקדים ולברך על התמר, ואינו רשאי לברך על התפוח תחילה, למרות שהוא אהוב עליו יותר.

הקדמת הברכה בין פירות שבעת המינים עצמם
כל פרי משבעת המינים שהוזכר בפסוק ראשון, הרי הוא קודם לחבירו, כי הוא חשוב יותר. ולכן מי שעומדים לפניו תאנים וענבים, עליו להקדים את הענבים לתאנים, שהרי הענבים נכתבו בפסוק לפני התאנים.

ומלבד זאת, עוד יש קדימה נוספת לכל פרי הסמוך יותר למילה "ארץ" בפסוק. וביאור הדברים: נאמר בתורה: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. נמצא שהמילה "ארץ" מוזכרת פעמיים בפסוק. ואם כן הפרי "זית", נכתב ראשון אחרי המילה "ארץ" בפסוק (ארץ "זית שמן"). והפרי "גפן", נזכר שלישי אחרי המילה "ארץ" (ארץ חיטה ושעורה "וגפן"). ועל כן אם נמצאים לפני האדם זיתים וענבים, עליו להקדים את הברכה על הזיתים, הסמוכים יותר למילה "ארץ", לעומת הענבים, הרחוקים יותר וחשיבותן מועטת.

וכשם שהזיתים קודמים לענבים, כמו כן התמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש"), והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן"), ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק.

ולסיכוםנמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו, וכפי שביארנו כבר בהלכות קידוש, כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה). ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שבדעתו לאכול כעת.

תאריך השאלה:
ו' שבט תשפ"ד / 16 בינואר 2024

גם בפרי האדמה, כאשר ניכר שהוא חדש, מברכים שהחיינו. לכן לדוגמא על כרובית (מגידול ללא תולעים, וכן ברוקולי), אבטיח ומילון, מברכים ברכת שהחיינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"שהחיינו" על ריח טוב

שאלה: האם מברכים ברכת שהחיינו על ריח טוב שמתחדש משנה לשנה?

תשובה: ביארנו בהלכה הקודמת, שעל פרי חדש, כגון תותים או ענבים וכדומה, כאשר בא לאכול מהם בפעם הראשונה באותה שנה, מברך עליהם את הברכה הראוייה להם, ולמשל ברכת "בורא פרי העץ", ולאחר מכן מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ולפיכך עלינו לדון, האם גם על ריח טוב המתחדש מידי שנה, כגון ריח של פרח "יסמין" הגדל רק בחודשי הקיץ, וכן ורדים ושושנים, שגם הם אינם גדלים אלא בחודשי הקיץ, האם גם עליהם יש לברך ברכת שהחיינו או לא?

והנה רבינו הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, כתב בתשובה, שריח טוב המתחדש משנה לשנה, כגון הורד והיסמין וכדומה, יש לברך עליו שהחיינו. ואף על פי שבכל מקום אנו יודעים שריח הוא אינו דבר חשוב, ויש לכך השלכה לכמה דינים, מכל מקום, לענין ההנאה מהריח, שתיקנו לנו רבותינו לברך עליה ברכות הריח, בודאי שהוא הדין שיש לברך עליהם ברכת שהחיינו, שמכיון שיש לאדם הנאה בריח, לכן עליו לברך על הריח, וכמו כן עליו לברך שהחיינו. והביאו דבריו להלכה כמה מגדולי הפוסקים.

אולם בספר "שיירי כנסת הגדולה", העיר על כך הרי עינינו הרואות שלא נוהגים לברך ברכת שהחיינו על ריח טוב. ונתן טעם לדבר. ובספר לחם חמודות כתב, שהטעם שאין אנו מברכים שהחיינו על ריח טוב, הוא מפני שהריח מביא להנאה מועטת, שהרי מטעם זה אין אנו מברכים "ברכה אחרונה" על ריח טוב, שהרי אין בו אלא הנאה מועטת, וכמו שכתב רש"י. ולכן גם לענין ברכת "שהחיינו", מכיון הנאה חשובה ומשמחת כל כך בריח טוב, לכן אין לברך שהחיינו על ריח טוב.

ועוד טעם נפלא למנהגינו שאין לברך שהחיינו על ריח טוב, כתב בספר לחם חמודות הנ"ל, בשם עמיתו הגאון רבי משה לוי דיין זצ"ל, שהרי הריח הטוב, גורם להנאה גם לנשמה, ולא רק לגוף, וכמו שנאמר בתהלים "כל הנשמה תהלל יה". ולכן לא שייך לברך ברכת "שהחיינו" על דבר שנוגע גם לנשמה, שהרי הנשמה היא נצחית, וגם לאחר שהאדם נפטר מן העולם ונחשב "מת", עדיין נשמתו חיה וקיימת. לפיכך אין לברך שהחיינו על ריח טוב המתחדש משנה לשנה, שעיקרו הוא הנאה לנשמה הנצחית.

ואמנם בשו"ת פעולת צדיק כתב שבילדותו ראה לרבותיו שהיו מברכים שהחיינו על הריח הטוב היוצא מהורדים. והאריך להצדיק את מנהג רבותיו בזה. מכל מקום להלכה פסק מרן החיד"א, שמכיון שכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן אין לברך שהחיינו על ריח טוב. ועוד, שאילו האמת היתה כדעת הרדב"ז שיש לברך על ריח טוב, קצת קשה כיצד לא נזכר דין זה בדברי אף אחד מרבותינו הראשונים.

לכן להלכה אין לברך שהחיינו על ריח טוב, שמכל מקום לא יצאנו מידי מחלוקת בדבר. והרוצה להתחסד, רשאי לברך ברכת שהחיינו על ריח טוב, בלי "שם ומלכות", כלומר שלא יזכיר שם שמים בברכתו, אלא יאמר, "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

תאריך השאלה:
ד' שבט תשפ"ד / 14 בינואר 2024

על ענבים שחורים ולבנים, וכן שזיפים, אין לברך אלא פעם אחת. ואין לברך על כל מין ומין בפני עצמו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על מיני פירות דומים

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש לברך ברכת שהחיינו בשעה שאוכלים פרי מפירות הדר, כגון אשכולית או תפוז, שאינם מצויים כל כך במשך כל השנה, וכאשר זוכה אדם לאכול מפירות אלה לראשונה באותה השנה, והפירות הינם חדשים משנה זו, יברך עליהם ברכת "בורא פרי העץ", ולאחריה יברך ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ויאכל מהפרי. ואף שכמה מפירות ההדר הם פירות שיצירתם אינה טבעית, אלא על ידי הכלאת מינים ממינים שונים, מכל מקום אין זה מעכב את ברכת שהחיינו, וכפי שפשט המנהג בינינו.

ועתה נדון לגבי אדם שבירך כבר ברכת שהחיינו על אחד מפירות ההדר, כגון אשכולית, ועתה הובא לפניו לאחר כמה ימים פרי תפוז, האם יוכל לברך שנית ברכת שהחיינו. או שנאמר שהואיל ופירות אלה הם ממין אחד, שכולם פירות הדר, ובפרט שיש אומרים שבתפוז בעצמו מורכב אילן אשכולית, שוב אין לברך שהחיינו על אכילת התפוז.

והנה בשורש הדבר כבר נחלקו רבותינו הראשונים, לגבי תאנים שחורות (סגולות) ותאנים לבנות (ירוקות). שיש אומרים שעל כל מין מין יש לברך שהחיינו בפני עצמו, הואיל וסוף סוף הם פירות שונים זה מזה, הן מצד המראה שלהם והן מצד הטעם. אולם יש סוברים שאין לברך שהחיינו על כל מין ומין, הואיל וכולם מין אחד. והביאו ראיה לדבריהם מדיני תרומה, שמבואר במסכת תרומות שפירות כאלה נחשבים למין אחד. ואן כן גם לגבי ברכת שהחיינו הכל מין אחד, ואין לברך עליהם ברכה זו.

והנה לגבי פירות הדר, מובא בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (בס' אור לציון ח"ב עמ' קמא), שלכל הדעות יש לברך עליהם ברכת שהחיינו, הואיל ופירות אלה הם שונים זה מזה בשלשה דברים, בשמם, שלכל אחד שם פרטי, כגון תפוז, אשכולית, פומלה, קלמנטינה, אתרוג. והן מצד המראה, שלכל אחד ואחד מראה חיצוני שונה. והן מצד הטעם השונה בהחלט זה מזה. וכל שכן לדעת האומרים שאפילו על תאנים משני צבעים יש לברך ברכת שהחיינו על כל מין ומין, שבודאי שעל פירות ההדר יש לברך על כל פרי ופרי. ואפילו אם אוכל עתה מפרי שכבר אכל פרי אחר המורכב ממנו, גם כן רשאי לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו, כי סוף סוף עתה עומד לפניו פרי שונה בתכלית.

וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פר' ראה), לגבי מלפפון וקישואים, שיש לברך על כל אחד ואחד מהם ברכת שהחיינו. וכוונתו למלפפון ולירק הנקרא "פאקוס", כלומר, מלפפון ערבי הנמכר בשווקים (ויש להזהר לבדקו שאינו נגוע בתולעים), שאף על פי שהם דומים מאד, מכל מקום הואיל ולכל אחד שם שונה, ומראה וטעם שונים, אפשר לברך על שניהם ברכת שהחיינו.

וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בס' הליכות עולם חלק שני עמוד ר), לגבי פירות ההדר, שכל שיש ביניהם שינוי במראה החיצוני, ובשם, ובטעם, יש לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו.

ולכן לסיכום: יש לברך ברכת שהחיינו כאשר אוכלים פרי חדש ממיני פירות ההדר,. ואם הובאו לפניו כבר אשכוליות, ועתה הובאו לפניו תפוזים, יוכל לברך ברכת שהחיינו בשנית, וכן על כל פרי ופרי ממיני פירות ההדר.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"ד / 7 בינואר 2024

כמובן שאסור שהיא תכבס בבית של היהודי בשבת. בכל אופן אם כבר כיבסה באיסור יש להמתין במוצאי שבת כדי שיעבור הזמן שאפשר לכבס ואז הבגד יהיה מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בעל תשובה שכיבס בגדים בשבת

שאלה מבעל תשובה: אדם שבהיותו חילוני כיבס את בגדיו בשבת, וכעת חזר בתשובה, האם יהיה אסור לו ליהנות מאותם הבגדים לעולם?

תשובה: ראשית כל, נכון הוא שאדם שכיבס בגדים באיסור בשבת, אסור לו ללבוש את אותו הבגד אפילו במוצאי שבת. אולם אם נעשה הדבר בשוגג, כלומר, בלי כוונה, מותר ללבוש את הבגד מיד במוצאי שבת. כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח) בזו הלשון: המבשל בשבת במזיד (בכוונה), אסור לו (לאכול מן המאכל) לעולם. ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג, אסור בו ביום (כלומר, בשבת), ולערב, מותר גם לו, מיד. 

אדם שלא היה דתי, האם נחשב "מזיד"?
במקרה שלפנינו, אם נאמר שכיבוס הבגדים נעשה בשוגג, הרי שיש מקום להקל להשתמש בבגדים אחרי שבת. וכאן הרי מדובר באדם שהיה "חילוני", ומן הסתם היה חסר ידע בתורה וביראת ה', והיו שומרי הדת נראים בעיניו כאנשים חשוכים ופרמיטיבים, כפי שמתחנכים לצערינו במסגרות שונות, לכן יתכן מאד שיש להחשיבו כשוגג, ולהתיר לו להשתמש בבגדים שכובסו בשבת.

תערובת של בגדים
עוד טעם יש להקל בזה, משום שאותו אדם אינו יודע בוודאות מי מהבגדים כובס בשבת, שהרי חלק מן הבגדים שבביתו כובסו בשבת, וחלק מהם כובסו בימות החול. ואם כן יש כאן "תערובת" של בגדים שכובסו בשבת ובגדים שכובסו בחול. ומכיון שהאיסור ליהנות ממעשה שבת אינו מן התורה, אלא מדרבנן (מדברי חז"ל), אם כן אין כאן אלא ספק דרבנן. ובפרט שיש לפנינו תערובת, של בגדים שכובסו בשבת ובגדים שלא כובסו בשבת, ורוב הבגדים כובסו בודאי בשאר ימות השבוע, ואם כן נוכל ללכת אחרי רוב הבגדים שכובסו בימות השבוע. (והואיל וצריך להוציא הוצאות על כביסה נוספת, אין זה נחשב כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל. ואין כאן המקום להאריך).

בגד שכובס בשבת וחזרו לכבסו ביום חול
אלא שיש מקום לומר שאין ספק בדבר האם הבגדים כובסו בשבת או לא, שהרי ברור שכל הבגדים כובסו בשבת בזמן מן הזמנים, אם לא בפעם האחרונה אז בפעם קודמת. ואם כן יהיה אסור להשתמש בכל הבגדים. 

ואמנם הגאון בעל בן איש חי כתב, שמטפחת שכיבסו אותה בשבת, אף על פי שחזרו ללכלך אותה וכיבסו אותה ביום חול, אין לה היתר. אך מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק רביעי עמוד תמא) כתב לחלוק על דבריו, והעלה שאם הבגד כובס בשבת ואחר כך התלכלך וכובס ביום חול, אין איסור להשתמש בו, כי לא גזרו חכמים איסור על הנאה ממעשה שבת, אלא כשנהנה מגוף המעשה, אבל אם חזר ללכלך את הבגד וכיבסו ביום חול, שוב אין כאן כל הנאה מן המעשה שנעשה בשבת, ומותר להשתמש במטפחת ללא חשש.

לסיכום: לכן בנידון השאלה, שיש ספק אם הבגדים כובסו בפעם האחרונה בשבת, וכעת זכה אותו אדם לשוב לכור מחצבתו. מותר לו להשתמש באותם הבגדים כרצונו. וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח. (ישעיהו כט).

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשפ"ד / 31 בדצמבר 2023

מי שבודאי לא אמר רצה והחליצנו, הדין הוא שבסעודה ראשונה ושניה של שבת, עליו לחזור ולברך ברכת המזון שנית. אבל בסעודה שלישית, יצא ידי חובתו. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מי שמסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון

הנה הלכה רווחת, שהואיל ומצות ברכת המזון היא מן התורה, כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה', לכן המסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, חייב לחזור ולברך ברכת המזון מספק, לפי הכלל "ספק דאוריתא (של תורה) להחמיר". וכמו שביארנו כבר בדין הזכרת "רצה והחליצנו" בברכת המזון ביום השבת. ולפי זה נראה לכאורה שהוא הדין לענין מי שמסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו ביום השבת, שהואיל ואם שכח להזכיר רצה והחליצנו הדין הוא שצריך לחזור ולברך, אם כן הוא הדין גם כן שמחמת הספק יצטרך לחזור ולברך.

אלא שבאמת, אף שברכת המזון היא מן התורה, מכל מקום דין הזכרת רצה והחליצנו בברכת המזון אינו מן התורה. וכן כתבו רבים מרבותינו הראשונים, ומהם הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח) בפסקיו לברכות (מט.). ועוד. ועל כן נראה יותר שכאשר הוא מסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו או לא, הרי הדין הוא שאינו צריך לברך, לפי הכלל "ספק דרבנן להקל". שהרי מן התורה יצא ידי חובת ברכת המזון אף אילו לא הזכיר רצה והחליצנו.

אולם בשו"ת בשמים ראש סי' רפז, (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש), כתב, שהואיל וחזקה על אדם שהוא ממשיך בברכתו כפי שהוא רגיל לברך בכל ימות השבוע, על כן יש להניח יותר שלא הזכיר בברכת המזון "רצה והחליצנו", ולכן עליו לחזור ולברך ברכת המזון כדין מי שנזכר שבודאות לא הזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון. וכמו שאנו פוסקים לענין מי שנסתפק לאחר שסיים תפילתו בשלושים יום הראשונים, אם הזכיר בתפילתו בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה", שאנו מניחים יותר ששכח שאנו בימות הגשמים, והמשיך כרגילותו בימות הקיץ שאין מבקשים על הגשמים, ועל כן חייב לחזור ולהתפלל, כמו כן הדין לענין הזכרת רצה והחליצנו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, אחר שדן בענין זה באריכות בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ז דף סח), כתב, שאף שבדרך כלל אנו נוטים לומר שחזקה על כל אדם שהמשיך ברגילותו בתפילה ושאר ענינים, מכל מקום לענין ברכת המזון בשבת, יש סברא שעומדת כנגד חזקה זו, שהואיל ואימת השבת עומדת על האדם ביום השבת, שהרי כל האוירה ביום השבת משתנה, והאדם רגיל להזהר בכל איסורי שבת בכל רגע ורגע, אם כן יש מקום לתלות שאדרבא זכר שהוא יום השבת ולא שכח להזכיר רצה והחליצנו. ואף שלא יצא הדבר עדיין מידי ספק, מכל מקום הואיל וביארנו כבר שדין הזכרת רצה והחליצנו אינו אלא מדרבנן ואינו מן התורה, אם כן חזר הדין שספק דרבנן להקל, ועל כן להלכה בנדון כזה אין לחזור ולברך ברכת המזון.

ולסיכום: מי שסיים ברכת המזון (בסעודות הראשונה והשנייה) ביום השבת, וכעת הוא מסופק אם הזכיר בברכת המזון רצה והחליצנו, אינו חוזר לברך ברכת המזון, הואיל ועיקר דין הזכרת רצה והחליצנו אינו אלא מדרבנן. ואין לחוש לכך שמסתמא המשיך ברגילות לשונו בכל ימות השבוע ולא הזכיר רצה והחלצינו, מכיון שכנגד זה יש לומר שהואיל ואימת השבת עליו, זכר להזכיר בברכתו רצה והחליצנו.

ואם לאחר שסיים ברכת "בונה ירושלים" הסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו, ועדיין לא התחיל בברכת "הטוב והמטיב" שאחרי ברכת בונה ירושלים, אז יתקן את הדבר על ידי שיברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" וכו', כמו שביארנו בהלכה הקודמת.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

ישר כח, הערה נכונה מאד, שמרן זצ"ל כתב שמנהג ירושלים להתפלל בעוד היום גדול מפני כבוד השבת. אך מסתבר שאם בלאו הכי יסיימו ערבית בשעה מוקדמת ולא יתעכבו, עדיף להתפלל מאוחר כדי שלא יפסידו ברכת כהנים. ורק אם מאחרים את התפילה, אז יש להקדים את מנחה מפני כבוד השבת, שאם לא כן, מה כבוד השבת יש כאן שיתפללו מוקדם יותר? 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת מנחה בעשרה בטבת

רבים שואלים, השנה, שיחול יום עשרה בטבת מחר, ביום שישי, כיצד יש לנהוג לגבי תפילת מנחה בערב שבת?

המנהג בכל ימות השנה
בדרך כלל בימי שישי, נוהגים להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת סמוך לשקיעת החמה, ולאחר מכן אומרים קבלת שבת, ולאחר מכן תפילת ערבית.

כאשר חלה תענית ביום שישי, יש שמעדיפים להקדים את תפילת המנחה, ולהתפלל בשעה מוקדמת, ולאחר מכן כולם חוזרים לביתם, ובאים לבית הכנסת לקראת ערב לקבלת שבת ולתפילת ערבית בלבד.

אולם יש לדעת שאין הדבר נכון לעשות כן. ונסביר את הדברים:

ברכת כהנים במנחה
בכל ימות החול, הכהנים, שמברכים את העם בברכת כהנים, אינם נושאים כפיהם אלא בתפילת שחרית, ולא בתפילת מנחה, מפני שברכת כהנים דומה לעבודה בבית המקדש, ואסור לכהנים לעבוד בבית המקדש כשהם שתויי יין, ולכן אסרו רבותינו באופן מוחלט לברך ברכת כהנים בתפילת מנחה, מפני שרוב העם (בזמנם) שותים יין בסעודתם.

זו הסיבה שאין ברכת כהנים בתפילת מנחה.

מנחה של תענית
ובגמרא במסכת תענית (דף כו:), מבואר, שבזמנינו (כלומר, כבר בזמן הגמרא), נהגו הכהנים לשאת את כפיהם ולברך את העם בתפילת מנחה של התענית, מפני שבתעניות, הכהנים בלאו הכי לא אוכלים ולא שותים שום דבר, ואין חשש שיהיו שתויי יין. אך אף על פי כן, מבואר בגמרא שגזרו רבותינו שלא לשאת כפים גם ביום תענית, שמא יבואו לשאת את כפיהם בימים שאינם ימי תענית. ולכן ביום הכיפורים, הכהנים לא נושאים את כפיהם בתפילת מנחה. ורק בתפילת נעילה, שהיא ממש סמוכה לסוף היום, התירו חכמים לכהנים לברך את העם, שאין הדבר דומה לתפילת מנחה שבכל יום.

אולם בשאר התעניות, הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה, מפני שתפילת מנחה בתעניות, היתה בדרך כלל ממש סמוך לשקיעת החמה, ואז אין הדבר דומה לתפילת מנחה שבכל יום, וכפי לשון הגמרא: "כיון דבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כפייהו, כתפילת נעילה דמיא", כלומר, כיון שהתפילה בתענית היא סמוכה לשקיעת החמה, ואז פורשים את כפיהם, דומה הדבר לברכת כהנים שאנו עושים בתפילת נעילה.

למדנו מן הדברים, שציבור שמתפללים תפילת מנחה בתענית בשעה מוקדמת, אין הכהנים רשאים לישא את כפיהם ולברך את הציבור. וכן כאשר חלה התענית ביום שישי, אם יקבעו את זמן תפילת מנחה לשעה מוקדמת, לא יוכלו הכהנים לברך את הציבור. ורק אם יקבעו את תפילת המנחה כפי שרגילים תמיד, סמוך לשקיעת החמה, אז יוכלו הכהנים, לברך את עמו ישראל באהבה.

הדין למעשה
לכן הנכון הוא לקבוע את זמן תפילת מנחה סמוך לשקיעה, (לא יותר מארבעים דקות קודם השקיעה), כדי שיוכלו הכהנים לברך, והעם להתברך. וכן פסק מרן זצ"ל בספרו חזון עובדיה על התעניות (עמוד צג).

וה' יהפוך לנו את כל הימים הללו לששון ולשמחה, ונראה במהרה בישועת ישראל, בגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

כל מה ששאלת, הכל מותר. זו תענית של אכילה ושתיה, לא של רחיצה וכדומה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עשרה בטבת בערב שבת

ביום שישי הקרוב, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

תענית בערב שבת
נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

דברי התוספות
ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

הדין למעשה
ולמעשה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

אסור לטעום דבר שבולע ממנו בתענית. ורק אם פולט מה שטועם, מצד הדין, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עשרה בטבת בערב שבת

ביום שישי הקרוב, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

תענית בערב שבת
נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

דברי התוספות
ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

הדין למעשה
ולמעשה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.


צפייה