שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
א' טבת תשפ"ב / 5 בדצמבר 2021

בורא פרי העץ. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני ברכת פירות וירקות

על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו אם בשלם, כל זמן שהירק הוא טוב בין כשהוא מבושל בין כשהוא חי באותה מידה, ברכתו בורא פרי האדמה חי ומבושל. וכן פירות שברכתם בורא פרי העץ, מברך עליהם בורא פרי העץ אפילו כשהם מבושלים, וכגון אפרסקים שעושים מהם "קומפוט" שמבשלים אותם עם סוכר, ברכתם בורא פרי העץ בין כשהם חיים בין כשהם מבושלים.

אבל ירקות שדרך העולם לאכלם כשהם מבושלים, כגון כרובית ודלעת, אף על פי שאפשר לאכלם גם כשהם חיים, מכל מקום כיוון שהדרך לאכלם מבושלים, שהם טובים יותר כשהם מבושלים, ברכתן כשהם חיים שהכל נהיה בדברו, ורק אם בשלם מברך עליהם ברכתן המיוחדת להם "בורא פרי האדמה".

וכבר כתבנו, בהלכה הקודמת, שירק או פרי שהוא טוב יותר כשהוא חי ממבושל, אם בשלו מברך עליו שהכל נהיה בדברו, כדין כל מאכל שנשתנה לרעה.

לסיום נזכיר מעט פירות שברכתם בורא פרי העץ ועלולים לטעות בברכתם: אבוקדו, חבושים, מרציפן, משקדים, סאברס, ערמונים (קתניאס), פיסטוק חלבי, פירות עץ מרוסקים, אנונה, אגוז אילסר. כולם ברכתם בורא פרי העץ.

וכן נזכיר מעט ירקות שברכתן בורא פרי האדמה ועלולים לטעות בברכתם: בוטנים, אננס, פסיפלורה, בננה מרוסקת, פירה מתפוחי אדמה, חיטה תפוחה (שלווה), פופקורן, פרכיות אורז, פפאיה, שומשום עם דבש וסוכר, תות שדה. כולם ברכתם בורא פרי האדמה.

תאריך השאלה:
ל' כסלו תשפ"ב / 4 בדצמבר 2021


באמת שאין הבדל בין נשים לגברים בדין זה. ואם קשה לה לברך, שתגיע לבית הכנסת ותבקש מהגבאי או תאמר לבעלה שמי שיברך יכוין להוציא גם אותה ידי חובה, וגם היא תכוין לצאת ידי חובה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
כ"ז כסלו תשפ"ב / 1 בדצמבר 2021

יכולה, אבל אם הגבר יכול לברך ולהדליק, עדיף שהוא יברך וידליק. מצוות נר שבת שייכת בתחילה לאשה, ומצוות נר חנוכה שייכת בתחילה לאיש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

חיוב נשים בהדלקת נר חנוכה

נשים, פטורות מכל מצות התורה ש"הזמן גרמן". כלומר, מצוות התלויות בזמן מסויים, ואינן נוהגות תמיד, כגון מצות לולב בסוכות, ומצות שופר בראש השנה, נשים פטורות מהן.

ומכל מקום נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, הואיל ואף הן היו באותו נס של הצלת ישראל בחג החנוכה. ולכן אף אשה נשואה, אם בעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה בביתו, כגון שצריך לצאת למקום רחוק, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות במקומו, ויוצא ידי חובה אפילו אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה.

וכן אשה שהיא דרה לבדה, חייבת להדליק נרות חנוכה, כדין האיש ממש.

מי שעתיד לחזור לביתו בשעה מאוחרת
כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם אדם יודע כי הוא עתיד לחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.

ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.

אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.

אדם שלא היה נוכח בשעת ההדלקה בלילה ראשון של חנוכה
והנה מוטל עלינו לבאר דבר נוסף, והוא, שכאשר הבעל יודע שיגיע מאוחר לביתו, ולכן הוא מורה לאשתו שתברך ותדליק במקומו, הרי שהוא יוצא ידי חובת ההדלקה והברכות בהדלקה של אשתו. אולם אם אירע שכבר בלילה הראשון של חנוכה הדליקה האשה את הנרות עבור הבעל, נמצא שהיא מברכת גם ברכת "שהחיינו" על ההדלקה בלילה הראשון. והבעל, עדיין לא בירך שהחיינו. ועל כן ביום השני כאשר יבא הוא לביתו, יהיה עליו להדליק נרות ולהוסיף לברך ברכת שהחיינו על הדלקה, שהרי זו ההדלקה הראשונה עבורו.

תאריך השאלה:
כ"ו כסלו תשפ"ב / 30 בנובמבר 2021

ראשית, יש בזה ויכוח בדעתו של מרן זצ"ל. שנית, הבשמים הסינטטים אינם עשויים ממשקה שנתנו בו עשבים שנשתנו בו ריח וכעת אין כאן עיקר, אלא הוא עשוי מחומרים כימיים שבהתחברם יחדיו מקיפים ריח טוב, וממש כשם שהנרקיס לוקט מן הקרקע חומרים שונים ומערבם עד שמדיף ריח טוב, כן הדבר הזה. לכן אדרבה, השיטה האומרת שהוא דבר שאין לו עיקר, היא המחודשת יותר. ולעצם הענין, צריך לדעת שברוב הבשמים היקרים שיש היום, יש בהם חומרי ריח טבעיים, כמו מאסק, ועליהם ודאי יש לברך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בושם סינטטי

בהלכות הקודמות ביארנו, שהבא להריח מדבר שיש בו ריח טוב, צריך לברך עליו לפני שיריח.

ריח שאין לו עיקר
כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ריז סעיף ג) מוגמר (שהוא בושם מעושן, שנקלט בבגדים), אין מברכין על הריח שנקלט בבגדים, לפי "שאין לו עיקר", אלא ריח בלא עיקר. כלומר, אין לברך על ריח הנמצא לפנינו, כאשר עיקרו, שהוא הדבר שממנו יצא הריח, אינו נמצא לפנינו. ויש לברך רק על גוף הבושם, ולא על הריח שנדף ממנו ונקלט בדבר אחר.

ולכן אדם ששם על ידו בושם עם ריח טוב, והבושם התייבש והלך לו, אבל ריחו הטוב עדיין נודף, אין לברך על אותו הריח היוצא מידו, לפי שריח זה אין לו עיקר, שהרי היד, יבשה היא, ומי הבושם שהם עיקרו של הריח, כבר חלפו הלכו להם.

אבל בזמן שהבושם עצמו נמצא לפנינו, כגון שהוא נמצא בבקבוק, בודאי שיש לברך עליו שהרי עיקרו לפנינו.

בושם סינטטי
ונחלקו פוסקי זמנינו אודות הבשמים המיוצרים כיום מחומרים סינטטים, שאין בעצמותם ריח טוב, ורק על ידי הפרדה כימית וכיוצא בזה הם נותנים ריח טוב, האם יש לברך עליהם ברכת בורא מיני בשמים, מכיוון שכעת הם מפיצים ריח טוב, או שאין לברך עליהם מפני שמתחילת בריאתם אין בהם ריח, ויהיה נחשב הדבר לריח שאין בו עיקר?

וכך אמנם פסק בספר שמירת שבת כהלכתה בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שמי בושם שנעשו על ידי הפרדה כימית, יתכן שאין לברך עליהם ברכת הריח, שהכל נעשה באופן מלאכותי. וכן פסק הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.

אלא שמרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בספרו חזון עובדיה על הלכות ברכות, עמוד שיג), כתב בזו הלשון: אולם למעשה נראה לי שאין לחוש כלל לדבריהם, ויש לברך על מי בושם בורא מיני בשמים, ולא אכפת לנו על עיקר מי הבושם מאין באו, אם מדבר שמברכים עליו ברכת הריח או לא, שהרי כתבו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, "שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים", אף על פי שמעיקר הדבר לא היה בו ריח טוב אלא מחמת כבישתו וטחינתו. וכן פסקו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. וכן כתבו עוד מאחרוני זמנינו.

ולכן להלכה יש לברך על מיני בשמים המצויים בזמנינו ברכת "בורא מיני בשמים". וכן נהג מרן זצ"ל, שכמה פעמים בירך בזמן ההבדלה ברכת בורא מיני בשמים על מי בושם בבקבוק המצויים בזמנינו.

ואף שבאמת יש בדבר זה מחלוקת גם בדעתו של מרן זצ"ל. מכל מקום על פי האמת נראה, כי יצירת בושם בצורה מלאכותית, דומה בדיוק ליצירת הבושם על ידי הפרחים והאילנות, כי גם יצירת הבשמים הטבעיים נעשית על ידי עירוב כמה דברים שמצד עצמם אין בהם ריח טוב, שהרי כל הצמחים שריחם טוב מפיקים את ריחם מן האדמה ומן המינרלים ושאר היסודות הטבועים בה, שאין בהם ריח טוב. ובכל זאת הדבר פשוט שיש לברך על הריחות הללו את הברכה הראוייה להם. ולכן קשה לחלק בין ריח שנוצר באופן טבעי לריח שנוצר על ידי בני אדם באופן הדומה ממש למה שנעשה באופן טבעי.

ועוד, שהדבר ידוע שהרבה ממיני הבשמים המצויים בזמנינו, עשויים מתערובת בשמים שבכללם גם בשמים טבעיים לחלוטין, כמו מושק וכיוצא בו, וכפי שמצהירים היצרנים. לכן למעשה נראה יותר שיש להורות לברך על בשמים אלו "בורא מיני בשמים", ובפרט אותם היקרים והאיכותיים. (וראה עוד בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז, ובהלכה ברורה חלק יא עמוד פד).

תאריך השאלה:
כ"ו כסלו תשפ"ב / 30 בנובמבר 2021

תוצרת הארץ אינו צריך טבילה. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ד כסלו תשפ"ב / 28 בנובמבר 2021

מפני שחכמים גזרו על כלי שאינו בן יומוף להתייחס אליו כאילו הוא בן יומו. לכן אנו לא יכולים לבשל בשר בכלי חלבי גם אם עברו עשרים וארבע שעות. ולכן אם בכל זאת בישלו, הרי בלוע בתוך הסיר בשר וחלב, אף על פי שהכל נותן טעם לפגם, הדבר אסור מדרבנן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי טרף שהתערב בכלים אחרים

שאלה: בתי הכניסה בטעות כף בשרית לתוך סיר עם חלב רותח. ולא שמה לב לכך, אלא לאחר זמן שכבר שטפו את כל הכלים והכף הוכנסה למקום ששם כל הכפות הבשריות בבית. האם עלי להגעיל את כל הכפות?

תשובה: כבר ביארנו כמה פעמים, שכל כלי שהשתמשו בו עם מאכל חם, הרי דפנות הכלי בלעו מהטעם של המאכל. ולכן, כל הכלים שאנו משתמשים בהם עם מאכלי חלב, הם נקראים כלים "חלביים", והכלים שמשתמשים בהם לבשר, נקראים כלים "בשריים".

כלי שבלוע מטעם בשר, ולמשל, סיר שבישלו בתוכו בשר, ולאחר מכן בישלו בתוכו חלב, הרי החלב שנתבשל בסיר אסור באכילה, משום שהוא קיבל טעם של בשר מהסיר שנתבשל בתוכו.

כלי "בן יומו"
אולם דין זה נכון רק אם החלב התבשל בסיר שהוא "בן יומו", כלומר, בישלו בתוכו בשר בתוך בתוך העשרים וארבע השעות האחרונות. כי רק באופן כזה, טעם הבשר שבלוע בסיר, הוא טעם טוב, וטעם זה נפלט מהסיר לתוך החלב ואסר אותו באכילה "מן התורה". אבל אם עברו כבר עשרים וארבע שעות משעה שהתבשל בשר בסיר, אין אנו אוסרים את החלב בשתיה, משום שהוא לא קיבל מהסיר טעם טוב של בשר, אלא "טעם לפגם", כלומר, טעם רע, של בשר ישן שטעמו כבר נפגם לגמרי בתוך דפנות הסיר, ואין כח בטעם כזה לאסור את המאכל "בדיעבד". כלומר, לכתחילה, בודאי שאסור לבשל חלב בסיר בשרי. כי רבותינו גזרו שאסור להשתמש בכלים של בשר למאכלי חלב אפילו אחרי עשרים וארבע שעות. אבל אם עשו כן בטעות, וכבר עברו עשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, אין החלב נאסר באכילה. (אולם הסיר עצמו אסור בשימוש, מאחר והוא בלוע מטעם בשר ומטעם חלב יחד, ויש להגעילו במים רותחים כמו שביארנו כמה פעמים).

כלי שהתערב בכלים אחרים
ומעתה לגבי הנדון שבשאלה שלפנינו. שהבת לקחה כף בשרית, ותחבה אותה לתוך סיר עם חלב רותח. ומעתה הכף אסורה בשימוש, שהרי היא בלועה מטעם של בשר ומטעם של חלב יחד. ולכן יש להגעיל את הכף על ידי טבילה במים רותחים מבעבעים, ולאחר מכן יהיה מותר להשתמש בה בחזרה.

אבל במקרה שלפנינו, הכף התערבבה עם כל הכפות הבשריות שבבית, ועלינו לדון האם חייבים להגעיל את כל הכפות הבשריות, או שאין צורך לעשות כן.

ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן קב) פסק בזו הלשון: "כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר (כלומר, אין אפשרות לדעת איזה כלי בלע טעם של איסור), בטל ברוב". כלומר, מאחר והכלי התערב בהרבה כלים אחרים, הרי הוא בטל בתוכם, ואין אנו מחייבים להגעיל את כל הכלים, שהרי מן הדין הכף "התבטלה ברוב", וכל הכלים כשרים לשימוש למאכלי בשר.

ומכל מקום רבותינו הפוסקים נחלקו האם יש חיוב להמתין עשרים וארבע שעות לפני השימוש בכפות הללו, שהרי בתוך עשרים וארבע שעות, יש כאן בודאי טעם של חלב, ולאחר עשרים וארבע שעות הטעם יהיה פגום, ומן התורה כבר יהיה מותר להשתמש אפילו בכף הבעייתית ורק מדרבנן יהיה איסור בדבר, ואז יש לסמוך על מה שהכף התבטלה בשאר הכפות.

ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ז עמוד פז) שטוב להמתין ולא להשתמש בכפות הללו עד שיעברו עשרים וארבע שעות, ואז יהיה מותר להשתמש בכל הכפות גם בלי הגעלה.

תאריך השאלה:
כ"ב כסלו תשפ"ב / 26 בנובמבר 2021

הדין שווה, אין חילוק בין המקרים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי טרף שהתערב בכלים אחרים

שאלה: בתי הכניסה בטעות כף בשרית לתוך סיר עם חלב רותח. ולא שמה לב לכך, אלא לאחר זמן שכבר שטפו את כל הכלים והכף הוכנסה למקום ששם כל הכפות הבשריות בבית. האם עלי להגעיל את כל הכפות?

תשובה: כבר ביארנו כמה פעמים, שכל כלי שהשתמשו בו עם מאכל חם, הרי דפנות הכלי בלעו מהטעם של המאכל. ולכן, כל הכלים שאנו משתמשים בהם עם מאכלי חלב, הם נקראים כלים "חלביים", והכלים שמשתמשים בהם לבשר, נקראים כלים "בשריים".

כלי שבלוע מטעם בשר, ולמשל, סיר שבישלו בתוכו בשר, ולאחר מכן בישלו בתוכו חלב, הרי החלב שנתבשל בסיר אסור באכילה, משום שהוא קיבל טעם של בשר מהסיר שנתבשל בתוכו.

כלי "בן יומו"
אולם דין זה נכון רק אם החלב התבשל בסיר שהוא "בן יומו", כלומר, בישלו בתוכו בשר בתוך בתוך העשרים וארבע השעות האחרונות. כי רק באופן כזה, טעם הבשר שבלוע בסיר, הוא טעם טוב, וטעם זה נפלט מהסיר לתוך החלב ואסר אותו באכילה "מן התורה". אבל אם עברו כבר עשרים וארבע שעות משעה שהתבשל בשר בסיר, אין אנו אוסרים את החלב בשתיה, משום שהוא לא קיבל מהסיר טעם טוב של בשר, אלא "טעם לפגם", כלומר, טעם רע, של בשר ישן שטעמו כבר נפגם לגמרי בתוך דפנות הסיר, ואין כח בטעם כזה לאסור את המאכל "בדיעבד". כלומר, לכתחילה, בודאי שאסור לבשל חלב בסיר בשרי. כי רבותינו גזרו שאסור להשתמש בכלים של בשר למאכלי חלב אפילו אחרי עשרים וארבע שעות. אבל אם עשו כן בטעות, וכבר עברו עשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, אין החלב נאסר באכילה. (אולם הסיר עצמו אסור בשימוש, מאחר והוא בלוע מטעם בשר ומטעם חלב יחד, ויש להגעילו במים רותחים כמו שביארנו כמה פעמים).

כלי שהתערב בכלים אחרים
ומעתה לגבי הנדון שבשאלה שלפנינו. שהבת לקחה כף בשרית, ותחבה אותה לתוך סיר עם חלב רותח. ומעתה הכף אסורה בשימוש, שהרי היא בלועה מטעם של בשר ומטעם של חלב יחד. ולכן יש להגעיל את הכף על ידי טבילה במים רותחים מבעבעים, ולאחר מכן יהיה מותר להשתמש בה בחזרה.

אבל במקרה שלפנינו, הכף התערבבה עם כל הכפות הבשריות שבבית, ועלינו לדון האם חייבים להגעיל את כל הכפות הבשריות, או שאין צורך לעשות כן.

ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן קב) פסק בזו הלשון: "כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר (כלומר, אין אפשרות לדעת איזה כלי בלע טעם של איסור), בטל ברוב". כלומר, מאחר והכלי התערב בהרבה כלים אחרים, הרי הוא בטל בתוכם, ואין אנו מחייבים להגעיל את כל הכלים, שהרי מן הדין הכף "התבטלה ברוב", וכל הכלים כשרים לשימוש למאכלי בשר.

ומכל מקום רבותינו הפוסקים נחלקו האם יש חיוב להמתין עשרים וארבע שעות לפני השימוש בכפות הללו, שהרי בתוך עשרים וארבע שעות, יש כאן בודאי טעם של חלב, ולאחר עשרים וארבע שעות הטעם יהיה פגום, ומן התורה כבר יהיה מותר להשתמש אפילו בכף הבעייתית ורק מדרבנן יהיה איסור בדבר, ואז יש לסמוך על מה שהכף התבטלה בשאר הכפות.

ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ז עמוד פז) שטוב להמתין ולא להשתמש בכפות הללו עד שיעברו עשרים וארבע שעות, ואז יהיה מותר להשתמש בכל הכפות גם בלי הגעלה.

תאריך השאלה:
כ"ב כסלו תשפ"ב / 26 בנובמבר 2021

כן. ברכתו בורא פרי הגפן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד מקדשים על היין

כשמקדש על היין, צריך לקחת כוס שמחזיקה בתוכה יין כשיעור רביעית הלוג (והיינו שמונים ושישה גרם (מ"ל) כמנין כו"ס). וצריך שהכוס תהיה שטופה מבפנים ומבחוץ, וממלא בתוך הכוס יין כשר לברכה, כלומר "יין שאינו פגום", שהוא יין שלא שתו ממנו קודם לכן (ישר מהבקבוק), אבל אם שתו מיין זה מאותו כלי שהוא נמצא בו, כגון ששתו ישר מן הבקבוק שהיין נמצא בו, יין זה נפגם ואינו ראוי לקידוש.

ואחר כך אוחז את הכוס ביד ימין, ומגביה את הכוס מהשולחן טפח או יותר (ושיעור טפח הוא כשמונה סנטימטר) ולא יסייע עם יד שמאל ליד ימין. ובליל שבת, אומר את נוסח הקידוש כשהוא עומד, ואז ישב וישתה מן היין כשיעור רוב רביעית, דהיינו ארבעים וארבעה גרם יין לפחות. וכל השומעים טועמים מן היין לחיבוב מצוה.

וטעם הדבר שאנו עומדים בשעת הקידוש בליל שבת הוא מפני כבוד השם יתברך שאנו כיוצאים לקראתו. וגם משום שאמירת "ויכולו השמים והארץ" וכו' הרי היא כעדות על מעשה בראשית, ובזמן שהעד מעיד עליו לעמוד.

אולם לדעת הרמ"א, ולמנהג האשכנזים, יש לשבת בזמן הקידוש, ורק כשמתחילים עושים קימה מועטת לכבוד השם יתברך. ואף על פי שבודאי מן הראוי לעמוד בכל זמן הקידוש, וכמנהג הספרדים, מכל מקום כתב "הכל בו" (אחד מן הראשונים אשר לא נודע לנו מי הוא), שיש לשבת בזמן הקידוש, משום שיש כלל בידינו, ש"אין קידוש אלא במקום סעודה", כלומר, אי אפשר לעשות קידוש אם לא באה אחריו סעודה. ולכן ראוי יותר לשבת סמוך לשולחן שעומד לסעוד עליו. (ודין "אין קידוש אלא במקום סעודה" יבואר בעזרת ה' בהלכה הבאה). אולם מרן הבית יוסף דחה את דברי הכל בו בזה, ופסק שיש לעמוד בזמן הקידוש, וכך גם דעת רבינו האר"י שיש לעמוד בזמן הקידוש, וכן מנהג הספרדים.

אין לקדש על יין שאין ברכתו "בורא פרי הגפן". וכבר הזכרנו בהלכות פסח, כי חלק מהיינות הנמכרים בזמנינו אין ברכתם בורא פרי הגפן לדעת מרן השולחן ערוך, משום שהם מעורבים הרבה עם מים וחומרי טעם וריח. והזכרנו גם שאין לסמוך בענין זה על הכשרים שונים, אף על פי שהם מציינים בפירוש שברכת היין בורא פרי הגפן אף לשיטת הבית יוסף. ולכן יש להקפיד לקחת דוקא יין המיוצר ביקב שידוע שמקפיד לייצר יינותיו ממיץ ענבים אמיתי (ברובו, ורק מיעוטו ממים וכדומה) כגון יקבי רמת הגולן, יקבי כרמל, מיץ ענבים "קדם" "גאולה", או כל יקב אחר שבעליו ירא אלוקים באמת וידוע על יינותיו שרובם מיץ ענבים אמיתי.

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תשפ"ב / 25 בנובמבר 2021

את יוצאת ידי חובה בהדלקה של אביך. תבורכי מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

חיוב נשים בהדלקת נר חנוכה

נשים, פטורות מכל מצות התורה ש"הזמן גרמן". כלומר, מצוות התלויות בזמן מסויים, ואינן נוהגות תמיד, כגון מצות לולב בסוכות, ומצות שופר בראש השנה, נשים פטורות מהן.

ומכל מקום נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, הואיל ואף הן היו באותו נס של הצלת ישראל בחג החנוכה. ולכן אף אשה נשואה, אם בעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה בביתו, כגון שצריך לצאת למקום רחוק, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות במקומו, ויוצא ידי חובה אפילו אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה.

וכן אשה שהיא דרה לבדה, חייבת להדליק נרות חנוכה, כדין האיש ממש.

מי שעתיד לחזור לביתו בשעה מאוחרת
כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם אדם יודע כי הוא עתיד לחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.

ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.

אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.

אדם שלא היה נוכח בשעת ההדלקה בלילה ראשון של חנוכה
והנה מוטל עלינו לבאר דבר נוסף, והוא, שכאשר הבעל יודע שיגיע מאוחר לביתו, ולכן הוא מורה לאשתו שתברך ותדליק במקומו, הרי שהוא יוצא ידי חובת ההדלקה והברכות בהדלקה של אשתו. אולם אם אירע שכבר בלילה הראשון של חנוכה הדליקה האשה את הנרות עבור הבעל, נמצא שהיא מברכת גם ברכת "שהחיינו" על ההדלקה בלילה הראשון. והבעל, עדיין לא בירך שהחיינו. ועל כן ביום השני כאשר יבא הוא לביתו, יהיה עליו להדליק נרות ולהוסיף לברך ברכת שהחיינו על הדלקה, שהרי זו ההדלקה הראשונה עבורו.

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תשפ"ב / 25 בנובמבר 2021

נכון שאם אין נרות אז ידליקו עם פנס וכדומה. ויוכלו לברך על אור החשמל בתנאי שמדובר בנורה עם חוט להט, או נורת פלורוסנט, אבל בנורת לד אין לברך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נרות של חשמל

מהמשנה במסכת שבת למדנו שאין מדליקין נרות שבת אלא בפתילה ובשמן הדולקים יפה, (כלומר שהאש דולקת יפה ואינה מסכסכת ומהבהבת בנר) ולפיכך מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית הדולק יפה. ואם אין לו שמן זית מדליק בשאר שמנים הדולקים יפה, ואם אין לו שמן יכול להדליק בנרות שעווה.

דנו הפוסקים אם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות של שבת בנורות של חשמל. כי יש סוברים שמכיוון שנורות החשמל יש בהם אש ממש, ודאי שניתן לצאת בהם ידי חובת הדלקת נרות. אולם לדעת כמה פוסקים אין לסמוך על זה לעניין  הדלקת נרות שבת. ובפרט בנורות החשמל הקבועות בבית אף בימות החול, שאז אין הדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. ובפרט בארץ ישראל שעבודת ייצור החשמל נעשית בעוונות הרבים בשבת על ידי יהודים, שאז יש פוסקים שסוברים שבכלל אסור ליהנות מן  החשמל בשבת, ובודאי שאי אפשר לברך על הדלקת נר כזה.

ולעניין הלכה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבמקום שאפשר להשיג נרות שמן או שעווה, בודאי שעדיף לצאת בהם ידי חובת הדלקת הנרות של שבת ויום טוב, כיוון שהדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. ונכון לכבות את מנורות החשמל בבית לפני הדלקת הנר, ולכוין בברכת הדלקת הנרות גם על מנורות החשמל שידליק אחר הדלקת הנרות (ובפרט בזמנינו שעיקר התאורה בבית היא ממנורות החשמל ולא מן הנרות, ראוי לנהוג כאמור.)

אולם במקום שאין שום אפשרות להשיג נרות שמן או שעווה, אפשר לברך ולהדליק מנורות של חשמל, ויוצאים בהם ידי חובת ההדלקה.

אולם יש להעיר שכל זה דווקא לגבי הדלקת נרות של שבת, שאפשר לצאת ידי חובה אף בנרות של חשמל, אם אין לו נר אחר, אבל לעניין נר הבדלה אין לברך ברכת "בורא מאורי האש" אלא על נר של אש גלויה ממש, (וטעם הדבר יבואר אם ירצה ה' בהזדמנות אחרת.)

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תשפ"ב / 25 בנובמבר 2021

על בושם סינטטי יש מחלוקת הפוסקים אם לברך. אבל בשמים יקרים ואיכותיים, יש בהם חומרים טבעיים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הבדלה בלי בשמים ונר – מה עשה מרן זצ"ל

שאלה: במוצאי שבת, כשהיינו בנופש בחודשי הקיץ, לא היה בהישג ידינו לא נר להבדלה ולא בשמים. האם יכולים לעשות הבדלה עם יין, אך בלי נר ובשמים?

תשובה: דין זה מפורש בגמרא במסכת ברכות (דף נג.), אמר רב יהודה: אמר רב: "אין מחזרים על האור במוצאי שבת כדרך שמחזרים על המצות". כלומר, מי שאין לו נר להבדלה, אינו צריך ללכת ולחפש ולהשיג נר, אלא רשאי להבדיל מיד בלי לברך על הנר.

לאור דברי הגמרא, ברור לנו מה הדין לגבי נר, שמי שאין לו נר להבדלה, רשאי להבדיל גם בלי נר. אך נותר לנו לברר את הדין לגבי מי שאין לו בשמים, האם רשאי להבדיל בלי בשמים?

ורבינו הרשב"א בחדושיו כתב בשם הראב"ד, שאין מחזרים אחר האור במוצאי שבת, "וכל שכן שאין מחזרים על הבשמים, שאינם אלא הנאת עצמו". כלומר, סובר הראב"ד, שממה שאמרו רבותינו שאין חובה לחזר אחרי ה"אור" במוצאי שבת, נוכל ללמוד שאין חובה לחזר אחר הבשמים, שהרי ברכת בורא מאורי האש במוצאי שבת, כולה שבח לה' יתברך על מציאות האש. ואילו ברכת הבשמים, היא ברכה על ההנאה שיש לאדם מהבשמים. ואם ברכת השבח לה' אינה חובה במוצאי שבת, בודאי שגם ברכת הבשמים אינה חובה במוצאי שבת למי שאין לו בשמים.

אולם לעומת זאת, רבינו המאירי כתב, שנראה לו שדוקא על ה"אור", לא חייבו חכמים לחזר ולחפש אש כדי שיוכל לברך עליה, אבל הבשמים, חובה לחזר אחריהם ולברך, שהרי ברכת הבשמים במוצאי שבת היא לכבוד השבת, שכן ידוע, שהטעם שמברכים על הבשמים במוצאי שבת, הוא משום שלאחר השבת מסתלקת הנשמה היתירה שיש לכל יהודי בשבת, וכדי להרגיע את הנפש, מריחים מהבשמים. לפיכך כתב המאירי, שאין לוותר על ברכת בשמים במוצאי שבת. ואפילו מי שאין לו בשמים, חייב ללכת ולחפש ולהשיג בשמים למוצאי שבת.

נמצא שיש בדבר מחלוקת בין הראב"ד והמאירי. ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן רצז), שאין חובה לחזר במוצאי שבת, לא אחר האור ולא אחר הבשמים, וכדעת הראב"ד.

ולכן להלכה, מי שאין לו בשמים או נר במוצאי שבת, יבדיל בלי בשמים או נר. ואינו חייב ללכת ולחפש בשמים ונר. אך נכון לכתחילה שכל אדם ידאג שיהיו לו נר ובשמים למוצאי שבת. ופעם כשהיינו בצל קורתו של מרן זצ"ל, ולא היו לו בשמים למוצאי שבת, ביקש שיביאו לו לימון, ובירך עליו בהבדלה, "הנותן ריח טוב בפירות". ופעם בירך על בקבוק בושם. ולא ויתר בקלות על ברכת הבשמים במוצאי שבת. ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
כ' כסלו תשפ"ב / 24 בנובמבר 2021

אין עדיין שמן זית עם קדושת שביעית, ולכן אין עדיין שום חשש בשמן זית. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות הדלקת נרות חנוכה

זמן ההדלקה
זמן הדלקת נרות חנוכה, הוא בזמן "צאת הכוכבים", כלומר, כשתים עשרה דקות אחר שקיעת החמה (זמן השקיעה מופיע בלוחות השנה). ויש מהאשכנזים שנוהגים להדליק מיד עם שקיעת החמה. ואם התאחר ולא הדליק, ידליק מיד, ואף אם התאחר מאד, רשאי להדליק עד עלות השחר.

חיוב ההדלקה
כבר הזכרנו, שהספרדים נוהגים שבעל הבית מדליק נרות, ובזה יוצאים כל בני הבית ידי חובה. ואילו האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות. עוד הזכרנו, כי נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אשה שאין לה בעל, או שבעלה אינו נמצא בבית, הרי שעליה להדליק נרות חנוכה בעצמה. וכן אם בעל הבית יודע שהוא יגיע בשעה מאוחרת, הרי שהוא יכול למנות את אשתו שהיא תהיה שליחה גם שלו כדי להדליק נרות, והיא תדליק נרות בברכה, וגם בעלה יוצא בזה ידי חובה.

הדלקה על ידי ילד
מאחר וחובת הדלקת נרות חנוכה, חלה אך ורק על אנשים ונשים שהם מעל גיל מצוות, לכן, אם ילד ידליק את נרות החנוכה, שאר הבוגרים שבבית לא יוכלו לצאת ידי חובה בהדלקה שלו. ולכן אין לאפשר לילד להדליק נרות חנוכה. אלא האב או ראש המשפחה ידליק את הנר הראשון, ואת שאר הנרות מעיקר הדין מותר לתת לילד קטן להדליק. (ונכון שהאב והבן ידליקו יחדיו). ואת נר ה"השמש" אפשר לתת לכל אדם להדליק.

ואמנם בעצם הדין שקטן אינו יכול להדליק נרות חנוכה. יש אומרים שקטן בן שתים עשרה יכול להדליק נרות חנוכה (זבחי צדק ח"ג סימן מא). אלא שעדיין יש ספק בדבר. ומכל מקום אם אירע שקטן בירך והדליק נרות חנוכה, אין צורך לכבות ולחזור ולהדליק נרות חנוכה אחרים. (חזון עובדיה עמוד מט).

תנאי על נרות חנוכה
השמן והפתילות והנרות הנותרים מהדלקת נרות חנוכה, חלה עליהם קדושה של מצות נרות חנוכה, ולכן יש לשורפם אחרי ימי החנוכה. וכדי להמנע ממצב זה, נכון להתנות לפני חנוכה, שאין בכוונתו להקצות את השמן והפתילות לשם מצוה. ואז לא תחול קדושה על שאריות השמן והפתילות, ויוכל לעשות בהן מה שירצה.

תאריך השאלה:
כ' כסלו תשפ"ב / 24 בנובמבר 2021

עליך להדליק בבית כשתחזור הביתה. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דיני אכסנאי ואורח והחיילים בצבא

שאלה: מי שיוצא מביתו להתארח או לשרת בצבא בימי החנוכה, כיצד עליו לנהוג?

תשובה: היוצא לדרך בימי חג החנוכה ומתארח בבית חברו, יש לדון אם עליו להדליק במקום שנמצא שם או לא. ויש בזה חילוק, אם יש מי שמדליק נרות בביתו, אם לא.

מי שמדליקים נרות בביתו
הנוסע מביתו, אבל אשתו או אחרים מבני ביתו נמצאים בביתו ומדליקים נרות חנוכה, יצא ידי חובתו בהדלקה שמדליקים בביתו, ואינו צריך להדליק במקום שנמצא בו. כי מצות נר, "איש וביתו", כלומר, שמצות הדלקת נרות חנוכה פוטרת את כל בני הבית בהדלקה אחת שמדליקים בבית. ולכן אנו נוהגים שרק אבי המשפחה, מדליק נרות בביתו, כי בהדלקה שלו יוצאים כל בני הבית ידי חובתם.

אולם למנהג האשכנזים, כל אחד ואחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, ולכן יש אומרים, שאם בעל הבית אינו נמצא בביתו, והוא לן במקום אחר, עליו להדליק במקום שנמצא שם, ויש חולקים.

ולהלכה כתב הגאון הראשון לציון מורינו ורבינו רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף (עמוד תפו), שכל מי שמדליקים עליו בביתו יוצא ידי חובת ההדלקה בהדלקה שמדליקים בביתו. ואינו רשאי לכוין שלא לצאת ידי חובה בהדלקה שבביתו, ולהדליק בעצמו, מאחר וכבר יצא ידי חובה בהדלקה שבביתו, ואינו רשאי להוציא עצמו מן החיוב ולברך בפני עצמו.

מי שאין מדליקים בביתו
מי שנוסע מביתו, ויודע שאין בביתו מי שידליק נרות חנוכה, וכגון שבניו ואשתו נמצאים עמו במקום שנמצא. והוא מתארח בבית של יהודי, ומשלם לו עבור על הוצאותיו, כגון עבור אכילה וכדומה. הדין הוא, שעליו להשתתף עם בעל הבית בהוצאות נרות החנוכה, כלומר, שישלם לבעל הבית סכום כסף כלשהו, כדי שיקנה לו חלק בשמן ובפתילות או בנרות של חנוכה. או שיתן לו בעל הבית במתנה חלק בשמן ובפתילות של נרות חנוכה (ויוסיף בעל הבית מעט שמן עבור האורח), ואז יוצא האורח ידי חובתו בהדלקת בעל הבית.

וכתב הגאון הראשון לציון שליט"א (עמוד תעה), שהוא הדין כאשר האדם מסתפק אם מדליקים עליו בביתו, שגם כן עליו להדליק בברכה. והוכיח כן מלשון המהרש"ל ועוד. ולכן אף כאשר יש ספק אם מדליקים עליו בביתו, עליו להדליק במקומו "בברכה".

חיילים בצבא
חיילים ספרדים המשרתים בצבא, יכולים לסמוך על הדלקת נר חנוכה של אביהם בביתם, ואינם צריכים להדליק נרות כלל. וחיילים אשכנזים, אם יש להם חדרים בפני עצמם בצבא, עליהם להדליק נר חנוכה בברכה בחדרם. וכדין אורח שביארנו.

אולם יש להוסיף, שכתב מרן השלחן ערוך (סימן תרעז), אודות מי שנמצא בכפר של גויים, שאין שם נר חנוכה כלל, שאף על פי שמדליקים עליו בביתו, עליו להדליק נר חנוכה בברכה. זכר לנס חנוכה. ולכן, גם חיילים ספרדים, שנמצאים בחזית, ואינם רואים כלל נר חנוכה, עליהם להדליק נר חנוכה בברכה בחדרם.

ואם אין להם חדר בצבא, כגון שהם חונים על פני השדה, או שהם שוכנים בשוחות בלי קירוי וכדומה, ישתדלו להדליק נר חנוכה בתוך עששית (בית מגן מן הרוח העשוי זכוכית), ולא יברכו על ההדלקה. (חזון עובדיה, חנוכה, עמוד קנב והלאה).

תאריך השאלה:
כ' כסלו תשפ"ב / 24 בנובמבר 2021

מספיק פעם אחת לפני חנוכה בכל שנה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות הדלקת נרות חנוכה

זמן ההדלקה
זמן הדלקת נרות חנוכה, הוא בזמן "צאת הכוכבים", כלומר, כשתים עשרה דקות אחר שקיעת החמה (זמן השקיעה מופיע בלוחות השנה). ויש מהאשכנזים שנוהגים להדליק מיד עם שקיעת החמה. ואם התאחר ולא הדליק, ידליק מיד, ואף אם התאחר מאד, רשאי להדליק עד עלות השחר.

חיוב ההדלקה
כבר הזכרנו, שהספרדים נוהגים שבעל הבית מדליק נרות, ובזה יוצאים כל בני הבית ידי חובה. ואילו האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות. עוד הזכרנו, כי נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אשה שאין לה בעל, או שבעלה אינו נמצא בבית, הרי שעליה להדליק נרות חנוכה בעצמה. וכן אם בעל הבית יודע שהוא יגיע בשעה מאוחרת, הרי שהוא יכול למנות את אשתו שהיא תהיה שליחה גם שלו כדי להדליק נרות, והיא תדליק נרות בברכה, וגם בעלה יוצא בזה ידי חובה.

הדלקה על ידי ילד
מאחר וחובת הדלקת נרות חנוכה, חלה אך ורק על אנשים ונשים שהם מעל גיל מצוות, לכן, אם ילד ידליק את נרות החנוכה, שאר הבוגרים שבבית לא יוכלו לצאת ידי חובה בהדלקה שלו. ולכן אין לאפשר לילד להדליק נרות חנוכה. אלא האב או ראש המשפחה ידליק את הנר הראשון, ואת שאר הנרות מעיקר הדין מותר לתת לילד קטן להדליק. (ונכון שהאב והבן ידליקו יחדיו). ואת נר ה"השמש" אפשר לתת לכל אדם להדליק.

ואמנם בעצם הדין שקטן אינו יכול להדליק נרות חנוכה. יש אומרים שקטן בן שתים עשרה יכול להדליק נרות חנוכה (זבחי צדק ח"ג סימן מא). אלא שעדיין יש ספק בדבר. ומכל מקום אם אירע שקטן בירך והדליק נרות חנוכה, אין צורך לכבות ולחזור ולהדליק נרות חנוכה אחרים. (חזון עובדיה עמוד מט).

תנאי על נרות חנוכה
השמן והפתילות והנרות הנותרים מהדלקת נרות חנוכה, חלה עליהם קדושה של מצות נרות חנוכה, ולכן יש לשורפם אחרי ימי החנוכה. וכדי להמנע ממצב זה, נכון להתנות לפני חנוכה, שאין בכוונתו להקצות את השמן והפתילות לשם מצוה. ואז לא תחול קדושה על שאריות השמן והפתילות, ויוכל לעשות בהן מה שירצה.

תאריך השאלה:
י"ח כסלו תשפ"ב / 22 בנובמבר 2021

לכאורה כיון שהוא שוכר דירה בפני עצמו, הוא לא סמוך על שלחן אביו, וצריך להדליק בפני עצמו יחד עם שותפיו. אבל יש לדון אם האב משלם השכירות ושאר הוצאות, אם חשיב סמוך על שלחן אביו, גם כשיש לו דירה בפני עצמה, ויש בזה גם כן משום מראית העין. וצריך עיון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות הדלקת נרות חנוכה

זמן ההדלקה
זמן הדלקת נרות חנוכה, הוא בזמן "צאת הכוכבים", כלומר, כשתים עשרה דקות אחר שקיעת החמה (זמן השקיעה מופיע בלוחות השנה). ויש מהאשכנזים שנוהגים להדליק מיד עם שקיעת החמה. ואם התאחר ולא הדליק, ידליק מיד, ואף אם התאחר מאד, רשאי להדליק עד עלות השחר.

חיוב ההדלקה
כבר הזכרנו, שהספרדים נוהגים שבעל הבית מדליק נרות, ובזה יוצאים כל בני הבית ידי חובה. ואילו האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות. עוד הזכרנו, כי נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אשה שאין לה בעל, או שבעלה אינו נמצא בבית, הרי שעליה להדליק נרות חנוכה בעצמה. וכן אם בעל הבית יודע שהוא יגיע בשעה מאוחרת, הרי שהוא יכול למנות את אשתו שהיא תהיה שליחה גם שלו כדי להדליק נרות, והיא תדליק נרות בברכה, וגם בעלה יוצא בזה ידי חובה.

הדלקה על ידי ילד
מאחר וחובת הדלקת נרות חנוכה, חלה אך ורק על אנשים ונשים שהם מעל גיל מצוות, לכן, אם ילד ידליק את נרות החנוכה, שאר הבוגרים שבבית לא יוכלו לצאת ידי חובה בהדלקה שלו. ולכן אין לאפשר לילד להדליק נרות חנוכה. אלא האב או ראש המשפחה ידליק את הנר הראשון, ואת שאר הנרות מעיקר הדין מותר לתת לילד קטן להדליק. (ונכון שהאב והבן ידליקו יחדיו). ואת נר ה"השמש" אפשר לתת לכל אדם להדליק.

ואמנם בעצם הדין שקטן אינו יכול להדליק נרות חנוכה. יש אומרים שקטן בן שתים עשרה יכול להדליק נרות חנוכה (זבחי צדק ח"ג סימן מא). אלא שעדיין יש ספק בדבר. ומכל מקום אם אירע שקטן בירך והדליק נרות חנוכה, אין צורך לכבות ולחזור ולהדליק נרות חנוכה אחרים. (חזון עובדיה עמוד מט).

תנאי על נרות חנוכה
השמן והפתילות והנרות הנותרים מהדלקת נרות חנוכה, חלה עליהם קדושה של מצות נרות חנוכה, ולכן יש לשורפם אחרי ימי החנוכה. וכדי להמנע ממצב זה, נכון להתנות לפני חנוכה, שאין בכוונתו להקצות את השמן והפתילות לשם מצוה. ואז לא תחול קדושה על שאריות השמן והפתילות, ויוכל לעשות בהן מה שירצה.

תאריך השאלה:
ט"ו כסלו תשפ"ב / 19 בנובמבר 2021

כן, מברכים בשם ומלכות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הסתכלות בקשת

המסתכל בקשת
אמרו רבותינו (חגיגה טז.), כל המסתכל בקשת, עיניו כהות. שנאמר (בספר יחזקאל פרק א): "ּכְמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב, הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'". כלומר, יש במראה הקשת מראה שהוא כעין כבוד ה'. ולכן אין להסתכל בקשת יותר מדאי, שאין זה דרך כבוד כלפי ה' יתברך.

והדברים לכאורה קשים, כי מה שייך לומר שיש בקשת מראה שהוא דומה לכבוד ה'. ורבינו המאירי הסביר, שכמו שמראה הקשת אינו ברור, שממקום אחד נראה ירוק, וממקום אחר נראה אדום, כמו כן כשנגלה מראה דמות כבוד ה' ליחזקאל הנביא, היה באופן שלא ראה דבר ברור לומר מה הוא. (ועל כן, מאחר ויש דמיון בין מראה הקשת למראה כבוד ה', ראוי לו לאדם ירא שמים שלא יביט יותר מדאי במראה זה).

ואיך שיהיה, להלכה אין להרבות בהסתכלות בקשת. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רכט), שאסור להסתכל הרבה בקשת. וכתב המגן אברהם בשם השל"ה הקדוש, שהמסתכל בקשת הרבה, עיניו כהות. כלומר, המסתכל בקשת נענש שעיניו כהות, שראייתו מתקלקלת.

והרה"ג רבי יוסף דוב סולובייצ'יק (מבוסטון) הסביר, שמה שאמרו שכל המסתכל בקשת עיניו כהות, אין הכוונה בזה שעונשו הוא כך, שעיניו תכהנה, אלא כוונת רבותינו לומר, שמי שאינו מבחין בכבוד ה' במראה הקשת, "עיניו כהות", כלומר, כבר עתה הוא כמו עיור, שאינו יודע מה הוא רואה. ולכן אמרו "עיניו כהות" בלשון הווה, ולא אמרו "עיניו תכהנה", בלשון עתיד. אולם מדברי השל"ה הקדוש שהביא המגן אברהם, מבואר שאין הדברים יוצאים מידי פשוטן, והמסתכל בקשת מסכן את ראייתו.

ברכת הקשת
הרואה את הקשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". וביאור הברכה, שהשם יתברך זוכר את בריתו אתנו, ונאמן הוא שיקיים בריתו שכרת עם נח, שאף על פי שרבו מאד הרשעים בעולם, והיה מן הראוי חס ושלום להביא מבול לעולם, עם כל זה הקדוש ברוך הוא נאמן שלא יביא מבול לעולם כמו שנאמר "ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי". ומסיימים את הברכה "וקיים במאמרו" כדי לומר, שאף על פי שעניין הקשת נברא כבר מששת ימי בראשית, והוא מחוקי טבע העולם, מכל מקום השם יתברך קיים במאמרו, שכיוון שאמר שלא יוריד מבול לעולם בוודאי יקיים מאמרו, אף בלא עניין הקשת.

אם מברכים רק על קשת שלימה
כתב הגאון המשנה ברורה בביאור הלכה, הרואה את הקשת, לא נתבאר אם צריך שיראהו בתמונת קשת ממש, שהוא כחצי גורן עגולה (כלומר, לא נתבאר בפוסקים אם יש לברך על הקשת דוקא כאשר רואה אותה כתמונת קשת, שהיא כעין חצי מעגל), או אפילו ראה מקצת מן הקשת די. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הביא בספרו חזון עובדיה, שבספר הברית כתב, שיתכן וכאשר מופיעה בשמים רק מקצת מן הקשת, אין זה סימן הקשת שמברכים עליו בכלל, שדוקא כאשר הקשת היא במלא צורתה אז יש לברך עליה, אבל לא בכל מקרה שיש מופע של צבעי הקשת היא הקשת שעליה נתקנה הברכה. ועל כן לענין הברכה, "ספק ברכות להקל", ואין לברך על קשת זו. אולם הגאון רבי שלום מזרחי ז"ל (שהיה חבר בית דינו של מרן הרב זצ"ל) כתב, שמסתבר שאין חילוק בזה ובכל מקרה מברך על הקשת. אלא שבאמת יש לנו יותר לחוש בזה לספק ברכות ולא לברך על קשת זו. אולם הנוהג לברך גם על מקצת מן הקשת יש לו על מה שיסמוך.

ולסיכום: אין להסתכל הרבה בקשת. יש לברך על ראיית הקשת "זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו". יש אומרים שאין לברך אלא כשרואה את הקשת שלימה, כעין חצי מעגל.

תאריך השאלה:
ט"ו כסלו תשפ"ב / 19 בנובמבר 2021

אין לזה שייכות להתרה הכללית. אלא שהנשבע שלא לקיים מצוה אין שבועתו חלה, כי נשבע על מה שכתוב בתורה. ומאחר ויש בזה הרבה פרטים, צריך שיגיש שאלתו לחכם בקי בנדרים ויורה לו אם השבועה חלה או לא. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


התרת נדרים

נוהגים לעשות "התרת נדרים" בבית הכנסת, בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים אחרי הסליחות, כדי להינצל מעונש נדרים שנדר במשך כל ימות השנה, ונוהגים לעשות ההתרה אחר אמירת הסליחות קודם תפילת שחרית, וכן נוהגים בליל יום הכיפורים לפני תפילת ערבית, לומר נוסח "כל נדרי", שעניינו גם כן נוסח להתרת נדרים.

אולם יש לדעת, שהדבר ברור שאי אפשר לסמוך על התרות נדרים הללו, לגבי הנדרים שנודר האדם במשך השנה, משום שיש הרבה פרטי דינים חמורים בהלכות נדרים שאינם מתקיימים בהתרות אלו, ולמשל, כאשר אדם רוצה להתיר את נדרו, עליו לפרט את נדרו בפני חכם, ושימצא החכם פתח להתיר את הנדר בחרטה. והרי תנאי זה אינו מתקיים בהתרת נדרים שעושים בבית הכנסת, שהיא התרה כללית בלבד. וכתב הריב"ש (רבנו יצחק בר ששת ז"ל שחי לפני כשש מאות שנה, והיה תלמידו של הר"ן ועוד), שביטול הנדרים שיש בנוסח "כל נדרי" אין הכוונה להתרת הנדר כלל, אלא דרך בקשה מה' יתברך. וכן כתב בנימוקי יוסף, שאומרים כן דרך תפילה לה' שלא יכשלו ושלא יענשו על הנדרים והשבועות של שנה שעברה, ושיהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו.

ובאמת שדעת כמה גאונים וראשונים שאין לומר כלל נוסח "כל נדרי", משום שאין הנדרים מותרים בהתרה זו, ואדרבא, מתוך כך שעושין התרת נדרים, יבואו עמי הארץ לידי זלזול בענייני שבועות ונדרים בחושבם שעל ידי אמירת "כל נדרי" מותרין כל נדריהם.

ומכל מקום פשט המנהג לומר נוסח "כל נדרי" וכן נוהגים אנו לומר נוסח "התרת נדרים" או "התרת קללות" בערב ראש השנה ובערב יום כפור, ויש בזה טעמים גם על פי דברי רבותינו המקובלים. ופסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שניתן להשתתף בהתרת נדרים זו, אף אם נמצא בביתו, ושומע שעושים התרה דרך הרדיו בשידור חי, או בשידור לוויין וכדומה, שאין צריך שמיעת קול המתירין ממש, ודי בשמיעתם דרך רדיו, וצריך שתהיה דעת המתירין גם על אותם שנמצאים בביתם ושומעין ההתרה דרך הרדיו. וכן היה נוהג מרן זצ"ל במשך שנים, שהיה השיעור שלו משודר על ידי לויין, והיה מרן זצ"ל מושיב עשרה דיינים ועורך התרת נדרים, והיו אומרים בפירוש, שמתירים את הנדרים גם עבור אותם הרואים ושומעים דרך הלויין או הרדיו.

תאריך השאלה:
י"ד כסלו תשפ"ב / 18 בנובמבר 2021

אין זה נכון. בתוך הסעודה אין לברך על משקאות, חוץ מיין, גם אם לא בירך על יין לפני הסעודה.

ומי ששמע קידוש ולא טעם, ואחר כך בתוך הסעודה הובא לפניו יין, עליו לברך עליו בורא פרי הגפן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טעימה מן היין שלאחר הקידוש – מעשה מהרב מבריסק ומרן זצ"ל

שאלה: האם יש חיוב לטעום מן היין לאחר הקידוש?

תשובה: הנה המנהג הוא, שלאחר שהמקדש מברך על היין, הוא מעביר את כוס הקידוש לפני כל המסובים, וכל אחד טועם מעט מן היין. ויש נוהגים משום נקיות, לשפוך מכוס הקידוש מעט יין לכוסות של המסובים, וכל אחד טועם מעט יין.

דברי הרב מבריסק
ולגבי השאלה, האם יש חיוב בדבר או לא. הנה הגאון רבי יצחק זאב סולוביצ'יק זצ"ל (הרב מבריסק, שהיה מגאוני ירושלים לפני עשרות שנים), היה אומר, שהשומע קידוש מפי חבירו, אינו יוצא ידי חובת הקידוש, אלא אם הוא טועם מעט מכוס הקידוש, אבל אם אינו טועם כלל מכוס הקידוש, אינו יוצא ידי חובתו.

ויש טעם לדעתו של הגאון שאמר כן, שהרי עיקר מצות הקידוש בשבת בבוקר, היא שתיית היין, ואם כן איך ניתן להוציא ידי חובת ה"שתיה" את הציבור כולו? והרי זו מצוה מעשית ממש, כמו אכילת מצה בליל פסח, שלא שייך לומר שאחד יאכל וכולם יצאו ידי חובה באכילתו.

ולפיכך היה הגאון הנזכר מקפיד שכל המסובים ישתו מכוס הקידוש.

דברי שאר כל הפוסקים
אולם בהלכה הקודמת הזכרנו, שמי ששמע קידוש מחבירו, וטעם מעט מן היין, ואחר כך בא לשתות משקאות אחרים, אינו מברך עליהם ברכת "שהכל נהיה בדברו", הואיל וברכת "בורא פרי הגפן" שעל היין פוטרת את כל המשקאות הבאים אחרי היין.

והזכרנו את דברי הפוסקים, שמי ששמע קידוש, אבל לא טעם מן היין, ובא לשתות אחר כך משקאות אחרים, צריך לברך ברכת "שהכל נהיה בדברו" על שאר המשקאות ששותה. וכן כתבו גדולי רבותינו הפוסקים, ומדבריהם מוכח בפירוש, שאין כל חובה לשתות מכוס הקידוש, שהרי כל אותם פוסקים כתבו "שאם לא שתה מכוס הקידוש יחזור לברך שהכל על המשקה ששותה אחר כך", ולא הזכירו בדבריהם שאם לא טעם מכוס הקידוש לא יצא ידי חובת קידוש כלל.

ולגבי סברתו של הגאון מבריסק, שמצות השתיה לאחר הקידוש היא מצוה מעשית, ואם כן איך ניתן לומר שבעל הבית ישתה לבדו, ויוציא את שאר בני הבית ידי חובתם. יש להסביר את הדברים לפי מה שכתב הגאון הנצי"ב (בספרו העמק שאלה פר' יתרו), שזהו כבוד השבת, שראש הבית שותה יין, וכל בני ביתו יוצאים ידי חובה, וכך היתה תקנת חכמים במצות הקידוש. ולכן אין פגיעה במצות הקידוש אם שאר השומעים לא טעמו בפועל מכוס היין.

ולפיכך אין כל חיוב לשתות יין מכוס המקדש בשעת הקידוש. ואף מי שלא טעם כלל מן היין, יצא ידי חובת הקידוש.

ומכל מקום כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד כב), שמצוה מן המובחר לחיבוב המצוה, שיטעמו כל השומעים מן היין, וכפי שנהגו בכל תפוצות ישראל.

ולסיכום: השומע קידוש בשבת, אינו חייב לשתות מן היין, ואף אם לא שתה מן היין יצא ידי חובת קידוש. אולם מצוה מן המובחר לשתות מעט מן היין, להראות חיבוב מצוה.

ואגב נזכיר מעשה, שכאשר הוציא מרן זצ"ל את ספרו יביע אומר הראשון, הלך ברחוב דוד ילין, ופגש שם את הגאון מבריסק זצ"ל שהיה הולך בדרך. נגש אליו, ונתן לו במתנה ספר יביע אומר אחד. לאחר כמה ימים, פגש מרן זצ"ל את הגאון מטשבין זצ"ל, שהיה מגדולי ירושלים בדור ההוא. אמר לו הגאון מטשבין, מה עשית לרב מבריסק? כישפת אותו? אמר לו מרן זצ"ל, מדוע כבודו אומר כך? אמר לו הגאון מטשבין, שהוא ביקר אצל הרב מבריסק, והרב מבריסק היה אחוז התפעלות מהספר "יביע אומר", שסברותיו ישרות והוא מלא בקיאות להפליא, והרבה לשבח את הספר ואת מחברו בפני הגאון מטשבין, באומרו כי לא ידע שיש בין הספרדים תלמיד חכם נפלא כזה.

תאריך השאלה:
י"ד כסלו תשפ"ב / 18 בנובמבר 2021

יכולה לאכול היתר מכירה בלי חשש. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר המכירה

ההלכה היום ארוכה מן הרגיל, מפני שברובה היא עוסקת בסיפור דברים בלבד. וכבר דיברנו בענין זה לפני כשבע שנים, בשנת השמיטה הקודמת, ועתה נחזור על הדברים בתוספת נופך.

בהלכה הקודמת ביארנו מהי "קדושת שביעית" החלה על פירות הגדלים בשנת השמיטה ועל ירקות הנלקטים בשנה זו, שמחמת אותה הקדושה, אסור לגרום להפסד ולקלקול של הפירות, וכן אסור לסחור בהן, אלא באופנים מיוחדים כפי שיבואר. כמו כן כתבנו, שאסור לעשות מלאכות שונות לצורך עיבוד הקרקע ולהשבחת היבול הגדל בה בשנת השמיטה. וביארנו כי אין קדושת שביעית על יבול הגדל בקרקע של גוי, אלא אך ורק על יבול הגדל בקרקעות של יהודים.

מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שישנם יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד טעמים רבים, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד פירות וירקות, שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ"מהיתר המכירה") וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקצרה כפי שהתרחשו הדברים באמת.

בשנת תרמ"ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק), לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים, ולקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. כדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, שלא היו שומרי תורה ומצוות, והם היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, "מזכרת בתיה".

בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה תרמ"ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.

כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הגאון רבי נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ"ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי"ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו"ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר צרור המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כן הלכה למעשה.

עם הגאון רי"ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז'ל. אך עדיין  חלק מן החקלאים ממושבת עקרון (שהיו אשכנזים), מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו"צ בוורשה). הגאונים הללו, איש איש בתורו, ערכו תשובות בעניין, ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ועל צבאם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.

אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ'יק (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז'ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו). ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.

ובדורות האחרונים, תיקן, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור "לא תחנם", שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. לעומתו קם הגאון הרידב"ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. לעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי"ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ"ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)

וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו),  בספרו שו"ת ישועות מלכו סי' נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד, (כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.

והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שימשיכו במנהג המכירה, כמנהג הרבנות בכל השנים, כדי שלא יעבדו החקלאים את אדמתם באיסור ומטעמים אחרים. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה "וצויתי את ברכתי", ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.

ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו הולכים אחר הוראות רוב הפוסקים, אשר מפיהם אנו חיים, והם הורו שיש להנהיג את היתר המכירה גם בזמן הזה. ובפרט למנהגינו הספרדים, שכאשר כתבנו, גאוני הספרדים היקלו בענין המכירה גם בלא שעת הדחק.

ומרן מופת דורינו, גאון הגאונים רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כחמישים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו"ת יביע אומר ח"י), ולא הניח זוית ופינה בעניין זה, והעלה שיש לערוך את המכירה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, כי היתר זה יסודתו בהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.

ובהלכה הבאה נוסיף עוד בענין זה.

תאריך השאלה:
י"ג כסלו תשפ"ב / 17 בנובמבר 2021

להדליק בחדר נורות מיוחדים כמו שכתבתם.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נרות של חשמל – תשובת מרן זצ"ל לגבי אור החשמל בבית מלון

במשנה במסכת שבת למדנו, שאין מדליקין נרות שבת אלא בפתילה ובשמן הדולקים יפה, (כלומר שהאש דולקת יפה ואינה מסכסכת ומהבהבת בנר), ולפיכך מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית הדולק יפה. ואם אין לו שמן זית מדליק בשאר שמנים הדולקים יפה, ואם אין לו שמן יכול להדליק בנרות שעווה.

דנו הפוסקים בדורות האחרונים, האם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות של שבת בנורות של חשמל. כי יש סוברים שמכיוון שנורות החשמל יש בהם אש ממש, ודאי שניתן לצאת בהם ידי חובת הדלקת נרות. אולם לדעת כמה פוסקים אין לסמוך על זה לעניין  הדלקת נרות שבת. ובפרט בנורות החשמל הקבועות בבית אף בימות החול, שאז אין הדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. ובפרט בארץ ישראל שעבודת ייצור החשמל נעשית בעוונות הרבים בשבת על ידי יהודים, שאז יש פוסקים שסוברים שבכלל אסור ליהנות מן  החשמל בשבת, ובודאי שאי אפשר לברך על הדלקת נר כזה.

ולעניין הלכה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבמקום שאפשר להשיג נרות שמן או שעווה, בודאי שעדיף לצאת בהם ידי חובת הדלקת הנרות של שבת ויום טוב, כיוון שהדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. אולם במקום שאין שום אפשרות להשיג נרות שמן או שעווה, אפשר לברך ולהדליק מנורות של חשמל, ויוצאים בהם ידי חובת ההדלקה.

ואגב נזכיר, כי נשאלנו מתלמיד חכם מובהק, שמתארח מידי פעם בבית מלון, ושאלתו היתה, האם הוא רשאי להדליק את אור החשמל בחדר השירותים של חדרו, ולברך עליו להדליק נר של שבת.

ושאלנו על כך את מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיב לנו מרן זצ"ל בפשיטות, שאי אפשר לצאת ידי חובת ההדלקה באור החשמל של חדר השירותים. (שהרי אפילו בנר של עיטרן, שהוא מפיץ ריח רע, אסרו חכמים להדליק בו, וכל שכן בנר שהוא דולק בחדר השירותים, שאין לצאת בו ידי חובת ההדלקה).

ויש להעיר, שכל האמור נכון לגבי הדלקת נר שבת, אבל לגבי נר ההבדלה, אין יוצאים ידי חובה באור של חשמל, וטעם הדבר יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרט היוצא מדין זה.


צפייה