שאלות ותשובות הלכה יומית

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חתונה בהתנגדות ההורים – מעשה ממרן זצ"ל

שאלה: בן או בת שחפצים לינשא, וההורים מתנגדים לנישואיהם מאיזה טעם, האם יש לשמוע בקול ההורים בעניין זה או לא?

תשובה: למדנו שמצד ההלכה, עיקר החיוב לכבד את ההורים הוא מכספם של ההורים, אבל הבנים והבנות אינם מחוייבים להוציא כסף כדי לכבד את הוריהם. (מלבד מקרים שאין להורים כסף).

לאור הדברים הללו, כתב המהרי"ק (רבינו יוסף קולון, שחי לפני למעלה מחמש מאות שנה, והיה מלמד תינוקות, ומגדולי הפוסקים באיטליה), לגבי בן שרוצה לישא אשה שמצאה חן בעיניו, אולם אביו מתנגד בתוקף לנישואין הללו, ופסק המהרי"ק, שאין הבן חייב לשמוע בקול אביו בזה, מפני שאין הדבר נוגע לכבוד האב ממש, כדוגמת אכילה ושתייה וכדומה, ובפרט שהגזירה שגוזר האב על בנו, גורמת לבן לצער גדול, להניח אשה אשר חפץ בה, ולקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך, ועוד, שהרי אב שציוה את בנו לעבור על דברי תורה, אסור לבן לשמוע בקול אביו, וכאן קרוב הדבר להיות כמצוה את בנו לעבור על דברי תורה, שהרי אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לאדם לקדש אשה בלי שיראנה. משום שהקפידו חז"ל שישא אדם אשה שמוצאת חן בעיניו והוא חפץ בה. וזאת היא האשה שמוצאת חן בעיניו, ולכן אין כוח ביד האב לעכב עניין נישואי בנו, ואין הבן צריך לשמוע לו בדבר זה. וכן פסק הרמ"א, וכן פסק המהרשד"ם (רבינו שמואל די מודינא, שחי בזמן מרן, וחיבר ספר שאלות ותשובות, והוא מגדולי האחרונים), שהאב שציוה על בנו שבשום אופן לא ישא את בת פלוני, והבן חפץ בה, כי היא ישרה בעיניו, הדין פשוט שהבן יכול לישא האשה אשר ישרה בעיניו, ואין מצות האב מעכבת כלל, כי ממנה יזכה לבנים הגונים, כיוון שהיא כשרה כשאר בנות ישראל הכשרות, ואם ישא אשה אחרת אשר אין לו חפץ בה, בניו יהיו בני שנואה, ושנואים לפני המקום. וכתב על זה בשו"ת משפט צדק (למהר"ם מלמד, תלמיד מהר"י בן עזרא) שאף שדברי המהרשד"ם היה לגבי בן, נראה שהוא הדין גם לגבי בת, שהרי אפילו לאב אסור להשיא את בתו עד שתגדל ותאמר, בפלוני אני רוצה! וכן כתבו עוד פוסקים רבים. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והאריך לדחות את דברי האומרים שיש לחלק בזה בין בן לבת.

וכל זה מצד ההלכה. אולם יש לדעת, כי על כל בן ובת לכלכל דרכיהם בתבונה, ולהטות אזן לשמוע לדברי ההורים בדרך ארץ ובכבוד, ובפרט כי בדרך כלל נשואין שעומדים בניגוד לרצון ההורים הם דבר קשה מאד, ולעתים חס ושלום עלולים לבוא לידי פירוד מחמת כן. לכן נכון להתיישב היטב בדבר, ולהתייעץ עם תלמידי חכמים אמיתיים, כיצד נכון לנהוג.

וזכור לנו מעשה שהיה לפני כשלושים שנה, בהורים של בת אחת ממשפחה לא ידועה, שהתנגדו לנשואיה, והיא עמדה להנשא לאדם ירא שמים, והיה השידוך מתאים באופן כללי. אולם ההורים התנגדו אליו בכל התוקף, והודיעו כי ירחיקו את בתם לנצח, ואף גם לא יבואו לשמחת כלולותיה. ויוודע הדבר למרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ביום החתונה אחר הצהרים, הגיע מרן זצ"ל לביתם של הורי הכלה בהפתעה, והפציר בהם לבוא עמו לחתונה, והבטיח כי הוא עצמו יסדר שם חופה וקדושין ויכבדם בהשתתפותו, ובירכם בכל הברכות, עד שהם נעתרו לבקשתו, ובאו לחתונה לשמחת כל הקרואים, וזכו בני הזוג להקים בית נאמן בישראל.

עוד יש לציין, שכל מה שאמרנו שמצד הדין אין חובה לשמוע להורים בענין זה, זאת כמובן בתנאי שהמיועדת (או המיועד) לנישואין, היא אשה כשרה וצנועה כשאר בנות ישראל הכשרות, אבל אם הבן רוצה לישא אשה שאינה צנועה, וממשפחה פחותה, ויש לאביו צער ועגמת נפש מנישואיו שיהיו עם הנערה ההיא, חייב לשמוע בקולו, כי בנישואיו עמה גורם להוריו צער וביזיון, ונאמר ארור מקלה אביו ואמו. וכן מצינו שצווה יצחק אבינו את יעקב, שלא ישא אשה מבנות כנען, מפני שהיו רעים וחטאים עם מידות מושחתות, אבל אם היא אשה כשרה כנ"ל, אינו חייב לשמוע בזה לקול אביו, וכמבואר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

כבוד האחים הגדולים

אמרו רבותינו בגמרא במסכת כתובות (דף קג.): נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אמך", ולכאורה יכלה התורה לומר "כבד אביך ואמך", ומדוע אמרה התורה "את אביך ואת אמך", על כן דרשו רבותינו כי מילת "את" הראשונה, באה לרבות את החיוב לכבד את אשת אביך, אף על פי שהיא אינה אמך. והמילה "את" השנייה, באה לרבות את החיוב לכבד את בעל אמך, אף על פי שהוא אינו אביך, אלא נשא את אמך לאחר פטירת אביך, או לאחר שנתגרשה ממנו.

ועוד הוסיפו רבותינו ואמרו, כי האות וי"ו של "ואת", באה לרבות את החיוב לכבד את אחיך הגדול. ולכן חייב כל אדם לכבד את אשת אביו ואת בעל אמו, וכן חייב לכבד את אחיו הגדול.

וכתב רבינו הרא"ש בתשובה, שאין חילוק בזה, בין אם האח הגדול הוא אח מצד שני ההורים, או שהוא אח רק מצד אביו או רק מצד אמו, שלעולם חייב לכבדם. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והוסיף שאין חילוק בזה בין אחיו הגדול לבין אחותו הגדולה, שבשניהם שייך דין כיבוד וחייב לכבדם. ויש להזהר בדין זה מאד מאד, בפרט בדורות הללו, שהסדר והמשטר בתוך המשפחה אינו מונהג כפי שהיה בדורות הקודמים, ובכל זאת חובה עלינו לקיים את מצוות התורה הקדושה ודברי רבותינו, ולכבד את האח והאחות הגדולים כדין.

כתב רבינו הרמב"ם, שחיוב כבוד אח גדול וכן כבוד האחות הגדולה, אינו חיוב מן התורה ממש, אלא מדברי רבותינו שתיקנו כן והביאו סמך לדבריהם מן התורה, משום שחיוב כיבוד אשת אביו או בעל אמו נלמד בגמרא ממה שכתוב "את" אביך ו"את" אמך, והדבר נחשב כאילו נכתב הדין בפירוש בתורה, שהרי רבתה התורה את החיובים הללו בפירוש, אבל החיוב לכבד את אחיו הגדול או אחותו הגדולה, שלא נלמד אלא מהייתור של האות ו', לא נחשב כדבר הכתוב ומפורש בתורה, אלא מדברי רבותינו.

נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לכבד את אחיו או אחותו הגדולים גם לאחר מיתת ההורים, כי הרמב"ן כתב, שטעם חיוב האחים הגדולים הוא מפני כבוד ההורים, שגנאי הוא להורים שלא יתכבדו ילדיהם, אבל לאחר מיתת ההורים לא שייך טעם זה. ויש מחמירים בזה.

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאף על פי שאסור לקרוא לאביו בשמו, וכפי שכבר כתבנו לפני כמה הלכות, מכל מקום נראה שאין איסור לקרוא לאחיו הגדול בשמו, ואחד הטעמים בזה הוא משום שאיסור קריאת אביו בשמו אינו נובע ממצות "כיבוד" אב ואם, אלא ממצות "מורא" אב ואם, ולגבי אחיו הגדול לא מצינו חיוב מורא אלא רק חיוב כיבוד. וכן כל גדרי הכבוד שיש לנהוג בהם כלפי אח, אינם ככבוד ההורים ממש, אלא שינהג כלפיהם בכבוד ובדרך ארץ כפי שנוהגים אנשים יראי שמים. ופשוט שאסור לאדם לבזות או להתריס נגד אחיו או אחותו הגדולים, שהרי זה העדר כבוד ממש, והוא נגד מצוות רבותינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

דין כבוד ומורא אב ואם

מצות כיבוד הורים, נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הם הדברים השייכים ל"כיבוד" הורים. והחלק השני, הם הדברים השייכים "למורא", כלומר, ליראה מההורים. וכפי שנאמר בתורה, "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תראו".

איזהו מורא מההורים? לא יעמוד במקום המיוחד לאביו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לאביו להסב בביתו, (כגון בראש השולחן), ולא יסתור דברי אביו, לומר מה שאמרת אבא, אינו נכון. ולא מכריע דברי אביו, כגון לומר נראין דברי אבא. (ובהמשך יבוארו הדברים). 

יש אומרים, שאסור לאדם לשבת במקומו של אביו, אפילו כאשר אביו אינו נמצא בבית. ויש אומרים שאין להחמיר בדבר, אלא בפני אביו, שאז יש בכך מדת חוצפה וחוסר דרך ארץ, שיושב במקומו של אביו, אבל אם אביו אינו נמצא בבית, מותר לשבת במקומו.

ולהלכה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמעיקר הדין מותר לשבת במקומו של אביו אם אביו אינו נוכח שם. אולם יש להוסיף על כך, שבמקומותינו, שישיבה במקום מיוחד לאביו, וכגון שיש לו כסא מיוחד, נחשבת לחוצפה כלפי האב, וזלזול בכבודו, הרי שאז לכל הדעות אין להקל בזה. משום שזלזול באב אסור בכל אופן.

עד היכן מוראם? כלומר, עד כמה הבן מחוייב לירא מהוריו? היה הבן לבוש בגדים יקרים, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, ויאמר להם מה עשיתם לי? וכדומה, אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך. (ודין זה נלמד מן המעשה שנזכר בגמרא והוזכר בהלכה הקודמת עד היכן וכו', פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.) 

איזהו כבוד הורים? מאכילם ומשקה אותם ומלביש ומכסה וכדומה, ויתן להם הכל בסבר פנים יפות, ואמרו רבותינו, שאפילו אם היה הבן מאכיל את אביו בכל יום אווזים מפוטמות, אבל היה מראה לו פנים זועפות, נענש עליו, כי היחס הטוב והארת הפנים להורים, היא חלק מרכזי ויסודי במצות כיבוד אב ואם.

ועד היכן הוא כבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס (ארנק) של זהובים של הבן, והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ויש אומרים שמכל מקום אם יכול למנוע בעדם להשליך הארנק לים, רשאי לעשות כן, ועל כל פנים יכול אחר כך לתבוע את אביו ואמו לדין, משום שאדם אינו מחויב להפסיד ממון מפני מצות כבוד אב ואם.

ולהלן נבאר בעזרת ה' את החילוקים שיש בין עניני כבוד אב ואם, לעניני מורא אב ואם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

דין קימה בפני אביו או רבו – תשובת מרן זצ"ל לנכדו

כל ההלכות שאנו מזכירים לגבי מורא אב ואם וכדומה, שוים בחיובם הן כלפי הבן והן כלפי הבת. ומה שאנו כותבים לעתים בלשון בן ואביו, או בת ואמה, אין זה אלא למשל ודוגמא בלבד.

בעת שרואה הבן את הוריו עוברים לפניו, חייב לעמוד בפניהם מלא קומתו, דהיינו, עמידה ממש.

אבל בגמרא (קידושין לג:) אמר רבי אבא אמר רבי ינאי, אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית (כלומר, פעמיים ביום, בבוקר ובערב), כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. כלומר, מאחר ואנו קוראים קריאת שמע ועוסקים במוראו של ה' יתברך פעמיים ביום, שחרית וערבית,

ולדעת הרבה מרבותינו הפוסקים הוא הדין לגבי העמידה בפני ההורים, שאין לעמוד בפניהם אלא פעמיים ביום בלבד, שחרית וערבית ולא יותר. וכן מנהג בני אשכנז, שאינם קמים בפני רבותיהם אלא פעמיים ביום, ויש אומרים שכן הדין לעניין הוריהם.

אולם מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, וכן דעת כמה מפוסקי אשכנז, שחייב הבן לקום בפני אביו ובפני רבו אפילו מאה פעמים ביום, משום שיש חולקים על דברי רבי ינאי, ואומרים שכיוון שהשווה הכתוב את מורא ההורים למורא שמים, הרי שאין חשש במה שנוהגים במורא כלפי ההורים יותר מפעמיים ביום. וכפי שאמרו רבותינו "יהי מורא רבך כמורא שמים", ולכן חייב לעמוד אפילו מאה פעמים ביום. וכן דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ולפי מה שנתבאר כבר, ש"האב שמחל על מוראו מוראו מחול", נראה שאם צוה האב שהבן לא יקום בפניו בכל פעם, אלא רק שני פעמים ביום, רשאי לעשות כן. וכן שאלנו אנו את מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לגבי מה שאמרו רבותינו, שמי שפוגש את רבו, צריך לומר לו "שלום עליך רבי", ועוד נאמרו בזה כמה דינים, האם אף אנו חייבים לנהוג כן בפוגשינו את מרן זצ"ל שהיה מורינו ורבינו, או שדי בכך שאנו אומרים לו "שלום סבא" ותו לא. ולאחר שהרהר בזה מרן זצ"ל, השיב בזו הלשון, "הלא אתה נכדי, ותוכל לדבר עמי איך שתרצה". כלומר, מאחר ורגילים היום למחול על גינוני הכבוד שהיו נהוגים יותר בזמנים הקדומים, כל שמחל האב או הרב על הדברים הללו, כבודו מחול, ומוראו מחול כמו שביארנו.

חייב הבן לקום בפני אביו או רבו בעת שעולה לקריאה בספר תורה, ואף על פי שמן הדין אין חובה לעמוד כל זמן הקריאה שעולה הרב או האב לתורה, ודי בעמידה רק בעת שהוא עובר לעלות לבימה של הספר תורה, מכל מקום מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, לעמוד בכל זמן הקריאה בספר תורה מפני כבוד האב, וכתב מרן החיד"א, שכיוון שכך מנהגינו, נעשה הדבר חיוב גמור, מכיוון שאם אינו עומד בפני אביו הרי הוא מזלזל באביו כאשר לא נוהג בו גינוני כבוד מקובלים. וכן דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. ולפי זה, אפילו אם ימחל האב על כבודו, ויאמר לבנו שהוא אינו מעוניין בכך שיעמוד בכל שעה שהוא עולה לתורה, אין הבן רשאי לשמוע בקולו, שדבר זה נראה כזלזול בכבוד האב, והאב שמחל על בזיונו, אין בזיונו מחול.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

קריאה בשם אביו או אמו – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לקרוא לאבא בשמו הפרטי, והאם מותר לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו הפרטי?

תשובה: אסור לבן לקרוא לאביו או לאמו בשמם, וכגון שקוראים לאביו שמואל, אסור לו לקרותו "שמואל" אלא קוראו "אבא". ודין זה נפסק בפירוש בגמרא. שאדם צריך להתיירא כשמזכיר שם אביו או שם אמו משום כבודם, בדומה למה שהוא מתיירא כשהוא מזכיר את שמו של השם יתברך.

ורבינו הרמב"ם הוסיף, שאפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו אסור, ולמשל, אדם שיש לו חבר ששמו כשם אביו שמואל, אסור לו לקרוא לחבירו בשם "שמואל". אלא יקרא לחבירו באיזה כינוי שיש לו, וכגון אם שמו שמואל, ויש שקוראים אותו שמוליק, יוכל לקרוא לחבירו בשם "שמוליק", אבל בשמו המלא "שמואל" לא יקרא לו. ויש לדין זה של הרמב"ם סימוכין בש"ס, ודבריו הובאו להלכה. אולם המנהג בזה הוא לכאורה שלא כדברי הרמב"ם, שהרי הכל נוהגים להקל לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו, ולא חוששים בזה לפגיעה בכבוד האב. 

ובאמת שמדברי הרמב"ם במקום אחר נלמד, שדין זה אינו שייך לגבי כל שם, שכן בתשובה כתב הרמב"ם, שדין זה שייך דוקא בפניו של האב. כלומר, אם האב נוכח במקום, אסור לקרוא לאדם אחר ששמו כשם האב בשמו הפרטי.

ועוד, הוסיף הרמב"ם, שכאשר מדובר בשם "פלאי", כלומר שם מיוחד שאינו נפוץ, אז אסור לקרוא לחבירו בשמו כאשר שמו כשם אביו, אפילו שלא בפני אביו. ולמשל, מי ששם "בועז" או "גמליאל", שהם שמות שאינם נפוצים, וכך הוא גם שם חבירו, אסור לו לקרוא את חבירו בשמו, אפילו שלא בפני אביו.

מה שנהגו בעדות המזרח והמערב, לקרוא לבנים בשם הסבים והסבתות, הדבר מותר ונכון בלי פקפוק, משום שזהו כבודם ורצונם של ההורים, שילדיהם יקראו לילדיהם אחריהם בשמותם, ורצונו של אדם הוא כבודו.

ואף שמנהג בבל (מקום הולדתו של מרן זצ"ל) היה להמנע מלקרוא לנכדים בשם הסבים, מכל מקום מעשה שהיה כך היה: שבשמחת הברית אחר הולדת בנו הראשון של מרן זצ"ל, הגיע אביו רבי יעקב זצ"ל, ונגש בלחש לבנו, (הלא הוא מרן זצ"ל), שאל אותו, כיצד אתה מתעתד לקרוא לבנך? השיב לו מרן, "אברהם", על שם חמי רבי אברהם פטאל, שהוא מבני העיר חלאב שנוהגים לקרוא בשם הסבא. אמר לו אביו, ומה איתי? השיב לו מרן זצ"ל, הלא אנו בבלים, והבבלים חוששים שלא לקרוא לבנים על שם ההורים בחייהם. אמר לו אביו רבי יעקב, אני איני חושש לזה! ועל כן קרא מרן זצ"ל לבנו בשם "יעקב", (ולבנו השני קרא "אברהם"), והמוהל היה אחד מגדולי רבני בבל הגאון החסיד רבי צדקה חוצין זצ"ל, שגם הוא לא העיר על כך מאומה. וכן לבתו קרא מרן זצ"ל בשם "יפה" על שם אמו.

ולסיכום: אסור לקרוא לאב בשמו. ואם שם אביו ושם חבירו שווים, אז אסור לקרות לחבירו בשם אביו. אבל שלא בפני אביו מותר, אלא אם כן השם הוא פלאי כגון מתושלח, שאז אף שלא בפני אביו, אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

קריאה בשם אביו או אמו – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לקרוא לאבא בשמו הפרטי, והאם מותר לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו הפרטי?

תשובה: אסור לבן לקרוא לאביו או לאמו בשמם, וכגון שקוראים לאביו שמואל, אסור לו לקרותו "שמואל" אלא קוראו "אבא". ודין זה נפסק בפירוש בגמרא. שאדם צריך להתיירא כשמזכיר שם אביו או שם אמו משום כבודם, בדומה למה שהוא מתיירא כשהוא מזכיר את שמו של השם יתברך.

ורבינו הרמב"ם הוסיף, שאפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו אסור, ולמשל, אדם שיש לו חבר ששמו כשם אביו שמואל, אסור לו לקרוא לחבירו בשם "שמואל". אלא יקרא לחבירו באיזה כינוי שיש לו, וכגון אם שמו שמואל, ויש שקוראים אותו שמוליק, יוכל לקרוא לחבירו בשם "שמוליק", אבל בשמו המלא "שמואל" לא יקרא לו. ויש לדין זה של הרמב"ם סימוכין בש"ס, ודבריו הובאו להלכה. אולם המנהג בזה הוא לכאורה שלא כדברי הרמב"ם, שהרי הכל נוהגים להקל לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו, ולא חוששים בזה לפגיעה בכבוד האב. 

ובאמת שמדברי הרמב"ם במקום אחר נלמד, שדין זה אינו שייך לגבי כל שם, שכן בתשובה כתב הרמב"ם, שדין זה שייך דוקא בפניו של האב. כלומר, אם האב נוכח במקום, אסור לקרוא לאדם אחר ששמו כשם האב בשמו הפרטי.

ועוד, הוסיף הרמב"ם, שכאשר מדובר בשם "פלאי", כלומר שם מיוחד שאינו נפוץ, אז אסור לקרוא לחבירו בשמו כאשר שמו כשם אביו, אפילו שלא בפני אביו. ולמשל, מי ששם "בועז" או "גמליאל", שהם שמות שאינם נפוצים, וכך הוא גם שם חבירו, אסור לו לקרוא את חבירו בשמו, אפילו שלא בפני אביו.

מה שנהגו בעדות המזרח והמערב, לקרוא לבנים בשם הסבים והסבתות, הדבר מותר ונכון בלי פקפוק, משום שזהו כבודם ורצונם של ההורים, שילדיהם יקראו לילדיהם אחריהם בשמותם, ורצונו של אדם הוא כבודו.

ואף שמנהג בבל (מקום הולדתו של מרן זצ"ל) היה להמנע מלקרוא לנכדים בשם הסבים, מכל מקום מעשה שהיה כך היה: שבשמחת הברית אחר הולדת בנו הראשון של מרן זצ"ל, הגיע אביו רבי יעקב זצ"ל, ונגש בלחש לבנו, (הלא הוא מרן זצ"ל), שאל אותו, כיצד אתה מתעתד לקרוא לבנך? השיב לו מרן, "אברהם", על שם חמי רבי אברהם פטאל, שהוא מבני העיר חלאב שנוהגים לקרוא בשם הסבא. אמר לו אביו, ומה איתי? השיב לו מרן זצ"ל, הלא אנו בבלים, והבבלים חוששים שלא לקרוא לבנים על שם ההורים בחייהם. אמר לו אביו רבי יעקב, אני איני חושש לזה! ועל כן קרא מרן זצ"ל לבנו בשם "יעקב", (ולבנו השני קרא "אברהם"), והמוהל היה אחד מגדולי רבני בבל הגאון החסיד רבי צדקה חוצין זצ"ל, שגם הוא לא העיר על כך מאומה. וכן לבתו קרא מרן זצ"ל בשם "יפה" על שם אמו.

ולסיכום: אסור לקרוא לאב בשמו. ואם שם אביו ושם חבירו שווים, אז אסור לקרות לחבירו בשם אביו. אבל שלא בפני אביו מותר, אלא אם כן השם הוא פלאי כגון מתושלח, שאז אף שלא בפני אביו, אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

ערב יום הכפורים – הנהגות ממרן זצ"ל

מצות אכילה בערב יום הכפורים
כתוב בתורה (ויקרא כג): "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".

כלומר, מליל עשירי בתשרי, חלה החובה להתענות תענית יום הכפורים. והקשו רבותינו (במסכת ברכות דף ח.) על לשון הפסוק "בתשעה לחודש בערב", שלכאורה היה נכון יותר לכתוב "בעשירי לחודש", וממילא נדע שחובה להתענות כבר מליל עשירי בתשרי, שהרי בכל דיני תורתינו, היום הולך אחר הלילה שלפניו, וכגון ביום השבת, שמזמן שקיעת החמה ביום שישי, נכנסת שבת.

ותירצו רבותינו שהטעם שנכתב בפסוק "בתשיעי לחודש בערב", כדי ללמדינו, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וראוי למעט במלאכה בערב יום הכפורים, כדי שיוכל להרבות באכילה ושתיה, וכל העושה מלאכה בערב יום הכפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה.

וכמה טעמים נאמרו על מצוה זו. הרא"ש כתב, שהטעם שצונו הקדוש ברוך הוא במצוה זו, שבאהבתו אלינו צוונו להתענות ביום הכפורים כדי לכפר על עוונותינו, וציוה עלינו להתחזק באכילה ושתיה קודם יום הכפורים, כדי שנוכל להתענות למחר.

ובספר שבלי הלקט כתב, להיפך, שכאשר אדם אוכל ושותה בערב יום הכפורים, התענית קשה עליו ביותר, ובזה מקיים מצות "ועניתם את נפשתיכם". ובספר שפת אמת כתב טעם נוסף, שכאשר אדם אוכל ושותה, הוא שמח וטוב לב, ומתוך כך יראה לפייס את חבירו בערב יום הכפורים.

וכתב מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שאף הנשים חייבות במצוה זו להרבות באכילה ושתיה בערב יום הכפורים, ואף על פי שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, וכאן המצוה היא בקום עשה, לאכול, מכל מקום, מכיון שהרא"ש כתב שטעם המצוה הוא כדי שנתחזק לקראת התענית, והנשים אף הן מחויבות בתענית, אם כן, גם הן שייכות בציווי להתחזק לקראת התענית.

מנהגי ערב יום הכפורים
כתב רבנו יוסף חיים זצ"ל, שחייב כל אדם לבקש מחילה מאביו ואימו בערב יום הכפורים, על כל מה שחטא להם ופגע בכבודם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, שאם בין אדם לחברו חייבו חז"ל לבקש מחילה מחברו, כל שכן מאביו ואמו שכמעט אין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. (עד כאן). וכן ראוי לבני זוג שימחלו זה לזו וזו לזה על כל מה שלא נהגו כשורה אחד עם השני במשך כל השנה.

הנהגת מרן זצ"ל
ובערב יום הכיפורים, היה מרן זצ"ל נכנס למטבח ביתו, ואמר לאשתו הרבנית ע"ה: "מרגלית, עבירות שבן אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, אני מבקש ממך מחילה אם נהגתי איתך שלא כראוי במשך השנה", והיא כמובן היתה משיבה לו בדבר דומים, כך שהיו בטוחים שאין שום הקפדה ביניהם לקראת היום הקדוש.

וזכור לנו, שבכל השנים האחרונות היו פונים אלינו אנשים רבים לבקש את סליחת מרן זצ"ל, על שדיברו או נהגו כלפיו בחוסר כבוד. ותמיד היה מרן זצ"ל חנון המרבה לסלוח, ולא היה נוהג בהקפדה, זולת במקום שהיה רואה שאין בקשת הסליחה אמתית וכיוצא בזה. אבל לרוב בני האדם היה מוחל וסולח בנקל.

ובשנת התשס"ח, אמרנו למרן זצ"ל שישנם אנשים "רגילים", שמבקשים את סליחתו (והיתה הכוונה בזה לאנשים מעמך ישראל, ולא לאותם יחידים שהצרו למרן באופן מיוחד). אמר לנו מרן בזו הלשון: "תאמר להם שאני סולח לכולם, לאף אחד אני לא שומר איבה, ולכולם אני סולח ומוחל ותהיה להם כפרה גמורה". וממנו ילמד כל אדם להיות ממהר לסלוח, ולא ישמור טינה לשום אדם מישראל, שלא יענש שום אדם בסיבתו.

תפילת מנחה
בערב יום הכפורים, נוהגים להתפלל תפלת מנחה, בעוד היום גדול, דהיינו בשעה מוקדמת, ובתפילת העמידה, אומר כל אחד פסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ואחר כך אומר וידוי ו"על חטא" כפי שנדפס במחזורים. ואז ילך לביתו ויאכל סעודה מפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני תחילת התענית. ויש לפרוש מכל חמשת העינויים, אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה, מלפני שקיעת החמה. (ומצוה מן התורה להתחיל בכל דיני התענית קודם שקיעת החמה וראוי לנהוג כן לפחות כרבע שעה קודם שקיעת החמה).

יש מקומות שנהגו שכולם מניחים תפילין במנחה של ערב יום הכיפורים, וזאת מפני שבאותם מקומות, גם הרחוקים משמירת מצוות מגיעים לתפילת מנחה, ומניחים גם הם תפילין, וזוכים להתפלל עם תפילין. ובמקום שהנהיגו כן הרבנים, הוא מנהג יקר ויש לחזקו.

הדלקת נרות
מצוה להדליק נרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכפורים". ואין לאשה לברך עם ההדלקה ברכת שהחיינו, אלא לאחר חליצת נעליים, שרק אז רשאים לברך שהחיינו, משום שבברכת שהחיינו מקבלת עליה קדושת יום הכפורים, ומיד היא חייבת בכל חמשת העינויים.

נוהגים להתעטף בטלית קודם שקיעת החמה (כדי שיוכל לברך עליה), ומתפללים כל תפילות יום הכפורים בטלית, כדי שיתפלל עמו בכוונה.

-----------------------------

לשמיעת שיעורו של מרן זצוק"ל (מלפני שנים רבות) בנושא עשרת ימי תשובה:
לשיעור בדיני תפילה בעשרת ימי תשובה ותשובה להורדה
לשיעור בעניני כחה של תשובה  להורדה

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תשובה אצל אומות העולם

שאלה: הזכרנו שענין החזרה בתשובה הוא חידוש שחידש ה' רק עבור עם ישראל. וכי אצל אומות העולם אין ענין של חזרה בתשובה?

תשובה: אמרו במדרש תנחומא (פרשת נצבים), בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא מצוי להם לקבל תשובתם, שנאמר, ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת. וכן הוא אומר, ישא ה' פניו אליך. ואף על פי שכתוב "לא ישא פנים", מכל מקום העושה תשובה נושא אליו השם יתברך את פניו ומצדיקו בדין. אך אין ה' יתברך נושא פנים לכולם, אלא לישראל, שנאמר ישא ה' פניו "אליך" ולא לאומות העולם.

ומבואר לכאורה במדרש, שאין התשובה מועילה לאומות העולם אלא לישראל. וביאר את הענין מרן הרב זצ"ל, על פי מה שכתב רבינו המסילת ישרים, כי מצד שורת הדין, לא היה ראוי שיהיה בכלל תיקון לחטאי האדם. כי באמת, איך יוכל האדם לתקן את אשר עיוות, והלא כבר נעשה החטא. וכגון אדם שרצח את חבירו, איך יוכל לתקן דבר זה על ידי תשובה, בזמן שכבר חבירו מת, והרי לא יוכל לחיותו.

אולם מדת הרחמים של ה' יתברך היא הנותנת שתועיל תשובה לחוטאים, והוא חסד גמור מאת ה', שתחשב התשובה ברצונו של האדם, כעקירת המעשים שעשה. וכן משמע מלשון המדרש הנ"ל, שדרשו את הפסוק ישא ה' פניו אליך לענין התשובה, והלא נשיאת פנים אינה על פי שורת הדין, אלא לפנים משורת הדין, וכמבואר.

ולפי זה מובן הדבר, שדוקא ישראל שהם בנים לה', חפץ ה' לרחם עליהם כדרך שאב מרחם על בניו, לפנים משורת הדין, אבל אומות העולם שהם בבחינת עבדים, לא מועילה להם התשובה למחוק רושם חטאיהם.

ומכל מקום יש להוסיף, כי מה שלא מועילה תשובה לאומות העולם, זהו דוקא מצד מחיקת החטאים שלהם, אבל בכדי למנוע מהם את הפורענות והעונש בעולם הזה, מועילה להם התשובה, שכן מצינו באנשי נינוה, ששבו בתשובה לה', וריחם עליהם שלא לאבדם. אבל לענין חיי העולם הבא לא מועילה התשובה בפשטות. אלא אם אחר שחזר בתשובה, הוסיף על תשובתו תוספת נפלאה, שהתגייר והצטרף להסתופף תחת כנפי השכינה, שאז יש לו את הזכות מאת ה' לשוב לגמרי בתשובה. וכמו שמצינו כן אצל נבוזראדן הרשע, שהיה צורר ישראל, וחזר בתשובה, ונתמלא ה' יתברך ברחמים בזכות תשובתו שהיתה מעומק לבו, ואחר כך התגייר, ומבני בניו היו לומדי תורה, כמו שאמרו במדרש איכה.

ומן האמור אנו למדים, כמה עלינו להזהר במצוות התשובה, ולשמוח בה, כי ה' יתברך העניק לנו מתנה נפלאה, שנוכל לשוב מחטאינו ולהתרומם מעפר עוונותינו, ועלינו מוטל לשוב בתשובה, ואז ה' יתברך ישיבינו אליו, כמו שנאמר, שובו אלי, ואשובה אליכם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חלוקי כפרה

ימי חודש אלול, בהם אנו עומדים, הם ימי תשובה וסליחה וכפרה. כמו שהזכרנו כבר. ועתה נתמקד בסוגי העוונות השונים, איזה עוון חמור יותר, וכיצד ניתן למחות את העוונות לגמרי.

ארבעה חלוקי כפרה
שנינו בברייתא במסכת יומא (דף פו.), "ארבעה חלוקי כפרה הן". כלומר, יש ארבע דרגות (חלוק, מלשון חלוקה) שונות של עוונות, שלכל אחת מהן יש סדר תיקון אחר על מנת לתקן ולמחוק את העוון. וסדר הדברים בלשון חכמינו, מתחלק לארבעה חלקים, כל חלק והמדרגה שלו, ומתחיל מן העוון הקל ביותר, ועד לחמור מכולם. וכפי שנבאר:

ביטול מצות עשה
המדרגה הראשונה היא, מי ש"עבר על מצות עשה", ושב בתשובה, "לא זז משם עד שמוחלין לו". כלומר, הדרגה הפחות חמורה שבעוונות, היא מי שעבר עבירה, שאין בה "קום ועשה", אלא רק "שב ואל תעשה". וכגון מי שלא עשה קידוש בליל שבת, או שלא קרא קריאת שמע בזמנה, או שלא בירך ברכת המזון. שכל אלו הם בכלל "מבטל מצוות עשה", שאם התחרט על חטאו, והתודה עליו, וקיבל על עצמו בקבלה גמורה שלא יחזור עוד על חטא זה, מיד נמחל לו אותו העון, והיה כלא היה. שנאמר, "שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם". (ומכל מקום, מבואר בפוסקים, שמי שעבר פעמים רבות על עבירה קלה, נחשב לו הדברים לפגם גדול, כמו מי שעבר על איסור כרת, או על איסור שיש בו מיתת בית דין).

עבר על מצות לא תעשה
המדרגה השנייה, "עבר על מצות לא תעשה", כגון מי שאכל איזה פרי שצריך לבדקו מן התולעים, ואכל בלא בדיקה והיו בו תולעים, ועשה תשובה. הרי שאם חזר בתשובה שלימה, "התשובה תולה" (כלומר, לאחר החזרה בתשובה, הרי הוא במצב "תלוי ועומד"), ו"יום הכפורים מכפר", שביום הכפורים יתכפר עוונו לגמרי, שנאמר, "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". (ראו כמה נורא הוא היום הזה, שעצם המציאות של האדם חי ביום הכפורים, בתוספת החזרה בתשובה, מביאה לכפרה גדולה, אשרי העם שככה לו!).

עבר על כריתות ומיתות בית דין
המדרגה השלישית, "עבר על כריתות ומיתות בית דין", (כגון מי שלא שמר על טהרת המשפחה, או שחילל שבת), תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורים ממרקין. זאת אומרת, שאותו האדם צריך שיחזור בתשובה שלימה, ואחר כך  צריך שיעבור עליו יום הכפורים, ואז על ידי צרות ויסורים שיבאו עליו יתכפר חטאו לגמרי. שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". (ובהמשך נסביר כיצד עליו לנהוג כדי להנצל מן היסורים).

חילול השם
והמדרגה האחרונה, "עבר על חילול השם", ובכלל עון זה, מי שגרם לבוז לדת תורתינו הקדושה, על ידי זלזול והשנאת התורה ולומדיה על הרחוקים מן התורה, או מי שנראה כאדם ירא שמים, ומתנהג בצורה שמרחיקה את הרחוקים מן הדת יותר, וכיוצא באלו, שאין כח בתשובתו של אדם כזה, ולא ביום הכפורים, ולא ביסורים, לכפר על חטא חילול השם שחטא, ולכן אחר שיחזור בתשובה, ויעבור עליו  יום הכפורים, ויבואו עליו היסורים, עוד עליו לצפות לכפרתו השלימה, שתהיה רק במיתתו, כי אין כפרה לעון חילול ה', זולתי ביום המוות. כמו שנאמר "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". מכאן, שעד יום המוות, אין כפרה לעון חילול השם. (ומכל מקום אפשר לכפר על עון זה, על ידי קידוש השם, ובספר כף החיים הלכות ראש חודש, הובא תיקון לעון זה).

ועל כל אלה, נמשיך בעזרת ה' בהלכה הבאה, ונביא מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, בעצה היעוצה בזמן הזה, לכפרת כל העונות, ולקרבה אל ה' יתברך, ולדבקה בו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מחזיקי התורה – מעשה נפלא

למדנו, כי מי שאינו יכול לעסוק כראוי בתורה, יש לו תקנה גדולה, בכך שיסייע ללומדי תורה אחרים לעסוק בתורה. ובענין דומה, הזכרנו פעם, לגבי מצות כתיבת ספר תורה, את דברי רבינו הרא"ש, ונחזור עליהם שוב לשלימות הענין:

דברי הרא"ש
כתב רבינו הרא"ש, שטעם מצות התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה, אינה אלא בכדי שכל אחד יוכל ללמוד מספר התורה שלו, כמו שנאמר, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", לכן בזמן הזה שאין אנו רגילים ללמוד מתוך ספר תורה, מצוה גם לקנות תלמוד ופוסקים כדי ללמוד בהם.

ואמנם, הלכה למעשה, עדיין יש חיוב למי שיכול, להשיג לעצמו ספר תורה, ועל כל פנים, כפי שפסק מרן זצ"ל, אפשר לצאת ידי חובת המצוה גם בשותפות, שלכל אדם יהיה חלק בספר תורה. אך על כל פנים מצוה גדולה יש למי שמזכה את הרבים בספרי קודש, במקומות שלומדים בהם.

החזקת התורה
ומן האמור אנו למדים באופן כללי, כי יש מצוה גדולה למי שיכול, להחזיק בידם של לומדי התורה, ובפרט מי שאינו לומד תורה מספיק בעצמו, שאז חובה עליו לעמוד לימין לומדי התורה. ובכלל המצוה, גם לתרום ספרי קודש לישיבות קדושות ולמקומות שילמדו בהם.

הנפטר שלמד רשב"א
והנה לפני מספר שנים, נסע הגאון רבי דב לנדו שליט"א לארצות הגולה, כדי להשפיע על נדיבי עם שיבואו לעזרת ה', לעמוד לימין לומדי התורה. לפני צאתו, נכנס לביתו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו לקראת הנסיעה.

כשהחלו לשוחח, אמר הגאון רבי גרשון זצ"ל, כי מי שמחזיק ומשפיע על אחרים שילמדו תורה, נחשב לו הדבר כאילו הוא לומד בעצמו. ואז סיפר הגאון, מעשה ששמע בעצמו מפי רבי חיים ברמן, ששמע מפי רבי בן ציון במברגר זצ"ל, שהיה המשגיח בישיבת פוניבז' בבני ברק. וכך היה המעשה:

יהודי אחד מהעיר פתח תקוה, נפטר לבית עולמו. ולפני פטירתו, ציוה שישתמשו בכספים מסויימים שלו, להחזקת התורה. בקשו מרבי בן ציון במברגר שיטפל בעצמו בכספים שהותיר המנוח.

רבי בן ציון קנה בכספים ספרים עבור הישיבה, וביניהם היה גם ספר "חדושי הרשב"א", ובאותו הזמן למדו בישיבה מסכת גיטין.

באחד הלילות, הופיע הנפטר בחלומו של רבי בן ציון, ואמר לו בעל פה דיבורים שלמים בחדושי הרשב"א על מסכת גיטין! אותו נפטר, לא למד בחייו חדושי הרשב"א, וגם רבי בן ציון לא זכר בעצמו את לשון הרשב"א, אבל מכיון שמכוח הנפטר למדו רשב"א, הוא זכה ללמוד חדושי הרשב"א בישיבה של מעלה!

סיים הגאון זצ"ל והוסיף, כי מי שמזכה את הרבים בלימוד התורה, התורה עצמה נכנסת לנשמתו ומקדשת אותו, מעלה אותו ממדרגה למדרגה. והוסיף עוד סיפור בענין זה:

האב שבא ללמוד עם בנו
היה אדם אחד, שלא היה מלומדי התורה, והוא נפטר, והותיר אחריו אלמנה עם שני ילדים. היא עלתה לארץ ישראל, וכאן הכניסה את בנה ל"תלמוד תורה". באחד הימים, אמר הילד בעצב לאמו, שמאחר ובהיותו בחוץ לארץ לא למד גמרא, הוא מתקשה מאד בגמרא, ומחר עתיד להתקיים מבחן בגמרא, ולכן הוא אינו מוכן ללכת ללימודים, שהרי בודאי יכשל. והלך לישון בצער גדול.

בבוקר, הקיץ הילד ואמר לאמו, אמא! אני מוכן למבחן! אבא בא אלי בחלום ולימד אותי את כל הגמרא! וכך היה, הלך הילד והצליח במבחן למעלה מן המשוער!

האב, כך אמר רבי גרשון, לא למד גמרא בחייו, אבל כשהבן מתאמץ ולומד, גם את האבא מלמדים בשמים, ולכן היתה לו זכות לבוא וללמוד עם בנו! (מתוך העלון "דרכי החיזוק").

מעשים אלה, יקרים הם, ובימים אלה, שכבודם של לומדי התורה מושפל עד עפר, עלינו לזכור מהו ערכה של התורה הקדושה, שאין למעלה מזכות לימוד התורה, ואין זכות בעולם שיכולה לעמוד ולהגן על ישראל בעולם הזה ולחיי העולם הבא, כמו לימוד התורה הקדושה, "כי היא חיינו ואורך ימינו"!

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מסעדות שמבשלים בהם גויים

שאלה: פעם כתבתם כאן, שאין לאכול מאכל שבישל אותו גוי. לפי זה לכאורה, כל המסעדות שעובד בהם טבח גוי, אסור לאכול מן המאכלים המוגשים בהם. ואם כן מדוע יש עליהם תעודת כשרות?

תשובה: במסעדות "כשרות" רבות, נוהגים שיהודי מדליק את האש במסעדה בבוקר, ובמשך כל היום, הטבחים הגויים מניחים את המאכלים על האש. והשאלה, האם במקרה כזה יש איסור בישולי גויים, אם לאו?

והנה יש בדבר זה מחלוקת בין רבותינו הראשונים:

יש אומרים, שאם יהודי הדליק את האש, אף על פי שאחר כך הגוי הניח את התבשיל על גבי הכיריים, אין בדבר משום בישולי גויים. (וזו דעת הראב"ן, והמרדכי, ורבינו פרץ, והתרומת הדשן. ועוד). וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך (סימן קיג ס"ז).

ולעומת זאת, דעת הר"ן, והרשב"א, והריב"ש ורבינו יונה ועוד רוב גדולי הראשונים, שאין הדלקת האש על ידי היהודי מועילה לגבי בישולי גויים. (בשונה מדין "פת הגוי", ולא נאריך כאן בפרטי דין זה). וכן פסק מרן השלחן ערוך.

ומעתה נמצאנו למדים, שלפי דעת הרמ"א, שכמותו פוסקים בני אשכנז, אם היהודי הדליק את האש, שוב אין חשש בישולי גויים. ואילו לדעת מרן השלחן ערוך, שבני ספרד הולכים לאורו, אין להקל בדין בישולי הגוי, עד שהיהודי בעצמו יניח את התבשיל על האש.

ומטעם זה, מערכות הכשרות של הרבנות הראשית ושל העדה החרדית, לא נזהרו שהיהודי יניח את התבשיל על האש, משום שהם אינם מקפידים להחמיר כדברי מרן השלחן ערוך. ולכן הסתפקו בכך שהיהודי ידליק את האש בבוקר.

אולם לאחר מכן, הספרדים התעוררו לבעיה זו, והחלו לדרוש ממערכות כשרות שונות, להקפיד על כך שהיהודי יניח את התבשיל על האש. וכדעת מרן השלחן ערוך. אולם עדיין בהרבה מקומות אין הקפדה על כך. ונשאלת השאלה, האם מותר לספרדים, לאכול במסעדות כאלה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב בנדון זה בכמה מקומות. ולהלכה פסק, שכאשר מדובר במסעדה בבעלות ישראל, כלומר, בבעלות יהודי. והיהודי מדליק את האש בבוקר. יש מקום להקל בדבר אף לדעת מרן השלחן ערוך.

והטעם שיש להקל בדבר, הוא משום שלדעת כמה פוסקים, אם הגוי מבשל ב"ביתו של היהודי", אין בדבר חשש בישולי גויים. מאחר והדבר נעשה בביתו של היהודי, (ובפרט כשהגוי עושה כן משום שהוא פועל של היהודי), ואז אין חשש לאכול את בישולי הגוי, לא משום "שמא יאכילנו איסור", ולא מחשש שמא היהודי יבא להתחתן עם הגוי.

ואף על פי שלהלכה אין אנו פוסקים כדעה זו, מכל מקום, כאשר מצטרפות שתי הסברות יחד, כלומר: גם היהודי הדליק את האש, וגם הגוי שמניח את התבשיל על האש, עושה זאת במסעדה השייכת ליהודי, והוא פועל שלו, יש להקל לאכול מבישולי הגוי במקרה כזה. (וראה עוד בספר הליכות עולם ח"ז עמוד קכ).

אבל אסור לספרדים לאכול במסעדה (כשרה) של גויים, אף אם היהודי מדליק בבוקר את האש, משום שלדעת מרן השלחן ערוך, יש כאן איסור בישולי גויים. ורק במסעדה של יהודי, יש סברא להקל בזה, אף לדעת מרן השלחן ערוך. כמו שביארנו.

ולכן לסיכום: מסעדה של יהודי, שיהודי מדליק בתוכה את האש בבוקר. ואחר כך הפועל הגוי מניח תבשילים על האש. יש ללמד זכות על המיקלים לאכול במסעדה כזו, אף שהם ספרדים.

אבל לכתחילה יש להזהר שהמשגיח במסעדה יתן בעצמו את התבשילים על האש. וידועים דברי הגאון החכם צבי, שאמר, שהלואי ואנו (האשכנזים), היינו מחמירים את מעט החומרות שהחמיר הבית יוסף, שהן יקרות יותר מכל החומרות שנוהגים בהם האשכנזים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

ברוקולי חי

שאלה: אנו נוהגים לעשות סלט, שהמרכיב העיקרי בתוכו הוא "ברוקולי" שאינו מבושל, מה מברכים על הסלט?

תשובה: מאחר והברוקולי הוא עיקר הסלט, ממילא עלינו לדון מהי ברכת הברוקולי, שזו היא הברכה הראוייה לכל הסלט.

והנה, הברוקולי הוא ירק, כמו כרובים ומלפפונים, ולכן הברכה הראויה עליו היא "בורא פרי האדמה". כמו שלמדנו במשנה במסכת ברכות (דף לה.).

אולם בשאלה שלפנינו יש לדון, כי באמת שרוב בני האדם אוכלים את הברוקולי כשהוא מבושל, והוא נחשב למשובח יותר בדרך כלל כשהוא מבושל, מאשר כשהוא חי (לא מבושל).

ובגמרא במסכת ברכות (דף לח:), אמר רב נחמן בר יצחק, כל דבר שהברכה הראשונה עליו היא "בורא פרי האדמה", אם בישלו אותו, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". ובגמרא הביאו לדוגמא את הירק "כרתי", שהוא משובח יותר כשהוא חי מאשר כשהוא מבושל, ולכן אם בישלו אותו, נחשב הדבר שהוא "השתנה לגריעותא", כלומר, הוא השתנה לרעה, ולכן הברכה עליו היא "שהכל נהיה בדברו", שהיא ברכה כוללת על כל מיני המאכלים, ולא "בורא פרי האדמה" שהיא ברכה מיוחדת לירקות כשטעמם טוב.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רה). שעל הכרתי, מברכים "בורא פרי האדמה" כשהוא חי, ו"שהכל נהיה בדברו" כשהוא מבושל.

וכן הדין להיפך, ירקות שהם טובים יותר כשהם מבושלים, הרי שכאשר הם מבושלים, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", וכאשר הם חיים, מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". ולכן על קישואים מבושלים, מברכים "בורא פרי האדמה", אבל על קישואים חיים, מברכים "שהכל נהיה בדברו".

ופירות וירקות שטובים מאד, הן כשהם חיים והן כשהם מבושלים, לעולם מברכים עליהם את הברכה הראוייה להם, "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה".

ומבואר בדברי רבותינו האחרונים, (הביאם בשו"ת אוצרות יוסף ח"י סימן ז), שהאופן לדעת אם הירק משובח יותר חי מאשר מבושל, הוא פשוט באמצעות בדיקה, מה נוהגים רוב בני האדם באותו מקום.

ולכן, לגבי ירק ה"ברוקולי", מאחר ודרך רוב בני האדם בכל המקומות שאנו מכירים, לאכול אותו כשהוא מבושל יותר מאשר כשהוא חי, לכן כשהוא חי, יש לברך עליו "שהכל נהיה בדברו". ולכן ברכת סלט עם ברוקולי חי, היא "שהכל נהיה בדברו".

יש להבהיר, שהברוקולי נחשב לנגוע בתולעים, ולכן יש לרכוש רק מתוצרת מיוחדת עם פיקוח על גידול ללא חרקים, וכן יש לשטוף את הירק כפי ההוראות שעל גבי האריזה. (יש גידול למשל של "גוש קטיף", או קפוא עם כשרות מיוחדת ללא חרקים).