שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ט' אייר תשפ"ד / 17 במאי 2024

מעשה יפה מאד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קימה בפני תלמיד חכם

היום הוא יום העצמאות, ובענין גישתו של מרן זצ"ל להקמת המדינה, תוכלו לראות כאן

נאמר בתורה (ויקרא יט): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". ופירשו רבותינו במסכת קידושין (דף לב:) "שיבה" זה שהוא זקן בשנים "זקן" זה שקנה חכמה. כלומר, תלמיד חכם, אף על פי שהוא צעיר לימים, חייבים לעמוד בפניו מלא קומה (כלומר, לעמוד לגמרי), כדי להדר את פניו. והיא מצות עשה מן התורה.

וכבר הזכרנו, שעניין "קימה" בפני רבו המובהק, או מפני גדול הדור, הוא שצריך לעמוד מלא קומתו כל זמן שרואה את הרב מהלך, עד שישב הרב, או עד שילך ולא יראנו עוד. וכדין קימה בפני ספר תורה, שכל הקהל שנמצאים בבית הכנסת ובעזרת הנשים צריכים לעמוד בזמן שמוליכים את ספר התורה מן ההיכל לתיבה ומן התיבה להיכל. (וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך סימן רפב) אך לעניין סתם תלמיד חכם, שאינו רבו המובהק ואינו גדול הדור, אף על פי שלמד ממנו תורה, אין צריך לעמוד בפניו, אלא מזמן שנכנס לארבע אמותיו, ואחר שיצא מארבע אמותיו רשאי לשבת. (ושיעור ארבע אמות הוא כמעט שני מטרים).

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאותם אנשים שאינם קמים מלא קומתם בפני תלמיד חכם, אלא מסתפקים בעשיית "הידור" ("הידור" פירושו לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד בפניו, כמו קימה מועטת, וכמו שפירש רש"י בקדושין לב:), לא כדין הם עושים, שהרי פסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שצריך לעמוד בפני תלמיד חכם מלא קומתו. וכן היא הסכמת רוב הפוסקים. ולכן חיוב הוא לקום בפני תלמיד חכם מלא קומתו.

ומכל מקום תלמיד חכם שאינו רוצה שיקומו בפניו, אין צריך לקום לפניו, שהרי כבר הזכרנו שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אף על פי שלאחר שהתלמיד חכם יצא מארבע אמותיו, כבר מותר לשבת, מכל מקום אם נכנס תלמיד חכם לאוטובוס או לרכבת ואין לו מקום ישיבה, חייב לקום בפניו ולפנות לו את המקום כדי שיוכל לשבת. וכן הדין לגבי אדם הזקן בשנים. ואינו רשאי לשבת ולהשאיר את התלמיד חכם או את הזקן לעמוד, אף על פי שאינם נמצאים בתוך ארבע אמותיו.

ויש לציין שכמה פעמים כשנכנסה קבוצה של אברכים לבית מדרשו של מרן זצ"ל לשמוע שיעור מפיו, והיה מרן זצ"ל מבחין שביניהם יש אדם זקן בשנים, היה מרן זצ"ל מבקש להושיב אותו בצורה מכובדת, ולפעמים אף היה מושיבו על ידו, מפני הדר זקנתו. וכן כשהיו תלמידי חכמים ידועים נכנסים לבית מדרשו של מרן זצ"ל, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליו בתורה וביראה, היה הוא זצ"ל מקפיד ל"הדר" בקימה מועטת לכבודם, מפני כבוד תורתם.

תאריך השאלה:
ו' אייר תשפ"ד / 14 במאי 2024

למעשה יש לקום. אף על פי שרבינו האר"י כתב שאין לקום, רבים חולקים על זה ולכן יש לקום.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קימה בפני תלמיד חכם

היום הוא יום העצמאות, ובענין גישתו של מרן זצ"ל להקמת המדינה, תוכלו לראות כאן

נאמר בתורה (ויקרא יט): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". ופירשו רבותינו במסכת קידושין (דף לב:) "שיבה" זה שהוא זקן בשנים "זקן" זה שקנה חכמה. כלומר, תלמיד חכם, אף על פי שהוא צעיר לימים, חייבים לעמוד בפניו מלא קומה (כלומר, לעמוד לגמרי), כדי להדר את פניו. והיא מצות עשה מן התורה.

וכבר הזכרנו, שעניין "קימה" בפני רבו המובהק, או מפני גדול הדור, הוא שצריך לעמוד מלא קומתו כל זמן שרואה את הרב מהלך, עד שישב הרב, או עד שילך ולא יראנו עוד. וכדין קימה בפני ספר תורה, שכל הקהל שנמצאים בבית הכנסת ובעזרת הנשים צריכים לעמוד בזמן שמוליכים את ספר התורה מן ההיכל לתיבה ומן התיבה להיכל. (וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך סימן רפב) אך לעניין סתם תלמיד חכם, שאינו רבו המובהק ואינו גדול הדור, אף על פי שלמד ממנו תורה, אין צריך לעמוד בפניו, אלא מזמן שנכנס לארבע אמותיו, ואחר שיצא מארבע אמותיו רשאי לשבת. (ושיעור ארבע אמות הוא כמעט שני מטרים).

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאותם אנשים שאינם קמים מלא קומתם בפני תלמיד חכם, אלא מסתפקים בעשיית "הידור" ("הידור" פירושו לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד בפניו, כמו קימה מועטת, וכמו שפירש רש"י בקדושין לב:), לא כדין הם עושים, שהרי פסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שצריך לעמוד בפני תלמיד חכם מלא קומתו. וכן היא הסכמת רוב הפוסקים. ולכן חיוב הוא לקום בפני תלמיד חכם מלא קומתו.

ומכל מקום תלמיד חכם שאינו רוצה שיקומו בפניו, אין צריך לקום לפניו, שהרי כבר הזכרנו שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אף על פי שלאחר שהתלמיד חכם יצא מארבע אמותיו, כבר מותר לשבת, מכל מקום אם נכנס תלמיד חכם לאוטובוס או לרכבת ואין לו מקום ישיבה, חייב לקום בפניו ולפנות לו את המקום כדי שיוכל לשבת. וכן הדין לגבי אדם הזקן בשנים. ואינו רשאי לשבת ולהשאיר את התלמיד חכם או את הזקן לעמוד, אף על פי שאינם נמצאים בתוך ארבע אמותיו.

ויש לציין שכמה פעמים כשנכנסה קבוצה של אברכים לבית מדרשו של מרן זצ"ל לשמוע שיעור מפיו, והיה מרן זצ"ל מבחין שביניהם יש אדם זקן בשנים, היה מרן זצ"ל מבקש להושיב אותו בצורה מכובדת, ולפעמים אף היה מושיבו על ידו, מפני הדר זקנתו. וכן כשהיו תלמידי חכמים ידועים נכנסים לבית מדרשו של מרן זצ"ל, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליו בתורה וביראה, היה הוא זצ"ל מקפיד ל"הדר" בקימה מועטת לכבודם, מפני כבוד תורתם.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"ד / 21 באפריל 2024

זו כמובן טעות. צריך שיהיה בכל חתיכה לא יותר מכזית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בדיקת וביטול חמץ

דין בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בניסן שיחול השנה (תשפ"ד) ביום ראשון בלילה (ליל יום שני), בודקין את החמץ לאור הנר. וצריך שיהיה הנר של שעוה, (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו), כתקנת חז"ל. ואם אין לו נר, אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות, מכונית, וכל כיוצא בזה.

בגדים מכובסים, שהוכנסו לאחר הכביסה לארון הבגדים, אין חיוב לבדוק בכיסיהם אם יש שם חמץ, ואפילו אם הם בגדים של ילדים קטנים, הואיל ובודאי נפגם אותו החמץ מחמת חומרי הכביסה, וחמץ פגום אינו נחשב חמץ לענין האיסור בחג הפסח, וכמו שביארנו כבר.

זמן הבדיקה
זמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרמים), קודם בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.

מנהג עשרה פתיתים
יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

ביטול חמץ
אחר בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (ובלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"ד / 21 באפריל 2024

לגבי שיש למינם, אין לו הכשר, כפי שביאר זאת יפה הגרש"ז ריוח שליט"א. צריך לצפות אותו בטפט או נייר אלומיניום עבה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד - והערה חשובה בענין צורת ההכשר של השיש

בעקבות דברים שכתבנו בענין צורת ההכשר של השיש, שלח אלינו הגאון רבי שניאור זלמן ריוח שליט"א, ראש המכון למצוות התלויות באר, הערה נחוצה בענין הזה, והנה היא:

בענין מה שנכתב: 'דין השיש שבמטבח הרי הוא כדין השלחן, ואפשר להכשירו לפסח על ידי שיערו עליו מים רותחים מכלי ראשון אחרי ניקוי יסודי',

הנה, חשוב להדגיש, שכאשר השיש עשוי מאבן, אכן דינם ככלי אבנים, שאפשר להכשירם. וכך הדין לגבי שיש חברון, שיש גרניט [אפילו שממלאים החריצים בחומרים שונים]. וכן הדין בשיש קיסר [הגם שהוא עשוי מאבנים שחוקות, ראה מה שכתבתי בזה בתנובות שדה גליון 173 שכן עיקר הדין].

אולם זאת יש לדעת, שבימינו מצוי לרוב שיש שדינו כחרס ולא אבן, וכגון גרניט פורצלן. שיש למינם. שיש דקטון – שהם סוגי שיש חדשים שהמרכיב העיקרי בהם הוא חרסית כ 94% ועוד 4% זכוכית ופיגמנטים. ועוד 2% של דבקים וסיבים. כל החומר מעורבב לחומר אחיד, ונכנס לצריפה בכבשן בחום של 1200 מעלות. ודינו אם כן חרס גמור, ולא מועילה לו הכשרה כלל.

וממילא כדי להשתמש בשיש ללא חשש, הפתרון היחידי יהיה לצפות את השיש באחד הציפויים המצויים בשוק, והטוב מביניהם הוא הטפט, שהוא אטוס לחלוטין, ומונע ממים להיכנס בין השיש לכיסוי, ועוד חסרונות שיש בציפויים האחרים.

בברכת פסח כשר ושמח

----------------------

הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד

כפי שביארנו, כל כלי יש להכשיר אותו באותו אופן שהוא בלע את האיסור, ולדוגמא, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניס אותו לכלי אחר גדול מלא רותחים המבעבעים על האש, וכך מכשירים אותו לפסח. ופעולה זו נקראת "הגעלה". (הגעלה, פירושה, פליטת ודחיית דבר אחד מתוך דבר אחר, וכאן מוציאים את המאכל מתוך הסיר).

סיר לחץ
לכן גם "סיר לחץ", די לו שיגעילו אותו בתוך כלי גדול עם מים רותחים (כשהם מבעבעים). ואף על פי שהחום בסיר לחץ בזמן הבישול מגיע ל-120 מעלות (צלסיוס), שהוא יותר מן החום הנמצא בסיר רגיל מלא מים רותחים, שלא מגיעים ליותר מ100 מעלות, בכל זאת, אין הבדל בין דרגות החום לגבי דיני הכשרת כלים, וכל ההתייחסות היא רק לאופן הבליעה. לפיכך, כל דבר שבולע נוזלים על האש, כמו סיר, די לו בהגעלה במים רותחים בתוך כלי גדול שבתוכו מרתיחים את המים (כלי ראשון). ודבר שבולע ב"כלי שני", כמו לדוגמא, קערת מתכת, ששמים בתוכה מרק רותח מכלי ראשון (הסיר), הרי הקערה היא "כלי שני", ודי לה בכך שישפכו עליה מים רותחים מכלי ראשון (מן הקומקום), ועל ידי כך מכשירים אותה לפסח. וכן הדין גם לגבי סיר, שטיגנו בתוכו פלאפל חמץ, שאף על פי שהשמן מגיע לדרגה של 190 מעלות, בכל זאת די לאותו הסיר שיגעילו אותו במים רותחים כמו שכתבנו, ואין צורך להגעיל אותו בתוך כלי עם שמן.

כלי אבן
אבל "תבניות", או "סיר פלא", שאפו בתוכן עוגה, אי אפשר להגעיל אותן באמצעות מים רותחים, שהרי הן בלעו דבר יבש, ולכן ההכשר שלהם הוא באש ממש, ופעולה זו נקראת "ליבון". ובזמנינו במקומות שגרים הרבה שומרי תורה, יש אנשים שמסדרים מקומות לליבון כלים לפני הפסח, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות "ברנר" של אש.

כלי אבן, דינם ככלי מתכת, שיש להכשירם באותו אופן שהשתמשו בהם בחמץ. לפיכך, כשם שאת התבניות של התנור ניתן להכשיר רק באמצעות ליבון, כמו כן הדין לגבי "אבן שאמוט", שמניחים אותה בתנור ושמים עליה מאפים, שיש ללבן אותה באש. אלא שאבן זו, אינה מחזיקה מעמד בחום גבוה כל כך, ועוד שיש אומרים שמאחר שהיא אינה אבן טבעית, יתכן שהיא עשויה מחומרים שלא ניתן להכשיר אותם לפסח, ולפיכך, לא ניתן להכשיר "אבן שאמוט" לפסח.

מיקסר
מעיקר הדין, היתה אפשרות להכשיר את המיקסר (מערבל מזון) על ידי פירוק כל החלקים, וניקוי יסודי. אולם מאחר והשימוש במיקסר כולל שימוש בקמח, והקמח נכנס לתוך החריצים השונים של המיקסר, לכן המלצת גדולי ההוראה היא, שלא להשתמש במיקסר זה בפסח. וכן פסק הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן תנא), שנכון מאד שלא להשתמש במיקסר חמץ בחג הפסח גם לאחר ניקוי יסודי. ונכון שיקנו מיקסר ידני מיוחד לימי הפסח. (ואם בכל זאת רוצים להכשירו, יש בזה פרטי דינים, ראה בילקוט יוסף שם עמוד תכא).

תאריך השאלה:
ח' ניסן תשפ"ד / 16 באפריל 2024

די בהטית הגוף הצידה, ולא צריך דוקא להשעין את הראש על משהו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"הסיבה"

מצוות הסיבה
בגמרא במסכת פסחים (קח. ועוד) מבואר שישנם דברים בליל פסח, שיש לאכול אותם או לשתות אותם כשמסיבים. כלומר, כאשר נוטים לצד שמאל. וכן אמרו במדרש, "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שהסיבן הקדוש ברוך הוא במסיבה כבני מלכים". ומכאן רמז לכך שיש להסב בליל פסח. והרמב"ם (פ"ז ה"ו) כתב, "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו הוציא משם", ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה שנאמר "וזכרת כי עבד היית", כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין".

וכתב עוד הרמב"ם (פ"ז ה"ח), ואימתי צריכים להסב? בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות. כלומר, יש להסב בליל הסדר בשעה שאוכלים את המצה, ובשעה שאוכלים "כורך" (שגם הוא עם מצה), וכן כשאוכלים אפיקומן. ומלבד זה יש להסב בשתיית כל הארבע כוסות.

איך מסיבים?
וענין ההסיבה הוא, שְיַטֶה את עצמו, את גופו ואת ראשו לצד שמאל, (בהטייה שיש בה ממש), ויאכל וישתה באופן זה.

ואמנם הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה מורה תמיד שיש להטות את עצמו ארבעים וחמש מעלות לצד שמאל. וכן הורגלו תלמידיו שומעי לקחו. אולם אין המנהג כדבריו, וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לא נהג כדבריו.

שההסיבה תהיה נוחה
עיקר ההסיבה שהיו נוהגים בה כולם בדורות הקודמים, היתה על גבי כרים וכסתות, באופן שההסיבה היתה נוחה מאד לאדם שאוכל. ובזמנינו לא רגילים כל כך להסב במשך שאר ימות השנה, ולכן במקומות רבים, ובפרט כאשר תנאי המקום לא מאפשרים, נהגו הרבה אנשים להסב באופן שנשענים אחד על כסאו של חבירו וכדומה, ואין הדבר נוח כל כך. ונחלקו האחרונים, האם אדם שהסב בצורה שלא היתה נוחה לו, יצא ידי חובת ההסיבה או לא.

והגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל ועוד מגדולי הפוסקים, פסקו שאדם שהסב בצורה שלא היתה נוחה לו, לא יצא ידי חובה. וחייב לחזור ולאכול או לשתות כשהוא מיסב בצורה נוחה. שהרי עיקר מצוות ההסיבה היא כדי שיאכל בדרך חירות כבני מלכים, ובני מלכים לא אוכלים כשהם סובלים. אולם למעשה פסק הגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א (ילקו"י פסח ח"ג עמוד קיד), שאדם שהיסב בצורה לא נוחה, יצא ידי חובתו, כיון שסוף סוף קיים את מצוות הלילה הזה, לאכול ולשתות כשהוא מיסב.

אולם לכתחילה ראוי לכל אדם לדאוג מראש, שיהיו מוכנים כסאות כאלה שיש להם ידיות, כדי שיוכל להשען בנוחות על גבי המשענת, ובאופן כזה יוכל להרגיש בנוח בהיסבה כזו. ועל כל פנים בשעת האכילה ישתדל מאד שתהיה ההסיבה בצורה הנוחה ביותר, וירגישו עצמם כבני מלכים.

ולסיכום: יש להסב בכל פעם שאוכלים מצה, גם "במוציא מצה", גם ב"כורך", וגם באכילת האפיקומן. וכן בכל פעם ששותה יין למצוות ארבע כוסות.

תאריך השאלה:
ח' ניסן תשפ"ד / 16 באפריל 2024

יש מיקלים במצה קשה כעשרים גרם. וברכה אנו אומרים עשרים ושבע גרם

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: כמה שיעורי "כזית" מצה צריך לאכול בליל פסח? - ותוספת בעקבות המצב הבטחוני המתוח בארץ ישראל

בעקבות המצב הבטחוני המתוח בארץ ישראל, עלינו לזכור, כי אף שאין אנו יודעים לאן הדברים מוליכים אותנו, בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שניכרים כאן אותות של חבלי משיח, ועלינו להתחזק ביתר שאת בלימוד תורה ובתפילה, על כלל ישראל, ועל שלומם של חיילי ישראל, ועל טובת כלל ישראל, שה' יתברך יחבב את עמו, וישיבם בתשובה שלימה בשובה ונחת, ויציל את ישראל מכל אויביהם מבית ומחוץ. גם יש להתחזק בבטחון בה' יתברך, כי הכל מידו, ולב מלכים ושרים ביד ה', והכל יהיה בעזרת ה' לטובה ולברכה, ונזכה לראות בגאולה השלימה במהרה בימינו. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל. אמן כן יהי רצון. 

* * * * * * * * * * * * * * *

תשובה: בליל הסדר חובה לאכול סך הכל שלשה שיעורי "כזית" של מצה. וכל כזית הוא שיעור של קרוב לשלשים גרם מצה. ומכל מקום יש מקום להחמיר לאכול ארבעה שיעורים של מצה, או חמישה, כמו שנבאר.

סדר ליל פסח
סדר ליל פסח שסידר רבינו רש"י הקדוש הוא כך: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא מצה. מרור. כורך. שלחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.

בקערת ליל הסדר מניחים שלוש מצות, וכשמגיעים בסדר ליל פסח ל"יחץ", לוקח בעל הבית את המצה האמצעית מבין השלוש, ובוצע אותה לשתי חתיכות. ומניח את החלק הקטן בין שתי המצות, ואת החלק הגדול נותן לאחד מבני הבית שישמור אותה ל"אפיקומן". כמו שיבואר.

ה"כזית" הראשון
כשמגיעים בסדר ל"מוציא מצה", לוקח בעל הבית את שלשת המצות המוכנות בקערת ליל הסדר, ששתי המצות השלימות מונחות מלמעלה ומלמטה, וביניהן מונחת המצה הפרוסה שחצה אותה לשנים כשהגיע ל"יחץ", ואוחז את המצות בידו ומברך "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר מכן מברך "על אכילת מצה". ונוהגים שאחרי שמברך המוציא, שומט מידיו את המצה השלישית המונחת מלמטה, ומברך על אכילת מצה רק על המצה העליונה ועל המצה הפרוסה האמצעית. ובעל הבית אוכל כזית אחת מכל מצה.

נמצא שבעל הבית אוכל שני שיעורי כזית כבר באכילה זו. אחד מן המצה העליונה ואחד מן המצה האמצעית. אבל שאר בני הבית, שאין להם מספיק לאכול שני שעורים ממצות אלו שבידיו של בעל הבית, נותן להם בעל הבית מעט מכל מצה, ומצרף להם ממצות אחרות הנמצאות איתו עד שיגיעו לשיעור כזית אחד. ודי להם לכל הדעות בשיעור כזית אחד בלבד. נמצא כי שאר בני הבית אינם אוכלים באכילה זו אלא כשיעור כזית אחד בלבד. וגם בעל הבית אם מאיזו סיבה לא אכל שיעור של פעמיים כזית, יצא בדיעבד ידי חובתו. ולקוצר הזמן לא נוכל להרחיב את הדיבור ולהסביר את טעמי דין זה.

הכזית השני
לאחר מכן כשמגיע ל"כורך", לוקח "כזית" מן המצה השלישית שבקערת ליל הסדר, וכורכה עם כזית מרור (חסה), וטובלה בחרוסת ואומר: "זכר למקדש כהלל", ואוכלם ביחד בהסיבה. (כלומר, כשהוא מוטה על צד שמאל). נמצא שעד כאן אוכל בעל הבית שלש פעמים שיעור כזית, ושאר בני הבית אוכלים עד כאן שני שיעורים של כזית.

הכזית השלישי
כשמגיע בסעודתו ל"צפון", לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים מן המצה השמורה אצל אחד המסובים ל"אפיקומן". ובעל הבית אוכל מאותה המצה שיעור "כזית" נוסף. (ולשאר בני הבית נותן ממצה אחרת שאיתו ומצרף להם מעט מן המצה שהיתה מוכנה מראש לאפיקומן). וגם מצה זו צריך שיאכלה בהיסבה, וצריך להזהר מאד לאכלה בהסיבה, שאם לא אכלה בהסיבה, לא יצא ידי חובתו ויצטרך לאכול כזית נוספת, ועלולה אכילתו להיות אכילה גסה, שגם באכילה כזו אינו יוצא ידי חובתו כפי שביארנו כבר.

ויש מחמירים לאכול כ"צפון" כשיעור שני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עם קרבן פסח. נמצא שבעל הבית עד כאן אכל חמישה שיעורי כזית אם הוא מחמיר על עצמו, ואם לאו אינו אוכל אלא שיעור ארבע זיתים. ושאר בני הבית אוכלים ארבע זיתים אם הם מחמירים על עצמם, ואם לאו, אינם אוכלים אלא שיעור של שלשה זיתים.

ולסיכום: ב"מוציא מצה" אוכל בעל הבית שיעור כשני זיתים של מצה. ושאר בני הבית שאינם אוכלים מן המצה של בעל הבית אוכלים כזית אחת. וב"כורך" אוכל כל אחד כזית מצה. ומ"צפון" אוכל כל אחד כזית אחד, ויש מחמירים לאכול שיעור של שני זיתים מצה.

תאריך השאלה:
ה' ניסן תשפ"ד / 13 באפריל 2024

מרן זצ"ל לא כתב בזה, ואומרים בשם רבי עזרא עטיה זצ"ל שהיקל, אבל יש אומרים שבזמנינו יש בה ממש טעם טוב, ובלאו הכי קל לקנות משחחה של קולגייט או אלמקס שיש עליהם כשרות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חמץ שנפסל למאכל קודם הפסח – איפור ומשחות שונות

איסור אכילה והנאה מחמץ בפסח
כשם שאסור לאדם לאכול חמץ בפסח, כמו כן צוה אותנו ה' יתברך, שלא יחזיק שום אדם מישראל חמץ ברשותו בימי הפסח. וכמו כן אסור ליהנות מן החמץ בפסח. וכפי שביארנו כבר.

חמץ ממש, שנפגם קודם הפסח
חמץ ממש, כגון לחם, שחרכו, דהיינו שרף אותו לחלוטין עד שנעשה כמו פחם, (שו"ת יביע אומר ח"ז יורה דעה סימן י), לפני זמן איסורו, כגון יום או יומיים לפני הפסח, מותר לקיימו בפסח, כלומר, אין חיוב לבער אותו לפני פסח. וזאת בתנאי, שהחמץ נפגם כל כך, עד שנפסל מאכילת כלב, שאז כבר בטל שם "אוכל" ממנו, (כלומר, אינו נחשב לדבר מאכל, אלא כמו עפר וחול). ואין בו איסור חמץ. אבל אם בפסח עצמו היה ראוי החמץ לאכילה, ובתוך ימי החג חרכו, אסור ליהנות מאותו החמץ, הואיל וכבר חל עליו איסור הנאה בשעה שהיה ראוי לאכילה.

אכילת חמץ פגום והנאה ממנו
נחלקו רבותינו הראשונים בדין פת לחם שחרכה, האם מותר לאוכלה בחג הפסח, או שלא התירו חכמים, אלא לקיימה ברשותו. שלדעת בעל המאור והר"ן (בראש פרק כל שעה), מותר אף לאכול מן הפת הזו. ואילו לדעת הרא"ש ועוד מרבותינו הראשונים, לא התירו אלא לקיימה ברשותו, וכן ליהנות ממנה, אבל לא לאוכלה. וכן דעת מרן השלחן ערוך, שאין לאכול פת חרוכה בימי הפסח, אפילו אם היא פגומה לגמרי, אבל ליהנות ממנה, מותר.

דין, משחת נעליים, איפור וסיגריות, המכילים חמץ
לאור האמור אנו למדים, כי מותר לכתוב בחול המועד פסח באמצעות דיו שנעשה עם שכר שעורים, וכן מותר להתאפר בימות הפסח באיפור שאין עליו תעודת כשרות לפסח (כשאין בו טעם), וכן מותר להשתמש במשחת נעליים שיש בה חמץ. מאחר ודברים אלה פגומים בטעמם מאד, ואינם ראויים אפילו לאכילת כלב.

אמנם, יש להקפיד שיהיה ברור הדבר שהמשחה יוצרה קודם הפסח, כי אם בפסח עצמו עוד היה החמץ ראוי לאכילת כלב, ואחר כך בפסח עצמו נפגם טעמו, אסור להשתמש בו, מפני שכבר נאסר בהנאה בכל אופן.

כמו כן מותר לעשן בפסח סיגריות שיש חשש שמדביקים אותם בתערובת חמץ, מפני שאינו ראוי לאכילה כלל. ומכל מקום בזמנינו יש מקום לאסור את העישון  מצד האיסור שקבעו הרופאים, שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון למי שנמצא בסביבתם, ושומר נפשו ירחק מזה. (ועיין עוד בהליכות עולם ח"א עמוד רסה).

תאריך השאלה:
ג' ניסן תשפ"ד / 11 באפריל 2024

הנכון הוא לעטוף אותו בנייר כסף עבה או בטפט וכדומה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד - והערה חשובה בענין צורת ההכשר של השיש

בעקבות דברים שכתבנו בענין צורת ההכשר של השיש, שלח אלינו הגאון רבי שניאור זלמן ריוח שליט"א, ראש המכון למצוות התלויות באר, הערה נחוצה בענין הזה, והנה היא:

בענין מה שנכתב: 'דין השיש שבמטבח הרי הוא כדין השלחן, ואפשר להכשירו לפסח על ידי שיערו עליו מים רותחים מכלי ראשון אחרי ניקוי יסודי',

הנה, חשוב להדגיש, שכאשר השיש עשוי מאבן, אכן דינם ככלי אבנים, שאפשר להכשירם. וכך הדין לגבי שיש חברון, שיש גרניט [אפילו שממלאים החריצים בחומרים שונים]. וכן הדין בשיש קיסר [הגם שהוא עשוי מאבנים שחוקות, ראה מה שכתבתי בזה בתנובות שדה גליון 173 שכן עיקר הדין].

אולם זאת יש לדעת, שבימינו מצוי לרוב שיש שדינו כחרס ולא אבן, וכגון גרניט פורצלן. שיש למינם. שיש דקטון – שהם סוגי שיש חדשים שהמרכיב העיקרי בהם הוא חרסית כ 94% ועוד 4% זכוכית ופיגמנטים. ועוד 2% של דבקים וסיבים. כל החומר מעורבב לחומר אחיד, ונכנס לצריפה בכבשן בחום של 1200 מעלות. ודינו אם כן חרס גמור, ולא מועילה לו הכשרה כלל.

וממילא כדי להשתמש בשיש ללא חשש, הפתרון היחידי יהיה לצפות את השיש באחד הציפויים המצויים בשוק, והטוב מביניהם הוא הטפט, שהוא אטוס לחלוטין, ומונע ממים להיכנס בין השיש לכיסוי, ועוד חסרונות שיש בציפויים האחרים.

בברכת פסח כשר ושמח

----------------------

הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד

כפי שביארנו, כל כלי יש להכשיר אותו באותו אופן שהוא בלע את האיסור, ולדוגמא, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניס אותו לכלי אחר גדול מלא רותחים המבעבעים על האש, וכך מכשירים אותו לפסח. ופעולה זו נקראת "הגעלה". (הגעלה, פירושה, פליטת ודחיית דבר אחד מתוך דבר אחר, וכאן מוציאים את המאכל מתוך הסיר).

סיר לחץ
לכן גם "סיר לחץ", די לו שיגעילו אותו בתוך כלי גדול עם מים רותחים (כשהם מבעבעים). ואף על פי שהחום בסיר לחץ בזמן הבישול מגיע ל-120 מעלות (צלסיוס), שהוא יותר מן החום הנמצא בסיר רגיל מלא מים רותחים, שלא מגיעים ליותר מ100 מעלות, בכל זאת, אין הבדל בין דרגות החום לגבי דיני הכשרת כלים, וכל ההתייחסות היא רק לאופן הבליעה. לפיכך, כל דבר שבולע נוזלים על האש, כמו סיר, די לו בהגעלה במים רותחים בתוך כלי גדול שבתוכו מרתיחים את המים (כלי ראשון). ודבר שבולע ב"כלי שני", כמו לדוגמא, קערת מתכת, ששמים בתוכה מרק רותח מכלי ראשון (הסיר), הרי הקערה היא "כלי שני", ודי לה בכך שישפכו עליה מים רותחים מכלי ראשון (מן הקומקום), ועל ידי כך מכשירים אותה לפסח. וכן הדין גם לגבי סיר, שטיגנו בתוכו פלאפל חמץ, שאף על פי שהשמן מגיע לדרגה של 190 מעלות, בכל זאת די לאותו הסיר שיגעילו אותו במים רותחים כמו שכתבנו, ואין צורך להגעיל אותו בתוך כלי עם שמן.

כלי אבן
אבל "תבניות", או "סיר פלא", שאפו בתוכן עוגה, אי אפשר להגעיל אותן באמצעות מים רותחים, שהרי הן בלעו דבר יבש, ולכן ההכשר שלהם הוא באש ממש, ופעולה זו נקראת "ליבון". ובזמנינו במקומות שגרים הרבה שומרי תורה, יש אנשים שמסדרים מקומות לליבון כלים לפני הפסח, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות "ברנר" של אש.

כלי אבן, דינם ככלי מתכת, שיש להכשירם באותו אופן שהשתמשו בהם בחמץ. לפיכך, כשם שאת התבניות של התנור ניתן להכשיר רק באמצעות ליבון, כמו כן הדין לגבי "אבן שאמוט", שמניחים אותה בתנור ושמים עליה מאפים, שיש ללבן אותה באש. אלא שאבן זו, אינה מחזיקה מעמד בחום גבוה כל כך, ועוד שיש אומרים שמאחר שהיא אינה אבן טבעית, יתכן שהיא עשויה מחומרים שלא ניתן להכשיר אותם לפסח, ולפיכך, לא ניתן להכשיר "אבן שאמוט" לפסח.

מיקסר
מעיקר הדין, היתה אפשרות להכשיר את המיקסר (מערבל מזון) על ידי פירוק כל החלקים, וניקוי יסודי. אולם מאחר והשימוש במיקסר כולל שימוש בקמח, והקמח נכנס לתוך החריצים השונים של המיקסר, לכן המלצת גדולי ההוראה היא, שלא להשתמש במיקסר זה בפסח. וכן פסק הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן תנא), שנכון מאד שלא להשתמש במיקסר חמץ בחג הפסח גם לאחר ניקוי יסודי. ונכון שיקנו מיקסר ידני מיוחד לימי הפסח. (ואם בכל זאת רוצים להכשירו, יש בזה פרטי דינים, ראה בילקוט יוסף שם עמוד תכא).

תאריך השאלה:
כ"א אדר ב תשפ"ד / 31 במרץ 2024

לספרדים, מותר. אצל האשכנזים הדעות בזה חלוקות, ולמעשה רובם מחמירים בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצרכי מזון לפסח בזמנינו

החל משלושים יום לפני הפסח, חלה מצוות "ביעור חמץ". כלומר, הנקיונות וההשגחה שדואגים שלא להכשל באיסור חמץ בפסח, הם בכלל מצוות ביעור חמץ החל משלושים יום קודם הפסח.

לכן כבר כעת, יש להשגיח על המזון בבית, שכל דבר שעתידים להשתמש בו בימי הפסח, יש להשגיח עליו שלא יתערב בו חמץ. וגם על בעלי החנויות מוטלת חובה להניח את המאכלים הכשרים לפסח במקומות נקיים, כדי שלא יפול עליהם קמח וכדומה.

והיסוד לדין זה, כי בגמרא במסכת פסחים (ו.) אמרו, שמי שיוצא לחוץ לארץ בספינה שלושים יום לפני הפסח, עליו לבער את החמץ שברשותו לפני צאתו. ומכאן למדו הראשונים שכבר שלושים יום קודם הפסח חלה מצוות ביעור חמץ, והיא נמשכת עד לזמן שריפת חמץ בערב פסח. (ולאחר מכן אם חלילה מוצאים חמץ בפסח, גם כן חובה לבערו מיד).

בדורות הקודמים, רוב מוצרי המזון היו חומרי גלם, כגון פירות, ירקות, קטניות וכדומה. והיה ניתן לבדוק ולשים לב לכשרות המוצרים לפסח. אולם בדורות האחרונים, שרוב המוצרים הם מוצרים מוכנים, הוצרכו להעמיד משגיחים מיוחדים על כשרות המזון לפסח ולכל ימות השנה. ולכן בזמנינו, על מוצרי המזון הכשרים לפסח, ישנה חותמת מיוחדת שהם "כשרים לפסח".

כל מוצרי המזון הפתוחים, שיתכן שיש בהם חמץ, כגון פירות יבשים, גרעינים, גבינות וכיוצא בזה, אין לקנות לפסח, אלא אם המוכר הוא אדם ירא שמים בעצמו, והוא יודע היטב ממה עשויים המוצרים (למשל, בגבינה, לא תמיד הוא יודע מה יש בתוכה), שאז אפשר לסמוך על עדותו אם הוא אומר שהמוצרים כשרים לפסח. אבל אדם שאינו ירא שמים, אי אפשר לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.

לכן, חנווני (מוכר בחנות, וכמו רוב רשתות המזון בזמנינו) שאינו שומר מצוות, אי אפשר לקנות אצלו מוצרי מזון לפסח, מלבד מוצרים סגורים שיש עליהם חותמת כשרות לפסח, שאפשר לקנותם אפילו מאדם שאינו שומר מצוות בעצמו.

כתב מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (אות קצו), בשם רבותינו זכרונם לברכה, שכל אדם הנזהר מחמץ בפסח שלא יכשל בו בשום אופן, בטוח הוא שתעלה לו שנה טובה, כי ימי הפסח הם שורש לכל השנה כולה.

תאריך השאלה:
ט"ו אדר ב תשפ"ד / 25 במרץ 2024

הגאון רבי שלמה קלוגר. הוא חולק על הנודע ביהודה מן הטעם, של אין מעבירין על המצוות, וענין זה אינו מוסכם, כי לדעת המשנה ברורה ועוד הרבה פוסקים, מה שהוא נמצא בבית הכנסת והמגילה שם, אין זה נחשב לאין מעבירין על המצוות, ועוד שיש אומרים שכאשר תדיר לפניך כן מעבירין על המצוות, ועוד יש טעמים בזה, ומכל מקום כתבנו שמהיות טוב יניח את המגילה בחוץ.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מתנות לאביונים - מגילת אסתר וברכת הלבנה

במוצאי השבת הקרובה, יהיה עלינו לקרוא מגילת אסתר, ובמקום שרוב הקהל לא בירכו ברכת הלבנה, צריך להקדים את ברכת הלבנה למקרא מגילה, לכן, לאחר שיאמרו חצי קדיש שאחרי תפילת העמידה, יאמרו שובה ה' עד מתי וכו', ויהי נועם וכו', יושב בסתר וכו', עד ואתה קדוש. ואז יצאו מבית הכנסת לברך ברכת הלבנה, וכשיחזרו יברכו "בורא מאורי האש" על האש, ואז יקראו המגילה כפי שעושים בכל שנה. ונכון שהשליח ציבור יניח את המגילה שלו מחוץ לבית הכנסת, עד לאחר ברכת הלבנה, שאז יכנס איתה לבית הכנסת. והסכים לפסק זה הגאון מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א. (נודע ביהודה קמא (או"ח סימן מא). ומה שכתבנו שיניח המגילה בחוץ, עיין שנות חיים סי' קלא). 

- - - - - - - - - - -

הזכרנו באופן כללי את מצות "מתנות לאביונים" ביום פורים. כלומר, לתת שתי מתנות לשני אביונים, והוא חיוב על כל איש ואשה.

מה צריך לתת?
מצות מתנות לאביונים, אינה דוקא במתנות ממש, אלא רשאים לתת לאביונים מעות (כסף) כדי שיוכלו לקנות ממנו צרכי סעודת פורים.

כמה צריך לתת?
ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. וכמה הוא חיוב מתנות לאביונים?, הנה מעיקר הדין אין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חצי שקל וכדומה), ומכל מקום כאמור, עדיף להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות. ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים.

החילוק בין משלוח מנות למתנות לאביונים
ביארנו שיש לתת את המשלוח מנות, באופן שהמקבל ידע ממי קיבל את המנות, והנותן ידע למי נותן. וזאת משום שטעם המצוה של משלוח מנות, הוא בכדי להרבות אהבה ואחוה בין בני אדם. אולם לענין מתנות לאביונים אין הדין כן, אלא רשאי לתת את המתנות באופן שהאביון לא ידע ממי קיבל, וכן הנותן לא ידע למי נותן.

וכן במשלוח מנות, יש לתת מנות ממש, כלומר, דברי מאכל ומשקה, מה שאין כן במתנות לאביונים, שיכול לתת לאביונים מעות, שיוכל לקנות מהם את צרכי הסעודה.

חשיבות מתנות לאביונים
וכתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב), חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלים (מאכלים), שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים".

נתינה לגבאי צדקה
הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו. וכן נוהגים רבים כיום, שהם נותנים לגבאי נאמן את כספי המתנות לאביונים, והוא שלוחם לתת את כספי המתנות לעניים ביום הפורים. ועדיף לנהוג כן ממה שיתן בעצמו את המעות, לאביונים כאלה אשר אינו יכול לדעת בודאות אם הם ראויים למתנות אלו.

וכבר הזהרנו בעבר על הצורך לשים לב שגבאי הצדקה הם אנשים יראי שמים, ולא לסמוך בעיניים עצומות על ועדי הצדקה למיניהם.

כרטיס אשראי – אחריות אדם על אשתו
אדם שלא יכול לתת בעצמו מתנות לאביונים, בכל זאת הוא מחוייב לתת מתנות לאביונים. ובזמנינו שישנה אפשרות לתרום בצורה טלפונית על ידי כרטיס אשראי, יוצאים בזה ידי חובת המצוה. כן הורה מורינו הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א.

אדם הנשוי לאשה, עליו לדאוג לה, (וכן ידאג לבניו ובנותיו הגדולים), שתוכל גם היא לקיים מצוות מתנות לאביונים, כי לפעמים מרוב טרדות ההכנות לפורים, שוכחת האשה לשים לב לקיום המצוה, ואם בעלה לא יהיה אחראי לתת גם עבורה בשליחותה מעות "מתנות לאביונים", היא עלולה להפסיד את קיום המצוה.

נמצא במקום שאין לו שום אפשרות לתת מתנות לאביונים
מי שנמצא במקום שאין לו שום אפשרות לתת מתנות לאביונים, מפני שאין שם אביונים כיוצא בזה, יפריש מתנות לאביונים, ויתן אותם לאביונים לאחר הפורים.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר תשפ"ד / 2 במרץ 2024

אם אוכל שיעור כזית מהפת שהיא אינה מתוקה, הפת המתוקה מצטרפת ללחם משנה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלות מתוקות

בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.

מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.

ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.

לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.

ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר תשפ"ד / 2 במרץ 2024

לא. כזית, יש לאכול תוך כדי אכילת פרס, וכן את הכזית השני (כדי להשלים לכביצה), יש לאכול בתוך שיעור אכילת פרס. כלומר, בערך בתוך שתים עשרה דקות. כן השיב לי מרן זצ"ל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כמה לחם יש לאכול בשבת?

בגמרא במסכת שבת (דף קיז ע"ב) תנו רבנן, כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? והשיבו בגמרא, שיש לאכול בשבת שלש סעודות. ודרשו כן רבותינו מהפסוקים כמו שמבואר שם. (וכפי שנוהגים לאכול סעודה אחת בליל שבת, אחת בבוקר יום השבת, ואחת בצהרים).

כמה לחם יש לאכול?
וכתבו כמה מרבותינו גדולי הראשונים (בעל הלכות גדולות ותשובות הגאונים ומהר"י אלברצלוני בספר העתים ועוד), ששיעור האכילה שחייב אדם לאכול בכל סעודה, הוא כביצה פת (לחם). כלומר, חייב על אחד ואחת לאכול בכל סעודה לכל הפחות חמישים וארבעה גרם פת. וכן העלה מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (סי' רצ"א סק"ב). וכן נראה מדברי מרן השלחן ערוך (סימן רצא סעיף א). וכן עיקר להלכה.

אלא שיש חולקים וסוברים שדי באכילת שיעור כזית פת בכל סעודה, שהוא שיעור עשרים ושבעה גרם. ויש מסבירים כן אף בדעת מרן השלחן ערוך. ולפיכך כתבו כמה פוסקים, שאדם חולה וכיוצא בזה שקשה לו לאכול כביצה פת, רשאי להקל ולהסתפק באכילת כזית פת בלבד. אולם מעיקר הדין כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ששיעור סעודת שבת הוא בכביצה פת, וכמו שכתבנו.

תוך כמה זמן יש לאכול
כבר ביארנו בעבר, שאין לברך ברכת המזון אחר אכילת פת, אלא אם אכל כזית פת תוך כדי שיעור "אכילת פרס", כלומר שיקפיד לאכול שיעור כזית פת בתוך שיעור זמן של לכל היותר כשבע דקות וחצי. וכן בסעודות שבת חובה על כל אדם להזהר לאכול פת לחם בשיעור כזית (דהיינו שיעור עשרים ושבעה גרם) בתוך שבע וחצי דקות. שאם לא כן, לא יוכל לברך ברכת המזון ולא יצא ידי חובת סעודת שבת. ועל כן יש להזהר כל אחד ואחד, חכם עיניו בראשו, להקפיד תמיד לאכול בתחילת הסעודה פת כשיעור כזית תוך שבע וחצי דקות, ואחר כך יאכל משאר המאכלים, כדי שלא יבא לידי אכילה גסה, ויברך ברכת המזון שלא כדין. ואחר שיאכל פת כשיעור, יוכל לאכול מה שירצה.

ואין חילוק בכל הדינים הללו בין אנשים לנשים, שאף הן מחוייבות בכל מצוות השבת בלי שום חילוק.

תאריך השאלה:
י"ג אדר תשפ"ד / 22 בפברואר 2024

אין קשר בין הדברים, אפילו אם ברור לו ששכח לברך בתחילה, עליו לברך ברכה אחרונה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה בהרהור הלב

בהלכה הקודמת, ביארנו בקצרה את עיקר דינו של אדם העומד באמצע האכילה, וכעת הוא מסופק האם בירך על מה שהוא אוכל. וכגון, אדם האוכל תפוח, ובאמצע האכילה, עלה בלבו ספק שמא שכח בכלל לברך על התפוח "בורא פרי העץ". וכתבנו, שאדם כזה אינו חוזר לברך מספק, מפני שהחיוב לברך הוא מדברי חכמים, ולכן במקום ספק אין חיוב לחזור ולברך שנית. ושאף אם ירצה לחזור ולברך, אין לו רשות לעשות כן, מפני חומרת האיסור לברך "ברכה שאינה צריכה", כלומר, ברכה שאין בה צורך. שהרי אם באמת הוא בירך על מה שהוא אוכל, נמצא שברכתו שהוא מברך בשנית היא מיותרת, והרי בברכה הוא מזכיר שם שמים, נמצא שהזכיר שם שמים לחנם, שהוא עוון חמור מאד. ולכן להלכה, אינו חוזר לברך מספק.

ועתה עלינו לדון, כאשר אדם זה מסתפק אם בירך או לא, והורינו לו שאסור לו לברך מחמת הספק. האם כעת הוא רשאי להמשיך לאכול כדרכו? או שיש איסור בדבר?

ושורש הספק, שהרי אמרו רבותינו במסכת ברכות, "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל (מלשון מעילה, גניבת דבר שהוא קדוש) בקדשים. שנאמר, לה' הארץ ומלואה". ואם כן, הגם שאנו אומרים לו לאותו אדם שאינו חוזר לברך, מכל מקום עדיין אין בידו היתר להמשיך לאכול בלא ברכה.

ולפיכך כתבו התוספות ורבינו המאירי, שמכיון שמי שאוכל בלא ברכה נחשב כמי שמועל בקדשים, הלכך, אפילו במקום ספק, חוזר לברך מספק אם רוצה להמשיך לאכול. אולם מבואר שדבריהם מנוגדים לכאורה לפשט דברי הרמב"ם, שכתב שמספק לא יברך. משמע שלא יברך כלל.

ורבינו הריטב"א, אחרי שכתב שמי שמסתפק אם בירך או לא אינו מברך מספק, כתב כך: אבל תמיהני, היאך (איך) חוזר ואוכל בלי ברכה מן הספק? והרי הוא מכניס את עצמו בקום ועשה במה שהוא נהנה מקדשי שמים, וכאילו מעל. וממשיך הריטב"א, שלפי דעתו, היה ראוי שאותו אדם יברך שנית מספק, או שיפסיק לאכול מיד. ומבואר שגם הריטב"א תמה על הדבר, שאף שאנו מורים שאינו מברך מספק, מכל מקום איך יוכל להמשיך לאכול בלא ברכה?

וכעין דברי הראשונים הללו פסק למעשה בשו"ת דבר משה, שמי שהיה אוכל, והסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל, לא יחזור לברך מספק, אבל, גם אינו רשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו. וכן פסק בשו"ת ראש משביר. ועוד.

אולם לעומתם, הגאון בעל ספר "חוק יעקב" כתב, שמדברי הרא"ש מוכח שאין צורך לחזור לברך מספק, וכל שהוא מסופק אם בירך, רשאי לחזור ולאכול, שחכמים פטרו אותו מן הברכה, וכלשונו: "ואין בזה משום ש"אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה", כיון (שבאי החזרה על הברכה) הוא מונע את עצמו מאיסור ברכה לבטלה". כלומר, מכיון שאותו אדם אינו מברך שנית, בכדי שלא להכשל באיסור ברכה לבטלה, ממילא, הוא פטור כעת מן הברכה, ומותר לו להמשיך לאכול כמה שירצה ללא חשש. והביא כל זה מרן הרב זצ"ל בספרו "טבעת המלך".

ומכל מקום, כתב מרן הרב זצ"ל, שבכדי לצאת ידי כל ספק, נכון להחמיר, שמי שמסתפק אם בירך, והוא מעוניין להמשיך לאכול, יחזור ויברך שנית "בהרהור הלב", כלומר, שלא יבטא את הברכה בפה ממש, אלא רק במחשבה בלב. שאז, לדעת הרמב"ם, יוצא ידי חובת הברכה, כי הרמב"ם סובר לענין ברכות שהמברך בלבו יצא ידי חובת הברכה. וממילא, יוכל לחזור ולברך בהרהור, שאין כאן חשש ברכה לבטלה, ומצד שני, יצא ידי חובת הברכה שוב, ויוכל להמשיך לאכול בהיתר מרווח יותר.

ולכאורה יש לשאול, שאם הברכה בהרהור הלב היא ברכה טובה, אם כן, גם לענין איסור "שם השם לשוא", יש לאסור אפילו כשאינו מבטא בשפתיו את שם ה', ואם כן, מה הרווחנו בכל שיברך בלבו?

והתשובה לכך, כי איסור הזכרת שם שמים, אינו שייך בהרהור הלב, אלא בבטוי שפתיים דוקא, מה שאין כן דין ברכה, שלדעת הרמב"ם די בהרהור בלבו. ואף שלהלכה אנו פוסקים שגם בברכות צריך לבטא בפיו את הברכה, מכל מקום בנדון שלנו, יש לסמוך על שיטת הרמב"ם להרהר את הברכה בלבו.

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, וכגון שהוא אוכל תפוח, והוא מסופק אם בירך עליו בורא פרי העץ. לא יחזור לברך מספק. ואם רצונו להמשיך באכילתו, יברך שוב ברכת בורא פרי העץ "בהרהור הלב" בלבד, ולא יוציא את הברכה בפיו ממש.

תאריך השאלה:
י"א אדר תשפ"ד / 20 בפברואר 2024

זה מה שהיה. לא היו שכנים דתיים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


להתלוות לנסיעה עם יולדת בשבת

שאלה: כאשר נאלצים להזמין בשבת אמבולנס לפינוי יולדת לבית החולים, האם מותר לבעלה להתלוות אליה לבית החולים?

תשובה: במשנה במסכת שבת (דף קכח:) שנינו, מסעדין ומיילדין את האשה בשבת, ומחללין עליה את השבת. ובגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם היתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר", כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר, יש להדליק עבורה נר בשבת, משום שהיא בסכנה, ויש לחלל שבת עבורה. ושאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר שיש לחלל שבת עבור היולדת, כמו ששנינו במשנה? והשיבו בגמרא, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה. ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת, שתהיה רגועה בשעה שהיא שרוייה בסכנה.

ומכאן למד הגאון בעל החזון איש (באגרותיו ח"א סימן קמא), שיש לזרז את מי שמלוה את היולדת שיסע עמה בשבת. כי בודאי אין דעתה של היולדת מיושבת, והיא עלולה לבוא לידי סכנה מחמת לחצה כשהיא לבדה. ולכן יש ליסוע עמה לבית החולים, ולא לשלחה לבדה. (וכן מטעם זה מותר להזריק ליולדת זריקת "אפידורל" בלידתה, כדי ליישב את דעתה. חזון עובדיה ח"ג עמוד שכב).

ובספר אור לציון חלק שני (עמוד רסב), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול ז"ל, שאם היולדת שותקת, ואינה מבקשת שיתלוו אליה לבית החולים, אסור ליסוע עמה להתלוות אליה. ורק אם היא מבקשת שיתלוו אליה, אז יש לשמוע בקולה, כדי ליישב דעתה.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט עמוד קסו, ובחזון עובדיה שבת  ח"ג עמוד שכ) כתב לדחות את דברי הגאון רבי בן ציון אבא שאול בזה. משום שיש לחוש שהאשה אינה מבקשת שיתלוו אליה, הוא משום שהיא חוששת לגרום לאחרים איסור במה שיסעו עמה, כי היא אינה יודעת שהדבר מותר כדי להרגיעה.

ולכן, אפילו אם האשה שותקת, יש להתלוות אליה לבית החולים. ורק אם היולדת אומרת בפירוש שאין כל צורך ללוותה, וניכרים הדברים שהיא רגועה ואין לה צורך במלווה, אז שומעים לה, ואין לחלל את השבת כדי ללוותה.

ולסיכום: יולדת שנאלצת ליסוע בשבת ללידתה, יש לבעלה או למי מבני או מבנות משפחתה להתלוות אליה בנסיעתה. ואפילו אם היא שותקת, ואינה מבקשת בפירוש שיתלוו אליה, יש להתלוות אליה.

ומעשה ברבנית מרגלית יוסף עליה השלום, רעייתו של מרן רבינו זצ"ל, שכאשר היתה גרה בפתח תקוה, הגיע זמן לידתו של בנה (הוא הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א), והיה הדבר ביום שבת קודש. וכשהרגישה הרבנית צירי לידה, יצא בעלה מרן הרב זצ"ל לבית השכנים, שלא היו שומרי תורה, וביקש, אם יוכל אבי המשפחה לקחתם לבית החולים במכוניתו. אמר לו השכן, ככה אתם הדתיים, כשמתחשק לכם אתם נוסעים בשבת! שמעה כן הרבנית, אמרה לבעלה, אוכל ללכת מעט מן הדרך ברגל, שלא יאמרו שהרב נוסע בשבת, ואחר כך ניסע ברכב. וכך הלכה עוד ועוד, ואמרה שיכולה ללכת עוד מעט, ואחר כך תסע ברכב, עד שהגיעה לבית החולים ברגליה, וילדה את בנה לחיים טובים ולשלום.

תאריך השאלה:
ה' אדר תשפ"ד / 14 בפברואר 2024

בדיעבד כן, אבל לכתחילה יפתח את הברז כדי שיהיו המים זורמים ובאים אליו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צורת הברכה

בימים שלפני ט"ו בשבט, למדנו הלכות ברכות, ועתה נבאר את הדין, שיש לברך על מאכל, רק כאשר הוא מונח לפני המברך, שהלכה זו, היא ראשונה לכל הלכות ברכות.

שימתין עד שיובא המאכל לפניו
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו, כלומר שיהיה המאכל או המשקה מונח לפני המברך בעת הברכה. ומבואר בתלמוד ירושלמי, שמי שבירך על מאכל בזמן שאותו מאכל לא היה לפניו, ורק אחרי שבירך הביאוהו לפניו, צריך לחזור ולברך שנית על אותו מאכל לפני שיאכל ממנו.

נמצא שהמברך על מאכל בשעה שהוא אינו מונח לפניו, בירך ברכה לבטלה, ועתה עליו לחזור ולברך שנית. וכדברי הירושלמי פסקו מרן השלחן ערוך וכל הפוסקים, משום שאם לא היה לפניו מאותו מאכל בעת שבירך, לא היה לברכה "על מה לחול", ולפיכך צריך לחזור ולברך שנית. ואפילו אם כיוון בעת שבירך, על אותו המאכל שיובא לפניו, צריך לחזור ולברך.

מאכל עטוף
אם היה המאכל מונח לפניו בזמן הברכה, אלא שהיה מונח בתוך קופסא, או שהיה עטוף בנייר, אינו חוזר לברך עליו, כיוון שהיה מונח לפניו ובידו הדבר לקחת ממנו לאכלו. אך בודאי לכתחילה יש לנהוג כמו שביארנו כבר, שמצווה שיאחוז את מה שמברך עליו ביד ימינו, ולא יסתפק במה שהמאכל מונח לפניו, אפילו אם אינו עטוף בנייר וכדומה.

עומד בסמוך לנחל או לברז זורם
מי שעומד על אמת המים, (כלומר, עומד סמוך לנחל או נהר זורם), ורוצה לברך על המים, מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו בזמן שבירך. וטעם הדבר, מפני שבאמת המים, המים עתידים בודאי לבוא לפניו, כדרכו של נהר שזורם כל הזמן, ואין הדבר דומה לפירות וכדומה שהובאו לפניו אחר שבירך, מפני ששם אין הדבר ברור כל כך שהפירות יובאו לפניו. וכן הדין אם שותה מים מן הברז, שיכול לברך ולשתות מן המים שזורמים אחר כך.

באופן שהמאכל בודאי יובא לפניו
כתב הפרי מגדים, שאף לגבי פירות ושאר מאכלים, אם הדבר ברור שהם יובאו לפניו, וכגון שהם נמצאים בחדר הסמוך וכיוצא בזה, לא יחזור לברך כאשר הם יובאו לפניו, משום שיש מקום לומר שדינם שווה לדין אמת המים שהזכרנו, ולכן מחמת הספק אין לברך שנית. ובודאי שכל זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך להיזהר שיהיה המאכל לפניו ממש וכמו שביארנו.

ולסיכום: יש לברך על מאכל, רק כאשר המאכל מונח לפני המברך. ואם המאכל לא היה מונח לפניו בשעת הברכה, עליו לחזור ולברך שנית בשעה שיובא המאכל לפניו. אולם אם היה הדבר ברור שהמאכל יובא לפניו, כגון שהיה מונח בחדר סמוך וכדומה, בדיעבד אינו חוזר לברך שנית על המאכל.

העומד בסמוך לנהר זורם, או לברז פתוח, רשאי לכתחילה לברך על המים העתידים לבא לפניו, ולשתות מהם.

תאריך השאלה:
ל' שבט תשפ"ד / 9 בפברואר 2024

מותר לערב מים בשבת וביום טוב עם טחינה גולמית, כדי לדלל אותה, ולהוסיף להם לימון ומלח. הטעם לזה, כיון שאין איסור לישה אלא במערב חלקים שונים ומחברם זה לזה, אבל כאן אינו מערב שום חלקים, אלא בסך הכל מדלל הטחינה הגולמית על ידי המים. (אור לציון ח"ב עמוד רמט. ועוד).

אבל אם רוצה לאחר מכן לערב בטחינה שום, חומוס וכדומה, צריך לשנות מדרך הלישה, דהיינו שאם דרכו לערב בכח, יערב בנחת, ואם דרכו לערב בנחת, יערב בצורת שתי וערב. ויש מחמירים גם לשנות בסדר נתינתם, דהיינו קודם ליתן השום והחומוס, ולאחר מכן את הטחינה, ולשנות גם בצורת הערבוב. אבל מעיקר הדין די לשנות בצורת הערבוב. (עיין באור לציון שם, ובחזון עובדיה שבת ח"ד עמוד רפג. ודו"ק).

התשובה נמסרה על ידי הגאון רבי גד יזדי שליט"א באמצעות "אינסטרב".

תאריך השאלה:
ל' שבט תשפ"ד / 9 בפברואר 2024

ענין זה התבאר גם כן, שכל הבעיה היא כאשר בודקים את הביצה כפי שראוי לעשות כשזה אפשרי, אבל אם מבשלים ביצה, שוב לא ניתן לבדוק אותה, ואנו סומכים על הרוב שאין בהם דם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דם בביצה – המציאות בזמנינו

אתמול ביארנו, שאסור לאכול דם הנמצא בביצים, ושיש אופן שדם הנמצא בביצים אוסר את כל הביצה, משום שדם הנמצא בביצה הוא תחילת ריקום האפרוח שדמו אסור.

"ספנא מארעא"
ולאור מה שנתבאר שאיסור הדם הוא מפני שזהו תחילת ריקום האפרוח, עולה השאלה, לגבי רוב הביצים הנמכרות כיום (כגון ביצי "תנובה" בארץ ישראל), על ידי המשווקים הגדולים, האם יש בהם בכלל איסור דם? משום שכידוע כמעט כל התרנגולות המטילות את הביצים הללו, סגורות בלולים מבלי אפשרות לצאת ולבא כלל, ואין שם שום תרנגול זכר, ולכן יש לשאול אם יש איסור בביצים אלו, (שצורת הטלתן נקראת בלשון חז"ל "ספנא מארעא", כאילו התרנגולת ילדה את הביצים מהעפר), שהרי בודאי דם זה אינו תחילת ריקום האפרוח.

דברי הגר"מ פיינשטיין
והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל נשאל בזה כבר בשנת התשי"ז (1957), וכתב שאף על פי שמן הדין יש להקל בביצים אלו על ידי זריקת הדם עצמו, וכל הביצה תהיה מותרת, אך מכיוון שיש לולים שמגדלים תרנגולים עם תרנגולות ביחד לצורך גידול אפרוחים (לאכילה), ולפעמים כשיש להם הרבה ביצים יותר מכפי שצריכים לצורך אפרוחים, מוכרים גם את הביצים שנולדות מזכרים עם הביצים שנולדו בלא זכרים, לכן כתב שראוי להחמיר לזרוק את כל הביצה אם נמצא בה דם (בחלמון לדעת מרן. ובכל מקום לדעת הרמ"א כפי שנתבאר בהלכה הקודמת). אך מכל מקום, מן הדין יש להקל בזה, כיון שכאמור, רוב מוחלט של הביצים אינם מופרות מזכרים, ולמיעוט רחוק כל כך אין לחוש מן הדין.

אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, בשו"ת מנחת יצחק, כתב להחמיר בענין זה מן הדין ממש.

דברי מרן זצ"ל
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל האריך בתשובה בדין זה (בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' ב, ובח"ג יו"ד סי' נז), והעלה להקל בביצים הנמכרות בזמנינו, שדי לזרוק את הדם הנמצא בהן, אבל כל הביצה מותרת, משום שרוב מוחלט של הביצים, אינם ביצים של זכר, והדם שבתוכם אינו יכול להיות תחילת ריקום של אפרוח. ולפיכך אין להאריך בהלכות דם הנמצא בביצים, לפי שבדרך כלל בזמנינו קונים ביצים בחנויות מידי המשווקים, ודי בהוצאת הדם עצמו וכל הביצה מותרת. ודין זה נכון לדעת מרן זצ"ל, הן לספרדים והן לאשכנזים.


צפייה