שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ג' סיון תשפ"א / 14 במאי 2021

יש להפסיק כאשר נשמעת אזעקה, וללכת למקום מבטחים. ולהשתדל לא לדבר. ואם עבר זמן ממושך יותר ממשך זמן תפילת העמידה, (בערך חמש דקות), יש לחזור לראש התפילה. ואם עבר זמן מועט, אפשר לחזור למקום שפסק. ואם היה זה בשלוש ברכות ראשונות, יחזור לראש התפילה, ואם היה בשלוש ברכות אחרונות, יחזור לרצה. וה' יזכינו לראות בנצחון חיילינו, תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד יש לנהוג כאשר בשעת תפילת העמידה נשמע קול האזעקה, האם יש להפסיק בתפילה ולהכנס למרחב מוגן, או שיש להתעלם מהאזעקה ולהמשיך להתפלל כרגיל?

לשאלת מנויים תושבי דרום הארץ: כיצד יש לנהוג כאשר בשעת תפילת העמידה נשמע קול האזעקה, האם יש להפסיק בתפילה ולהכנס למרחב מוגן, או שיש להתעלם מהאזעקה ולהמשיך להתפלל כרגיל?

תשובה: במשנה במסכת ברכות (ל:) שנינו, אדם העומד בתפילה, ונחש כרוך על עקבו (על העקב שברגלו), לא יפסיק בתפילתו. ובגמרא (לג.) אמרו, לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק. כלומר, יש חילוק בדין אם נחש כרוך על עקבו, שאז אינו פוסק בתפילה, משום שאין בזה סכנה, אבל אם רואה עקרב שבא ומתקרב אליו, חייב להפסיק מיד בתפילה, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, ואסור לאדם להחמיר על עצמו ולומר שבזכות התפילה לא יאונה לו כל רע, כי אין מי שיבטיח לו כזאת, ועל כן הוא מחוייב להפסיק בתפילה וללכת מאותו מקום שעומד בו. ואם לא די בכך שילך משם, צריך גם כן שיפסיק בדיבור ממש בכדי לבקש מאחרים לעזור לו, וכיוצא בזה. ומבואר בפוסקים שהוא הדין גם בנחש, שאם יש חשש סכנה, חייב להפסיק בתפילה לסלקו משם, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש.
ומכאן אנו למדים לעניננו, שמי שעומד בתפילה ושומע קול האזעקה, חייב מיד להפסיק בתפילתו ולהכנס למרחב מוגן, מפני שאי הציות להוראות פיקוד העורף הם בגדר סכנת נפשות, ושומר נפשו חייב להשמע להוראות אלה. ואם לא די בכך שהוא עוזב את מקומו ונכנס למרחב מוגן בשתיקה, אלא הוא חייב גם לדבר בפיו בכדי לעורר את בני משפחתו  להכנס למרחב מוגן, בודאי שרשאי לדבר על מנת להנצל ולהציל אחרים מספק סכנת נפשות.

ואף שיש פוסקים הסוברים שבמקום מצוה אין אנו חוששים למיעוט רחוק, ולשיטה זו מה ששנו במשנה "שאפילו נחש כרוך על עקיבו אינו פוסק", הכוונה אפילו בנחש ארסי, שאינו פוסק בתפילה משום שהוא מיעוט שבמיעוט שנחש יקיש אדם, ובצירוף מה שהוא עומד בתפילה שהיא ענין מצוה המגן על האדם, אנו אומרים שלא יפסוק. ולפי שיטה זו אין להפסיק בתפילה מפני חשש רחוק של פקוח נפש מחמת הטילים, הואיל והמצוה של התפילה מגינה עליו שלא ינזק, מכל מקום הואיל ויש פוסקים שאף במקום מצוה חייב להפסיק מפני מיעוט שבמיעוט של פקוח נפש, ומפרשים את המשנה בנחש שאינו ארסי בכלל, (ועוד שיש לומר שהפסק בשתיקה לא חשיב הפסק), כן יש להורות, שיפסיקו בתפילה בעת שנשמעת האזעקה, הואיל וספק נפשות להקל.

אולם נראה, שבמקום ששכיח שישמע קול האזעקה, נכון לקבוע לכתחילה את מקום התפילה במרחב מוגן, כל שיש אפשרות כזו, בכדי שלא יבאו למצב שבאמצע התפילה יאלצו לעזוב את המקום ולהפסיק בתפילה. ובכל מקום של ספק, יש לעשות שאלת חכם איך יש לנהוג.

וכעת, אחר שנתבאר כי מי ששומע קול אזעקה באמצע התפילה חייב להפסיק בתפילתו, נותר לנו לבאר, איך יש לנהוג, לאחר שאדם הפסיק בתפילה מחמת האזעקה, וכעת הוא נמצא במרחב מוגן, האם הוא רשאי להמשיך התפילה ממקום שפסק, או שעליו לחזור לראש התפילה ולהתפלל שוב. וענין זה יתבאר בעזרת ה' בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ג' סיון תשפ"א / 14 במאי 2021

אין להזכיר שם ה', אלא כשמובא בצורה של פסוק. תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת במדבר

נאמר בפרשה: "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני". ופירש רש"י, ואלה תולדות "אהרן ומשה", וכשמזכיר הוא את התולדות, אינו מזכיר אלא את בני אהרן ולא את בני משה, (שהרי בהמשך הדברים לא מוזכרים בניו של משה אלא בניו של אהרן בלבד), אלא שהואיל ולימד משה את בני אהרן תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו הם בניו, שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (סנהדרין יט:).

ורבינו האור החיים הקדוש הוסיף לבאר טעם שמשה נחשב לאביהם של בני אחיו אהרן, משום שמשה התפלל על בני אהרן שלא ימותו, כמו שנאמר אחרי מעשה העגל, "ובאהרן התאנף ה' להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא". והכוונה "להשמידו" היא שבניו לא יחיו וימות חס ושלום בלא זרע, ובזכות תפילתו של משה נשארו לאהרן שני בנים, ורבותינו אמרו שהועילה תפילתו של משה להציל את אלעזר ואיתמר שלא ימותו, ולפיכך ראוי הוא שיקרא הכתוב לבני אהרן בני משה.

כאשר משה רבינו ראה את אהרן אחרי מעשה העגל שנכנס לצרה גודלה שעל ידו חטאו בני ישראל חטא נורא ואיום, אימץ את כל חושיו, והקריב את עצמו בעבור הצלת אהרן ובניו שלא ימותו, הוא רתם את כל הרגשותיו בכדי להתאחד עם צרתו של אחיו, עד שנעשה מאח לצרה לאב לצרה, כאילו היא צרתו עצמו, ומתוך כך בא לתפילה לפני ה' יתברך בהשתפכות הנפש, וזכה ששמע ה' את תפילתו וניצלו אהרן ובניו ממיתה.

וכן פירשו מה שנאמר על תפילתו של משה אחר חטא העגל, "ויחל משה את פני ה' אלהיו", נעשה משה חולה מחמת אותו חטא שחטאו ישראל, כאילו נעשה הוא בעל הצרה ממש.

וכשנתבונן נראה, שהלא משה רבינו היה מלך על ישראל, והיה דבוק כל כולו בה' אלקינו, וכשראה שחטאו ישראל, היה לו לכעוס עליהם, ולומר להם, שוטים, וכי בשביל איחור של יום אחד לפי חשבונכם מיד אתם הולכים לעבוד עבודה זרה? בודאי ראויים אתם לעונש. והיה ה' מחיה רק את משה, והיו כל ישראל מיוצאי חלציו, בנים טובים לה', ולמרות כל זאת, משה רבינו בשלו, כי אם ישראל בצער, גם אני בצער, וכל החשבונות להצדיק את צערם של ישראל אינם אלא פטפוטי הבל, שאין להתחשב בהם, ומעתה מוטל עלי לבחון דרכים כיצד להוציא את עמי מאותה המצוקה שהם נתונים בה.

הרבה נביאים למדו ממעשיו של משה רבן של כל הנביאים, במדרש איכה מובא, שנבוכדנצר ציוה את שרו נבוזראדן שלשה דברים בקשר לירמיהו. א. קחנו ושים עינך עליו. ב. עליו ולא על אומתו. ג. ואל תעשו לו מאומה רע. וכל זאת מפני שרצה לשמור על ירמיהו מכל רע. אבל את עם ישראל ציוה לרדוף עד חרמה, להשמיד להרוג לנתץ ולהרוס. ומסופר שהיה ירמיהו רואה כת של בחורים נתונים בקולרים. נתן ירמיהו את ראשו עמהם. בא נבוזראדן והיה מעבירו מהם. והיה ירמיהו רואה כת של זקנים נתונים בשרשראות של ברזל, בא ונתן את ראשו עמהם. בא נבוזראדן והיה מוציאו מהם. מפני שהיה נבוזראדן מתירא מנבוכדנצר המלך שציוהו שלא יגרם שום נזק לירמיהו הנביא.

אמר לו נבוזראדן לירמיהו, מה אתה עושה? או נביא שקר אתה, או מבעט ביסורים, או שופך דמים. שהרי כבר כמה שנים אתה מתנבא לבני ישראל שהעיר הזו תחרב. ועתה כשאתה רואה שדבריך מתקיימים למה אתה מצטער? אני איני רוצה לעשות לך רעה, ואתה גורם את כל הרעות לעצמך. וכי יסורים לא חשובים בעינך? או אולי אתה מבקש לשלוח יד בנפשך? אם יקרה לך רע המלך יהרגני, לכן לך מכאן. ומיד שלח נבוזראדן את ירמיהו מעליו בכעס.

הנה נבוזראדן בתחילה היה גוי שפל, ולא היה מסוגל להבין את מעשיו של ירמיהו, שהוא נושא בעול עם חבירו, ואף שחטאו ישראל ומגיעה להם הפורענות שבאה להם, עדיין צריך להצטער בצערם. וכשישראל מצטערים, ירמיהו אינו מסוגל לשבת בחיבוק ידיים ולומר שלום עלייך נפשי, אלא הוא מסתובב בין עמו לעודד עד כמה שניתן במצב כזה, ולהשתדל להיות לישראל לעזר. וכל זאת למד ירמיהו ממשה רבינו.

גם אהרן אחיו של משה למד ממשה הנהגה נכונה זו, כאשר נצטרעה מרים, עמד לפני משה ואמר "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו, אל נא נהי כמת". אהרן לא רק מבקש ממשה שיתפלל על מרים שתתרפא, אלא הוא כולל את עצמו בתוך חטאה של מרים, "אשר חטאנו", הוא מוכן למסור את עצמו למענה של מרים אחותו, שלא תמות בצרעתה. ובזכות מסירות נפשו של אהרן, זכה שמרים תהיה מיוחסת על שמו, כמו שנאמר, "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה", וכתב רש"י, אחות אהרן ולא אחות משה? אלא מפני שמסר עצמו עליה כשנצטרעה, נקראה על שמו.

מכאן עלינו ללמוד, כי לעולם יפקח האדם את עיניו, ויראה את בניו ושכניו וכל אלו הבאים עמו במגע, לבדוק שלא חסר להם איזה דבר שהוא יכול לסייע, ואם יוכל להושיט עזרה מה טוב. ואם אינו יכול להושיט עזרה, אין דבר שמונע ממנו להעתיר עבור חבירו בתפילה לפני ה', אולי יאבה ואולי יסלח. וה' ישמע תפילתו, וייטב גם לו בעבור זה.

שבת שלום.

תאריך השאלה:
כ"ט אייר תשפ"א / 11 במאי 2021

אין זה תלוי במה למדת ממנו. אם הוא תלמיד חכם, יש לקרוא לו הרב, ואם לאו, אפשר לקרוא לו המורה. ואם הוא יודע ספר, וקצת תלמיד חכם, גם כן נכון לקרוא לו הרב.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


להרבות בתפלות – ניצוץ רוח הקודש

שאלה: האם דבר נכון הוא, שיחזור אדם ויפציר ויתחנן לפני ה' יתברך על אותו הדבר בכל יום? או שמן הראוי, שיתפלל כמה פעמים, ואחרי שראה שלא נענה יחדל מלהתפלל על ענין זה?

תשובה: בגמרא מסכת ברכות (לב:) אמר רבי חנין, אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן? (כלומר, מנין לנו דבר זה?), ממשה, שנאמר, "ואתפלל אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה", ואחר כך נאמר, "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא". מכאן, שמי שמאריך בתפלתו, (או מרבה בתפלתו), תפלתו נשמעת.

והקשו בגמרא, שהרי אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף הוא בא לידי כאב לב. ומשמע אם כן, שטוב לו לאדם שלא יאריך וירבה יותר מדי בבקשות, שהרי אם ירבה בבקשות ויאריך בתפלה, סופו שהוא בא לידי כאב לב. וכפי שנאמר בספר משלי, "תוחלת ממושכה - מחלה לב". ומתרצת הגמרא, כאן כשמאריך ומעיין בה, וכאן כשמאריך ואינו מעיין בה.

כלומר, מה שאמרו חכמים, שיש להאריך בתפלה, וכל המאריך בתפלתו סופו שתפלתו נשמעת, זהו דוקא באופן שאינו "מעיין בה", כלומר, אינו חושב כל הזמן, שמכיון שהוא מאריך בתפלתו, הרי ראוי שתפלתו תתקבל. ומה שאמר רבי חייא בר אבא שכל המאריך בתפלה סוף הוא בא לידי כאב לב, זהו דוקא באופן שהוא "מעיין בה", שהוא חושב שתתקיים בקשתו כיון שהוא מאריך בתפלה. ומכיון שהוא מצפה שמכח תפלתו, בקשתו תתקיים, אין בקשתו מתקיימת, והוא בא לידי כאב לב, כאשר כל הזמן הוא מצפה למילוי תאותו, ואין תאותו באה.

וכן בגמרא בברכות (נא.) אמרו, כל המאריך בתפלתו סופו שהוא בא לידי כאב לב. ועוד אמר רבי יצחק, כל המאריך בתפלתו, גורם להזכרת עוונותיו אצל ה' יתברך. ומסבירה הגמרא, שכל הדברים הללו נאמרו, כאשר הוא "מעיין בתפלתו", ופירש רש"י, "אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה".

ומכאן, שנכון לאדם להרבות בתפלה הרבה מאד. ויתפלל בנוסח נכון ובמקום הראוי שוב ושוב. ואף שבאלף תפלות לא נענה, אפשר שבתפלה אחת נוספת תתמלא בקשתו. אולם אין לו להתגאות בלבו, ולחשוב שבזכות התמדתו בתפלה בכוונה תתמלא משאלתו, אלא ישב ויצפה לרחמי ה' המרובים. אולי ירחם. וכמו שכתב המאירי, שלא יהיה משתבח בעצמו על שהפליג בכוונה, ויחשוב שהוא ראוי שתתקבל תפלתו. ע"כ. אלא יתנהג בענווה, ויקוה לרחמי ה' שינהג עמו במדת החסד, וישמע תפלתו ויעתר לבקשתו.

ובזה אנו מספרים מעשה שהיה עמנו, כאשר אחד מבני המשפחה היה שרוי במצב רפואי מסובך, ואמר לנו מרן זצ"ל, שיש להתפלל על כך בברכת "רפאנו" שבתפלת העמידה. משום מה, התפללנו על אותו אדם בברכת "שמע קולינו" ולא ב"רפאנו". לאחר זמן, אותו אדם לא הבריא, שאל מרן זצ"ל, "מדוע אינך מתפלל ברפאינו"?, ומרוב אימתו שהיתה מוטלת עלינו, השבנו בשפה רפה, כי אנו כן מתפללים! אמר מרן, לא נכון! לא התפללת ברפאנו! רק בשמע קולנו! אם היתה התפלה ב"רפאנו" כבר היה החולה מתרפא! ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
כ"ט אייר תשפ"א / 11 במאי 2021

לדוגמא בחזון עובדיה שבת ח"ד עמוד רל. וכן שמעתי ממנו בעל פה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוצאת המים מקופסאות שימורים בשבת

שאלה: קופסאות שימורים של זיתים או מלפפונים או דג טונה, האם מותר לשפוך מהם את המים, בכדי שישאר בתוכם רק המאכל, או שיש בזה איסור משום בורר?

תשובה: בהלכות הקודמות דיברנו בענין מלאכת "בורר" האסורה בשבת. והזכרנו, שאין היתר לברור בשבת, אלא בשלשה תנאים: שיברור בידו, ושלא יעשה כן על ידי כלי (כגון מסננת), ושיברור את האוכל מן הפסולת, ולא להיפך. ושיברור על מנת לאכול לאלתר (כלומר, מיד, ולא לאחר זמן). ועתה לנדון השאלה:

הסברא לאסור
הנה בנדון שלנו, לכאורה יש לאסור לשפוך את המים מן הקופסא על ידי הטיית הקופסה בעדינות, משום שבכל נמצא כבורר "פסולת מתוך אוכל", שהרי המים הם הפסולת, שאין לו רצון להשתמש בהם, והזיתים, או הדג, או המלפפונים, הם האוכל.

שפיכת המים נחשבת ברירת אוכל מתוך פסולת
אולם באמת שכתבו גדולי הפוסקים, שברירה באופן כזה, אינה נחשבת לברירת "פסולת מתוך אוכל", אלא להיפך, משום שמה שנשאר בידו של הבורר, הוא האוכל, נמצא שהוא מוציא את האוכל מן הפסולת שנשפכת למטה.

וכן מבואר במשנה ברורה (בהקדמה לסימן שיט), שמה שאסרה התורה לברור בשבת באמצעות נפה (מסננת), הכוונה היא, שאסור לברור באופן שהאוכל נופל דרך הנקבים של המסננת, והפסולת נשארת בתוך המסננת, אבל להיפך, כגון באופן שהאוכל גס ועב, והפסולת דקה ונופלת דרך הנקבים של המסננת, באופן כזה נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת, (ואף על פי כן אסור לעשות כן בשבת, משום שהוא בורר על ידי כלי). וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים, ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

האם יש להקל בשפיכת המים אפילו שלא על מנת לאכול "מיד"
ומעתה בנדון שלנו גם כן, נראה שהמטה את קופסת השימורים בכדי שישפך ממנה רק המשקה שבתוכה, נחשב  כבורר אוכל מתוך פסולת. אולם גם כאשר בורר אוכל מתוך פסולת, כבר למדנו שאין להקל בזה אלא כשעושה כן על מנת לאכול "לאלתר", כלומר מיד, אבל אם אין בכוונתו לאכול מתכולת הקופסא אלא לאחר יותר מחצי שעה, אין להקל בדבר.

אלא שבנדון שלנו, יש סברא נוספת להקל לגמרי, משום שהזיתים או המלפפונים, הם ניכרים מאד שהם עומדים באופן נפרד מן המשקה שאיתם, ולכן לדעת הרבה פוסקים אין בדבר איסור ברירה כלל בשבת, ואפילו אם בכוונתו לאכול מהזיתים רק לאחר יותר מחצי שעה, גם כן יש להקל בזה מעיקר הדין, לשפוך רק את המים מן הקופסא.

וכן פסק למעשה מרן הרב זצ"ל, שבקופסאות של זיתים ומלפפונים, יש להקל לשפוך מהם את המים בשבת, שאין בזה איסור בורר.

ונראה שבקופסאות של דג טונה, יש להקל לשפוך מהם את המים הנפרדים מן הדג, כלומר, חלק מן המים או השמן שעל הדג, אבל השמן או המים המעורבים ממש בגוף הדג, אין להקל לשפוך אותם בשבת, הואיל ואינם עומדים באופן ניכר מחוץ לדג.

ולסיכום: קופסאות של מלפפונים או זיתים, מותר לשפוך מהם את המים בשבת, ולהשאיר בתוכם רק את המאכל עצמו. ובקופסאות דג טונה, יש להקל בזה באופן ששופך את רוב השמן או המים, אבל המים והשמן שבלועים בין חלקי הדג, יש להחמיר שלא לשפכם בשבת. (אלא אם בכוונתו לאכול מן הדג באופן מיידי).

תאריך השאלה:
כ"ח אייר תשפ"א / 10 במאי 2021

גם אם היא שייכת לגוי אין לגדלה, והכוונה לעזים או כבשים. והכוונה בעיר, אבל במושבים מותר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול בעלי חיים בשבת

שאלה: צפורים החיות בתוך כלוב, האם מותר לטלטלן בשבת, בכדי להעביר את הכלוב ממקום למקום במקום צורך? והאם מותר להוציא דג מת מהאקוריום בשבת?

תשובה: הנה בגמרא במסכת שבת (דף קכח:) מבואר שאסור לטלטל בשבת בהמה חיה או עוף. ודינם כדין שאר דברים המוקצים בשבת, שאסור לטלטלם.

וטעם הדבר שבעלי חיים הם מוקצים בשבת ואסור לטלטלם, כתב רבינו הר"ן, שהוא מפני שבעלי החיים אינם ראויים לשום מלאכה בשבת, ואין מה לעשות בהם ("לא חזו למידי", אינם ראויים לכלום), ולפיכך, הרי דינם כדין אבנים ועצים המוקצים בשבת מחמת עצמם, שמכיון שאין בהם שימוש בשבת, הרי אסור לטלטלם בשבת. וכן מבואר בבית יוסף (סימן שח).

וכן הדין לענין הלכה לגבי צפורים שבכלוב, שמכיון שאין שום שימוש בגוף הצפורים בשבת, אסור לטלטלן אפילו כשהן בכלוב. ואין חילוק בדבר בין טלטול בהמה, לטלטול צפורים, וכפי שפסק מרן השלחן ערוך (סעיף לט) "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף בשבת".

אולם באמת שלדעת המהר"ח אור זרוע (אחד מרבותינו הראשונים) יש להקל בטלטול צפורים בשבת, מכיון שבני אדם נהנים מקולם בשבת, ובהנאה זו אין איסור, וגם אין חשש איסור במה שיטלטל אותם, שכן לא עושים בהם מלאכה כלל, ורק נהנים מהמראה שלהן ומציוצן וזימרתן. ולכן לשיטת המהר"ח אור זרוע, מותר לטלטל בשבת צפורים בכלוב. אלא שלהלכה אנו נוקטים כדעת רבינו הרא"ש, שפסק שאסור לטלטל שום בעל חיים בשבת. וכפסק מרן השלחן ערוך הנ"ל.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק חמישי, שאף שלהלכה אנו נוקטים להחמיר כדעת הרא"ש, שאסור לטלטל צפורים בשבת, מכל מקום במקום ששייך בזה איסור צער בעלי חיים, וכגון שהכלוב נמצא במקום שהשמש קופחת עליו, או שהם במקום קר מאד, ויש סכנה לצפורים וצער גדול, יש לסמוך על דעת המהר"ח אור זרוע ולהתיר לקחת משם את כלוב הצפורים להעבירו למקום שיש בו צל. והביא ראיות וסימוכין לדבריו.

וכן הדין בדגי נוי, שאם האקוריום שהם בתוכו אינו גדול, ומת אחד הדגים, ויש סכנה לשאר הדגים מכך שבתוכם נמצא דג שבשרו מתקלקל בתוך המים, מותר להוציא בשבת את הדג המת, אף על פי שהוא מוקצה. וכל זה מפני צער בעלי חיים כמו שביארנו.

ולסיכום: אסור לטלטל בשבת בעלי חיים. ולכן אסור גם לטלטל כלוב צפורים בשבת. אבל במקום צער בעלי חיים, שהשמש קופחת על ראש הצפורים, ויכולות לעתים גם למות מחמת כן, מותר להעביר את הכלוב למקום אחר שיש שם צל.

תאריך השאלה:
כ"ח אייר תשפ"א / 10 במאי 2021

אין זה סותר. יש בזה מחלוקת דומה אצל האשכנזים, כאשר חלה תענית בה"ב ביום שלא אומרים תחנון. ודעת רוב הפוסקים שאומרים סליחות וכו', אף על פי שלא אומרים בו תחנון. זה יום שמשמשים בו שתי מאורעות בעירובוביא.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין קריאת שמע על המיטה לנשים ולאחר חצות

בהלכה הקודמת ביארנו, כי יש לברך קודם קריאת שמע שעל המיטה את "ברכת המפיל" (המודפסת בכל הסידורים עם נוסח קריאת שמע שעל המיטה), וברכה זו, בשם ומלכות היא נאמרת ככל שאר הברכות. וביארנו גם, כי אף על פי שיש להזהר לכתחילה שלא לדבר אחר קריאת שמע, כדי שלא להפסיק בין קריאת שמע לשינה, מכל מקום אם עבר ודיבר, אינו חוזר ומברך, וברכתו אינה ברכה לבטלה. וטעם הדבר, מפני שעיקרה של ברכה זו, אינה ברכה על השינה של המברך, אלא על מנהג וטבע העולם שהולכים לישון.

והנה על פי פשוטם של דברים, אין ספק כי יש לברך ברכת המפיל בין אם הולך לישון בתחילת הלילה, ובין אם הולך לישון בסוף הלילה, שהרי הלילה כולו זמן שינה הוא, ובזמן שבני אדם רגילים לישון, יש לברך ברכה זו.

והגאון רבי ישעיה באסן (מגדולי רבני איטליה, רבו של הרמח"ל) כתב בספרו שו"ת לחמי תודה (סימן כא) שיש מי שרצה לומר שעל פי הסוד אין לברך ברכת המפיל כשהולך לישון אחר חצות הלילה, אבל אין האמת כן, אלא צריך לברך המפיל בכל זמן שהולך לישון בלילה. אלא שכמה מרבותינו המקובלים כתבו שעל פי הקבלה אין לברך ברכה זו אחר חצות הלילה, וכן הסכים להלכה רבינו יוסף חיים מבבל, בשו"ת רב פעלים (סוד ישרים סי' יד). וכן כתב בספר חסד לאלפים, שמנהג החסידים המקובלים בירושלים ת"ו (תבנה ותכונן), שלא לברך המפיל אחר חצות הלילה. וכן כתבו עוד רבים מחכמי ירושלים. הלכך, כיון שהמנהג בזה אינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך, ועוד שיש בזה מחלוקת, ובברכות אנו נוקטים בדרך כלל על פי הכלל "ספק ברכות להקל", לכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שכדי לחוש לדברי המקובלים (כשהולך לישון אחר חצות הלילה), יברך ברכת המפיל בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, ודיו בכך.

והנה כל זאת כתבנו לפי שמה שנתבאר בספרי מרן זצ"ל בכמה מקומות. אולם למעשה יש לציין, כי מנהג מרן זצ"ל עצמו, להתעלם משיטת רבותינו המקובלים בענין זה, והוא הולך על פי דרך הפסקנים, שמברכים אף אחר חצות הלילה ברכת המפיל בשם ומלכות. וכן הורה למעשה לבנו הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, שיכתוב בספרו הלכה ברורה, כי למעשה לדעתו יש לברך אפילו אחר חצות הלילה, בשם ומלכות.

הנשים אף הן חייבות בקריאת שמע על המיטה, מפני שקריאת שמע על המיטה באה לשמירה, והנשים אף הן צריכות שמירה, ולכן אף על פי שמעיקר הדין הן פטורות מקריאת שמע שביום (אלא שהנכון הוא שיקראו גם הן קריאת שמע בכל בוקר, בלא הזכרת שם ומלכות בברכות קריאת שמע), מכל מקום בקריאת שמע שעל המיטה, הן חייבות. וגם בברכת המפיל הן חייבות, מפני שברכה זו אינה נחשבת למצוה עשה שהזמן גרמא (כלומר מצות עשה התלויה בזמן, כגון סוכה ולולב השייכות רק בימי הסוכות), מפני שהיא ברכת השבח השייכת בעצם בכל זמן, אלא שלא בכל זמן רגילים בני אדם לישון, ולכן אין לברכה ביום, אבל הנשים חייבות לברכה קודם השינה.

תאריך השאלה:
כ"ח אייר תשפ"א / 10 במאי 2021

נכון, תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין קריאת שמע על המיטה לנשים ולאחר חצות

בהלכה הקודמת ביארנו, כי יש לברך קודם קריאת שמע שעל המיטה את "ברכת המפיל" (המודפסת בכל הסידורים עם נוסח קריאת שמע שעל המיטה), וברכה זו, בשם ומלכות היא נאמרת ככל שאר הברכות. וביארנו גם, כי אף על פי שיש להזהר לכתחילה שלא לדבר אחר קריאת שמע, כדי שלא להפסיק בין קריאת שמע לשינה, מכל מקום אם עבר ודיבר, אינו חוזר ומברך, וברכתו אינה ברכה לבטלה. וטעם הדבר, מפני שעיקרה של ברכה זו, אינה ברכה על השינה של המברך, אלא על מנהג וטבע העולם שהולכים לישון.

והנה על פי פשוטם של דברים, אין ספק כי יש לברך ברכת המפיל בין אם הולך לישון בתחילת הלילה, ובין אם הולך לישון בסוף הלילה, שהרי הלילה כולו זמן שינה הוא, ובזמן שבני אדם רגילים לישון, יש לברך ברכה זו.

והגאון רבי ישעיה באסן (מגדולי רבני איטליה, רבו של הרמח"ל) כתב בספרו שו"ת לחמי תודה (סימן כא) שיש מי שרצה לומר שעל פי הסוד אין לברך ברכת המפיל כשהולך לישון אחר חצות הלילה, אבל אין האמת כן, אלא צריך לברך המפיל בכל זמן שהולך לישון בלילה. אלא שכמה מרבותינו המקובלים כתבו שעל פי הקבלה אין לברך ברכה זו אחר חצות הלילה, וכן הסכים להלכה רבינו יוסף חיים מבבל, בשו"ת רב פעלים (סוד ישרים סי' יד). וכן כתב בספר חסד לאלפים, שמנהג החסידים המקובלים בירושלים ת"ו (תבנה ותכונן), שלא לברך המפיל אחר חצות הלילה. וכן כתבו עוד רבים מחכמי ירושלים. הלכך, כיון שהמנהג בזה אינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך, ועוד שיש בזה מחלוקת, ובברכות אנו נוקטים בדרך כלל על פי הכלל "ספק ברכות להקל", לכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שכדי לחוש לדברי המקובלים (כשהולך לישון אחר חצות הלילה), יברך ברכת המפיל בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, ודיו בכך.

והנה כל זאת כתבנו לפי שמה שנתבאר בספרי מרן זצ"ל בכמה מקומות. אולם למעשה יש לציין, כי מנהג מרן זצ"ל עצמו, להתעלם משיטת רבותינו המקובלים בענין זה, והוא הולך על פי דרך הפסקנים, שמברכים אף אחר חצות הלילה ברכת המפיל בשם ומלכות. וכן הורה למעשה לבנו הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, שיכתוב בספרו הלכה ברורה, כי למעשה לדעתו יש לברך אפילו אחר חצות הלילה, בשם ומלכות.

הנשים אף הן חייבות בקריאת שמע על המיטה, מפני שקריאת שמע על המיטה באה לשמירה, והנשים אף הן צריכות שמירה, ולכן אף על פי שמעיקר הדין הן פטורות מקריאת שמע שביום (אלא שהנכון הוא שיקראו גם הן קריאת שמע בכל בוקר, בלא הזכרת שם ומלכות בברכות קריאת שמע), מכל מקום בקריאת שמע שעל המיטה, הן חייבות. וגם בברכת המפיל הן חייבות, מפני שברכה זו אינה נחשבת למצוה עשה שהזמן גרמא (כלומר מצות עשה התלויה בזמן, כגון סוכה ולולב השייכות רק בימי הסוכות), מפני שהיא ברכת השבח השייכת בעצם בכל זמן, אלא שלא בכל זמן רגילים בני אדם לישון, ולכן אין לברכה ביום, אבל הנשים חייבות לברכה קודם השינה.

תאריך השאלה:
כ"ז אייר תשפ"א / 9 במאי 2021

כתבנו את הדברים כהקדמה, ולפי מה שנהגו, ומחר יתבאר בעז"ה יותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאת שמע על המיטה

שאלה: האם חובה לקרוא קריאת שמע על המיטה, והאם יש לברך את  "ברכת המפיל" המופיעה בסדורים לפני נוסח קריאת שמע בשם ומלכות או לא?

תשובה: בתלמוד (ברכות ס:) אמרו, הנכנס לישון על מטתו מברך ברכת המפיל חבלי שינה על עיני. ומבואר בתוספות ובמרדכי, שכל הברכות הללו שבפרק הרואה, יש לאמרם בשם ומלכות (כלומר עם הזכרת שם ה' ככל הברכות, וכפי שהזכרנו כבר), וממילא אף ברכת המפיל בכלל זה, וחייבים לאמרה בשם ומלכות, וכן פסקו עוד רבים מרבותינו הראשונים. ומבואר בפוסקים שאין לברך ברכה זו אלא כשהולך לישון בלילה, אבל ההולך לישון ביום אינו מברך. גם מבואר בפוסקים כי המנהג להסמיך קריאת שמע שעל המיטה לשינה, ולא להפסיק בדיבור בין קריאת שמע לשינה כלל.

והגאון רבינו יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (פרשת פקודי) כתב, שאף על פי שיש לברך ברכת המפיל בשם ומלכות, וכן הדבר נכון על פי דברי רבינו האר"י, מכל מקום יש נוהגים לאמרה בלי שם ומלכות מחשש שמא יהיו מוכרחים להפסיק באיזה דיבור בין הברכה לשינה, ואז יבואו לידי ברכה לבטלה. ומרן הרב עובדיה יוסף האריך קצת לדחות דבריו, וכתב שאפילו אם דיבר לאיזה צורך בין קריאת שמע לשינה, לא נחשב הדבר לברכה לבטלה, ואינו חוזר ומברך, כי עיקר ברכה זו לא נתקנה על השינה אלא על מנהגו של עולם שהולכים לישון. ולכן להלכה בודאי שאין לבטל ברכת המפיל מפני חשש כזה שיבא לדבר לפני השינה, שהרי אפילו אם ידבר, לא עשה שבירך ברכה לבטלה. וכן פסקו עוד רבים מפוסקי זמננו, ובספר ציץ אליעזר להגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל (ח"ז סכ"ז, והמחבר היה כנודע ידידו הטוב של מרן הרב זצ"ל) כתב גם, שאם שואלים אותו איזה דבר אחר שקרא קריאת שמע, יכול לענות לשואל. ובודאי שאין לבטל ברכה זו מפני חשש זה. אולם לכתחילה, כתב מרן הרב זצ"ל, שיש להזהר שלא להפסיק בין קריאת שמע לשינה כלל וכלל.

ההולך לישון אחר חצות הלילה מברך ברכת המפיל בלא שם ומלכות, ובהלכה הבאה נבאר עניין זה, גם נבאר מה דין הנשים בברכה זו.

תאריך השאלה:
כ"ה אייר תשפ"א / 7 במאי 2021

צריך לבקש מהרב שימחל על כבודו, כי ברוב בתי הכנסת לא מעלים את הרב באופן קבוע, אלא אם הוא ממש מגדולי הדור. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - בהר בחוקותיי

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, והשיג לכם דייש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ", התורה מבטיחה לנו, כי אם נקיים את המצוות ונלמד תורה אז נזכה לכלכלה טובה, שלום בארץ, בטחון כלכלי וחברתי.

אך שואל הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל על הפסוק, אם בחוקותיי תלכו, מדוע נקטה התורה בלשון "תלכו", מה שייך לשון הליכה בקיום מצוות, ולכאורה הייתה התורה צריכה לכתוב לשון "תשמרו" או "תשמעו" או "תקיימו", ומהו לשון "תלכו" שכתבה התורה?

כדי להבין זאת ,מביא הרב, מעשה בעיר גדולה של חכמים וסופרים, כשלמרגלות העיר היה נהר גדול ורחב ידיים, ובעיר הזאת היה שופט עריץ וגאה, שהיה גם גבוה, מלא, רחב ושמן מאוד, ושמו היה בפי כל טוביה השופט, כל מי שהיה מוזמן אליו היה כולו רועד מפחד, בידעו כי השופט הזה הינו קפדן ומחמיר גדול, והעונשים שהיה מטיל על הנאשמים הינם קשים ביותר, אא"כ שלשלו שלמונים לכיסו הפרטי, או אז היה מקל בעונש, עד ששמו היה לשמצה בפי כל אנשי העיר, שנאתם של בני העיר אליו גברה מיום ליום והתלונות אצל הממונים עליו על תפקודו וכושר שפיטתו הלקוי, ולקיחת השוחד, הלכו והתרבו מיום ליום עד שנפתחה נגדו חקירה סמויה בלא ידיעתו, לבסוף נפלה החלטה אצל הממונים עליו, כי התלונות נכונות, ועליו לעמוד לדין, טוביה השופט שדבר השמועה על הדחתו והעמדתו לדין גונב לאוזניו, החליט ברוב גאוותו לברוח מהעיר ולא לחכות לרגע שייעצר ויובא לדין, קם השכם בבוקר, ארז מעט מחפציו ויצא לעבר הנהר לברוח מהעיר בטרם ייעצר, אך בהגיעו לשפת הנהר נעמד, כיון שלא ידע לשחות, והוא שהיה שמן ובעל בשר, ידע שמיד שיכנס למים, הוא יצלול כעופרת במים אדירים.

והנה תוך כדי עמדו על שפת הנהר הגיע אחד מתושבי העיר שהיה גיבור ראה את השופט עומד ומתלבט מה לעשות, ושאל אותו האם כבוד השופט רוצה לעבור את הנהר? כן, ענה השופט אך איני יודע לשחות, חיש קל הציע האזרח לשופט כי הוא מוכן להרימו על כתפיו הרחבות ולהעבירו את הנהר, שמח טוביה השופט על ההצעה הנדיבה ומיד ישב על כתפיו של האזרח, והלה נכנס לנהר בשחייה מהירה כשהוא נושא עליו את השופט השמן בעל הבשר, בדרך תוך כדי השחייה, שאל האזרח את השופט, מדוע כבודו עוזב את העיר ולא נמצא בבית המשפט כדרכו בכל יום? השופט שהיה מדוכא ממצבו, החל לספר את מה שעוללו לו וכי עומדים להדיחו בבושת פנים, ולכן  החליט להקדים תרופה למכה ולברוח מהעיר, שמע זאת האזרח התמים ושאל בתדהמה רגע, כבודו כבר לא שופט בעיר? כן,ענה טוביה לדאבוני  אינני שופט יותר בעיר, שמע זאת האזרח ומיד זרק את טוביה השופט לתוך מי הנהר הזורמים, ועזבו לאנחות ,כשטוביה נלחם שלא לטבוע, ובכוחות נפש עצומים הגיע לשפת הנהר השני בבושת פנים כשהוא מותש ועייף, אזרחים רבים שחזו בנעשה, פנו מיד לאזרח התמים ושאלוהו, הרי את רוב הנהר הצלחת להעביר אותו ומדוע לקראת הסוף הטלת אותו למי הנהר? הרצינו פניו של האזרח ואמר אומר לכם את האמת הרי אתם יודעים כי השופט הינו בעל משקל כבד וקשה מאוד להרימו, אך כל עוד שידעתי שהוא שופט היה לי עניין ואינטרס להשקיע בו, ולכן הסכמתי להרים אותו, ועם כל הקושי הרגשתי ששווה לי והצלחתי להרימו, אך ברגע שאמר לי שהוא כבר לא שופט, הוא נעשה לי כל כך כבד, עד שבאמת לא הצלחתי להשאיר אותו רגע אחד עלי ולא הייתה לי ברירה אלא לזרקו למים.

מעשה זה מלמד אותנו יסוד גדול בחיי האדם כל מעשה שאדם עושה ויש לו עניין וחשיבות במעשה זה הרי זה עובר עליו בקלות ואין הוא מרגיש קושי בעשייתו, לעומת זאת אדם שעושה דבר בקושי ובלא הרגשה של נחיצות  וחשיבות העניין, הרי זה עובר עליו בקושי וקשה עליו הדבר מאוד לעשותו, לפיכך בקיום מצוות נדרש מהאדם, להכיר בחשיבות של עשיית רצון הבורא, וכי זהו מטרתנו בעולם לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו, ואז ירגיש קל בקיום המצוות, ולכן כתבה התורה אם בחוקותיי תלכו בלשון הליכה שאדם ירגיש שהוא הולך עם המצוות יד ביד בקלות ולא מרגיש שזה רובץ מעליו עם קושי בקיום המצוות, כיון שהוא מכיר ויודע הוא את  חשיבות העניין של שמירת תרי"ג מצוות, ומרגיש שהתורה והמצוות הולכים אתו יחד, טוב לו איתם, וחש הוא שספר חוקים זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו הם רק לטובתו,  כמו שנאמר "ובחרת בחיים". ואז נזכה לברכות שנאמרו בפרשת השבוע, אמן.

שבת שלום

תאריך השאלה:
כ"ה אייר תשפ"א / 7 במאי 2021

אסור לשמוע שם דברי מוסר, כי הם בודאי מעורבים עם דברי תורה, ודברי תורה, אסור להרהר בהם בבית הכסא. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - בהר בחוקותיי

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, והשיג לכם דייש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ", התורה מבטיחה לנו, כי אם נקיים את המצוות ונלמד תורה אז נזכה לכלכלה טובה, שלום בארץ, בטחון כלכלי וחברתי.

אך שואל הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל על הפסוק, אם בחוקותיי תלכו, מדוע נקטה התורה בלשון "תלכו", מה שייך לשון הליכה בקיום מצוות, ולכאורה הייתה התורה צריכה לכתוב לשון "תשמרו" או "תשמעו" או "תקיימו", ומהו לשון "תלכו" שכתבה התורה?

כדי להבין זאת ,מביא הרב, מעשה בעיר גדולה של חכמים וסופרים, כשלמרגלות העיר היה נהר גדול ורחב ידיים, ובעיר הזאת היה שופט עריץ וגאה, שהיה גם גבוה, מלא, רחב ושמן מאוד, ושמו היה בפי כל טוביה השופט, כל מי שהיה מוזמן אליו היה כולו רועד מפחד, בידעו כי השופט הזה הינו קפדן ומחמיר גדול, והעונשים שהיה מטיל על הנאשמים הינם קשים ביותר, אא"כ שלשלו שלמונים לכיסו הפרטי, או אז היה מקל בעונש, עד ששמו היה לשמצה בפי כל אנשי העיר, שנאתם של בני העיר אליו גברה מיום ליום והתלונות אצל הממונים עליו על תפקודו וכושר שפיטתו הלקוי, ולקיחת השוחד, הלכו והתרבו מיום ליום עד שנפתחה נגדו חקירה סמויה בלא ידיעתו, לבסוף נפלה החלטה אצל הממונים עליו, כי התלונות נכונות, ועליו לעמוד לדין, טוביה השופט שדבר השמועה על הדחתו והעמדתו לדין גונב לאוזניו, החליט ברוב גאוותו לברוח מהעיר ולא לחכות לרגע שייעצר ויובא לדין, קם השכם בבוקר, ארז מעט מחפציו ויצא לעבר הנהר לברוח מהעיר בטרם ייעצר, אך בהגיעו לשפת הנהר נעמד, כיון שלא ידע לשחות, והוא שהיה שמן ובעל בשר, ידע שמיד שיכנס למים, הוא יצלול כעופרת במים אדירים.

והנה תוך כדי עמדו על שפת הנהר הגיע אחד מתושבי העיר שהיה גיבור ראה את השופט עומד ומתלבט מה לעשות, ושאל אותו האם כבוד השופט רוצה לעבור את הנהר? כן, ענה השופט אך איני יודע לשחות, חיש קל הציע האזרח לשופט כי הוא מוכן להרימו על כתפיו הרחבות ולהעבירו את הנהר, שמח טוביה השופט על ההצעה הנדיבה ומיד ישב על כתפיו של האזרח, והלה נכנס לנהר בשחייה מהירה כשהוא נושא עליו את השופט השמן בעל הבשר, בדרך תוך כדי השחייה, שאל האזרח את השופט, מדוע כבודו עוזב את העיר ולא נמצא בבית המשפט כדרכו בכל יום? השופט שהיה מדוכא ממצבו, החל לספר את מה שעוללו לו וכי עומדים להדיחו בבושת פנים, ולכן  החליט להקדים תרופה למכה ולברוח מהעיר, שמע זאת האזרח התמים ושאל בתדהמה רגע, כבודו כבר לא שופט בעיר? כן,ענה טוביה לדאבוני  אינני שופט יותר בעיר, שמע זאת האזרח ומיד זרק את טוביה השופט לתוך מי הנהר הזורמים, ועזבו לאנחות ,כשטוביה נלחם שלא לטבוע, ובכוחות נפש עצומים הגיע לשפת הנהר השני בבושת פנים כשהוא מותש ועייף, אזרחים רבים שחזו בנעשה, פנו מיד לאזרח התמים ושאלוהו, הרי את רוב הנהר הצלחת להעביר אותו ומדוע לקראת הסוף הטלת אותו למי הנהר? הרצינו פניו של האזרח ואמר אומר לכם את האמת הרי אתם יודעים כי השופט הינו בעל משקל כבד וקשה מאוד להרימו, אך כל עוד שידעתי שהוא שופט היה לי עניין ואינטרס להשקיע בו, ולכן הסכמתי להרים אותו, ועם כל הקושי הרגשתי ששווה לי והצלחתי להרימו, אך ברגע שאמר לי שהוא כבר לא שופט, הוא נעשה לי כל כך כבד, עד שבאמת לא הצלחתי להשאיר אותו רגע אחד עלי ולא הייתה לי ברירה אלא לזרקו למים.

מעשה זה מלמד אותנו יסוד גדול בחיי האדם כל מעשה שאדם עושה ויש לו עניין וחשיבות במעשה זה הרי זה עובר עליו בקלות ואין הוא מרגיש קושי בעשייתו, לעומת זאת אדם שעושה דבר בקושי ובלא הרגשה של נחיצות  וחשיבות העניין, הרי זה עובר עליו בקושי וקשה עליו הדבר מאוד לעשותו, לפיכך בקיום מצוות נדרש מהאדם, להכיר בחשיבות של עשיית רצון הבורא, וכי זהו מטרתנו בעולם לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו, ואז ירגיש קל בקיום המצוות, ולכן כתבה התורה אם בחוקותיי תלכו בלשון הליכה שאדם ירגיש שהוא הולך עם המצוות יד ביד בקלות ולא מרגיש שזה רובץ מעליו עם קושי בקיום המצוות, כיון שהוא מכיר ויודע הוא את  חשיבות העניין של שמירת תרי"ג מצוות, ומרגיש שהתורה והמצוות הולכים אתו יחד, טוב לו איתם, וחש הוא שספר חוקים זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו הם רק לטובתו,  כמו שנאמר "ובחרת בחיים". ואז נזכה לברכות שנאמרו בפרשת השבוע, אמן.

שבת שלום

תאריך השאלה:
כ"ד אייר תשפ"א / 6 במאי 2021

נכון, זו דעת מרן השלחן ערוך. (כמובן, כשהיא יבמה, שאין לה ילדים, וכשהיא רוצה בכך).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צדקה בשביל שיתרפא בני

שאלה: האם מותר לתת סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא איזה אדם או בשביל בקשה אחרת, או שלא נכון לעשות כן מפני שהמעשה לא נעשה לשם שמים אלא לצורך פרטי?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (דף ח.) אמרו רבותינו, האומר (הנני נותן) "סלע (סכום כסף) זה לצדקה בשביל שיחיה בני", הרי זה צדיק גמור. כלומר, אדם שנותן צדקה, ואומר בפירוש, שהוא נותן את הצדקה כדי שבנו יחיה, הרי זה צדיק גמור, ואין שום פגם במה שהוא עושה.

ובגמרא במסכת בבא בתרא (דף י ע"ב) אמרו, שהצדקה שעושים מלכי אומות העולם, אינם עושים אותה אלא לצורך עצמם, ולא לשם שמים. וכמו שנאמר בספר עזרא, שהיה המלך נותן צדקה כדי שיטיב ה' לו ולבניו. והקשו על כך בגמרא, שלכאורה אין חסרון בכך שנותנים צדקה למען מטרה אישית, שהרי למדנו, שהנותן צדקה "בשביל שיחיה בני" הרי זה צדיק גמור. והסבירו בגמרא, שיש חילוק בין רוב ישראל למלכי אומות העולם, כי ישראל, כשנותנים צדקה, מתכוונים על כל פנים גם לשם שמים. שהרי אדם התורם צדקה על מנת שיתרפא קרובו החולה, ואותו קרוב בכל זאת נפטר לבית עולמו, אותו אדם שנתן את הצדקה, אינו מתחרט על כך, אלא מקבל בהכנעה את גזירת ה'. מה שאין כן אצל מלכי הגויים שהוזכרו בגמרא, שהיו מצפים לטובה שיתן להם ה', ואילו היו יודעים שה' לא שמע לתפילתם כאן בעולם הזה, היו מתחרטים על כך שנתנו צדקה.

ומבואר אם כן בגמרא שאין כל חשש בכך שאדם נותן סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא בנו, שהרי על כל פנים הוא מתכוין לתת צדקה גם אם חלילה לא יתרפא בנו, ורק הוא מבקש שזכות נתינת הצדקה תעמוד לרפואת בנו, אך זאת בלי קשר לעצם הסכמתו לתת סכום כסף לצדקה, מפני שהיא מצוה גדולה.

וכן פירש רש"י בסוגיא בפסחים, שאין אנו אומרים שהואיל נותן כספו לצדקה בשביל שיחיה בנו, אם כן נחשב לו המעשה שלא לשם שמים, אלא אומרים אנו שקיים בזה מצות צדקה שציוהו בוראו לעשות צדקה, ומתכוין הוא גם להנאת עצמו שיחיה בנו.

ומכאן הוכיח מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכל מעשה שאדם עושה לשם שמים, ומעורבת בכונתו גם כוונה אחרת להנאת עצמו, וכגון מי שאוכל בשבת לכבוד שבת קודש ובכדי לענג את השבת, לקיים מצות בוראו, אך הוא מתכוין גם להנאת עצמו, אין אנו אומרים לו שמעשיו אינם לשם שמים, שהואיל ובכוונתו מעורבת גם כוונה לשם שמים, הרי זה נחשב שעושה לשם שמים ושכרו בשמים גדול. וכן כתבו עוד רבים מרבותינו הפוסקים.

ומכאן גם השלכה הלכתית מרחיקת לכת עוד יותר, לענין מצות "יבום", שהיא מצות עשה מן התורה, למי שמת אחיו בלא בנים או בנות, והשאיר אחריו אלמנה המוכנה להנשא לאותו אח בכדי להקים שם לבעלה שנפטר, וגם האח מוכן לעשות כן (כמו שקרה פעמים רבות גם בדורות האחרונים), מבואר בגמרא במסכת יבמות (לט:), שאבא שאול סובר, שאם אין האח מתכוין לשם שמים, אלא הוא רוצה לישא את אשת אחיו מפני יופיה או מפני עושרה וכיוצא בזה, הרי אסור לו לייבם את אשת אחיו, שלא התירה התורה את אשת אחיו, אלא אם הוא מכוין לשם שמים, אבל אם הוא מתכוין לשם דבר אחר, הרי היא אסורה עליו באיסור חמור.

והנה הדבר נפוץ מאד, שאומר אחיו של הנפטר, שהגם שאינו מכוין אך ורק לשם שמים, מכל מקום מעורבת בכוונתו גם כוונה לשם שמים לקיים את מצות ה' יתברך להקים שם לאחיו הנפטר, ויש לדון אם נחשב הדבר שהוא מכוין לשם שמים אם לאו. ולאור האמור נראה להוכיח שכל שמעורבת בכוונה גם כוונה לשם שמים, הרי דינו של זה כמי שמכוין לשם שמים, ואנו ממליצים לו לקיים מצות ייבום, לישא את אשת אחיו, להקים שם לאחיו לעולם, וכדעת מרן השלחן ערוך.

ולסיכום, מותר לאדם לתת צדקה בכדי שיתרפא קרובו וכיוצא בזה, שהרי הוא מכוין גם לשם שמים, לקיים מצות בוראו. וכן הדין בכל מצוה שהוא מכוין בה גם להנאתו. ומי שמכוין רק לשם שמים, הרי זו מצוה מן המובחר ביותר, שכל מעשיו לשם ה' לריח ניחוח, והמה הרצויים ביותר לפני ה' יתברך.

תאריך השאלה:
כ"ד אייר תשפ"א / 6 במאי 2021

אפשר לברך בעל פה, אם הוא יודע אותה בעל פה, אבל עדיף מאד לברך מתוך סידור, ורבי ישראל אביחצרא (באבא סאלי) היה אומר, שמי שמברך מתוך סידור יזכה לפרנסה טובה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צדקה בשביל שיתרפא בני

שאלה: האם מותר לתת סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא איזה אדם או בשביל בקשה אחרת, או שלא נכון לעשות כן מפני שהמעשה לא נעשה לשם שמים אלא לצורך פרטי?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (דף ח.) אמרו רבותינו, האומר (הנני נותן) "סלע (סכום כסף) זה לצדקה בשביל שיחיה בני", הרי זה צדיק גמור. כלומר, אדם שנותן צדקה, ואומר בפירוש, שהוא נותן את הצדקה כדי שבנו יחיה, הרי זה צדיק גמור, ואין שום פגם במה שהוא עושה.

ובגמרא במסכת בבא בתרא (דף י ע"ב) אמרו, שהצדקה שעושים מלכי אומות העולם, אינם עושים אותה אלא לצורך עצמם, ולא לשם שמים. וכמו שנאמר בספר עזרא, שהיה המלך נותן צדקה כדי שיטיב ה' לו ולבניו. והקשו על כך בגמרא, שלכאורה אין חסרון בכך שנותנים צדקה למען מטרה אישית, שהרי למדנו, שהנותן צדקה "בשביל שיחיה בני" הרי זה צדיק גמור. והסבירו בגמרא, שיש חילוק בין רוב ישראל למלכי אומות העולם, כי ישראל, כשנותנים צדקה, מתכוונים על כל פנים גם לשם שמים. שהרי אדם התורם צדקה על מנת שיתרפא קרובו החולה, ואותו קרוב בכל זאת נפטר לבית עולמו, אותו אדם שנתן את הצדקה, אינו מתחרט על כך, אלא מקבל בהכנעה את גזירת ה'. מה שאין כן אצל מלכי הגויים שהוזכרו בגמרא, שהיו מצפים לטובה שיתן להם ה', ואילו היו יודעים שה' לא שמע לתפילתם כאן בעולם הזה, היו מתחרטים על כך שנתנו צדקה.

ומבואר אם כן בגמרא שאין כל חשש בכך שאדם נותן סכום כסף לצדקה בשביל שיתרפא בנו, שהרי על כל פנים הוא מתכוין לתת צדקה גם אם חלילה לא יתרפא בנו, ורק הוא מבקש שזכות נתינת הצדקה תעמוד לרפואת בנו, אך זאת בלי קשר לעצם הסכמתו לתת סכום כסף לצדקה, מפני שהיא מצוה גדולה.

וכן פירש רש"י בסוגיא בפסחים, שאין אנו אומרים שהואיל נותן כספו לצדקה בשביל שיחיה בנו, אם כן נחשב לו המעשה שלא לשם שמים, אלא אומרים אנו שקיים בזה מצות צדקה שציוהו בוראו לעשות צדקה, ומתכוין הוא גם להנאת עצמו שיחיה בנו.

ומכאן הוכיח מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכל מעשה שאדם עושה לשם שמים, ומעורבת בכונתו גם כוונה אחרת להנאת עצמו, וכגון מי שאוכל בשבת לכבוד שבת קודש ובכדי לענג את השבת, לקיים מצות בוראו, אך הוא מתכוין גם להנאת עצמו, אין אנו אומרים לו שמעשיו אינם לשם שמים, שהואיל ובכוונתו מעורבת גם כוונה לשם שמים, הרי זה נחשב שעושה לשם שמים ושכרו בשמים גדול. וכן כתבו עוד רבים מרבותינו הפוסקים.

ומכאן גם השלכה הלכתית מרחיקת לכת עוד יותר, לענין מצות "יבום", שהיא מצות עשה מן התורה, למי שמת אחיו בלא בנים או בנות, והשאיר אחריו אלמנה המוכנה להנשא לאותו אח בכדי להקים שם לבעלה שנפטר, וגם האח מוכן לעשות כן (כמו שקרה פעמים רבות גם בדורות האחרונים), מבואר בגמרא במסכת יבמות (לט:), שאבא שאול סובר, שאם אין האח מתכוין לשם שמים, אלא הוא רוצה לישא את אשת אחיו מפני יופיה או מפני עושרה וכיוצא בזה, הרי אסור לו לייבם את אשת אחיו, שלא התירה התורה את אשת אחיו, אלא אם הוא מכוין לשם שמים, אבל אם הוא מתכוין לשם דבר אחר, הרי היא אסורה עליו באיסור חמור.

והנה הדבר נפוץ מאד, שאומר אחיו של הנפטר, שהגם שאינו מכוין אך ורק לשם שמים, מכל מקום מעורבת בכוונתו גם כוונה לשם שמים לקיים את מצות ה' יתברך להקים שם לאחיו הנפטר, ויש לדון אם נחשב הדבר שהוא מכוין לשם שמים אם לאו. ולאור האמור נראה להוכיח שכל שמעורבת בכוונה גם כוונה לשם שמים, הרי דינו של זה כמי שמכוין לשם שמים, ואנו ממליצים לו לקיים מצות ייבום, לישא את אשת אחיו, להקים שם לאחיו לעולם, וכדעת מרן השלחן ערוך.

ולסיכום, מותר לאדם לתת צדקה בכדי שיתרפא קרובו וכיוצא בזה, שהרי הוא מכוין גם לשם שמים, לקיים מצות בוראו. וכן הדין בכל מצוה שהוא מכוין בה גם להנאתו. ומי שמכוין רק לשם שמים, הרי זו מצוה מן המובחר ביותר, שכל מעשיו לשם ה' לריח ניחוח, והמה הרצויים ביותר לפני ה' יתברך.

תאריך השאלה:
כ"ד אייר תשפ"א / 6 במאי 2021

אסור לגדל בהמה דקה בחצר אפילו אם היא שייכת לגוי.

את התוכי ישמוט כלאחר יד, יטה עצמו כדי שהתוכי ירד ממנו.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול בעלי חיים בשבת

שאלה: צפורים החיות בתוך כלוב, האם מותר לטלטלן בשבת, בכדי להעביר את הכלוב ממקום למקום במקום צורך? והאם מותר להוציא דג מת מהאקוריום בשבת?

תשובה: הנה בגמרא במסכת שבת (דף קכח:) מבואר שאסור לטלטל בשבת בהמה חיה או עוף. ודינם כדין שאר דברים המוקצים בשבת, שאסור לטלטלם.

וטעם הדבר שבעלי חיים הם מוקצים בשבת ואסור לטלטלם, כתב רבינו הר"ן, שהוא מפני שבעלי החיים אינם ראויים לשום מלאכה בשבת, ואין מה לעשות בהם ("לא חזו למידי", אינם ראויים לכלום), ולפיכך, הרי דינם כדין אבנים ועצים המוקצים בשבת מחמת עצמם, שמכיון שאין בהם שימוש בשבת, הרי אסור לטלטלם בשבת. וכן מבואר בבית יוסף (סימן שח).

וכן הדין לענין הלכה לגבי צפורים שבכלוב, שמכיון שאין שום שימוש בגוף הצפורים בשבת, אסור לטלטלן אפילו כשהן בכלוב. ואין חילוק בדבר בין טלטול בהמה, לטלטול צפורים, וכפי שפסק מרן השלחן ערוך (סעיף לט) "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף בשבת".

אולם באמת שלדעת המהר"ח אור זרוע (אחד מרבותינו הראשונים) יש להקל בטלטול צפורים בשבת, מכיון שבני אדם נהנים מקולם בשבת, ובהנאה זו אין איסור, וגם אין חשש איסור במה שיטלטל אותם, שכן לא עושים בהם מלאכה כלל, ורק נהנים מהמראה שלהן ומציוצן וזימרתן. ולכן לשיטת המהר"ח אור זרוע, מותר לטלטל בשבת צפורים בכלוב. אלא שלהלכה אנו נוקטים כדעת רבינו הרא"ש, שפסק שאסור לטלטל שום בעל חיים בשבת. וכפסק מרן השלחן ערוך הנ"ל.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק חמישי, שאף שלהלכה אנו נוקטים להחמיר כדעת הרא"ש, שאסור לטלטל צפורים בשבת, מכל מקום במקום ששייך בזה איסור צער בעלי חיים, וכגון שהכלוב נמצא במקום שהשמש קופחת עליו, או שהם במקום קר מאד, ויש סכנה לצפורים וצער גדול, יש לסמוך על דעת המהר"ח אור זרוע ולהתיר לקחת משם את כלוב הצפורים להעבירו למקום שיש בו צל. והביא ראיות וסימוכין לדבריו.

וכן הדין בדגי נוי, שאם האקוריום שהם בתוכו אינו גדול, ומת אחד הדגים, ויש סכנה לשאר הדגים מכך שבתוכם נמצא דג שבשרו מתקלקל בתוך המים, מותר להוציא בשבת את הדג המת, אף על פי שהוא מוקצה. וכל זה מפני צער בעלי חיים כמו שביארנו.

ולסיכום: אסור לטלטל בשבת בעלי חיים. ולכן אסור גם לטלטל כלוב צפורים בשבת. אבל במקום צער בעלי חיים, שהשמש קופחת על ראש הצפורים, ויכולות לעתים גם למות מחמת כן, מותר להעביר את הכלוב למקום אחר שיש שם צל.

תאריך השאלה:
כ"ג אייר תשפ"א / 5 במאי 2021

אסור ללטף את הכלב בשבת, מפני שבזה הוא מטלטל (מזיז) אותו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טיול עם כלב בשבת

שאלה: מי שמגדל כלב בביתו, לצורך שעשוע או בתור כלב נחייה לעיור, האם מותר לו לטלטלו בשבת, וכן האם מותר לצאת עם כלב זה ברחובות קריה ביום השבת?

תשובה: ביארנו כבר בהלכה הקודמת, כי כל בעלי החיים הם מוקצים בשבת (שאסור להזיז אותם בשבת), וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (בסימן שח), ואסור בהחלט לטלטלם ולהרימם בידיו בשבת, (יביע אומר ח"ה סימן כו). ולכן אסור להרים בשבת כלב או חתול.

אולם כאשר אין האדם מרים את הכלב בידו ממש, אלא רק לוקחו לטייל כשהוא קשור עם רצועה, במקום שיש שם "עירוב", מעיקר הדין יש להקל בדבר, ובפרט במקום צורך, כגון אדם עיור המחוייב ללכת עם כלב נחייה, להורותו דרך, שמותר לו ללכת עם כלבו בשבת, והוא אוחז ברצועה הקשורה לצוארו. וכן פסק הגאון רבי משה שטרן זצ"ל בשו"ת באר משה (חלק ב), וכן פסק הגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף. וכמו שפסק בפירוש מרן השלחן ערוך (סימן שה סעיף ד), וזו לשונו: בעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להן כמין אצעדה סביב צוארן, וטבעת קבועה בה ומכניסים בה רצועה ומושכין אותם בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכן בהן.

אך במקום שאין עירוב, וממילא אסור לטלטל שם שום דבר ברשות הרבים, יש בזה כמה פרטים, שאף שבאמת מותר גם במקום כזה לטייל עם כלב הקשור ברצועה, מפני שהרצועה שמיועדת לשמור על הכלב, ודינה כדין הלבוש של האדם, ואינה נחשבת ל"משאוי" שאסור לטלטלו. ולכן גם יכול האדם למשוך את הכלב לכאן ולכאן כפי רצונו. מכל מקום, במקום שאין עירוב, כשהוא אוחז ברצועה, צריך להזהר לאחוז רק בקצה הרצועה, שלא תבלוט מחוץ ליד בשיעור טפח (כשמונה ס"מ), וגם צריך להזהר ולקחת רצועה קצרה, ולא רצועה ארוכה, כי ברצועה ארוכה, לפעמים הכלב מתקרב לבעליו, ואז הרצועה מתרופפת ומתקרבת לקרקע (בתוך טפח לקרקע), וגם זה אסור. (ולא נוכל להרחיב כאן בכל טעמי הדברים). לכן יקח רצועה קצרה ויצא מחשש כזה. (עיין חזון עובדיה שבת ח"ג עמוד קכד, שמירת שבת כהלכתה פרק כז סעיף ח, ועוד).

ולפיכך לסיכום: במקום צורך, כאשר מגדל אדם כלב וצריך לצאת עמו בשבת, אף שאסור לו לטלטל את הכלב בידו, מכל מקום מותר הוא ללכת עם הכלב כשהוא קשור ברצועה, ובפרט יש להקל בזה לצורך עיור ההולך עם כלב נחייה. ובמקום שאין עירוב יש בזה עוד פרטי דינים, שמבוארים כאן.

תאריך השאלה:
כ"ב אייר תשפ"א / 4 במאי 2021

אין להרחיק את התוכי מסיבה כזו. 

מותר לחמם כבד על גבי פלאטה, בתנאי שהכבד נצלה בתוך שלושה ימים משחיטתו, שאם לא כן, אז אסור לחממו בין בחול ובין בשבת. (והכוונה בזה שלושה ימים שהוא מופשר, שאם נשחט, ומיד הוקפא למשך זמן רב, עדיין יש לו שלושה ימים מאז שיוציאו אותו מההקפאה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול בעלי חיים בשבת

שאלה: צפורים החיות בתוך כלוב, האם מותר לטלטלן בשבת, בכדי להעביר את הכלוב ממקום למקום במקום צורך? והאם מותר להוציא דג מת מהאקוריום בשבת?

תשובה: הנה בגמרא במסכת שבת (דף קכח:) מבואר שאסור לטלטל בשבת בהמה חיה או עוף. ודינם כדין שאר דברים המוקצים בשבת, שאסור לטלטלם.

וטעם הדבר שבעלי חיים הם מוקצים בשבת ואסור לטלטלם, כתב רבינו הר"ן, שהוא מפני שבעלי החיים אינם ראויים לשום מלאכה בשבת, ואין מה לעשות בהם ("לא חזו למידי", אינם ראויים לכלום), ולפיכך, הרי דינם כדין אבנים ועצים המוקצים בשבת מחמת עצמם, שמכיון שאין בהם שימוש בשבת, הרי אסור לטלטלם בשבת. וכן מבואר בבית יוסף (סימן שח).

וכן הדין לענין הלכה לגבי צפורים שבכלוב, שמכיון שאין שום שימוש בגוף הצפורים בשבת, אסור לטלטלן אפילו כשהן בכלוב. ואין חילוק בדבר בין טלטול בהמה, לטלטול צפורים, וכפי שפסק מרן השלחן ערוך (סעיף לט) "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף בשבת".

אולם באמת שלדעת המהר"ח אור זרוע (אחד מרבותינו הראשונים) יש להקל בטלטול צפורים בשבת, מכיון שבני אדם נהנים מקולם בשבת, ובהנאה זו אין איסור, וגם אין חשש איסור במה שיטלטל אותם, שכן לא עושים בהם מלאכה כלל, ורק נהנים מהמראה שלהן ומציוצן וזימרתן. ולכן לשיטת המהר"ח אור זרוע, מותר לטלטל בשבת צפורים בכלוב. אלא שלהלכה אנו נוקטים כדעת רבינו הרא"ש, שפסק שאסור לטלטל שום בעל חיים בשבת. וכפסק מרן השלחן ערוך הנ"ל.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק חמישי, שאף שלהלכה אנו נוקטים להחמיר כדעת הרא"ש, שאסור לטלטל צפורים בשבת, מכל מקום במקום ששייך בזה איסור צער בעלי חיים, וכגון שהכלוב נמצא במקום שהשמש קופחת עליו, או שהם במקום קר מאד, ויש סכנה לצפורים וצער גדול, יש לסמוך על דעת המהר"ח אור זרוע ולהתיר לקחת משם את כלוב הצפורים להעבירו למקום שיש בו צל. והביא ראיות וסימוכין לדבריו.

וכן הדין בדגי נוי, שאם האקוריום שהם בתוכו אינו גדול, ומת אחד הדגים, ויש סכנה לשאר הדגים מכך שבתוכם נמצא דג שבשרו מתקלקל בתוך המים, מותר להוציא בשבת את הדג המת, אף על פי שהוא מוקצה. וכל זה מפני צער בעלי חיים כמו שביארנו.

ולסיכום: אסור לטלטל בשבת בעלי חיים. ולכן אסור גם לטלטל כלוב צפורים בשבת. אבל במקום צער בעלי חיים, שהשמש קופחת על ראש הצפורים, ויכולות לעתים גם למות מחמת כן, מותר להעביר את הכלוב למקום אחר שיש שם צל.

תאריך השאלה:
כ"ב אייר תשפ"א / 4 במאי 2021

 

הספרדים נוהגים שהאשה חייבת בתפילה אחת ביום. ואם אינה יכולה להתפלל שחרית, תתפלל מנחה או ערבית. (וכמובן שעליה לברך ברכות השחר וברכות התורה בדרך).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת שחרית מוקדמת

רבים שואלים: מאמתי מותר להתחיל בתפילת שחרית? ישנם אנשים רבים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת מאד בבוקר, ועלינו לדעת מתי מותר להם להתחיל בתפילת שחרית.

תשובה: זמן תפילת שחרית לכתחילה הוא רק לאחר הנץ החמה, והוא זמן ה"זריחה" הנדפס בלוחות השנה. ומצוה מן המובחר להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכמו שנאמר "ייראוך עם שמש".

ולכתחילה אין להתפלל עד הנץ החמה, אולם בדיעבד, אם התפלל אדם לפני הנץ החמה, אזי אם היה זה אחר "עלות השחר", שהוא שיעור של שבעים ושתים דקות (זמניות) לפני הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ואם התפלל לפני עלות השחר, לא יצא ידי חובת התפילה, שעדיין הוא זמן תפילת ערבית.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה בזה לתפילת העמידה. כי שאר חלקי התפילה, מותר לאמרם אפילו לכתחילה קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר.

ולפיכך כתבו הפוסקים, כי פועלים שזמנם מצומצם, ועליהם להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, יש להקל להם לכתחילה להתפלל בשעה מוקדמת לפני הנץ החמה, אחר עלות השחר, משום שהם דחוקים בזמנם, ואינם יכולים להתפלל אחר כך. ובפרט יש להקל בזה בימות החורף, שאז זריחת החמה היא בשעה מאוחרת, ויש אנשים שלא יוכלו להספיק להתפלל בבית הכנסת, אם לא שנקל להם שיוכלו להתפלל מזמן עלות השחר, ויסמכו על שיטות הפוסקים המיקלים בדבר.

ולכן בהרבה בתי כנסיות, מתקיים "מנין פועלים" קודם זמן הנץ החמה. אולם יש לדעת,  שאדם שיכול להתפלל אחרי הנץ החמה, אסור לו להתפלל עם מנין הפועלים שלפני הנץ החמה, כי לא הותר לפועלים להתפלל בזמן כזה, אלא מפני שהיא שעת הדחק. אבל סתם אדם שאין השעה דחוקה לו, אסור לו לסמוך לכתחילה על דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן עליו להמתין ולהתפלל במנין רגיל אחרי הנץ החמה.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שאפילו אם יודע שאין לו מנין אחר אלא מנין הפועלים, מוטב שימתין ויתפלל ביחידות לאחר הנץ החמה, ממה שיתפלל במנין קודם הנץ החמה. ובמקום שעל ידי כך יתבטל באופן מוחלט מתפילה במנין, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.

והנה כתבנו, שזמן עמוד השחר הוא כשבעים ושתים דקות לפני הזריחה, ויש להבהיר שהכוונה בזה היא לדקות "זמניות". כלומר, שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה חלקים, שאז כל שעה היא שעה "זמנית", וכל שעה כזו מתחלקת לששים דקות "זמניות". באופן שבימות החורף הקצרים דקה זמנית היא קצרה יותר מדקה רגילה, ואילו בימות הקיץ שהימים ארוכים, כל דקה זמנית היא ארוכה יותר מסתם דקה. ובאופן כזה יש לחשב את השבעים ושתים דקות שלפני הנץ החמה, שמאז עלה עמוד השחר.

ובזמנינו יש לוחות שנה המחשבים את עלות השחר באופן זה, אך יש שמחשבים את עלות עמוד השחר באופן שונה, כך שיוצא להם שתשעים ושש דקות קודם הנץ כבר עלה עמוד השחר. ואין הלכה כדבריהם. ויש לרכוש אך ורק לוחות המחשבים את זמן עלות השחר כשבעים ושתים דקות קודם הנץ, או לחשב באופן עצמאי את זמן עלות השחר. וכנ"ל.

ולסיכום:  אין להתפלל תפילת שחרית לפני ה"זריחה". ופועלים שאין להם ברירה אלא להתפלל בשעה מוקדמת מאד בבוקר, מפני שהם מוכרחים לצאת למקום עבודתם. רשאים הם להתפלל מזמן "עלות השחר", שהוא שבעים ושתים דקות "זמניות" לפני זמן הזריחה.

ובהלכה הבאה נבאר את סדר התפילה לפועלים ולכל מי שמתפלל מוקדם כי השעה דחוקה לו.

תאריך השאלה:
כ"א אייר תשפ"א / 3 במאי 2021

תבורך מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גידול כלב

שאלה: מדוע הרבה אנשים יראי שמים אינם מוכנים לגדל כלב?

תשובה: ידוע, שהחרדים לדבר ה', נמנעים בדרך כלל מלגדל כלב בבתיהם. ויש בזה כמה טעמים, חלקם הלכתיים, ונבארם בעזרת ה':

גידול חיה טמאה
במדרש (ויקרא רבה פרק כב), אמרו על רבי שמעון בר יוחאי, שהקפיד על כך שלא תקנן ציפור טמאה בשדה שלו. ומכאן שיש ענין ממדת חסידות שלא לגדל בעלי חיים טמאים. אולם למעשה מנהג העולם להקל בדבר לגמרי, וכמו שכתבו כמה מגדולי הפוסקים, ורק רבי שמעון בר יוחאי מרוב קדושתו, היה נזהר בזה מטעמים שהיו שייכים רק לאדם גדול כמותו, וכמו שמפורש בפסוק בספר מלכים, שלשלמה המלך היו פילים ותוכיים, שהובאו אליו מתרשיש. ועוד יש ראיות רבות לדבר (בחולין קיב. ועוד).

כלב שאינו מתורבת
ואמנם בגידול כלב, כאשר הכלב אינו מתורבת, ויש חשש שהוא יבהיל או יזיק לאנשים אחרים, מבואר במסכת בבא קמא (דף פג.), שיש איסור לגדלו, וכשם שאמרו "ארור אדם שיגדל חזירים", הוא הדין למי שמגדל כלבים שאינם מתורבתים, שגם הוא בכלל "ארור". וכשיש הכרח בדבר, אמרו רבותינו, "לא יגדל אדם כלב רע, אלא אם כן היה קשור בשלשלת של ברזל".

ומן הדברים אנו למדים, שכלב שהוא מתורבת ומחונך היטב, מותר לגדלו, לכל הפחות כשיש צורך בדבר, כמו כלב נחיה שמסייע לאדם עיור, וכיוצא בזה.

גידול כלב
ולענין גידול כלב לשם הנאה, לדעת הגאון יעב"ץ בתשובה (שאילת יעב"ץ ח"א סימן יז), אסור לגדלו, והגאון החמיר מאד בדבר, אולם נראה שדבריו לא התקבלו להלכה מכמה טעמים, (וחלק מטעמיו לא שייכים כל כך בזמן הזה).

כלב שעלול להפחיד, או כשומר בבית של עשירים
אמרו רבותינו במסכת שבת (דף סג:), אמר רבי אבא, אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו. ודרשו כן מן הפסוק. וכוונת הדברים, שמצוי שאנשים עשירים, יש להם בחצר ביתם כלב, שגורם לכך שגבאי צדקה ועניים אינם מעיזים להכנס כדי לדפוק על דלת הבית, ויש בדבר איסור חמור. ועוד הוסיף רב נחמן, שאדם שמגדל כלב כזה, סופו שפורק מעליו יראת שמים.

וסיפרו רבותינו, שאשה אחת, היתה רגילה תמיד לאפות את הלחם של משפחתה בבית מיוחד, שבו כולם היו אופים את הלחם שלהם. כאשר היא נכנסה, נבח עליה כלב, ואותה אשה נבהלה מאד, אמר לה בעל הכלב, אל תפחדי ממנו, אני עשיתי שהוא לא ינשוך ולא ישרוט, השיבה לו, קח את הטובות שלך ותשליך אותם על הקוצים, "כבר נד ולד", כלומר, הרגישה אותה האשה, שהיא מתחילה להפיל את עוברה מחמת הפחד. והתינוק מת.

ודבר זה אינו תלוי רק בסוג הכלב, אלא גם במקום בו מתגוררים, שיש מקומות שבהם האנשים והנשים והילדים אינם רגילים בכלבים, ושם הכלב עלול לגרום לבהלה גדולה, ולעומת זאת יש מקומות שרגילים בכלבים, וכאשר הוא קשור והולך עם בעליו, אין חשש שיבהלו ממנו, (כאשר הוא כלב מתורבת).

צער בעלי חיים
מלבד כל מה שאמרנו, יש לשים לב, שמי שמגדל כלב, חייב לדאוג לו, ואסור לו לגרום לו צער, ובגמרא במסכת גיטין (סב.) מבואר, שאסור לאדם לאכול שום דבר בראשית היום, עד שיתן לבהמה שלו לאכול קודם, כמו שנאמר, "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק אחר כך, "ואכלת ושבעת". וכתב הגאון יעב"ץ (שם), שהוא הדין לגבי המגדל כלב, שחייב לתת לו לאכול לפני שיאכל בעצמו, אפילו אם הכלב יכול לדאוג לעצמו למזון במקום אחר.

עיקור הכלב, נטילת ידיים וחג הפסח
על פי הדין, אסור לעקר או לסרס כלב, ויש בדבר איסור מן התורה (בעיקור), גם כאשר הדבר נעשה לטובת הכלב. ומבואר בשלחן ערוך (אה"ע סימן יא) שאסור גם כן לתת לגוי שיסרס את הכלב. (ומי שכבר יש לו כלב ויש צורך גדול בדבר, יעשה שאלת חכם, כי יש מקום להקל בזה על ידי מכירה לגוי, שיתן לגוי אחר וטרינר שיסרס. ראה אוצר הפוסקים עמוד 254).

נחלקו האחרונים, אם אדם הנוגע בכלב צריך ליטול ידיו לאחר מכן, שלדעת הגאון רבי זלמן בעל התניא, (בשלחן ערוך סימן צז אות ג), הנוגע בכלב אינו צריך ליטול ידיו. אבל הגאון היפה ללב (סימן ד אות כד) מחמיר בזה. וטוב להחמיר כדבריו. ודי בשטיפת הידיים, ואין צריך נטילה ממש.

בחג הפסח, אסור לתת לכלב מזון שאינו כשר לפסח.

מן הטעמים הללו, רבים נמנעים מלגדל כלב, ומי שבכל זאת בוחר לעשות זאת, עליו להבין באילו תנאים הוא יוכל לעשות זאת.

ובהמשך נבאר בעזרת ה', איך יש לנהוג עם הכלב בשבת.

תאריך השאלה:
כ"א אייר תשפ"א / 3 במאי 2021

אין ללמוד בשעת החזרה. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין חזרת הש"ץ

-------------------------

עם כל בית ישראל, אנו אבלים על פטירתם של הרוגי האסון במירון, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ויהי רצון שישלח השם יתברך תנחומים למשפחותיהם, ולא יוסיפו לדאבה עוד.

אין בדורותינו מי שיוכל לשער באופן מדוייק את חשבונותיו של ה' יתברך, מדוע אירע אסון נורא כל כך, ועל האנשים פרטים שנהרגו שם, בודאי שאי אפשר לדעת את פשרם של הדברים, מדוע עלה במחשבה לפניו, שיהרגו דמויות יקרות כל כך ביום שמחתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, זהו דבר מן הדברים הנסתרים שלא נדע את פשרם עד שיגיע משיח צדקינו.

אך על הכלל, מדוע אירע אסון זה אצל שומרי התורה, אנו יכולים לשער, לאחר שגאון גדול וצדיק בדורינו, הוא הגאון חכם שלום כהן שליט"א, התבטא, שהאסון אירע בעוון שנאת חינם. ועלינו לדעת, כי בכל הגזירות הקשות, אשמים אנחנו, וכאשר שמענו ממרן רבינו זצ"ל, שעיקר המשקל שיש בשמים למעשיהם של ישראל, הוא במעשיהם של שומרי התורה בדורותינו, ולמעשיהם של החילונים אין משקל כמעט, מאחר והם שוגגים ואינם מודעים כלל למשמעות מעשיהם, ולכן עלינו להתעורר ולפשפש במעשינו, וחלילה לחשוב שהגזירה באה בסיבתם של אחרים.

והרי אין טעם שנאמר דברי תוכחה ברורים בענין זה, אף על פי שבאמת בימים האחרונים כבוד התורה ועניני המחלוקת הגיעו לשפל שכמעט לא היה כמותו, רק בכל זאת אנו נעשה את שמוטל עלינו, וכל אדם יחפש בנגעי ביתו, בעניני מחלוקת ושנאה, ומי שיש לו שכן שמסוכסך איתו, וכל שכן כאשר בין אחים יש מחלוקת, (שזהו דבר מגונה מאד, ובדרך כלל עוברים על מה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך), הרי שזו העת למצוא דרך ליישר את ההדורים ולהרבות באהבת חינם, וה' יתברך יראה בענינו ויחוש לגאלינו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. 

-------------------------

רבותינו תקנו שאחר שהתפלל כל אחד מהציבור תפילת שמונה עשרה בלחש, יחזור השליח ציבור ויתפלל שמונה עשרה בקול רם, כדי שאם יהיה בקהל מישהו שאינו בקי ואינו יודע להתפלל בעצמו, ישמע התפילה מפי השליח ציבור ויצא ידי חובתו. ויש טעם בתקנה זו גם בזמנינו. גם באמצעות חזרת השליח ציבור אנו זוכים באמירת הקדושה (נקדישך ונעריצך וכו'), וזוכים בעניית אמנים וכדומה.

ואינו יוצא ידי חובת התפילה מפי השליח ציבור, אלא מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל בעצמו.  ומי שאינו יודע להתפלל בעצמו, והוא מבין את מילות התפילה, עליו להטות אוזן להקשיב היטב לשליח ציבור ולצאת ידי חובה בתפילתו. ובזמנינו תהלות לאל יתברך, הכל יודעים לקרוא, וגם מצויים סידורי תפילה בשפות שונות, כך שאף מי שנשאו לבו לחזור בתשובה ולהתפלל, אפילו אם לא התפלל  מימיו, יוכל לעשות זאת בנקל. לכן על כל אחד ואחד להתפלל בעצמו, ואחר כך בחזרת הש"ץ אינו יוצא ידי חובתו.

כשחוזר השליח ציבור על התפילה, על הציבור להאזין לברכותיו ולכוין למשמעותן ולענות אחריהן ברוך הוא וברוך שמו ואמן. ואיסור חמור  הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד). ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה), שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות (כ"כ הכל בו. והביאוהו האחרונים. ואמרו בשם הרה"ג החסיד קדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים). וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א), "כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, ונזהר שלא לדבר בשעת החזרה, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקדוש ברוך יכבדו ויתן שכרו מושלם. כדרך מה שנאמר (בשמואל א, ב), כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

תאריך השאלה:
כ' אייר תשפ"א / 2 במאי 2021

נכון יותר לומר מזמור שיר ליום השבת לפני השקיעה, כי באמירתו מקבלים שבת. ואם התאחרה השעה, יכול לאמרו כל זמן בין השמשות. ואין חשש כמו שכתבת ממזיקים. תבורך, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת מנחה וקבלת שבת

בהלכה הקודמת, ביארנו כי לדעת רוב רבותינו הראשונים, חובה על כל איש ואשה מישראל, לקבל עליהם את קדושת השבת עוד קודם זמן שקיעת החמה.

ומעתה עלינו לבאר, שאם אסור לעשות מלאכה בערב שבת עוד קודם שקיעת החמה, אם כן לכאורה הוא הדין שיהיה אסור להתפלל תפלת מנחה של יום חול אחר שקיעת החמה של ערב שבת. ועוד נראה, שאפילו כמה דקות בסמוך לשקיעת החמה יהיה אסור להתפלל בבית הכנסת תפלת מנחה, וחובה עליהם להקדים את זמן התפלה לכל הפחות כעשרים דקות קודם שקיעת החמה, בכדי שהתפלה כולה תסתיים קודם שקיעת החמה.

ובאמת מנהג רוב בתי הכנסת בעיר הקודש ירושלים, להזהר בזה, ולהקדים את תפלת המנחה בערב שבת כעשרים דקות קודם שקיעת החמה. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, שהרי רק כך, יתחילו הציבור בקבלת שבת קודם שקיעת החמה, כפי שנכון לנהוג כמבואר בהלכה הקודמת.

אולם במקומות שרוב הציבור מגיע לבית הכנסת מאוחר יותר, וכפי הנראה תסתיים תפלת מנחה אחר שקיעת החמה. וכן אשה המתפללת בביתה, ויודעת היא, שאם תתחיל בתפלת מנחה הרי שהיא תסיים אותה לאחר שקיעת החמה, יש להקל שיסיימו את תפלת המנחה אחר שקיעת החמה.

וטעם הדבר שאנו מתירים לסיים את תפלת המנחה אחר שקיעת החמה, הוא משום שאף על פי שאסור לעשות מלאכה סמוך לשקיעת החמה בערב שבת, מכל מקום, תפלת מנחה אינה בכלל האיסור, כי עיקר דין תוספת שבת הוא לענין הפרישה מהמלאכות האסורות בשבת, ואפילו אחר שקיעת החמה, עוד מותר להמשיך בתפלת המנחה ולסיימה.

וגדולה מזו כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאפילו מי שרוצה לקבל עליו תוספת שבת בפירוש בפיו (כפי שבאמת ראוי לעשות למי שאינו מקבל שבת באמירת "מזמור שיר ליום השבת" קודם השקיעה), רשאי לקבל עליו את השבת על תנאי, שיאמר, שהוא מקבל עליו תוספת שבת לכל הענינים, מלבד זה שיהיה רשאי להמשיך בתפלת מנחה. ויוכל אף להתנות תנאי זה לכל השנה כולה, שבכל פעם שהוא מקבל עליו שבת, הרי אינו מקבל עליו את קדושת השבת לענין תפלת מנחה.

אולם לכתחילה בודאי שנכון להקדים ולהתפלל תפלת מנחה כעשרים דקות קודם השקיעה, ולהמשיך בקבלת שבת כהלכתה, כך שיסיימו את אמירת פרק "במה מדליקין" עוד לפני שקיעת החמה, ועל כל פנים יסיימו פרק זה לפני צאת הכוכבים (כרבע שעה אחר שקיעת החמה).

ולסיכום: לכתחילה יש לסיים את תפלת המנחה בערב שבת לפני שקיעת החמה. ובמקום צורך, רשאים להמשיך בתפלת המנחה ולסיימה אחר שקיעת החמה. אולם לענין איסור עשיית מלאכה, חובה לפרוש מכל המלאכות האסורות, כמה דקות קודם שקיעת החמה, וכפי שביארנו.

ומכאן אנו למדים, שמה שנהגו בכמה בתי כנסת, שאחר תפלת המנחה של ערב שבת, קוראים בנגינה סדר "שיר השירים", ואחר כך אומרים מזמורי תהלים, ורק אחר מתחילים בקבלת שבת, כאשר כבר הגיע זמן צאת הכוכבים, אין מנהגם נכון כל כך, ומן הראוי שישנו מנהגם.

ומצוי מנהג זה בבתי כנסיות של בני מרוקו. ובדקנו אחר שורש מנהגם, ומצאנו כי באמת המנהג במרוקו היה לקרוא שיר השירים ומזמורי התהלים, "לכו נרננה", ועוד, ורק אחר כך היו מתחילים באמירת לכה דודי, ומזמור שיר ליום השבת, ופרק במה מדליקין. ומנהג יפה זה, נהגו בו מפני שהיו מתחילים בתפלת מנחה בשעה מוקדמת מאד לפני שקיעת החמה, כפי שמעידים עולי מרוקו החיים בינינו. אבל מה שהמשיכו במנהג זה בארץ ישראל, כאשר מתחילים להתפלל מנחה בסמוך לשקיעה, אין זה מנהג מרוקו המקורי.

ומן הראוי שינהיגו לקרוא מזמור שיר ליום השבת, ולכה דודי, ופרק במה מדליקין, מיד לאחר תפלת מנחה, ואחר כך יקראו פרקי שיר השירים ושאר המזמורים.


צפייה