שאלות ותשובות הלכה יומית

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תשובה אצל אומות העולם

שאלה: הזכרנו שענין החזרה בתשובה הוא חידוש שחידש ה' רק עבור עם ישראל. וכי אצל אומות העולם אין ענין של חזרה בתשובה?

תשובה: אמרו במדרש תנחומא (פרשת נצבים), בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא מצוי להם לקבל תשובתם, שנאמר, ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת. וכן הוא אומר, ישא ה' פניו אליך. ואף על פי שכתוב "לא ישא פנים", מכל מקום העושה תשובה נושא אליו השם יתברך את פניו ומצדיקו בדין. אך אין ה' יתברך נושא פנים לכולם, אלא לישראל, שנאמר ישא ה' פניו "אליך" ולא לאומות העולם.

ומבואר לכאורה במדרש, שאין התשובה מועילה לאומות העולם אלא לישראל. וביאר את הענין מרן הרב זצ"ל, על פי מה שכתב רבינו המסילת ישרים, כי מצד שורת הדין, לא היה ראוי שיהיה בכלל תיקון לחטאי האדם. כי באמת, איך יוכל האדם לתקן את אשר עיוות, והלא כבר נעשה החטא. וכגון אדם שרצח את חבירו, איך יוכל לתקן דבר זה על ידי תשובה, בזמן שכבר חבירו מת, והרי לא יוכל לחיותו.

אולם מדת הרחמים של ה' יתברך היא הנותנת שתועיל תשובה לחוטאים, והוא חסד גמור מאת ה', שתחשב התשובה ברצונו של האדם, כעקירת המעשים שעשה. וכן משמע מלשון המדרש הנ"ל, שדרשו את הפסוק ישא ה' פניו אליך לענין התשובה, והלא נשיאת פנים אינה על פי שורת הדין, אלא לפנים משורת הדין, וכמבואר.

ולפי זה מובן הדבר, שדוקא ישראל שהם בנים לה', חפץ ה' לרחם עליהם כדרך שאב מרחם על בניו, לפנים משורת הדין, אבל אומות העולם שהם בבחינת עבדים, לא מועילה להם התשובה למחוק רושם חטאיהם.

ומכל מקום יש להוסיף, כי מה שלא מועילה תשובה לאומות העולם, זהו דוקא מצד מחיקת החטאים שלהם, אבל בכדי למנוע מהם את הפורענות והעונש בעולם הזה, מועילה להם התשובה, שכן מצינו באנשי נינוה, ששבו בתשובה לה', וריחם עליהם שלא לאבדם. אבל לענין חיי העולם הבא לא מועילה התשובה בפשטות. אלא אם אחר שחזר בתשובה, הוסיף על תשובתו תוספת נפלאה, שהתגייר והצטרף להסתופף תחת כנפי השכינה, שאז יש לו את הזכות מאת ה' לשוב לגמרי בתשובה. וכמו שמצינו כן אצל נבוזראדן הרשע, שהיה צורר ישראל, וחזר בתשובה, ונתמלא ה' יתברך ברחמים בזכות תשובתו שהיתה מעומק לבו, ואחר כך התגייר, ומבני בניו היו לומדי תורה, כמו שאמרו במדרש איכה.

ומן האמור אנו למדים, כמה עלינו להזהר במצוות התשובה, ולשמוח בה, כי ה' יתברך העניק לנו מתנה נפלאה, שנוכל לשוב מחטאינו ולהתרומם מעפר עוונותינו, ועלינו מוטל לשוב בתשובה, ואז ה' יתברך ישיבינו אליו, כמו שנאמר, שובו אלי, ואשובה אליכם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חלוקי כפרה

ימי חודש אלול, בהם אנו עומדים, הם ימי תשובה וסליחה וכפרה. כמו שהזכרנו כבר. ועתה נתמקד בסוגי העוונות השונים, איזה עוון חמור יותר, וכיצד ניתן למחות את העוונות לגמרי.

ארבעה חלוקי כפרה
שנינו בברייתא במסכת יומא (דף פו.), "ארבעה חלוקי כפרה הן". כלומר, יש ארבע דרגות (חלוק, מלשון חלוקה) שונות של עוונות, שלכל אחת מהן יש סדר תיקון אחר על מנת לתקן ולמחוק את העוון. וסדר הדברים בלשון חכמינו, מתחלק לארבעה חלקים, כל חלק והמדרגה שלו, ומתחיל מן העוון הקל ביותר, ועד לחמור מכולם. וכפי שנבאר:

ביטול מצות עשה
המדרגה הראשונה היא, מי ש"עבר על מצות עשה", ושב בתשובה, "לא זז משם עד שמוחלין לו". כלומר, הדרגה הפחות חמורה שבעוונות, היא מי שעבר עבירה, שאין בה "קום ועשה", אלא רק "שב ואל תעשה". וכגון מי שלא עשה קידוש בליל שבת, או שלא קרא קריאת שמע בזמנה, או שלא בירך ברכת המזון. שכל אלו הם בכלל "מבטל מצוות עשה", שאם התחרט על חטאו, והתודה עליו, וקיבל על עצמו בקבלה גמורה שלא יחזור עוד על חטא זה, מיד נמחל לו אותו העון, והיה כלא היה. שנאמר, "שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם". (ומכל מקום, מבואר בפוסקים, שמי שעבר פעמים רבות על עבירה קלה, נחשב לו הדברים לפגם גדול, כמו מי שעבר על איסור כרת, או על איסור שיש בו מיתת בית דין).

עבר על מצות לא תעשה
המדרגה השנייה, "עבר על מצות לא תעשה", כגון מי שאכל איזה פרי שצריך לבדקו מן התולעים, ואכל בלא בדיקה והיו בו תולעים, ועשה תשובה. הרי שאם חזר בתשובה שלימה, "התשובה תולה" (כלומר, לאחר החזרה בתשובה, הרי הוא במצב "תלוי ועומד"), ו"יום הכפורים מכפר", שביום הכפורים יתכפר עוונו לגמרי, שנאמר, "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". (ראו כמה נורא הוא היום הזה, שעצם המציאות של האדם חי ביום הכפורים, בתוספת החזרה בתשובה, מביאה לכפרה גדולה, אשרי העם שככה לו!).

עבר על כריתות ומיתות בית דין
המדרגה השלישית, "עבר על כריתות ומיתות בית דין", (כגון מי שלא שמר על טהרת המשפחה, או שחילל שבת), תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורים ממרקין. זאת אומרת, שאותו האדם צריך שיחזור בתשובה שלימה, ואחר כך  צריך שיעבור עליו יום הכפורים, ואז על ידי צרות ויסורים שיבאו עליו יתכפר חטאו לגמרי. שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". (ובהמשך נסביר כיצד עליו לנהוג כדי להנצל מן היסורים).

חילול השם
והמדרגה האחרונה, "עבר על חילול השם", ובכלל עון זה, מי שגרם לבוז לדת תורתינו הקדושה, על ידי זלזול והשנאת התורה ולומדיה על הרחוקים מן התורה, או מי שנראה כאדם ירא שמים, ומתנהג בצורה שמרחיקה את הרחוקים מן הדת יותר, וכיוצא באלו, שאין כח בתשובתו של אדם כזה, ולא ביום הכפורים, ולא ביסורים, לכפר על חטא חילול השם שחטא, ולכן אחר שיחזור בתשובה, ויעבור עליו  יום הכפורים, ויבואו עליו היסורים, עוד עליו לצפות לכפרתו השלימה, שתהיה רק במיתתו, כי אין כפרה לעון חילול ה', זולתי ביום המוות. כמו שנאמר "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". מכאן, שעד יום המוות, אין כפרה לעון חילול השם. (ומכל מקום אפשר לכפר על עון זה, על ידי קידוש השם, ובספר כף החיים הלכות ראש חודש, הובא תיקון לעון זה).

ועל כל אלה, נמשיך בעזרת ה' בהלכה הבאה, ונביא מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, בעצה היעוצה בזמן הזה, לכפרת כל העונות, ולקרבה אל ה' יתברך, ולדבקה בו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מחזיקי התורה – מעשה נפלא

למדנו, כי מי שאינו יכול לעסוק כראוי בתורה, יש לו תקנה גדולה, בכך שיסייע ללומדי תורה אחרים לעסוק בתורה. ובענין דומה, הזכרנו פעם, לגבי מצות כתיבת ספר תורה, את דברי רבינו הרא"ש, ונחזור עליהם שוב לשלימות הענין:

דברי הרא"ש
כתב רבינו הרא"ש, שטעם מצות התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה, אינה אלא בכדי שכל אחד יוכל ללמוד מספר התורה שלו, כמו שנאמר, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", לכן בזמן הזה שאין אנו רגילים ללמוד מתוך ספר תורה, מצוה גם לקנות תלמוד ופוסקים כדי ללמוד בהם.

ואמנם, הלכה למעשה, עדיין יש חיוב למי שיכול, להשיג לעצמו ספר תורה, ועל כל פנים, כפי שפסק מרן זצ"ל, אפשר לצאת ידי חובת המצוה גם בשותפות, שלכל אדם יהיה חלק בספר תורה. אך על כל פנים מצוה גדולה יש למי שמזכה את הרבים בספרי קודש, במקומות שלומדים בהם.

החזקת התורה
ומן האמור אנו למדים באופן כללי, כי יש מצוה גדולה למי שיכול, להחזיק בידם של לומדי התורה, ובפרט מי שאינו לומד תורה מספיק בעצמו, שאז חובה עליו לעמוד לימין לומדי התורה. ובכלל המצוה, גם לתרום ספרי קודש לישיבות קדושות ולמקומות שילמדו בהם.

הנפטר שלמד רשב"א
והנה לפני מספר שנים, נסע הגאון רבי דב לנדו שליט"א לארצות הגולה, כדי להשפיע על נדיבי עם שיבואו לעזרת ה', לעמוד לימין לומדי התורה. לפני צאתו, נכנס לביתו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו לקראת הנסיעה.

כשהחלו לשוחח, אמר הגאון רבי גרשון זצ"ל, כי מי שמחזיק ומשפיע על אחרים שילמדו תורה, נחשב לו הדבר כאילו הוא לומד בעצמו. ואז סיפר הגאון, מעשה ששמע בעצמו מפי רבי חיים ברמן, ששמע מפי רבי בן ציון במברגר זצ"ל, שהיה המשגיח בישיבת פוניבז' בבני ברק. וכך היה המעשה:

יהודי אחד מהעיר פתח תקוה, נפטר לבית עולמו. ולפני פטירתו, ציוה שישתמשו בכספים מסויימים שלו, להחזקת התורה. בקשו מרבי בן ציון במברגר שיטפל בעצמו בכספים שהותיר המנוח.

רבי בן ציון קנה בכספים ספרים עבור הישיבה, וביניהם היה גם ספר "חדושי הרשב"א", ובאותו הזמן למדו בישיבה מסכת גיטין.

באחד הלילות, הופיע הנפטר בחלומו של רבי בן ציון, ואמר לו בעל פה דיבורים שלמים בחדושי הרשב"א על מסכת גיטין! אותו נפטר, לא למד בחייו חדושי הרשב"א, וגם רבי בן ציון לא זכר בעצמו את לשון הרשב"א, אבל מכיון שמכוח הנפטר למדו רשב"א, הוא זכה ללמוד חדושי הרשב"א בישיבה של מעלה!

סיים הגאון זצ"ל והוסיף, כי מי שמזכה את הרבים בלימוד התורה, התורה עצמה נכנסת לנשמתו ומקדשת אותו, מעלה אותו ממדרגה למדרגה. והוסיף עוד סיפור בענין זה:

האב שבא ללמוד עם בנו
היה אדם אחד, שלא היה מלומדי התורה, והוא נפטר, והותיר אחריו אלמנה עם שני ילדים. היא עלתה לארץ ישראל, וכאן הכניסה את בנה ל"תלמוד תורה". באחד הימים, אמר הילד בעצב לאמו, שמאחר ובהיותו בחוץ לארץ לא למד גמרא, הוא מתקשה מאד בגמרא, ומחר עתיד להתקיים מבחן בגמרא, ולכן הוא אינו מוכן ללכת ללימודים, שהרי בודאי יכשל. והלך לישון בצער גדול.

בבוקר, הקיץ הילד ואמר לאמו, אמא! אני מוכן למבחן! אבא בא אלי בחלום ולימד אותי את כל הגמרא! וכך היה, הלך הילד והצליח במבחן למעלה מן המשוער!

האב, כך אמר רבי גרשון, לא למד גמרא בחייו, אבל כשהבן מתאמץ ולומד, גם את האבא מלמדים בשמים, ולכן היתה לו זכות לבוא וללמוד עם בנו! (מתוך העלון "דרכי החיזוק").

מעשים אלה, יקרים הם, ובימים אלה, שכבודם של לומדי התורה מושפל עד עפר, עלינו לזכור מהו ערכה של התורה הקדושה, שאין למעלה מזכות לימוד התורה, ואין זכות בעולם שיכולה לעמוד ולהגן על ישראל בעולם הזה ולחיי העולם הבא, כמו לימוד התורה הקדושה, "כי היא חיינו ואורך ימינו"!

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מסעדות שמבשלים בהם גויים

שאלה: פעם כתבתם כאן, שאין לאכול מאכל שבישל אותו גוי. לפי זה לכאורה, כל המסעדות שעובד בהם טבח גוי, אסור לאכול מן המאכלים המוגשים בהם. ואם כן מדוע יש עליהם תעודת כשרות?

תשובה: במסעדות "כשרות" רבות, נוהגים שיהודי מדליק את האש במסעדה בבוקר, ובמשך כל היום, הטבחים הגויים מניחים את המאכלים על האש. והשאלה, האם במקרה כזה יש איסור בישולי גויים, אם לאו?

והנה יש בדבר זה מחלוקת בין רבותינו הראשונים:

יש אומרים, שאם יהודי הדליק את האש, אף על פי שאחר כך הגוי הניח את התבשיל על גבי הכיריים, אין בדבר משום בישולי גויים. (וזו דעת הראב"ן, והמרדכי, ורבינו פרץ, והתרומת הדשן. ועוד). וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך (סימן קיג ס"ז).

ולעומת זאת, דעת הר"ן, והרשב"א, והריב"ש ורבינו יונה ועוד רוב גדולי הראשונים, שאין הדלקת האש על ידי היהודי מועילה לגבי בישולי גויים. (בשונה מדין "פת הגוי", ולא נאריך כאן בפרטי דין זה). וכן פסק מרן השלחן ערוך.

ומעתה נמצאנו למדים, שלפי דעת הרמ"א, שכמותו פוסקים בני אשכנז, אם היהודי הדליק את האש, שוב אין חשש בישולי גויים. ואילו לדעת מרן השלחן ערוך, שבני ספרד הולכים לאורו, אין להקל בדין בישולי הגוי, עד שהיהודי בעצמו יניח את התבשיל על האש.

ומטעם זה, מערכות הכשרות של הרבנות הראשית ושל העדה החרדית, לא נזהרו שהיהודי יניח את התבשיל על האש, משום שהם אינם מקפידים להחמיר כדברי מרן השלחן ערוך. ולכן הסתפקו בכך שהיהודי ידליק את האש בבוקר.

אולם לאחר מכן, הספרדים התעוררו לבעיה זו, והחלו לדרוש ממערכות כשרות שונות, להקפיד על כך שהיהודי יניח את התבשיל על האש. וכדעת מרן השלחן ערוך. אולם עדיין בהרבה מקומות אין הקפדה על כך. ונשאלת השאלה, האם מותר לספרדים, לאכול במסעדות כאלה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב בנדון זה בכמה מקומות. ולהלכה פסק, שכאשר מדובר במסעדה בבעלות ישראל, כלומר, בבעלות יהודי. והיהודי מדליק את האש בבוקר. יש מקום להקל בדבר אף לדעת מרן השלחן ערוך.

והטעם שיש להקל בדבר, הוא משום שלדעת כמה פוסקים, אם הגוי מבשל ב"ביתו של היהודי", אין בדבר חשש בישולי גויים. מאחר והדבר נעשה בביתו של היהודי, (ובפרט כשהגוי עושה כן משום שהוא פועל של היהודי), ואז אין חשש לאכול את בישולי הגוי, לא משום "שמא יאכילנו איסור", ולא מחשש שמא היהודי יבא להתחתן עם הגוי.

ואף על פי שלהלכה אין אנו פוסקים כדעה זו, מכל מקום, כאשר מצטרפות שתי הסברות יחד, כלומר: גם היהודי הדליק את האש, וגם הגוי שמניח את התבשיל על האש, עושה זאת במסעדה השייכת ליהודי, והוא פועל שלו, יש להקל לאכול מבישולי הגוי במקרה כזה. (וראה עוד בספר הליכות עולם ח"ז עמוד קכ).

אבל אסור לספרדים לאכול במסעדה (כשרה) של גויים, אף אם היהודי מדליק בבוקר את האש, משום שלדעת מרן השלחן ערוך, יש כאן איסור בישולי גויים. ורק במסעדה של יהודי, יש סברא להקל בזה, אף לדעת מרן השלחן ערוך. כמו שביארנו.

ולכן לסיכום: מסעדה של יהודי, שיהודי מדליק בתוכה את האש בבוקר. ואחר כך הפועל הגוי מניח תבשילים על האש. יש ללמד זכות על המיקלים לאכול במסעדה כזו, אף שהם ספרדים.

אבל לכתחילה יש להזהר שהמשגיח במסעדה יתן בעצמו את התבשילים על האש. וידועים דברי הגאון החכם צבי, שאמר, שהלואי ואנו (האשכנזים), היינו מחמירים את מעט החומרות שהחמיר הבית יוסף, שהן יקרות יותר מכל החומרות שנוהגים בהם האשכנזים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

ברוקולי חי

שאלה: אנו נוהגים לעשות סלט, שהמרכיב העיקרי בתוכו הוא "ברוקולי" שאינו מבושל, מה מברכים על הסלט?

תשובה: מאחר והברוקולי הוא עיקר הסלט, ממילא עלינו לדון מהי ברכת הברוקולי, שזו היא הברכה הראוייה לכל הסלט.

והנה, הברוקולי הוא ירק, כמו כרובים ומלפפונים, ולכן הברכה הראויה עליו היא "בורא פרי האדמה". כמו שלמדנו במשנה במסכת ברכות (דף לה.).

אולם בשאלה שלפנינו יש לדון, כי באמת שרוב בני האדם אוכלים את הברוקולי כשהוא מבושל, והוא נחשב למשובח יותר בדרך כלל כשהוא מבושל, מאשר כשהוא חי (לא מבושל).

ובגמרא במסכת ברכות (דף לח:), אמר רב נחמן בר יצחק, כל דבר שהברכה הראשונה עליו היא "בורא פרי האדמה", אם בישלו אותו, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". ובגמרא הביאו לדוגמא את הירק "כרתי", שהוא משובח יותר כשהוא חי מאשר כשהוא מבושל, ולכן אם בישלו אותו, נחשב הדבר שהוא "השתנה לגריעותא", כלומר, הוא השתנה לרעה, ולכן הברכה עליו היא "שהכל נהיה בדברו", שהיא ברכה כוללת על כל מיני המאכלים, ולא "בורא פרי האדמה" שהיא ברכה מיוחדת לירקות כשטעמם טוב.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רה). שעל הכרתי, מברכים "בורא פרי האדמה" כשהוא חי, ו"שהכל נהיה בדברו" כשהוא מבושל.

וכן הדין להיפך, ירקות שהם טובים יותר כשהם מבושלים, הרי שכאשר הם מבושלים, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", וכאשר הם חיים, מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". ולכן על קישואים מבושלים, מברכים "בורא פרי האדמה", אבל על קישואים חיים, מברכים "שהכל נהיה בדברו".

ופירות וירקות שטובים מאד, הן כשהם חיים והן כשהם מבושלים, לעולם מברכים עליהם את הברכה הראוייה להם, "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה".

ומבואר בדברי רבותינו האחרונים, (הביאם בשו"ת אוצרות יוסף ח"י סימן ז), שהאופן לדעת אם הירק משובח יותר חי מאשר מבושל, הוא פשוט באמצעות בדיקה, מה נוהגים רוב בני האדם באותו מקום.

ולכן, לגבי ירק ה"ברוקולי", מאחר ודרך רוב בני האדם בכל המקומות שאנו מכירים, לאכול אותו כשהוא מבושל יותר מאשר כשהוא חי, לכן כשהוא חי, יש לברך עליו "שהכל נהיה בדברו". ולכן ברכת סלט עם ברוקולי חי, היא "שהכל נהיה בדברו".

יש להבהיר, שהברוקולי נחשב לנגוע בתולעים, ולכן יש לרכוש רק מתוצרת מיוחדת עם פיקוח על גידול ללא חרקים, וכן יש לשטוף את הירק כפי ההוראות שעל גבי האריזה. (יש גידול למשל של "גוש קטיף", או קפוא עם כשרות מיוחדת ללא חרקים).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

ברוקולי חי

שאלה: אנו נוהגים לעשות סלט, שהמרכיב העיקרי בתוכו הוא "ברוקולי" שאינו מבושל, מה מברכים על הסלט?

תשובה: מאחר והברוקולי הוא עיקר הסלט, ממילא עלינו לדון מהי ברכת הברוקולי, שזו היא הברכה הראוייה לכל הסלט.

והנה, הברוקולי הוא ירק, כמו כרובים ומלפפונים, ולכן הברכה הראויה עליו היא "בורא פרי האדמה". כמו שלמדנו במשנה במסכת ברכות (דף לה.).

אולם בשאלה שלפנינו יש לדון, כי באמת שרוב בני האדם אוכלים את הברוקולי כשהוא מבושל, והוא נחשב למשובח יותר בדרך כלל כשהוא מבושל, מאשר כשהוא חי (לא מבושל).

ובגמרא במסכת ברכות (דף לח:), אמר רב נחמן בר יצחק, כל דבר שהברכה הראשונה עליו היא "בורא פרי האדמה", אם בישלו אותו, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". ובגמרא הביאו לדוגמא את הירק "כרתי", שהוא משובח יותר כשהוא חי מאשר כשהוא מבושל, ולכן אם בישלו אותו, נחשב הדבר שהוא "השתנה לגריעותא", כלומר, הוא השתנה לרעה, ולכן הברכה עליו היא "שהכל נהיה בדברו", שהיא ברכה כוללת על כל מיני המאכלים, ולא "בורא פרי האדמה" שהיא ברכה מיוחדת לירקות כשטעמם טוב.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רה). שעל הכרתי, מברכים "בורא פרי האדמה" כשהוא חי, ו"שהכל נהיה בדברו" כשהוא מבושל.

וכן הדין להיפך, ירקות שהם טובים יותר כשהם מבושלים, הרי שכאשר הם מבושלים, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", וכאשר הם חיים, מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". ולכן על קישואים מבושלים, מברכים "בורא פרי האדמה", אבל על קישואים חיים, מברכים "שהכל נהיה בדברו".

ופירות וירקות שטובים מאד, הן כשהם חיים והן כשהם מבושלים, לעולם מברכים עליהם את הברכה הראוייה להם, "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה".

ומבואר בדברי רבותינו האחרונים, (הביאם בשו"ת אוצרות יוסף ח"י סימן ז), שהאופן לדעת אם הירק משובח יותר חי מאשר מבושל, הוא פשוט באמצעות בדיקה, מה נוהגים רוב בני האדם באותו מקום.

ולכן, לגבי ירק ה"ברוקולי", מאחר ודרך רוב בני האדם בכל המקומות שאנו מכירים, לאכול אותו כשהוא מבושל יותר מאשר כשהוא חי, לכן כשהוא חי, יש לברך עליו "שהכל נהיה בדברו". ולכן ברכת סלט עם ברוקולי חי, היא "שהכל נהיה בדברו".

יש להבהיר, שהברוקולי נחשב לנגוע בתולעים, ולכן יש לרכוש רק מתוצרת מיוחדת עם פיקוח על גידול ללא חרקים, וכן יש לשטוף את הירק כפי ההוראות שעל גבי האריזה. (יש גידול למשל של "גוש קטיף", או קפוא עם כשרות מיוחדת ללא חרקים).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

בכור שלא נפדה

שאלה: אני בן בכור, ואני בעל תשובה. הורי היו רחוקים מאד מהדת ולכן לא עשו לי "פדיון הבן", מה עלי לעשות?

תשובה: נאמר בתורה (שמות יג): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה, וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה".

וכן נאמר עוד בתורה (במדבר יח): "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ".

כאן נצטוינו על מצות פדיון בן בכור, שכאשר נולד לאדם בן, והוא בכור לאמו, שלא ילדה ולא הפילה לפניו, והבן נולד בלידה רגילה (ולא בניתוח קיסרי), האב חייב לפדותו אצל הכהן.

ולכן כל מי שנולד לו בן בכור, הולך אצל הכהן (שהוא מיוחס לכהונה), ופודה אצלו את בנו תמורת חמשה סלעים (שהוא ערך של כמעט מאה גרם כסף טהור), ואז מוציא את בנו מרשות הכהן לרשותו. ועושים הכל כפי הנוסח המופיע בסידורים, וזהו שנקרא "פדיון הבן".

ולגבי השאלה, בבעל תשובה שלא נפדה, כתב רבינו הרשב"א (ח"ב סימן שכא), שאם האב מעוניין לפדות את בנו הגדול, יש לאפשר לו לעשות כן בכל גיל. ואף על פי שנהג שלא כהוגן כאשר הניח את מצות פדיון הבן ולא פדה את בנו כשמלאו לו שלושים יום, בכל זאת הרי הוא קודם לכולם במצוה זו ששייכת אליו, ומברך עליה "על פדיון הבן".

אבל אם אין האב מעוניין לפדות את בנו, על הבן לפדות את עצמו.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ז יו"ד ס"ס כח), שכאשר אדם פודה את עצמו, עליו לברך ברכת "שהחיינו".

ולסיכום: בן בכור שאביו לא פדה אותו, עליו לפדות את עצמו, ומברך ברכת שהחיינו בשעת הפדיון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פירות וירקות הגדלים בעציצים

על הפירות הגדלים על העצים, מברך "בורא פרי העץ", ועל ירקות הגדלים באדמה, מברך "בורא פרי האדמה".

כמהין ופטריות וגידולי מים
במשנה במסכת ברכות (דף מ:) שנינו, על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך, "שהכל נהיה בדברו". ובגמרא אמרו, על כמהין ופטריות אומר, "שהכל נהיה בדברו". וטעם הדבר שאין אנו מברכים על פטריות בורא פרי האדמה, לפי שאין עיקר יניקתן של הפטריות מן הקרקע, אלא מן האויר, ולכן אי אפשר לומר עליהן, בורא פרי ה"אדמה", שהרי אינן מפרי האדמה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ח ה"ח) ורבינו הטור ומרן השלחן ערוך (ריש סימן רד).

וכבר הזכרנו את הנדון הזה בלומדינו הלכות שביעית, והבאנו את פסק מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שעל גידולי מים, כגון נבטים שהם גדלים בתוך כלים על גבי מים עם חומרי דישון בלבד,  יש לברך "שהכל נהיה בדברו". 

גידולי מים ועציצים בשביעית
ומכאן למדנו גם לגבי הלכות שנת השמיטה, שמותר מן הדין להנביט גרעין אבוקדו בתוך צנצנת מים, ואין בדבר איסור משום "זריעה" בשנת השמיטה, מאחר והתורה לא אסרה אלא זריעה בתוך עפר, אבל בתוך מים שאין בהם עפר, מעיקר הדין יש להקל בדבר.

ולגבי "עציץ שאינו נקוב", כלומר, עציץ שאין בקרקעיתו נקבים המחברים אותו אל הקרקע, כתבנו שאין דינו כדין קרקע ממש שיהיה אסור לזרוע בתוכו בשנת השמיטה, ומכל מקום רבותינו גזרו שלא לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב בשביעית. כמו שביארנו.

עציצים שגדלים בהם פירות וירקות
ומכאן עלינו לדון, לגבי מי שגדלים בעציצים שלו מיני ירקות, או שיש אצלו חביות גדולות ובתוכן שתולים אילנות פרי, האם דין הפירות והירקות הללו שווה לפירות וירקות הגדלים בקרקע, כלומר, שברכתם "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", או שמא יש לברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", כדין גידולי מים, שהרי אין אלה "פירות האדמה" ממש?

ובאמת שהגאון החיי אדם (כלל נא סימן יז) כתב, שאם זרעו חטים בעציץ שאינו נקוב, ועשו מהם פת, אין מברכים על הפת "המוציא לחם מן הארץ", מאחר והעציץ אינו נקרא "ארץ". והביא ראיה לדבריו מהתלמוד ירושלמי. ולפי זה כתב, שנראה לו שאין מברכים על ירקות הגדלים בעציץ שאינו נקוב "בורא פרי האדמה", שאין "אדמה" אלא בדבר המחובר לקרקע, והביא ראיה לדבריו מהגמרא במסכת חולין.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל האריך קצת לדון בדברי החיי אדם, והביא בספרו (על הלכות ברכות עמוד קטז) את לשון הגאון רבי חיים פינטרימולי בכל ספר "פתח הדביר", שהאריך מאד לדון בדברי החיי אדם, ובסיום דבריו כתב כך: "על פת שנאפתה מחטים הגדלים בעציץ שאינו נקוב והוא מונח על הארץ, מברך "המוציא לחם מן הארץ", שגם לחם זה נחשב ללחם שגדל בארץ, ועל פרי האדמה הגדל בו מברך בורא פרי האדמה". (ובפתח הדביר (בסימן רו) מבואר עוד, שהוא הדין באילן הגדל בעציץ שאינו נקוב, שברכתו בורא פרי העץ).

אולם כל זה בעציץ שהוא מונח על גבי הקרקע שיש תחתיה עפר, אבל אם הוא מונח בבית על גבי קרקע מרוצפת, משמע מדברי הגאון בעל פתח הדביר, שאין לברך על הירקות "בורא פרי האדמה", אלא "שהכל נהיה בדברו", כדין גידולי מים. (ולמעשה צריך עיון בזה כשהעציץ אינו על קרקע).

ולסיכום: דבר שגידולו מן הארץ, כגון פירות וירקות, מברכים עליו את ברכתו הראוייה לו, "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה". ודבר הגדל בעציץ (שאינו נקוב) המונח על גבי הקרקע בחצר וכדומה, דינו כדין שאר הפירות והירקות, ומברכים עליו את ברכתו הראויה לו, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. גידולי מים, ברכתן שהכל נהיה בדברו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מנהגים שהם נגד דעת מרן השלחן ערוך

בהלכה הקודמת (שעסקה בענין שיטת רבינו תם) הזכרנו שהמנהג ברוב תפוצות ישראל לחשב את זמן צאת הכוכבים על פי שיטת הגאונים. ואף על פי שראוי לכל אדם להחמיר לנהוג כשיטת רבינו תם, שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת אלא לאחר שיחלפו שבעים ושתים דקות מעת שקיעת החמה, מכל מקום מעיקר הדין רבים נוהגים להקל כשיטת הגאונים לחשב את צאת השבת בשעה מוקדמת יותר כפי שמודפס בלוחות השנה.

ובתוך הדברים הוזכר, שלדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו (כפי שביארנו כבר) חובה לנהוג כשיטת רבינו תם. ואף על פי כן רבים אינם נוהגים בזה כדעת מרן, ואף אנחנו לא כתבנו אלא שראוי להחמיר כשיטת רבינו תם, אבל לא כתבנו כן בתורת חיוב ממש מן הדין, ועל כן באנו כעת להסביר, כיצד אין אנו תופסים בזה כשיטת מרן שקיבלנו הוראותיו לכל אשר יאמר, רק מכח מנהג?

והתשובה לזה היא, מפני שיש מנהגים בודדים שנהגו בהם הספרדים עוד לפני שפשטו הוראותיו של מרן בעולם, (שכן הוראותיו פשטו בסוף ימיו, והיו חכמים אחרים שהנהיגו את קהל עדתם על פי דעת פוסקים אחרים שהיתה הוראתם מקובלת עד דורו, כגון על פי פסקי הרי"ף ואחרים, וכשיצאו ספריו של מרן והכל קיבלו עליהם את פסקיו, נשארו כמה מנהגים בודדים שלא נתקבלה בהם הוראת מרן, ומכללם, שנהגו לחשב את יציאת השבת (את זמן צאת הכוכבים) על פי שיטת הגאונים ולא על פי דעת רבינו תם, כמו שכתב הגאון מהר"י נבון בספרו שו"ת נחפה בכסף (ח"א דף קנד ע"ג) שאפילו בארץ ישראל שהיא אתריה דמרן (מקומו של מרן, ומכאן פשטו הוראותיו) לא נהגו בזה כשיטת רבינו תם, והוא מנהג קדום קודם שנתפשט קודם שנתפשטה קבלת הוראות מרן.

ומכללם של דברים נמצינו למדים, שכל מנהג שהוא נגד דעתו של מרן השלחן ערוך, ולא נהגו בו קודם קבלת פסקי מרן, אין לנהוג במנהג כזה, שהרי הוא בטל מעיקרו, מפני שהונהג בתחילה שלא כהלכה.   

לכן הנוהגים בערב שבת להדליק נרות שבת ואחר כך לברך על ההדלקה, אין להם על מה שיסמוכו, שהרי לדעת מרן העושין כן מברכים ברכה לבטלה, ולכן יש להורות אף למי שנהגה כבר לברך אחר הדלקת הנרות, שתבטל את מנהגה, ותחזור לברך קודם הדלקת הנרות, וכמו שביארנו. 

הערה: בהלכה שפורסמה אתמול בעניין שיטת רבינו תם, כתבנו שיש לחשב שבעים ושתים דקות "זמניות" אחר שקיעת החמה, וכתבנו שדין זה שיש לחשב את הדקות כ"זמניות" הוא לכל השיטות. אלא שאין הדבר כן, כי רבים סוברים שלעניין שיטת רבינו תם יש להקל למנות שבעים ושתים דקות רגילות אחר השקיעה. ולאחרונה נדפס ספר משנה ברורה עם הערות מרבני ישיבת "כסא רחמים" בבני ברק, ובסוף הספר נדפס קונטרס בעניין זה מאת הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, ושם כתב שגם לדעת מרן הרבי עובדיה יוסף שליט"א אין לחשב את הדקות כ"זמניות" אלא יש לחשב שבעים ושתים דקות רגילות אחר שקיעת החמה, ואז כבר יש להקל בעשיית מלאכה במוצאי שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

דוד שמש

הדבר ידוע שאחת המלאכות שאסור לנו לעשותן בשבת, היא מלאכת "מבשל". וכפי שביארנו כמה פעמים.

ובגמרא במסכת שבת (לח:) מבואר שמותר לבשל בשבת בחמה, כלומר שמותר להניח בשבת קערה עם מים כנגד קרני השמש כדי שהם יתחממו, ואפילו אם על ידי כך המים יגיעו לחום שהיד סולדת בו, שהוא החום המוגדר כבישול בשבת (דהיינו כארבעים וחמש מעלות צלסיוס כפי שביארנו בהזדמנות אחרת) מותר. אולם לבשל בתולדת חמה אסור. למשל, לתת מים לתוך כלי שרתח מחמת השמש ועל ידי כך יתחממו המים, אסור, וכן לתת ביצה לתוך כלי עם מים שהוחמו על ידי השמש בכדי שתתבשל, אסור, וגזרו כך חכמינו, משום שחששו שמא יבואו לבשל במים שהוחמו באש, שיש בזה איסור תורה. ולכן אסור לבשל בשבת במים שרתחו על ידי "דוד שמש", משום שמים אלו נחשבים לתולדת חמה.

ולעצם השימוש במים שהוחמו על ידי דוד שמש בשבת, לצורך שטיפת ידיים וכדומה, הנה דנו בזה כמה מגדולי הדור, ונידון זה הוא מהארוכים והמורכבים ביותר, כי בזמן פתיחת הברז בבית מיד נכנסים מים קרים לתוך הדוד ומתחממים שם, ויש לדון בזה מצד מה שמים קרים אלו מתבשלים בתוך המים הרותחים שהם נחשבים ל"תולדת חמה" כפי שביארנו, ועוד יש לדון בזה מצד כמה בעיות שאי אפשר להרחיב בהן במסגרתינו, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל דן בזה בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד סימן לד, ויש לציין כי תשובה זו היא השנייה באורכה מבין תשובותיו הרבות של מרן זצ"ל. ומרן זצ"ל כתבה במשך שבועיים כשהיה חוזר מבית הדין במצריים לביתו ומסתגר בחדרו וערך תשובה נפלאה זו). ולמעשה העלה במסקנתו, שיש להקל להשתמש במים שהוחמו באמצעות דוד שמש בשבת, ואם מים אלו הם חמים מאד ורוצה למזגם עם מים קרים על ידי פתיחת שני הברזים ביחד, החם והצונן, גם כן יש להקל בזה מעיקר הדין.

אולם יש לציין שכל זה רק לעניין שימוש במים אלו לשתייה או לשטיפת כלים ורחיצת ידיים ורגליים וכדומה, אבל לענין רחיצת כל הגוף בשבת, עלינו לדון באופן נפרד בעזרת ה'.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שאלה: האם מותר להתקלח בשבת?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו שלדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל יש להקל להשתמש בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש לצורך שטיפת ידים וכדומה, אבל לרחוץ כל גופו (או רוב גופו) במים חמים בשבת, אסור, ואפילו אם מים אלו הוחמו לפני כניסת השבת, ואפילו על ידי דוד שמש, מכל מקום אסור לרחוץ במים חמים רוב גופו בשבת מפני גזירת חכמים, שכך שנינו בברייתא במסכת שבת (לט:), וביארו שם בגמרא שטעם הגזירה הוא משום שבתחילה היו נוהגים לרחוץ במים חמים בשבת, וראו חכמים שהיו הבלנים האחראים על בתי המרחץ נכשלים מתוך כך בחילול שבת לצורך חימום המים, וגזרו שאסור לרחוץ במים חמים בשבת. וממילא נאסרה רחיצה בכל מים חמים, אף אם הוחמו בהיתר, כגון מערב שבת או על ידי דוד שמש. ואפילו אם אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא איבר איבר בפני עצמו, אסור. אבל לרחוץ רק מקצת גופו, כבר ביארנו בהלכה הקודמת שמותר על ידי מים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו על ידי דוד שמש, אבל במים שמתחממים על ידי חשמל וכדומה, אסור בהחלט להשתמש בשבת מפני איסור בישול.

ולפיכך, אישה שצריכה לטבול בליל שבת, ומי המקווה חמים, ואינה יכולה לטבול בהם בליל שבת מפני גזירת רבותינו, וגם כנודע אינה יכולה לטבול קודם כניסת השבת, דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שעליה לטבול בתוך זמן "בין השמשות", דהיינו תוך שלוש עשרה דקות וחצי מזמן השקיעה, מפני שזמן זה נחשב עדיין לספק אם נכנסה כבר השבת, ומכיוון שאיסור רחיצה בחמין בשבת אינו מן התורה אלא מגזירת חכמים, יש להקל בכך בתוך זמן זה שמוגדר עדיין ספק אם נכנסה שבת, ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שבזמן שהורה כך מרן זצ"ל לראשונה, עדיין היה המנהג לטבול אף בליל שבת רק אחר זמן בין השמשות, והבלניות לא היו מאפשרות לנשים לטבול בתוך זמן בין השמשות, ומרן זצ"ל עבר משער לשער במחנה, והיה קורא אליו את הבלניות האחראיות על הטבילה, להורותן דעת לאפשר לנשים (בעיקר ספרדיות) לטבול בזמן זה, כדי שלא יאלצו לטבול בחמין בשבת. ותהילות לאל יתברך בזמנינו ברוב המקומות כבר פשטה הוראתו של מרן הרב זצ"ל, והאחראיות במקואות מאפשרות לטבול בליל שבת בתוך זמן בין השמשות, ובכך יצאנו מידי כל פקפוק, ואמנם אם מחמת איזו סיבה לא התאפשר לטבול בבין השמשות, אין לדחות משום כך את הטבילה, ויכולה להקל לטבול בחמין בלית ברירה אף אחר בין השמשות.

ובהלכות הבאות נבאר אם יש מי שיכול להקל ולרחוץ בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

דוד שמש

הדבר ידוע שאחת המלאכות שאסור לנו לעשותן בשבת, היא מלאכת "מבשל". וכפי שביארנו כמה פעמים.

ובגמרא במסכת שבת (לח:) מבואר שמותר לבשל בשבת בחמה, כלומר שמותר להניח בשבת קערה עם מים כנגד קרני השמש כדי שהם יתחממו, ואפילו אם על ידי כך המים יגיעו לחום שהיד סולדת בו, שהוא החום המוגדר כבישול בשבת (דהיינו כארבעים וחמש מעלות צלסיוס כפי שביארנו בהזדמנות אחרת) מותר. אולם לבשל בתולדת חמה אסור. למשל, לתת מים לתוך כלי שרתח מחמת השמש ועל ידי כך יתחממו המים, אסור, וכן לתת ביצה לתוך כלי עם מים שהוחמו על ידי השמש בכדי שתתבשל, אסור, וגזרו כך חכמינו, משום שחששו שמא יבואו לבשל במים שהוחמו באש, שיש בזה איסור תורה. ולכן אסור לבשל בשבת במים שרתחו על ידי "דוד שמש", משום שמים אלו נחשבים לתולדת חמה.

ולעצם השימוש במים שהוחמו על ידי דוד שמש בשבת, לצורך שטיפת ידיים וכדומה, הנה דנו בזה כמה מגדולי הדור, ונידון זה הוא מהארוכים והמורכבים ביותר, כי בזמן פתיחת הברז בבית מיד נכנסים מים קרים לתוך הדוד ומתחממים שם, ויש לדון בזה מצד מה שמים קרים אלו מתבשלים בתוך המים הרותחים שהם נחשבים ל"תולדת חמה" כפי שביארנו, ועוד יש לדון בזה מצד כמה בעיות שאי אפשר להרחיב בהן במסגרתינו, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל דן בזה בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד סימן לד, ויש לציין כי תשובה זו היא השנייה באורכה מבין תשובותיו הרבות של מרן זצ"ל. ומרן זצ"ל כתבה במשך שבועיים כשהיה חוזר מבית הדין במצריים לביתו ומסתגר בחדרו וערך תשובה נפלאה זו). ולמעשה העלה במסקנתו, שיש להקל להשתמש במים שהוחמו באמצעות דוד שמש בשבת, ואם מים אלו הם חמים מאד ורוצה למזגם עם מים קרים על ידי פתיחת שני הברזים ביחד, החם והצונן, גם כן יש להקל בזה מעיקר הדין.

אולם יש לציין שכל זה רק לעניין שימוש במים אלו לשתייה או לשטיפת כלים ורחיצת ידיים ורגליים וכדומה, אבל לענין רחיצת כל הגוף בשבת, עלינו לדון באופן נפרד בעזרת ה'.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שאלה: האם מותר לאדם רגיל מישראל לישא בת כהן לאשה?

תשובה: הנה ידוע כי בעם ישראל ישנם כמה יחוסים השונים במדרגתם. ובהם, כהנים לויים וישראלים. וקדושת הלויים גדולה מקדושת ישראל, וקדושת הכהנים היא למעלה מכולם. ועל כן באנו לשאלה האם מותר לאדם מישראל שאינו כהן לישא בת כהן לאשה. ומובן שכמו כן השאלה נשאלת מצד האשה, האם מותר לבת כהן להנשא לאיש מישראל, או שעליה לחפש לה דוקא איש כהן כמותה?

ושורש השאלה, לפי מה שאמרו במסכת פסחים (דף מט.) תניא, רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. וכגון מאי, כלומר, מהי כוונת רבי שמעון "סעודה שאינה של מצוה", אמר רבי יוחנן, כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ. ופירש רש"י, בת כהן צריכה להנשא לכהן, ולא לפגום משפחתה ולהנשא לישראל. וכן אמר רבי יוחנן, בת כהן לישראל, אין זיווגן עולה יפה, והקשו בגמרא, שהרי אמר רבי יוחנן, הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, שתורה וכהונה מעשרתן, ומשיבה הגמרא, שיש חילוק בדבר, שאם זה הנושא את בת הכהן הוא עצמו עם הארץ, (עם הארץ הוא אדם שאין בו תורה ויראת שמים), הרי שאין זיווגן עולה יפה, אבל אם הוא תלמיד חכם, שבח הוא לו שישא את בתו של הכהן. וכן פירש רש"י, שעם הארץ שאינו כהן הנושא את הכהנת, פוגע בכבודו של אהרן הכהן, כי גנאי הוא לו לאהרן שזה נדבק בזרעו, ולכן נענשים על כך.

ומבואר אם כן שתלמיד חכם, מותר לו לישא כהנת לאשה, אבל עם הארץ, אסור לו לישא כהנת לאשה, ואם נושאה, אין זיווגן עולה יפה. וכן פסק הרמב"ם (בפרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה לא). וזו לשון הטור ומרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן ב סעיף ח): עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא אין זיווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא במהרה, או תקלה תבא עליהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי דבר זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד. עד כאן.

והנה תחילת דברי הגמרא שהבאנו, מדברים מענין סעודת מצוה, שסעודת נישואים של עם הארץ עם בת כהן אינה סעודת מצוה. ובשו"ת חות יאיר (סימן ע) האריך לבאר מה הן סעודות מצוה, וכתב, שסעודת נישואין אפילו של בת תלמיד חכם לעם הארץ נחשבת סעודת מצוה, כי אין לנו בזמן הזה דין עם הארץ שדיברו בו חכמים, והביא ראיות לזה. והסביר זאת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לומר שאף לדעת החוות יאיר, לא לכל אדם מותר לישא בת כהן, אלא צריך שיהיה על כל פנים אדם שעוסק במצוות ובגמילות חסדים, שאף על פי שאינו לומד תורה, מכל מקום הרי הוא כשר לעדות ואינו בכלל עם הארץ. אבל אדם שאינו מקיים מצוות בכלל, הרי הוא פסול לעדות, ובודאי הוא נכנס בגדר עם הארץ שגנאי הוא לאהרן הכהן שיקח אדם כזה אשה מזרעו.
ואחר שהאריך בזה מרן הרב זצ"ל, העלה להלכה, שיש לחלק את הדבר לשלשה סוגים. שאם הוא תלמיד חכם, שבח הוא לו שישא בת כהן, ואדרבא זוכה הוא בזה לעושר וכבוד, שהרי תורה וכהונה במקום אחד.

ואם הוא עם הארץ שאין בו לא תורה ולא מצוות וגמילות חסדים, גנאי הוא לאהרן שידבק בזרעו, ואין ספק בדבר שצריך עד כמה שאפשר למנוע אותו מלישא בת כהן, כי בנפשם הדבר, וכמו שאמרו בגמרא, "או אלמנה או גרושה או זרע אין לה". והוא בכלל מה שאמרו בגמרא כל הנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומנחה לפני הארי, שקרוב לודאי שלא ישמרו טהרת המשפחה, שהחשוד על חילול שבת חשוד על כל העבירות שבתורה.

ואם הוא בעל בית פשוט, שלא למד תורה, אבל הוא שומר מצוות וגומל חסדים ונוהג בדרכי הישרים, מותר לו לישא כהנת לאשה, אבל אין כאן לא שבח ולא גנאי.

ולסיכום: אין לישראל לישא בת כהן אלא אם כן החתן ירא ה' וקובע עתים לתורה, וכל שכן אם הוא לומד בישיבה באופן קבוע, אף על פי שעדיין אינו בגדר תלמיד חכם. אבל אם אינו שמור מצוות כראוי ואינו נוהג בדרכי הישרים, אין לו לישא בת כהן, וגם היא צריכה למנוע עצמה מזיווג זה שאינו הגון לה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

בייבי סיטר בשבת

שאלה: האם מותר להזמין "שמרטף" (בייבי סיטר) בכדי לשמור על הילדים ביום השבת, ולשלם לה עבור כך מערב שבת או במוצאי שבת, או שיש בכך איסור?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (נח.) מבואר, שגזרו רבותינו שלא לשלם בשבת שכר לפועל, מפני שתשלום השכר על דבר שנעשה בשבת, דומה לעניני מקח וממכר האסור בשבת.

השוכר פועל לשמור לו תינוק
ובתוספתא אמרו, "השוכר את הפועל לשמור לו פרה, לשמור את התינוק, אין נותנין לו שכר שבת". וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן שו סעיף ד).

ומבואר מכאן, שאסור לשלם לשומר, והוא הדין ל"שמרטף", עבור השמירה ביום השבת, כיון שזהו "שכר שבת", שגזרו רבותינו שלא לשלמו.

שכר שבת בהבלעה
אולם מבואר שם בתוספתא ובדברי הפוסקים, שמותר לשלם שכר שבת ב"הבלעה", כלומר, אם שוכר אדם שומר, כדי שישמור לו על חפציו במשך שבוע, יכול לשלם לו עבור כל ימות השבוע אף על פי שבכלל השבוע גם יום השבת.

ולפיכך הוא הדין לגבי שמרטף, שאם התנו עמה מראש שתשגיח על הילדים במשך כל השבוע וכדומה, ולא מחשבים עמה את שכרה לפי שעות או ימים, אלא בסכום כולל עבור כל הזמן שמוטל עליה לשמור, מותר לשלם לה גם עבור השגחתה על הילדים ביום השבת, שכן זהו שכר שבת "בהבלעה".

אבל אם שכרה מחושב לפי מספר שעות או ימים, אסור לתת לה שכר שבת, וכן אסורה היא לקבל שכר שבת.

לצורך מצוה
אבל, אם הדבר נעשה לצורך מצוה, מותר לשמרטף ליטל שכר על שמירתה, שבאופן זה לא גזרו חכמים. ולכן כתב בספר כנסת הגדולה שנהגו לשלם למיילדות עבור מלאכתן ביום השבת, וכן כתבו הפוסקים שנהגו לשלם לחזנים ולתוקעים בשופר עבור מלאכתם בימי שבתות וימים טובים.

ומכל מקום כתבו הפוסקים, שכל הנוטל שכר עבור מלאכה בשבת, אף על פי שהוא לצורך מצוה, אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותו שכר, ולכן כתבו שטוב שיקבלו שכרם בהבלעה, כגון שיקבל החזן את שכרו גם עבור תפילות בימי החול וכדומה. ובספר ילקוט יוסף, הביא הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א, ששמע מפי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם נוטל שכר עבור עניין מצוה שנעשה בשבת, טוב שיקנה באותו השכר איזה דבר מצוה, כגון ספרי קודש וכדומה, משום שכיוון שלוקח שכר זה לדבר מצוה, יראה בו סימן ברכה.

ולסיכום: מי ששכר "שמרטף" לשמירת ילדיו, אסור לו לשלם לה את שכרה עבור יום השבת. לכן, יש לסכם מראש, שתשמור על הילדים בזמן נוסף, מלבד יום השבת, והשכר ישולם לה באופן כולל על כל השמירה. וגם היא, כשתבוא לדרוש את שכרה, תאמר שהיא מבקשת שישלמו לה את השכר הכללי, ולא תדרוש שכר עבור יום השבת דוקא. (וראה בחזון עובדיה ח"ו עמוד ג).