שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ו אייר תשפ"ב / 27 במאי 2022

מותר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דין נטילת ידיים, אחר גזיזת צפרניים וכדומה

בהלכה הקודמת למדנו את עיקר הדין, שלאחר נטילת (גזיזת) צפרניים, צריך ליטול ידיים. וכמו כן הבאנו את דברי הפוסקים ומרן השלחן ערוך, על עוד ענינים המחייבים נטילת ידיים. ועלינו לבאר כעת, מהו הטעם לנטילה זו? ובאיזה אופן יש לעשותה? האם כפי שאנו נוטלים ידיים בבוקר, או שדי ברחיצת הידיים בלבד.

הטעם לנטילת ידיים לאחר נטילת צפרניים
והנה טעם הנטילה העיקרי לאחר גזיזת הצפרניים, הוא משום רוח רעה השורה על הידיים לאחר נטילת הצפרניים, בדומה לרוח רעה השורה על הידיים בבוקר לאחר הקימה מן השינה. אולם כתבו המקובלים, וכן הגאון רבינו יוסף חיים (בספר בן איש חי פרשת תולדות), שרוח רעה זו אינה חמורה כל כך כמו הרוח רעה שבבוקר, אלא יש כאן "נדנוד רוח רעה".

אופן הנטילה לאחר נטילת צפרניים
ולפיכך כתב, שאין צורך ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין (כדין נטילת ידיים בשחרית), אלא די ברחיצת הידיים פעם אחת מן הברז. (ואם היו הצפרניים עודפות על הבשר, כלומר, ארוכות קצת, על פי הקבלה יש ליטול שלש פעמים לסירוגין, כפי שנוטלים ידיים בבוקר). וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שלאחר נטילת הצפרניים, די ברחיצת הידיים מן הברז פעם אחת, ואין צורך בנטילה בכלי שלש פעמים.

ומכל מקום נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים, בכדי לסלק את הרוח רעה השורה על הידיים. אבל אין צורך ליטול ידיו מכלי דוקא, וכפי שביארנו בדין ברכת אשר יצר לפני מספר חודשים, שדי ברחיצת ידיים מן הברז, שלש פעמים לסירוגין. (כלומר, יכניס יד ימין תחילה תחת זרם המים, ואחר כך יד שמאל, ואחר כך שוב ימין וכו').

ולסיכום: לאחר נטילת צפרניים, יש לרחוץ את הידיים לכל הפחות פעם אחת. ולדעת המקובלים, נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין, אך די ברחיצה מן המים הזורמים תחת הברז (שלש פעמים לסירוגין, יד ימין תחילה, ואחר כך שמאל וכו'). וכן נכון לנהוג. וכן היה מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

תאריך השאלה:
כ"ו אייר תשפ"ב / 27 במאי 2022

יש מנהג על פי הרש"ש לא להסתפר עד ערב שבועות, אבל אין בזה שום הבדל בין כהן לאדם אחר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת, גילוח הזקן, בימי הספירה

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו. 

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז  שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

תאריך השאלה:
כ"ה אייר תשפ"ב / 26 במאי 2022

זה מובא בספר פרקי דרבי אליעזר, פרק מ. וישר כח על הדברים,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מנהג תיקון ליל שבועות

מנהג תיקון ליל שבועות
פשט המנהג בכל תפוצות ישראל, להיות נעורים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה, עד עלות השחר, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש; חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזאת, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחול מורשה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות. וכן אמרו עוד בזהר הקדוש: כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקדוש ברוך הוא מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון.

הטעם שנהגו להשאר ערים כל הלילה
איתא בפרקי דרבי אליעזר, רבי פינחס אומר, ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני, ערוכים האנשים לבד והנשים לבד, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של האנשים ללכת אחר דעתן של הנשים, שנאמר (שמות יט.) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, וענו כולם פה אחד, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ובאותו יום ישנו בני ישראל עד שתי שעות ביום (דהיינו בערך עד השעה שבע בבוקר), ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם, עמדו משינתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה וממתין לה כדי לתת להם את התורה.

ומכיוון שבעת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להעירם, לכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזה ולעסוק בתורה.

נשים בתיקון ליל שבועות
נשאל רבינו יוסף חיים מבבל, בספרו על פי הקבלה, האם ראוי לנשים ללמוד סדר הלימוד של ליל חג השבועות וליל הושענא רבה, או לא. והשיב, שהנהוג בביתו הוא, שהנשים אין אומרות הלימוד של ליל חג השבועות, והן ישנות. ואף על פי שהן נשים חכמניות ולמדניות, ודרכן ללמוד תהילים בכל יום, וגם יש להם לימוד קבוע, מכל מקום, על פי הקבלה אין הדבר טוב לנשים להישאר ערות בליל חג השבועות כלל, וגם הביא לכך סמך מדברי הזוהר הקדוש. וכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. אבל ליל הושענא רבה אינו בכלל זה, וטוב לנשים להישאר ערות באותו הלילה כדין הגברים, ורק בליל שבועות לא.

תפילת שחרית
יש להזהר בתפילת שחרית של חג השבועות, שלא להרדם בשעת התפילה. ואין להתפלל (תפילת העמידה) לפני הנץ החמה. (ולא יתפללו לפני הנץ החמה לאחר עלות השחר, אלא ימתינו עד הנץ).

ובהלכה הבאה נבאר את ענין התיקון שיש לאמרו.

תאריך השאלה:
כ"ג אייר תשפ"ב / 24 במאי 2022

יש בזה תועלת רבה גם כשמזכירים רק שם האב. תבורכו מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


השמעת קול ושריקה בשבת

בגמרא במסכת עירובין (דף קד.) מבואר, שגזרו רבותינו זכרונם לברכה, שאסור להשמיע קול בשבת וביום טוב. כגון, לנגן בכלי נגינה, בשבת וביום טוב. והטעם שאסרו רבותינו להשמיע קול נגינה בשבת, הוא משום שחששו שמא תוך כדי הניגון, יבא המנגן לתקן את כלי השיר.

וטעם הגזירה שייך אף בזמנינו, שהרי רגילים המנגנים לכוין מפעם לפעם את כלי הנגינה שבידיהם, ולמשל, מי שהוא מנגן על גיטרה, רגיל מידי פעם לכוין מחדש את המיתרים, ודבר זה אסור בשבת בהחלט. ואילו היו מנגנים בשבת וביום טוב, בלי ספק היו נכשלים הרבה בתיקון כלי השיר שבידיהם, שלעתים הוא איסור תורה ממש. (ואף אילו לא היה שייך טעם הגזירה בזמנינו, מכל מקום בכל גזירות חז"ל, אפילו אם בטל הטעם, לא בטלה התקנה).

ומכל מקום לא אסרו רבותינו, אלא השמעת קול של "שיר" שאינו שירה בפה, כגון הקשה על גבי תוף, או תקיעה בשופר (שלא לצורך מצוה ביום טוב) וכדומה, וכפי שנבאר, אבל השמעת קול שיר בפה, לא נאסרה בשבת וביום טוב.

ואדרבה, מצוה לשורר לכבוד שבת ויום טוב בשירות ותשבחות, כל אחד כפי כחו וכשרונו, להנעים זמירות לפני השם יתברך, הבוחר בשירי זמרה.

ולענין שריקה בשבת. הנה לגבי שריקה במשרוקית או מפוחית וכדומה, הדבר פשוט לאסור, שהרי זה קול שיר ממש שאסרוהו רבותינו בהחלט. ומכל מקום לגבי שריקה בפה, כתב הרמ"א (תחילת סימן שלח), שאלו הקוראים לחבריהם בשריקה ובצפצוף, כקול הציפור, מותר לעשות כן בשבת. וכתב המגן אברהם, שאפילו כששורק במנגינה מסודרת, אין איסור בדבר, כיון שהרי זה כשאר שירה בפה שמותרת בשבת.

וכן פסקו עוד רבים מהאחרונים. ואף על פי שהגאון מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (שיו"ב סי' שלח) כתב בשם מהר"ר פנחס עניו, שיש לאסור שריקה בזמרה בשבת. מכל מקום החיד"א בעצמו כתב בספרו מחזיק ברכה (שם), שעל פי דברי הרמ"א נהגו להקל בארצות אשכנז ופולין לצפצף ולהשמיע קולות בפיהם בשבת עד שנשמעים ככלי שיר ממש.

וכן עיקר להלכה ולמעשה, שמותר לשרוק בשבת בפה, ואפילו במנגינה מסודרת, כפי שהמליץ על זה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (מתוך ההושענות שאומרים בסוכות), "קול יצפצף ושיר ירצף".

תאריך השאלה:
כ"ג אייר תשפ"ב / 24 במאי 2022

בעזרת היד, אסור. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


השמעת קול ושריקה בשבת

בגמרא במסכת עירובין (דף קד.) מבואר, שגזרו רבותינו זכרונם לברכה, שאסור להשמיע קול בשבת וביום טוב. כגון, לנגן בכלי נגינה, בשבת וביום טוב. והטעם שאסרו רבותינו להשמיע קול נגינה בשבת, הוא משום שחששו שמא תוך כדי הניגון, יבא המנגן לתקן את כלי השיר.

וטעם הגזירה שייך אף בזמנינו, שהרי רגילים המנגנים לכוין מפעם לפעם את כלי הנגינה שבידיהם, ולמשל, מי שהוא מנגן על גיטרה, רגיל מידי פעם לכוין מחדש את המיתרים, ודבר זה אסור בשבת בהחלט. ואילו היו מנגנים בשבת וביום טוב, בלי ספק היו נכשלים הרבה בתיקון כלי השיר שבידיהם, שלעתים הוא איסור תורה ממש. (ואף אילו לא היה שייך טעם הגזירה בזמנינו, מכל מקום בכל גזירות חז"ל, אפילו אם בטל הטעם, לא בטלה התקנה).

ומכל מקום לא אסרו רבותינו, אלא השמעת קול של "שיר" שאינו שירה בפה, כגון הקשה על גבי תוף, או תקיעה בשופר (שלא לצורך מצוה ביום טוב) וכדומה, וכפי שנבאר, אבל השמעת קול שיר בפה, לא נאסרה בשבת וביום טוב.

ואדרבה, מצוה לשורר לכבוד שבת ויום טוב בשירות ותשבחות, כל אחד כפי כחו וכשרונו, להנעים זמירות לפני השם יתברך, הבוחר בשירי זמרה.

ולענין שריקה בשבת. הנה לגבי שריקה במשרוקית או מפוחית וכדומה, הדבר פשוט לאסור, שהרי זה קול שיר ממש שאסרוהו רבותינו בהחלט. ומכל מקום לגבי שריקה בפה, כתב הרמ"א (תחילת סימן שלח), שאלו הקוראים לחבריהם בשריקה ובצפצוף, כקול הציפור, מותר לעשות כן בשבת. וכתב המגן אברהם, שאפילו כששורק במנגינה מסודרת, אין איסור בדבר, כיון שהרי זה כשאר שירה בפה שמותרת בשבת.

וכן פסקו עוד רבים מהאחרונים. ואף על פי שהגאון מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (שיו"ב סי' שלח) כתב בשם מהר"ר פנחס עניו, שיש לאסור שריקה בזמרה בשבת. מכל מקום החיד"א בעצמו כתב בספרו מחזיק ברכה (שם), שעל פי דברי הרמ"א נהגו להקל בארצות אשכנז ופולין לצפצף ולהשמיע קולות בפיהם בשבת עד שנשמעים ככלי שיר ממש.

וכן עיקר להלכה ולמעשה, שמותר לשרוק בשבת בפה, ואפילו במנגינה מסודרת, כפי שהמליץ על זה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (מתוך ההושענות שאומרים בסוכות), "קול יצפצף ושיר ירצף".

תאריך השאלה:
כ"ב אייר תשפ"ב / 23 במאי 2022

גם הבנים וגם הבנות צריכים לנשק ידי ההורים לקבל ברכתם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לנשק ידי ההורים – תלמידי רבי שמעון בר יוחאי

שאלה: האם יש לנשק את ידי ההורים בליל שבת, ולהתברך מפיהם, והאם יש לנהוג כן גם כלפי אביו וגם כלפי אמו?

תשובה: בגמרא במסכת עבודה זרה (דף יז.) אמרו, שהאמורא (מחכמי הגמרא) עולא, כאשר היה חוזר מבית המדרש, היה מנשק ידי אביו. ופירש רש"י, שכך דרך בני אדם, שכאשר יוצא מבית הכנסת, מנשק ידי אביו ואמו והגדולים ממנו בפס ידיהם. ובזהר הקדוש (פרשת לך לך) אמרו, שרבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, וכן כל תלמידי רבי שמעון בר יוחאי, היו מנשקים את ידיו. וכן היה נוהג רבינו האר"י כלפי אמו הצדקנית, שבכל ליל שבת היה הולך לביתה, ומנשק את ידה, והיא היתה מברכת אותו. ומכאן שרבינו האר"י גילה בזה איזה טעם על פי הקבלה, שבליל שבת דוקא יש מעלה גדולה בברכת האם ובנשיקת ידה.

ובספר שער הכוונות, הסביר את טעם הדבר על פי הקבלה, ורבותינו המקובלים עוררו הרבה על ענין זה, שכל אדם ינשק ידי אביו ואמו בליל שבת, ובפרט יש טעם לנשק את יד אמו. ואפילו אם אינו גר איתם באותו בית, מכל מקום, אם יש ביכולתו ללכת אצלם ולבקש ברכתם, טוב שיעשה כן. וכן לימד רבינו האר"י את תלמידו רבי חיים ויטאל. וכן כתב עוד רבינו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, שכאשר ינשק ידי אביו ואמו, יכוין שמקיים בזה מצות כיבוד הורים, וכשמנשק ידי אמו, יכוין גם שיש סוד בדבר.

וכן שמענו שהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בזמן שהיה גר בשכונת תל ארזה, ואמו היתה גרה בסמוך לבית הנשיא, (יש מרחק רב ביניהם), היה הולך בכל ליל שבת לבית אמו, כדי לנשק את ידה ולקבל את ברכתה.

ויש חילוקי מנהגים מתי הוא הזמן הראוי לברכת ההורים, שיש נוהגים בזה אחר אמירת "שלום עליכם" קודם הקידוש, ויש נוהגים שמנשקים ידי ההורים אחר הקידוש. ומנהגינו, שמנשקים ידי ההורים (כאשר ההורים נמצאים באותו בית), לאחר הקידוש, אחר שטועמים מן היין. ואז גם מברכים ההורים את בניהם ובנותיהם בכל מה שיחפוצו. ואחר כך נוטלים ידיהם לסעודה.

ורוב האשכנזים (מלבד קצת מהחסידים) לא נהגו בכל הכיבודים הללו, שאינם רגילים כלל בנשיקת היד, אף שהוא מנהג קדמון, וכן אינם מנשקים ידי החכמים, אלא מסתפקים בלחיצת היד ובברכה בלבד. ומכל מקום גם למנהגם יזהרו ההורים לברך את בניהם ובנותיהם בכל ליל שבת, כפי שהעיד על מנהג האשכנזים בזה הגאון רבינו יעקב עמדין בסידורו. אבל הספרדים נוהגים בנשיקת היד, ואל להם לזנוח מנהג זה שיש לו שורש נכון, וכבר הזהיר על כך החסיד בעל ראשית חכמה (שער גידול בנים), שילמד כל אדם את בניו כשהם קטנים, לנשק ידי ההורים וידי הגדולים והחסידים. (וראה עוד בספר שלחן המערכת דף נו, שהביא עוד מדברי האחרונים בזה. עיין שם).

תאריך השאלה:
כ"ב אייר תשפ"ב / 23 במאי 2022

הכוונה לנכדו של מהר"י מינץ שהיה באיטליה וחיבר ספר דרשות. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קבלת פסקי מרן השולחן ערוך ורבינו משה איסרליש

נודע הדבר, שברוב עניני ההלכה פוסקים הספרדים ובני עדות המזרח על פי דעת מרן רבינו יוסף קארו זלה"ה, ורוב פסקי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א מבוססים על הכרעותיו של מרן רבינו יוסף קארו זלה"ה, ועדות האשכנזים (בפרט בחוץ לארץ) פוסקים בדרך כלל על פי דעת רבינו משה איסרליש הרמ"א זלה"ה. ונזכיר בקצרה קצת מדברי הפוסקים בענין זה, על פי מה שכתב בזה מרן הרב שליט"א בכמה מקומות, וזאת גם לבקשת רבים ממנויי "הלכה יומית".

כתב הגאון רבי אליהו בן חיים (המכונה "מהראנ"ח", מגדולי רבותינו הספרדים בטורקיה סמוך לזמן מרן) שרבינו יוסף קארו נתקבל עלינו לרב ללכת אחר הוראותיו. (ושורש הדבר הוא משום שמרן בחייו היה הרב שעל פיו פסקו כל בני ספרד, וקבלו עליהם את הוראותיו אף אחרי פטירתו, ולא היו חולקים על פסקיו כלל, להוציא מקרים בודדים שיש שפסקו להחמיר נגד דעת מרן). וגדול חכמי איטליה מהר"י מינץ כותב על מרן שכבר נתפשטה חכמתו הרחבה והוראותיו בכל העולם, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, עד אשר נוכל לומר בלי גוזמא, שמזמן הרמב"ם והרמב"ן ועד היום לא נמצא כמוהו בישראל להגדיל תורה ולהאדירה. ורבינו הרמ"א, ראש וראשון לפוסקי האשכנזים, בתשובה למרן הבית יוסף כותב אליו: באתי להשיב מפני הכבוד לדברי מורינו ורבינו הרב הגדול רבי יוסף קארו יצ"ו (ישמרהו צור ויחיהו), אשר מימיו אנו שותים מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה' שיאריך ימי מורינו ורבינו נשיא אלוהים בתוכינו, והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתנינא (והנני אומר את דברי תורתו של מרן ובספריו אני לומד), וחלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורתו, שכל החולק עליו כחולק על השכינה.

ומכל מקום בהרבה מקומות אנו מוציאים את דברי הרמ"א חולקים על דברי מרן הבית יוסף וזאת משום שאף לפי דעת מרן, במקומות שנהגו שלא כפסקיו בשולחן ערוך, צריכים להמשיך במנהגם. אולם הספרדים ובני עדות המזרח נהגו ברוב ככל הענינים על פי דעת מרן הקדוש, ולכן הוראותיו מחייבות את הספרדים, מפני שהוא רבם. (כך הוא בדרך כלל).

ורבינו יהונתן אייבשיץ בספר התומים כתב, שחלילה לנטות בשום אופן מדברי מרן הבית יוסף והרמ"א, משום שאין הם נחשבים ככל הפוסקים שאפשר לחלוק על דבריהם, מפני שכל דבריהם "יד ה' השכיל על ידם" כלומר, שכביכול נכתבו דבריהם מתוך סיוע נפלא מאת השם יתברך שלא תבא בהם שום טעות וכעין הדברים האלה כתבו עוד רבים מאד מגדולי הדורות.

קבלה היא בידינו, שבדורו של מרן רבינו יוסף קארו זצ"ל, היו שלשה רבנים גדולים הראויים לגשת למלאכת הקודש, לקבץ את כל ההלכות, ולגלות שרשיהם ומקורותיהם בתלמוד ובראשונים, להוציא הלכה למעשה מתוך דבריהם, כמו שעשה מרן בספריו בית יוסף ושולחן ערוך. והם: הגאון רבי יוסף טאיטצאק (רבו של מהרשד"ם שכבר הוזכר כמה פעמים אצלינו, ואשר העיד עליו תלמידו בעל ספר ראשית חכמה, שארבעים שנה לא ישן מהר"י טאיטצאק על מיטה, אלה היה ישן על גבי תיבה ורגליו תלויות (כלומר היה ישן על ארגז גדול מאד ורגליו היו מונחות כמו שאדם יושב על כסא גבוה ורגליו אינן נוגעות בקרקע) והיה קם בחצות הלילה לשקוד על דלתות התורה. והגאון רבי יוסף בן לב (המהריב"ל שחיבר ספרי שאלות ותשובות וחידושים על הש"ס), ומרן רבי יוסף קארו. אשר מהשלושה הכי נכבד. ואף על פי שכל אחד מהם היה ראוי לגשת אל המלאכה, מן השמים הסכימו ותנתן דת על ידי מרן הקדוש רבינו יוסף קארו, וזאת מפני הענוה הגדולה שהיתה בו. וזהו בהתאם למאמר חז"ל (עירובין דף יג:) במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים (וכבר הזכרנו ביאור מאמר זה בעבר) ומפני מה זכו בית הלל שנקבעה הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, והיו לומדים את דבריהם וגם את דברי בית שמאי החולקים עליהם, ולא עוד אלא שהיו מקדימים ללמוד את דברי בית שמאי ולשנן אותם לפני שהיו משננים את דבריהם. וכתב על זה מרן הקדוש בספרו כללי הגמרא, לכאורה יש לתמוה, שאם אין הדין כדבריהם, וכי מפני רוב מדות טובות שהיו בהם נקבעה הלכה כמותם? ותירץ, שיש לפרש כוונת חז"ל, שמפני מה זכו תמיד בית הלל לכוין לאמת, ועל זה השיבו שמפני היותם אנשי אמת נוחים ועלובים וענוותנים זיכו אתם מן השמים לכוין תמיד לאמת.

וכמו כן מרן הקדוש אשר מפני רוב מדות טובות, שהיו בו זכה תמיד לכוין לאמת, ואשרינו שאנו סמוכים על שולחנו הטהור, לפסוק בכל ענין כדבריו הנכונים, וכדרכו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שתורתו של מרן הבית יוסף נר לרגליו, וביאר לנו דעת מרן ברוב המקומות, וכמוהו נכון לפסוק. וגם לשיטת האשכנזים ברוב הדינים פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, ובירור דעתו היא תמיד אבן יסוד לכל הוראה בעניני הלכה. ואף הרמ"א ייסד את חבוריו סביב דברי מרן הבית יוסף "דרכי משה" על הטור והבית יוסף, וספרו "המפה" הלא הם הגהות הרמ"א על השולחן ערוך שחיבר מרן בית יוסף.

תאריך השאלה:
כ"ב אייר תשפ"ב / 23 במאי 2022

מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שירה

שאלה: מה החשיבות של השירה והמוסיקה? הרי על היהודי לעסוק בתורה ובמצוות, האם יש לשירה ערך בכלל?

תשובה: רבותינו בגמרא במסכת ערכין (דף יא.) אמרו: איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה, כי אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב. ומסבירים רבותינו, שזהו פירוש הכתוב (בפרשת הקללות): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

והקשו רבותינו בגמרא, שאולי מה שנאמר שעלינו לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב", הכוונה מתוך שנעסוק בדברי תורה, שהתורה היא משמחת, כמו שנאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ומסבירים רבותינו, שדברי תורה נקראו "משמחי לב" אך לא נקראו "טוב לב", וטוב לב, שייך רק מתוך שירה.

כאן למדנו, על חשיבותה של השירה בחיינו. ולכן נאמר בספר מלכים, שהוצרך אלישע הנביא לשמוע קול נגינה, כדי שתשרה עליו השכינה, כמו שנאמר, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וכן הסבירו רבותינו במסכת פסחים (דף סו:).

ואמרו עוד במדרש, אמר רבי לוי, הקורא מקרא בענוגו ובניגונו, עליו נאמר "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

גם מצאנו במסכת סנהדרין (צח:), מחלוקת בין רב ושמואל (שני גדולי האמוראים), "רב אמר: לא נברא העולם אלא לדוד, ושמואל אמר: לא נברא העולם אלא למשה". והסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי דוד המלך הוא עמוד השירה, שרִוָּהוּ להשם יתברך בשירות ותשבחות (ברכות ז:). ומשה רבינו הוא עמוד התורה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, כמו שאמרו באותיות דרבי עקיבא, לא נברא העולם אלמלא השירה, שנאמר, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", וגם אלמלא התורה בטלו שמים וארץ, כמו שנאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

עוד אמרו חז"ל, גדולה שירה שעל ידה נמחלים עוונותיהם של ישראל. ובילקוט שופטים אמרו, שבכל פעם שהוסיפו ישראל לחטוא במשך הדורות, נאמר עליהם "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'", אולם לאחר שירת דבורה, שהמשיכו לחטוא, נאמר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'", מדוע לא נאמר שוב "ויוסיפו"? אלא ללמדינו, שמכוחה של שירת דבורה נמחלו עוונותיהם של ישראל שחטאו עד אותו הזמן.

לכן גם מרן רבינו זצ"ל, אף על פי שלא נמצא שום ענין בעולם שהעסיק אותו מלבד עסק התורה והמצוות, בכל זאת היה חובב שירה, ובקי באופן מופלא בשירות ותשבחות, ובנגינות מורכבות, הפלא ופלא. והיה אומר, שבצעירותו, שאב יראת שמים לכל ימות השבוע, מכוח שירת הבקשות שהיה שומע בליל שבת קודש. (בספר אביר הרועים "בית מידות", בתחילת פרק שלישי, הארכנו בענין זה).

ולכן עודד רבינו מרן זצ"ל את אותם העוסקים בלימוד הצעירים את שירת הבקשות, ובפרט שמח על כך שמלמדים שירים בנוסח ובסגנון שהיה מקובל הספרדים ובני עדות המזרח.

ולסיכום: אף על פי שלכל דבר יש זמן ועת, בכל זאת, לשלימות בעבודה ה', אדם צריך להאזין מפעם לפעם לשירות ותשבחות, להיטיב את לבו בשירות ותשבחות לה' יתברך, וה' יזכינו לראות בביאת משיח צדקינו, שאז ישוררו הלויים בשיר בבית המקדש, בלחנים מופלאים שהיו באים לאחדים שבהם מכח הנבואה, ובכלי שיר שאין לנו השגה בהם, למנצח עלי השמינית, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור.

תאריך השאלה:
כ"א אייר תשפ"ב / 22 במאי 2022

קריאת שמע על המיטה זו לא תפילה. אפשר לומר עם בגד שינה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל עם פיז'מה?

תשובה: ביארנו לפני שבוע, שהמתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, וצריך שיכין כראוי את בגדיו, גופו ומחשבתו, כמו שנאמר בספר עמוס: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

ולפיכך כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), על המתפלל "לתקן מלבושיו תחלה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד אדם בתפלה באפונדתו" (שהוא בגד שלא לובשים כאשר עומדים בפני אדם חשוב), מפני שבשעת התפלה יש לעמוד בלבוש מכובד ומסודר.

ולפי זה נראה שבודאי אין לאדם בריא לעמוד בתפלה עם בגד שינה "פיז'מה", שאין הדרך כלל לעמוד בפיז'מה בפני שום אדם, ובודאי שלא בפני אדם חשוב. והמתפלל חייב לעמוד בתפלה כשהוא מהודר ומצויין בלבושו, כמו שפסק הרמב"ם.

ולגבי אדם חולה, כבר מצאנו שהיקלו לגביו בענינים אלו, לגבי תפלה, שהרי כל אדם חייב להתפלל כשהוא עומד, ואילו לגבי חולה פסק מרן (סימן צד) שאם אינו יכול לכוין כשהוא עומד מרוב חולשה, רשאי להתפלל כשהוא שוכב על צדו. ולפיכך כתב הגאון רבי עובדיה הדאיה ז"ל בספרו שו"ת ישכיל עבדי (חלק שמיני, השמטות סימן ב), שהוא הדין לגבי בגדים, שאין מחייבים אדם חולה ללבוש בגדים כדי להתפלל, ורשאי להתפלל כשהוא לובש "פיז'מה" ובתנאי שהיא נקייה כראוי.

ולסיכום: אסור להתפלל עם בגד "פיז'מה". ולאדם חולה שקשה לו ללבוש בגדים, יש להקל שיתפלל עם בגד פיז'מה, ויקפיד על נקיותה.

ולא נוכל שלא להזכיר את זכרונו הטהור של מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, בימי חוליו האחרון, למרות שסבל כאבים עזים בכל גופו, השתדל עד כלות הכוחות לעמוד בתפלת העמידה, והיה לבושו נאה ומסודר, ומעתיר בתפלה על כל ישראל, עד שבעוונות הרבים גבר חוליו ואיבדנו כלי חמדה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ויעמוד מליץ טוב לצדקנו, לראות בתחיית המתים, עין בעין בשוב ה' ציון. אמן כן יהי רצון.

תאריך השאלה:
כ"א אייר תשפ"ב / 22 במאי 2022

חובה לקיים סעודה שלישית, ראי בקישור, אבל אין זה נכון שמי שלא קיים סעודה שלישית, הרי הוא כאילו לא קיים בכלל. 

http://halachayomit.co.il/he/Default.aspx?HalachaID=432

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין סעודה שלישית

שאלה: האם אפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית באכילת עוגות או פירות?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (קיח:) אמרו, "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת", ולמדנו כן מן הפסוקים, שהרי בזמן שהיו בני ישראל במדבר לא היתה בידם פת לחם ממש, שהרי הפת שלהם היתה "המן" שהיה יורד מן השמים. ועליו אמר להם משה רבינו (שמות פרק טז): אִכְלֻהוּ "הַיּוֹם" כִּי שַׁבָּת "הַיּוֹם" לַה', "הַיּוֹם" לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה". וממה שנאמר בפסוק שלש פעמים "היום", למדו רבותינו שיש לאכול שלש סעודות בשבת. ואת שלשתן יש לקבוע על פת לחם, כמו שכתב הרמב"ם שהזכרנו את דבריו בהלכה הקודמת, שבכל שלשת הסעודות יש לאכול פת לחם.

וכדברי הרמב"ם, שיש חובה לאכול שלש סעודות עם פת לחם, פסקו הסמ"ג, והתוספות (שבת קיז:), שיש חובה לאכול שלש סעודות בשבת עם פת לחם, שהרי רבותינו למדו את דין שלשת הסעודות מהפסוק, ושם מדבר בענין המן, שהיה מאכלם של ישראל במדבר, והוא היה הפת שלהם. וכן פסקו הרא"ש, הריטב"א, הנמוקי יוסף, המאירי ועוד מרבותינו הפוסקים.

אולם הרב רבי דוד אבודרהם (דף מט ע"ד) כתב, שרבינו תם כתב, שיש הבדל בין דין סעודה שלישית לדין שאר הסעודות, שהרי אין צריך לקדש על היין בסעודה שלישית, והרי היא סיום כל הסעודות, ולכן אפשר להשלימה ולצאת ידי חובת סעודה שלישית גם ב"מיני תרגמא", כלומר, מאכל העשוי מחמשת מיני דגן. והביא ראיה לדבריו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הביא בספרו (ח"ב עמוד שמג), שבספר הישר לרבינו תם, הובא מכתב ששלח הרב רבי משה מפונטייזא לרבינו תם, ובו כתב להוכיח מדברי חז"ל שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית אפילו בפירות, והזכיר רבי משה בשאלתו, ששמע שרבינו תם בעצמו מורה לשומעי לקחו שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית בפירות. ואמנם כתב לו רבינו תם בתשובה, שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית בפירות, והסביר את דבריו היטב.

ולמעשה, מרן השלחן ערוך (סימן רצא סעיף ה) כתב: "סעודה שלישית, צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, ויש אומרים שיכול לעשותה מדברים שמלפתים בהם את הפת, כגון בשר ודגים, ויש אומרים שאפילו בפירות יכול לעשותה. והדעה הראשונה היא העיקר להלכה, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר".

וכן יש להורות הלכה למעשה, שלכתחילה יש לעשות סעודה שלישית עם פת לחם. ובפרט בשבתות הקיץ הארוכות, שאין טעם לבטל את אכילת הפת מפני שום טעם שיהיה, שהרי עוברות כמה שעות מסעודת הבוקר. ואדרבא, החכם עיניו בראשו, שלא יאכל יותר מדאי כל היום, כדי שיוכל לקיים את הסעודה השלישית כהלכתה. ורק אם הוא שבע ביותר, וקשה לו לעשות את הסעודה עם פת לחם, יכול לקיימה בכזית עוגה, או בתבשיל של מיני דגן, ואם אינו יכול לאכול עוגה, יאכל בשר או דגים, ואם אינו יכול לאכול דבר מכל אלו, יכול לקיימה במיני פירות.

תאריך השאלה:
י"ט אייר תשפ"ב / 20 במאי 2022

הבעיה שיש מלמעלה רשת ברזל, ולכן טוב להחמיר שלא לעשות שם סוכה, ובמקום צורך, אפשר להקל. וכן השיב לי מרן זצ"ל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: סוכה הנעשית מדפנות בד הצמודות למעקה המרפסת, האם היא כשירה?

תשובה: אם עשו לסוכה דפנות, על ידי נעיצת קנים רצופים בזה אחר זה, ובין קנה לקנה אין מרחק של יותר משלושה טפחים (שהם כעשרים ושלושה סנטימטר), הדין הוא שהסוכה כשירה.
 
דין "לבוד"
וטעם ההיתר, הוא משום שכל שהמרחק בין קנה לקנה, הוא פחות משלושה טפחים, נחשב הדבר "לבוד", כלומר, שרואים כאילו הקנים צמודים זה לזה, ואין ביניהם הפסק, וממילא הדופן שלפנינו כשירה. ודין זה נכון להלכה, בין אם הקנים מונחים במאונך, כלומר לאורך הדופן, ובין שהקנים מונחים במאוזן, דהיינו לרוחבה. שלעולם, אם אין בין קנה לקנה מרחק של יותר משלשה טפחים, הדופן כשירה.
 
דין מעקה של מרפסת
לאור האמור, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א: מרפסת שהיא סגורה משלוש צידיה, על ידי עמודים של ברזל, כגון מעקה, ואין בין עמוד לחברו מרחק רב משלושה טפחים, וסיכך על המרפסת כדת, הסוכה כשירה. וזאת כמובן בתנאי, שהמרפסת עומדת תחת כיפת השמים, ואין מעליה מרפסת אחרת.
 
מרפסת שהוסיפו סדינים בצידיה
ומובן, שאפילו אם פרס סדינים או יריעות מלמעלה למטה סמוך למעקה, כדי לעשות דופן סגורה, הסוכה כשירה. ואף על פי שביארנו כבר, שסוכה שנעשית על ידי דפנות מבד וכדומה היא פסולה. זהו דוקא, כאשר הסדינים הם דפנות הסוכה היחידות, אבל בנדונינו, דפנות הסוכה הם עמודי הברזל הסמוכים זה לזה, והסדינים אינם מעלים ואינם מורידים כלום.
 
הגובה, שצריך שיהיה למעקה המרפסת
אולם עדיין עלינו לבאר, האם ניתן לסמוך על מעקה המרפסת בתור דפנות, שהרי המעקה אינו גבוה כל כך?
 
ובאמת שמבואר במשנה בתחילת מסכת סוכה, שסוכה שאין בגובהה לפחות עשרה טפחים (שהם כשמונים סנטימטר), פסולה. ונמצינו למדים, שגובה הדפנות המינימלי, הוא כשמונים סנטימטר, ובפחות משיעור זה, הסוכה פסולה.
 
לכן גם במרפסת, צריך שיהיו עמודי הברזל גבוהים לכל הפחות שמונים סנטימטר. ואם יש בהם שיעור זה, הרי הסוכה כשירה. וכתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל, שיש להוסיף עוד סנטימטר אחד על השמונים, בכדי שלא יהיה השיעור מצומצם כל כך. וכן הסכים מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, וכתב שמהיות טוב וממידת חסידות, טוב להגביה את דפנות הסוכה למטר אחד, משום שיש סוברים ששיעור טפח הוא גדול משמונה סנטימטר, וכן מנהג כמה מבני עדות האשכנזים, וכן היא דעת הגאון חזון איש. אבל העיקר להלכה שדי בשמונים ואחד סנטימטר. (ואורך ורוחב הסוכה, צריך שיהיה לכל הפחות שבעה טפחים על שבעה טפחים, שהם לפי החשבון כחמישים וששה סנטימטר, וכפי שכתבנו שיש להוסיף עוד סנטימטר אחד, ויצא שיעור הסוכה כחמישים ושבעה סנטימטר לארכה, וכחמישים ושבעה סנטימטר לרחבה, לכל הפחות. ולדעת הגאון חזון איש, שיעור הסוכה הוא שבעים סנטימטר לארכה ולרחבה).

תאריך השאלה:
ט"ז אייר תשפ"ב / 17 במאי 2022

נכון מאד. גם בזה לא יברך. אבל קונים לו טלית חדשה, ויברך עליה ויפטור גם את התפילין.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על קיום מצוה

שאלה: אני עומד לקיים בעזרת ה' מצוות "שילוח הקן" בפעם הראשונה בחיי. האם עלי לברך "שהחיינו" כאשר אקיים את המצוה? וכן האם בת שמקיימת לראשונה בחייה מצות הפרשת חלה, צריכה לברך "שהחיינו"?

תשובה: בספר הרוקח (סימן שעא) כתב, כל מצוה שעל האדם לעשותה, צריך לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים המצוה. ובספר חלת לחם (סימן ז) כתב, שנהגו הנשים במקומו, שהכלה, בשעה שהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, מברכת גם ברכת שהחיינו. וכן הובא המנהג בעוד מספרי האחרונים. ולמנהג זה נראה גם, שבכל מצוה שמקיים אדם בפעם הראשונה בחייו, יברך שהחיינו. וכן בעל תשובה, המקיים לראשונה בחייו את המצוות, צריך לברך על מצוה ומצוה ברכת שהחיינו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בספרו "חזון עובדיה - תרומות ומעשרות" עמוד קפט) כתב, שמנהג זה, אינו מנהג נכון, שהרי כתב הרמב"ם בתשובה, שהמפריש חלה או תרומות ומעשרות בפעם הראשונה בחייו, אינו מברך שהחיינו. וגם דברי הרוקח שהזכרנו, הם שנויים במחלוקת הראשונים.

וכן כתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף, כמו פרי חדש, או בגד חדש. וכן דבר שהוא בא מזמן לזמן, מברכים עליו שהחיינו, אבל דבר שאינו תלוי בזמן מסויים, ואין בו הנאה לגוף, כגון כל מצוה שמקיימה בפעם הראשונה בחייו, אין לברך עליה שהחיינו.

והביא שכן כתבו גדולי האחרונים, שאין לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמפרישה חלה. וכן על כל מצוה בפעם הראשונה שמקיימה, אין לברך שהחיינו.

וכמו כן כלה הטובלת לקראת יום נשואיה, אין לה לברך ברכת שהחיינו על טבילתה, כי היא ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים, ואפילו במקום שנהגו הכלות לברך שהחיינו, נכון לבטל מנהגן. (טהרת הבית חלק שני עמוד תקלד).

וכן הדין לגבי שילוח הקן, שהמקיים מצוה זו לראשונה בחייו, לא יברך שהחיינו. ויזכה לאריכות ימים ושנים.

תאריך השאלה:
ט"ז אייר תשפ"ב / 17 במאי 2022

עליך לברך שוב. לשם יחוד לא חייבים לומר, אך טוב שתחזור לומר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת בליל ל"ד לעומר בשנה זו (תשפ"ב)

ביום חמישי הקרוב (מיום רביעי בלילה, ליל חמישי), יחול יום ל"ג לעומר. ולמחרתו ביום שישי, יחול יום ל"ד לעומר.

איסור תספורת, עד מתי?
כבר ביארנו, שבימי ספירת העומר, אסור לאדם להסתפר או להתגלח, וכן נוהגים בימים אלה כמה מנהגי אבלות כמו שביארנו.

והסברנו, שלמנהג האשכנזים, נוהגים בכל מנהגי האבלות הללו, רק עד ליום ל"ג לעומר, כלומר, יום חמישי הבא עלינו לטובה, שמאותו יום, קבלה בידם, שהפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא. אולם למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, אין להקל בזה אלא מיום ל"ד לעומר בבוקר, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שרק מיום ל"ד לעומר בבוקר, רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו
כלל בידינו, בהלכות אבלות (ביורה דעה סימן שצה), ש"מקצת היום ככולו", כלומר, משעה שעבר מקצת מן היום האחרון לאבלות, אין עוד חובה לנהוג במנהגי האבלות. ולדוגמא, מי שנוהג (לא אליכם) שבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו שנפטר, הרי ביום השביעי לימי השבעה, הוא יושב בשעות הבוקר על גבי הקרקע, ונוהג כל מנהגי האבלות, שאינו נועל נעלי עור וכדומה, ולאחר מכן שמתפללים שחרית, עומדים המנחמים, ואומרים לו פסוקי נחמה והוא קם מן האבלות.

וכן לענין מנהגי האבלות בימי ספירת העומר, כלל בידינו, "מקצת היום ככולו", ולפיכך, למנהג האשכנזים, אף על פי שיש לנהוג אבלות עד ליום ל"ג לעומר, כולל ל"ג לעומר עצמו, בכל זאת, מאחר וחלפו כמה דקות מיום ל"ג לעומר, הרי "מקצת היום ככולו", ושוב אין חובה לנהוג במנהגי האבלות. וכן למנהג הספרדים, שמפסיקים ממנהגי האבלות ביום ל"ד לעומר, אין צורך להמתין עד שיחלוף יום ל"ד לעומר כולו, אלא די בכך שעבר מקצתו, ו"מקצת היום ככולו", ולכן, ביום ל"ד לעומר בבוקר אחר התפלה, כבר רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו, כבר מהלילה?
ונחלקו רבותינו הראשונים, האם כלל זה של "מקצת היום ככולו", חל כבר מהלילה, כלומר, אדם היושב שבעה על אחד מקרוביו, האם לאחר שיחלפו כמה דקות מליל היום השביעי, כבר יוכל לקום מן האבלות, או שכלל זה שייך דוקא ביום עצמו. ולהלכה, פסק מרן הבית יוסף, כדעת רוב הראשונים, שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום. ולכן מנהגינו, שקמים מן האבלות דוקא ביום השביעי ממש, ולא בליל שביעי.

ולגבי ימי הספירה, גם כן נחלקו בזה הפוסקים, שלדעת הפרי חדש, אף על פי שלגבי אבלות ממש, אנו פוסקים שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום, מכל מקום, לגבי מנהגי האבלות בימי הספירה, יש להקל בזה כבר מהלילה. וכן פסקו עוד מגדולי האחרונים. אולם מרן השלחן ערוך החמיר בדין זה אף בימי הספירה, וכתב שאין להסתפר אלא מיום ל"ד ממש.

ובכל זאת פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבשעת הדחק, יש לסמוך בזה על דברי הפוסקים שיש לחשב מקצת היום ככולו כבר מן הלילה.

לפיכך, בשנה כמו השנה שאנו עומדים בה  (תשפ"ב), שחל יום ל"ד לעומר ביום שישי הקרוב, וקשה מאד להסתפר ביום שישי שהוא ערב שבת, שהרי כולם הולכים אצל הספרים שיספרו אותם ביום זה, ולפיכך, אפשר להקל בדבר, ולהסתפר כבר מליל ל"ד לעומר כשיש צורך בדבר.

וכן לענין נשואין, שאסור לישא אשה בימי הספירה, ובכל זאת בשנה זו מותר לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, שאם לא כן יתעכבו הנשואין עד לאחר יום השבת.

ולסיכום: בשנה כמו שנה זו, שיום ל"ד לעומר יחול ביום שישי, בשעת הדחק, יש להקל להסתפר או לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, כלומר, ביום חמישי בלילה. ולמנהג האשכנזים בלאו הכי יש להקל בזה כבר מיום ל"ג לעומר בבוקר.

תאריך השאלה:
ט"ז אייר תשפ"ב / 17 במאי 2022

בהחלט, כמו לאכול דג עם חלב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מאפים חלביים – כמות מועטת

בהלכה הקודמת ביארנו, שאסרו רבותינו ללוש ולאפות בצק של לחם שמעורב בתוכו חלב, משום שיש לחשוש שמא יטעו לאכול את הלחם עם בשר, ויכשלו באיסור אכילת בשר בחלב. וכן להיפך, אין ללוש ולאפות בצק ללחם שהוא בשרי, כדי שלא יטעו לאכול אותו עם גבינה.

והזכרנו את דברי הפוסקים ומרן השלחן ערוך, שאם יש שינוי בצורת הפת כדי שיהיה ניכר שמדובר במאפה חלבי, או אם אופים רק כמות מועטת, מותר לאפות מאפים חלביים (או בשריים).

וכעת נסביר, מה היא "כמות מועטה" שמותר לאפות ממנה פת חלבית.

ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן צז) כתב בזו הלשון:

"אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם הבשר, ואם היה דבר מועט כדי (עבור) אכילה בבת אחת, מותר".

למדנו מדברי מרן השלחן ערוך, שהכמות שמותר לאפות ממנה מאפה חלבי, כמו לחמניות חלביות, היא "דבר מועט", שהוא "כדי אכילה בבת אחת". ומרן בבית יוסף הביא את דברי השערי דורא (סימן לה) שכתב, שאותם לחמים שעושים לכבוד שבת, אופים אותם עם הפשטידא הבשרית בתנור, ואין איסור בדבר, משום שמדובר בכמות מועטת, שהרי הכל נאכל מהר בשבת.

נמצא שלפי דברי מרן השלחן ערוך, כמות מועטת שמותר ללוש ולאפות ממנה פת חלבית או בשרית, הכוונה היא לכמות שאוכלים בסעודה אחת, שהרי בשלחן ערוך הסביר שמדובר בכמות שנאכלת "בבת אחת", שאז אין לחשוש שמא יאכלו אותה עם בשר, כי אותם שאוכלים יודעים שמדובר בפת חלבית, ולא יכשלו בה. אבל כאשר מדובר במשך זמן ארוך יותר, הרי שיש לחוש בזה לתקלה, שיאכלו את הפת עם בשר.

אולם הרמ"א בתורת חטאת כתב, שכמות שנאכלת ביום אחד, היא "כמות מועטת", ואין צורך שכל הפת תאכל בסעודה אחת ממש. וכן כתב עוד בהגהת השלחן ערוך, שנוהגים ללוש פת עם חלב בחג השבועות, או עם שומן של בשר לכבוד שבת, כי כל זה נחשב כדבר מועט.

ולכן בספר כף החיים כתב, שלפי דברי הרמ"א, יש להקל ללוש ולאפות לחמניות או חלות חלביות או בשריות, כאשר מתכוונים לאכול מהם באותו יום. אבל לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שקבלו עליהם את הוראות מרן השלחן ערוך, אין להתיר אלא לאכילה אחת, כלומר, לסעודה אחת.

והכוונה היא שמותר לאפות לסעודה אחת לפי מספר בני הבית, שאם הם מרובים, מותר לאפות עבור כולם, שתהיה פת לסעודה אחת עבור כל אחד ואחד מהמסובים.

תאריך השאלה:
ט"ז אייר תשפ"ב / 17 במאי 2022

בשמיעת מוזיקה נוהגים להקל מליל ל"ג לעומר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת בליל ל"ד לעומר בשנה זו (תשפ"ב)

ביום חמישי הקרוב (מיום רביעי בלילה, ליל חמישי), יחול יום ל"ג לעומר. ולמחרתו ביום שישי, יחול יום ל"ד לעומר.

איסור תספורת, עד מתי?
כבר ביארנו, שבימי ספירת העומר, אסור לאדם להסתפר או להתגלח, וכן נוהגים בימים אלה כמה מנהגי אבלות כמו שביארנו.

והסברנו, שלמנהג האשכנזים, נוהגים בכל מנהגי האבלות הללו, רק עד ליום ל"ג לעומר, כלומר, יום חמישי הבא עלינו לטובה, שמאותו יום, קבלה בידם, שהפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא. אולם למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, אין להקל בזה אלא מיום ל"ד לעומר בבוקר, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שרק מיום ל"ד לעומר בבוקר, רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו
כלל בידינו, בהלכות אבלות (ביורה דעה סימן שצה), ש"מקצת היום ככולו", כלומר, משעה שעבר מקצת מן היום האחרון לאבלות, אין עוד חובה לנהוג במנהגי האבלות. ולדוגמא, מי שנוהג (לא אליכם) שבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו שנפטר, הרי ביום השביעי לימי השבעה, הוא יושב בשעות הבוקר על גבי הקרקע, ונוהג כל מנהגי האבלות, שאינו נועל נעלי עור וכדומה, ולאחר מכן שמתפללים שחרית, עומדים המנחמים, ואומרים לו פסוקי נחמה והוא קם מן האבלות.

וכן לענין מנהגי האבלות בימי ספירת העומר, כלל בידינו, "מקצת היום ככולו", ולפיכך, למנהג האשכנזים, אף על פי שיש לנהוג אבלות עד ליום ל"ג לעומר, כולל ל"ג לעומר עצמו, בכל זאת, מאחר וחלפו כמה דקות מיום ל"ג לעומר, הרי "מקצת היום ככולו", ושוב אין חובה לנהוג במנהגי האבלות. וכן למנהג הספרדים, שמפסיקים ממנהגי האבלות ביום ל"ד לעומר, אין צורך להמתין עד שיחלוף יום ל"ד לעומר כולו, אלא די בכך שעבר מקצתו, ו"מקצת היום ככולו", ולכן, ביום ל"ד לעומר בבוקר אחר התפלה, כבר רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו, כבר מהלילה?
ונחלקו רבותינו הראשונים, האם כלל זה של "מקצת היום ככולו", חל כבר מהלילה, כלומר, אדם היושב שבעה על אחד מקרוביו, האם לאחר שיחלפו כמה דקות מליל היום השביעי, כבר יוכל לקום מן האבלות, או שכלל זה שייך דוקא ביום עצמו. ולהלכה, פסק מרן הבית יוסף, כדעת רוב הראשונים, שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום. ולכן מנהגינו, שקמים מן האבלות דוקא ביום השביעי ממש, ולא בליל שביעי.

ולגבי ימי הספירה, גם כן נחלקו בזה הפוסקים, שלדעת הפרי חדש, אף על פי שלגבי אבלות ממש, אנו פוסקים שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום, מכל מקום, לגבי מנהגי האבלות בימי הספירה, יש להקל בזה כבר מהלילה. וכן פסקו עוד מגדולי האחרונים. אולם מרן השלחן ערוך החמיר בדין זה אף בימי הספירה, וכתב שאין להסתפר אלא מיום ל"ד ממש.

ובכל זאת פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבשעת הדחק, יש לסמוך בזה על דברי הפוסקים שיש לחשב מקצת היום ככולו כבר מן הלילה.

לפיכך, בשנה כמו השנה שאנו עומדים בה  (תשפ"ב), שחל יום ל"ד לעומר ביום שישי הקרוב, וקשה מאד להסתפר ביום שישי שהוא ערב שבת, שהרי כולם הולכים אצל הספרים שיספרו אותם ביום זה, ולפיכך, אפשר להקל בדבר, ולהסתפר כבר מליל ל"ד לעומר כשיש צורך בדבר.

וכן לענין נשואין, שאסור לישא אשה בימי הספירה, ובכל זאת בשנה זו מותר לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, שאם לא כן יתעכבו הנשואין עד לאחר יום השבת.

ולסיכום: בשנה כמו שנה זו, שיום ל"ד לעומר יחול ביום שישי, בשעת הדחק, יש להקל להסתפר או לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, כלומר, ביום חמישי בלילה. ולמנהג האשכנזים בלאו הכי יש להקל בזה כבר מיום ל"ג לעומר בבוקר.

תאריך השאלה:
ט"ז אייר תשפ"ב / 17 במאי 2022

אין להסתפר עד אחר צאת הכוכבים. לא אחרי התפילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת בליל ל"ד לעומר בשנה זו (תשפ"ב)

ביום חמישי הקרוב (מיום רביעי בלילה, ליל חמישי), יחול יום ל"ג לעומר. ולמחרתו ביום שישי, יחול יום ל"ד לעומר.

איסור תספורת, עד מתי?
כבר ביארנו, שבימי ספירת העומר, אסור לאדם להסתפר או להתגלח, וכן נוהגים בימים אלה כמה מנהגי אבלות כמו שביארנו.

והסברנו, שלמנהג האשכנזים, נוהגים בכל מנהגי האבלות הללו, רק עד ליום ל"ג לעומר, כלומר, יום חמישי הבא עלינו לטובה, שמאותו יום, קבלה בידם, שהפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא. אולם למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, אין להקל בזה אלא מיום ל"ד לעומר בבוקר, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שרק מיום ל"ד לעומר בבוקר, רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו
כלל בידינו, בהלכות אבלות (ביורה דעה סימן שצה), ש"מקצת היום ככולו", כלומר, משעה שעבר מקצת מן היום האחרון לאבלות, אין עוד חובה לנהוג במנהגי האבלות. ולדוגמא, מי שנוהג (לא אליכם) שבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו שנפטר, הרי ביום השביעי לימי השבעה, הוא יושב בשעות הבוקר על גבי הקרקע, ונוהג כל מנהגי האבלות, שאינו נועל נעלי עור וכדומה, ולאחר מכן שמתפללים שחרית, עומדים המנחמים, ואומרים לו פסוקי נחמה והוא קם מן האבלות.

וכן לענין מנהגי האבלות בימי ספירת העומר, כלל בידינו, "מקצת היום ככולו", ולפיכך, למנהג האשכנזים, אף על פי שיש לנהוג אבלות עד ליום ל"ג לעומר, כולל ל"ג לעומר עצמו, בכל זאת, מאחר וחלפו כמה דקות מיום ל"ג לעומר, הרי "מקצת היום ככולו", ושוב אין חובה לנהוג במנהגי האבלות. וכן למנהג הספרדים, שמפסיקים ממנהגי האבלות ביום ל"ד לעומר, אין צורך להמתין עד שיחלוף יום ל"ד לעומר כולו, אלא די בכך שעבר מקצתו, ו"מקצת היום ככולו", ולכן, ביום ל"ד לעומר בבוקר אחר התפלה, כבר רשאים להסתפר.

מקצת היום ככולו, כבר מהלילה?
ונחלקו רבותינו הראשונים, האם כלל זה של "מקצת היום ככולו", חל כבר מהלילה, כלומר, אדם היושב שבעה על אחד מקרוביו, האם לאחר שיחלפו כמה דקות מליל היום השביעי, כבר יוכל לקום מן האבלות, או שכלל זה שייך דוקא ביום עצמו. ולהלכה, פסק מרן הבית יוסף, כדעת רוב הראשונים, שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום. ולכן מנהגינו, שקמים מן האבלות דוקא ביום השביעי ממש, ולא בליל שביעי.

ולגבי ימי הספירה, גם כן נחלקו בזה הפוסקים, שלדעת הפרי חדש, אף על פי שלגבי אבלות ממש, אנו פוסקים שמקצת היום ככולו שייך דוקא ביום, מכל מקום, לגבי מנהגי האבלות בימי הספירה, יש להקל בזה כבר מהלילה. וכן פסקו עוד מגדולי האחרונים. אולם מרן השלחן ערוך החמיר בדין זה אף בימי הספירה, וכתב שאין להסתפר אלא מיום ל"ד ממש.

ובכל זאת פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבשעת הדחק, יש לסמוך בזה על דברי הפוסקים שיש לחשב מקצת היום ככולו כבר מן הלילה.

לפיכך, בשנה כמו השנה שאנו עומדים בה  (תשפ"ב), שחל יום ל"ד לעומר ביום שישי הקרוב, וקשה מאד להסתפר ביום שישי שהוא ערב שבת, שהרי כולם הולכים אצל הספרים שיספרו אותם ביום זה, ולפיכך, אפשר להקל בדבר, ולהסתפר כבר מליל ל"ד לעומר כשיש צורך בדבר.

וכן לענין נשואין, שאסור לישא אשה בימי הספירה, ובכל זאת בשנה זו מותר לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, שאם לא כן יתעכבו הנשואין עד לאחר יום השבת.

ולסיכום: בשנה כמו שנה זו, שיום ל"ד לעומר יחול ביום שישי, בשעת הדחק, יש להקל להסתפר או לישא אשה כבר מליל ל"ד לעומר, כלומר, ביום חמישי בלילה. ולמנהג האשכנזים בלאו הכי יש להקל בזה כבר מיום ל"ג לעומר בבוקר.

תאריך השאלה:
ט"ו אייר תשפ"ב / 16 במאי 2022

במנשא או ביד, אסור. מותר לעזור לו ללכת ולדדות אותו באופן שכל פעם תהיה רגל אחת שלו על הקרקע. שלחן ערוך סימן שח סעיף מא. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול אוכלין

שאלה: האם מותר לטלטל בשבת מאכלים שאינם מיועדים לשימוש בשבת,  כגון בשר המוכן עבור יום ראשון, וכן אבקת אפיה וסוכר וניל שאי אפשר להשתמש בהם בשבת?

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את עיקר דין מוקצה בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת. וכתבנו, כי כלים שמלאכתם להיתר, מותר לטלטלם לצורך כל שהוא. וכלים שמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם. וכפי שהסברנו.

ואבנים ועפר וכיוצא בזה, הרי הם בכלל "מוקצה מחמת גופו", שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם.

ועתה נבאר מה הדין לגבי טלטול מאכלים בשבת, האם שייך בהם איסור מוקצה או לא?

ובודאי כאשר נבא לדון בענין זה, נראה שאי אפשר להחשיב מאכלים למוקצה מחמת כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, שהרי המאכלים אינם כלים. אבל יש לדון אם שייך במאכלים דין "מוקצה מחמת גופו".

ובאמת שהדבר תלוי, שאם אותו מאכל ראוי לאכילה בעצם יום השבת, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, מותר לטלטלו בשבת. וכלשון מרן השלחן ערוך (סימן שי סב), "אין שום דבר תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת".

אבל אם אותו מאכל אינו ראוי לאכילה בשבת, כגון עיסה של בצק, שאינה עומדת לאכילה עד שיאפו אותה, וכן מאכלים מקולקלים, שאי אפשר לאכול מהם כעת, אסור לטלטלם בשבת, כדין עפר ואבנים, שאסורים בטלטול בשבת. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך, לגבי ענבים שהניחו אותם לייבוש לעשות מהם צימוקים, וכעת הם מסריחים הואיל ועדיין לא נשלמה הכנתם, ואסור לטלטלם בשבת.

ומכאן אנו למדים גם כן לענין אבקת אפיה, שמכיון שאי אפשר לאכול ממנה בשבת, שאינה מוכשרת למאכל אלא לאחר האפיה, הרי היא מוקצת מחמת גופה, ואסור לטלטלה בשבת. אולם אבקת סוכר וניל, מכיון שבאמת היא ראויה למאכל אף ללא אפיה (כגון בסלט פירות), מותר לטלטלה בשבת. וכן בשר, אף שהוא מיועד ליום חול, ואין כוונה לאכול ממנו בשבת, מותר לטלטלו, כיון שלא שייך איסור מוקצה במאכלים שאפשר לאכול מהם בשבת.

ולפי מה שביארנו שמוקצה מחמת גופו אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו, אין לטלטל אבקת אפיה בשבת אפילו לצורך. וכן בשר שאינו ראוי לאכילה כלל בשבת, אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך, כיון שהוא מוקצה מחמת גופו.

לפיכך, אדם שצריך להוציא מהמקפיא שבביתו חלה קפואה, והחלה מוסתרת על ידי אריזת קמח או אבקת אפיה, אסור לו לטלטל את הקמח כדי להוציא את החלה, שהרי הקמח הוא מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן. (אלא באופן מיוחד כמו שנבאר בהמשך בעזרת ה').

תאריך השאלה:
ט"ו אייר תשפ"ב / 16 במאי 2022

אפשר יהיה להקל במקום צורך בליל ל"ד לעומר, כלומר, מוצאי יום חמישי, כפי שנבאר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל עם סנדלים, או כשעומדים יחפים?

תשובה: המתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, וצריך שיכין כראוי את בגדיו, גופו ומחשבתו, שהרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לבוש מכובד בתפלה
במסכת שבת (דף ט:) הובאו כמה ענינים, שהכלל המבואר מהם, שמשום "הכון לקראת אלהיך ישראל", על האדם להקפיד על לבושו בשעה שהוא עומד לפני המלך, מלכו של עולם. שהרי האדם עומד בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועליו להקפיד שיהיה לבושו נאה, כעומד לפני מלך.

הלבוש תלוי במנהג
ולפיכך כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), שלא יעמוד אדם ויתפלל ברגלים מגולות, שהרי אין רגילות לעמוד בפני אדם חשוב, שר או מלך, כאשר הרגליים מגולות. והוסיף על כך רבינו הרמב"ם, שהדבר תלוי "אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים", כלומר, במקום שנוהגים תמיד ללכת עם נעליים ("בתי רגליים"), אסור להתפלל בלא נעליים, אבל במקום שנוהגים ללכת יחפים גם בפני אדם חשוב, מותר להתפלל יחפים.

ובגמרא במסכת חגיגה (דף יג:) אמרו "לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה", כלומר, אין זו מדת דרך ארץ, לגלות את הרגלים לפני האדון, הוא ה' יתברך.

ומרן הבית יוסף (סימן צא) הסביר, שאין זו מדת דרך ארץ לגלות את הרגליים, דוקא במקום שרגילים תמיד לכסות את הרגליים, אבל במקום שרגילים לגלותן, כפי שרגילים בכל ארצות ערב להתפלל יחפים, אין בכך כלום, שהרי רגילים לעמוד כן בפני הגדולים תמיד. וביאר שכן הדין לכל השיטות.

ובפרט בארצות המזרח שבהם נהגו בהרבה מקומות לחלוץ נעליהם לפני שהיו נכנסים לבית הכנסת, (שו"ת הרשב"ש סימן רפה והחיד"א בברכ"י סימן קנא), והיו עושים כן בדרך כבוד לבית הכנסת, שמותרים להתפלל יחפים. ורק במקום שנוהגים ללכת תמיד בנעלים, אין להתפלל יחפים.

ולכן גם לנדון השאלה שלפנינו, הדבר ברור, שבמקום שרגילים ללכת תמיד עם סנדלים, מותר להתפלל עם סנדלים. אבל בשום מקום בזמנינו לא נוהגים ללכת יחפים לגמרי, ובודאי שליד אדם חשוב אין המנהג כלל ללכת יחפים. ולכן נראה שאין להתפלל יחפים גם בזמן הזה. ואין חילוק בזה בין מי שמתפלל ביחיד לבין מי שמתפלל בציבור (שבת י.), שבכל אופן אין להתפלל כשהוא יחף לגמרי.

תאריך השאלה:
י"ג אייר תשפ"ב / 14 במאי 2022

לא. זה אומר שאין לבזות אותו, אבל יש להתדיין איתו באופן עניני, ואם יש צורך גם להתדיין לפני בית הדין. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוד האחים הגדולים

אמרו רבותינו בגמרא במסכת כתובות (דף קג.): נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אמך", ולכאורה יכלה התורה לומר "כבד אביך ואמך", ומדוע אמרה התורה "את אביך ואת אמך", על כן דרשו רבותינו כי מילת "את" הראשונה, באה לרבות את החיוב לכבד את אשת אביך, אף על פי שהיא אינה אמך. והמילה "את" השנייה, באה לרבות את החיוב לכבד את בעל אמך, אף על פי שהוא אינו אביך, אלא נשא את אמך לאחר פטירת אביך, או לאחר שנתגרשה ממנו.

ועוד הוסיפו רבותינו ואמרו, כי האות וי"ו של "ואת", באה לרבות את החיוב לכבד את אחיך הגדול. ולכן חייב כל אדם לכבד את אשת אביו ואת בעל אמו, וכן חייב לכבד את אחיו הגדול.

וכתב רבינו הרא"ש בתשובה, שאין חילוק בזה, בין אם האח הגדול הוא אח מצד שני ההורים, או שהוא אח רק מצד אביו או רק מצד אמו, שלעולם חייב לכבדם. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והוסיף שאין חילוק בזה בין אחיו הגדול לבין אחותו הגדולה, שבשניהם שייך דין כיבוד וחייב לכבדם. ויש להזהר בדין זה מאד מאד, בפרט בדורות הללו, שהסדר והמשטר בתוך המשפחה אינו מונהג כפי שהיה בדורות הקודמים, ובכל זאת חובה עלינו לקיים את מצוות התורה הקדושה ודברי רבותינו, ולכבד את האח והאחות הגדולים כדין.

כתב רבינו הרמב"ם, שחיוב כבוד אח גדול וכן כבוד האחות הגדולה, אינו חיוב מן התורה ממש, אלא מדברי רבותינו שתיקנו כן והביאו סמך לדבריהם מן התורה, משום שחיוב כיבוד אשת אביו או בעל אמו נלמד בגמרא ממה שכתוב "את" אביך ו"את" אמך, והדבר נחשב כאילו נכתב הדין בפירוש בתורה, שהרי רבתה התורה את החיובים הללו בפירוש, אבל החיוב לכבד את אחיו הגדול או אחותו הגדולה, שלא נלמד אלא מהייתור של האות ו', לא נחשב כדבר הכתוב ומפורש בתורה, אלא מדברי רבותינו.

נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לכבד את אחיו או אחותו הגדולים גם לאחר מיתת ההורים, כי הרמב"ן כתב, שטעם חיוב האחים הגדולים הוא מפני כבוד ההורים, שגנאי הוא להורים שלא יתכבדו ילדיהם, אבל לאחר מיתת ההורים לא שייך טעם זה. ויש מחמירים בזה.

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאף על פי שאסור לקרוא לאביו בשמו, וכפי שכבר כתבנו לפני כמה הלכות, מכל מקום נראה שאין איסור לקרוא לאחיו הגדול בשמו, ואחד הטעמים בזה הוא משום שאיסור קריאת אביו בשמו אינו נובע ממצות "כיבוד" אב ואם, אלא ממצות "מורא" אב ואם, ולגבי אחיו הגדול לא מצינו חיוב מורא אלא רק חיוב כיבוד. וכן כל גדרי הכבוד שיש לנהוג בהם כלפי אח, אינם ככבוד ההורים ממש, אלא שינהג כלפיהם בכבוד ובדרך ארץ כפי שנוהגים אנשים יראי שמים. ופשוט שאסור לאדם לבזות או להתריס נגד אחיו או אחותו הגדולים, שהרי זה העדר כבוד ממש, והוא נגד מצוות רבותינו.

תאריך השאלה:
י"א אייר תשפ"ב / 12 במאי 2022

לא כל כך הבנתי את השאלה. אם הכוונה היא שנטלת ידיים כדי לאכול פת לחם, ואחר כך ראית שאין לך פת לחם, או שאינך רוצה לאכול פת לחם, אינך חייב לאכול לחם, ולא לומר למדני חוקך. נטילת ידיים ניתקנה למי שהתכונן לאכול לחם, ואם אחר כך הוא התחרט מאיזו סיבה, אין כאן ברכה לבטלה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מדת הענווה

שנינו בפרקי אבות, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע. ולכאורה, היה נכון יותר לומר, משה קיבל תורה "מאת ה'", שהרי לא הר סיני נתן למשה את התורה, ולכאורה אין כאן המקום לציין את המיקום הגיאוגרפי של מתן התורה, אלא ממי נתנה, כפי שאחר כך מתואר למי מסרה, ליהושע, ויהושע מסרה לזקנים.

וביאר מרן רבינו הגדול זצ"ל, כי יש להסביר את הענין על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש, שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא לתת את התורה לישראל, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר, עלי התורה ניתנת, וזה אומר, עלי התורה ניתנת, (וכמובן שאין הכוונה בזה שההרים עצמם הלכו ודיברו אלה עם אלה, כי ההרים הם דוממים, אלא יש לפרש הכוונה, שהמלאכים הממונים על אלה ההרים, רצו מאד שהתורה תינתן על ההר שבאחריותם. ויש בזה עוד פירושים שונים), תבור בא מבית אלים, וכרמל בא מאספמיא. אמר להם הקדוש ברוך הוא, "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח". כלומר, למה תעשו דין עם הר סיני, והרי כולכם בעלי מומים ("גבנונים") לעומת הר סיני. כלומר, קורא הקדוש ברוך הוא לכל ההרים הגאים, בעלי מומים. וסיני שאינו גאה, אלא עניו, שהוא נמוך מכל ההרים, נחשב שאינו בעל מום לעומתם. ומכאן אמר רב אשי, כל המתייהר, הרי הוא בעל מום.

ולפי זה יש ליישב את שאלתינו, במה שאמר התנא "משה קיבל תורה מסיני", כי הכוונה בזה, שלא תאמר, מה הטעם שזכה משה רבינו לקבל את התורה בהר סיני, ולא אדם אחר, על זה אמר, משה קיבל תורה "מסיני", שכשם שהר סיני זכה שעליו תנתן התורה מחמת ענותנותו ושפלותו, מזה הטעם זכה גם כן משה רבינו עליו השלום לקבל את התורה, כיון שהיה עניו מאד. וכמו שהעיד עליו השם יתברך, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ואמרו במדרש, מה תלמוד לומר "מכל האדם", אלא שהיה עניו מאד ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם מתגאים בה, כגון החכמה והנבואה והמלכות, ואף על פי שהיו בו כל המדות הללו, היה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ולכן כשאמר משה להקדוש ברוך הוא "מי אנכי כי אלך אל פרעה", אמר לו הקדוש ברוך, זה לך האות כי אנכי שלחתיך, שהיא הנותנת, בגלל שאתה ממעט את עצמך, אני שולח אותך ולא את איש אחר.

והנה במה שקרא השם יתברך לבעל גאווה בעל מום, מה שאין כן בעלי המדות אחרות, יש להסביר קצת, כי בעלי רוב המדות הרעות, אינם בעלי חסרון גדול כבעל הגאווה, שהרי מי שהוא כעסן, בנקל יוכל לדעת לכל הפחות את חסרונו שהוא כועס מהר. וכן מי שהוא קמצן, בתוך זמן לא רב, יבחין כי קשה לו לתת מממונו יותר משאר חבריו, וידע שיש בו ממדה זו של הקמצנות, מה שאינו כן בעל הגאווה, שיוכל אדם להיות גאה כל ימיו, ולעולם לא יבחין במדה מגונה זו הנמצאת בו. ולכן כל אדם חייב לשים לב על עצמו, שלא יתדרדר למדה מושחתת זו של הגאווה, שאין הקדוש ברוך יכול לסבול את מי שהוא גאה, כמו שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב", אבל מי שהוא עניו, הוא חביב מאד לפני ה', שבזכות מדה זו זכה משה לקבל את התורה שהעמידה את אומתינו כאומה.


צפייה