שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
א' תמוז תשפ"א / 11 ביוני 2021

צריל להטבילה. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ל' סיון תשפ"א / 10 ביוני 2021

שלום וברכה,


נראה לעניות דעתי, שכיון שכל אדם מצווה על כתיבת ספר תורה, למרות שהאחרונים מצאו כמה צדדי קולא למה לא נוהגים בזה כולם, אבל אדם שרוצה לקיים מצוה זו, נראה שלא יקיים אותה בכספי מעשר, שהרי כל מצוה שאדם חייב בה, צריך לעשותה מכספי חולין, כמו קניית אתרוג וכדומה.
תשובת הגאון רבי גד יזדי שליט"א

בברכת התורה
גד יזדי

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: אלו הנוהגים להפריש בכל חודש מעשר כספים, האם יכולים לנכות מסכום המעשר דמי פרנסת בניהם ובנותיהם אשר עמם בבית?

תשובה: ביארנו, שחייב כל אדם לתת איזה סכום לצדקה בכל שנה, ומדה בינונית לתת בכל חודש עשירית מכל הריוח של אותו החודש. וכעת לענין השאלה, אודות אלו הנוהגים לתת בכל חודש מעשר כספים מכל הרוחים שלהם, האם הם רשאים לנכות מהמעשר את הוצאות כלכלת בניהם ובנותיהם הגדולים אשר בבית.

והנה שורש השאלה, הוא לפי מה שמבואר בגמרא ובפוסקים, כי מצד הדין אין חיוב על האדם לזון את בניו ובנותיו שהם יותר מגיל שש שנים, ואין החיוב לזון את בניו מעל גיל זה, אלא מדין צדקה, כי הקרוב קרוב קודם, והואיל וכל אדם חייב במצוות צדקה, ממילא עליו לזון את בניו ובנותיו. אך אם אין לו במה לזון אותם, אינו חייב במזונותיהם מן הדין.

ולפיכך אמרו בגמרא במסכת כתובות (דף נ.), על מה שנאמר בתהלים "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל רגע ורגע?, אלא דרשו רבותינו שבעיר יבנה, זה הזן את בניו ובנותיו שהם קטנים. כלומר, מי שזן את בניו ובנותיו הקטנים שהם מעל גיל שש שנים, אף שאינו חייב מן הדין לזונם, הרי הוא מקיים מצוות צדקה בכך שהוא זן אותם. וכן כתב רבינו הרמב"ם (פ"י מה' מתנות עניים), שהנותן מזונות בניו ובנותיו שאינו  חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד אותם תורה ולהדריכם בדרך ישרה, הרי זה בכלל מצוות צדקה.

ולכן כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה, שיש להקל גם כן לענין מעשר כספים, שיהא רשאי כל אדם לנכות את הוצאות בניו ובנותיו שהם מעל גיל שש, שהרי הוא מקיים בזה מצוות צדקה. ואף שהגאון חיד"א כתב לחלוק על המהר"ם מרוטנבורג, משום שעל פי הקבלה יש חיוב גמור במצוות מעשר כספים דווקא. ועוד שמבואר בפוסקים שדוקא מצוה שלא היתה יכולת לקיימה מבלעדי מצוות מעשר, מותר לקיימה ממעות מעשר, אבל דבר שהיה נעשה גם בלאו הכי, כגון מזונות בניו ובנותיו, אין להשתמש במעות מעשר לצורך אותו הדבר. אולם מרן הרב זצוק"ל כתב לחלוק על דברי הגאון חיד"א בזה, והעלה שהעיקר להלכה כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שמותר להשתמש במעות מעשר לצורך מזונות בניו ובנותיו, ואף שכיום על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל חייב כל אדם לזון את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנים, מכל מקום אין זה מונע ממנו לתת מעות אלו ממעות מעשר. אולם מי שנהג כבר לתת מעשר כספים, נכון שיעשה "התרת נדרים" בפני שלשה על מה שנהג עד כה שלא להשתמש במעות אלו לצורך מזונות ילדיו, ומעתה ואילך יתנה בפירוש שהוא נותן ממעות מעשר גם לצרכים אלו.

ולסיכום, הנוהג לתת מעשר כספים, רשאי לנכות מדמי המעשר את הוצאות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש שנים. ומכל מקום מי שנהג עד כה לתת מעשר כספים אך ורק לענינים אחרים, מה טוב שיעשה התרת נדרים על מה שנהג עד כה לתת מעשר לצדקה ממש, ומעתה יוכל לתת ממעות המעשר לצרכי ילדיו. ופשוט שכל זה הוא דוקא במי שמחנך את ילדיו על ברכי התורה ממש, שאז יש מקום לומר שמקיים בזה מצוות צדקה, אבל אם בניו לומדים במוסדות שאינם של תורה וכיוצא בזה, אי אפשר להחשיב הוצאה כזו כמצוות צדקה כלל.

ומי שחננו ה' ויש לו לתת מעות לצדקה מלבד הוצאות בני ביתו, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר.

תאריך השאלה:
כ"ט סיון תשפ"א / 9 ביוני 2021

בכור לאחר הפלות, מתענה תענית בכורות. אבל אם נולד לפני כן תינוק ממש שמת בתוך שלושים יום, הבא אחריו אינו מתענה. (משנה ברורה סימ תע סעיף קטן ב).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כמה הוא שיעור נתינת צדקה

שיעור (כמות) שחייבים לתת לצדקה, כתבו רבותינו, הרמב"ם, הטור ומרן השלחן ערוך, שאם ידו של האדם משגת, יתן כפי צורך העניים. כלומר אם הוא עשיר גדול שיכול לספק את כל צרכי העניים בעירו וכיוצא בזה, עליו לתת להם כל מחסורם, ואם אין ידו משגת, יתן עד חומש מנכסיו "מצוה מן המובחר". כלומר, יתן עד חמישית מממונו לצדקה, וזו היא מצוה מן המובחר. ואם נותן אדם אחד מעשרה ממה שיש לו, כלומר עשירית, הרי זו מדה בינונית, כלומר, אף שאינה מדה טובה כמי שנותן חומש מנכסיו, מכל מקום היא מדה בינונית לתת מעשר מנכסיו, וכמו שנוהגים רבים וכן שלמים, לתת "מעשר כספים", שמכל הרווחים שלהם שהם נותנים מעשר לצדקה. פחות מכאן, כלומר, מי שאינו נותן אפילו מעשר מכספו, הרי זו עין רעה, שצרה עינו באחרים שנותן להם רק מעט מממונו.

ומדה זו לתת חומש, שהיא הטובה מכולם, נלמדת מן הפסוקים, שנאמר "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך", משמע פעמיים נתינת מעשר, "עשר אעשרנו", ושני מעשרות הם חומש. וכתב רבינו הטור, הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבא, תוסיף לו עושר וכבוד, כמו שנאמר "מהחל התרומה לביא בית ה', אכול ושבוע והותר עד לרוב, כי ה' בירך את עמו". וכדרך מה שאמרו רבותינו בגמרא מסכת שבת (קיט.), עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר.

ואמרו רבותינו בגמרא במסכת כתובות (נ.), אמר רבי אילעא, באושה (שם מקום) תיקנו, המבזבז, (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש, כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש מנכסיו, שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. ואמנם יש מהפוסקים שכתבו שכל זה הוא דוקא באדם רגיל, אבל עשיר מופלג שנדבתו רוחו לתת יותר מחומש מנכסיו, רשאי לעשות כן, ותבא עליו הברכה. וכן משמע מדברי הפוסקים שהזכרנו בתחילה, שכתבו שאם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואחר כך כתבו שיעור נתינת חומש מנכסיו שהיא המדה המרובה ביותר, משמע שבאו להורות בתחילה על נתינה שהיא יותר מחומש, והיא בעשיר גדול שיכול לספק צרכי עניים רבים.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו לתת פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצוות צדקה. כלומר, שיעור הסך הנמוך ביותר לקיום מצוות צדקה מן התורה, הוא סכום של שלישית השקל לשנה, שהוא מחיר של קרוב לשבעה גרמים כסף טהור. אך מובן שהיא מדה רעה לאין ערוך, מי שאינו נותן אלא סך פעוט זה, וכמו שהזכרנו , כי במקום שיד חכמי ישראל תקיפה, עליהם לכפותו לתת כפי יכלתו, ובלי ספק עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו, כי ה' חונן דלים ושומע צעקתם כמו שהזכרנו, ובכל יום בת קול יוצאת מחורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שישנם תלמידי חכמים שאין להם כדי קיומם, אבל מי שנותן צדקה לעניים ובפרט מי שהוא מחזק ידי לומדי התורה, שכרו רב מאד, ובכח הצדקה יסורו ממנו כל מיני גזירות קשות ורעות, כי צדקה תציל ממות, וכמו שאירע לצפתית בזמן אליהו הנביא, שבשביל עוגה קטנה שנתנה לאליהו הנביא, זכתה שיחיה בנה אשר שכב כבר כמת, וראתה ממנו נחת לאורך ימים ושנים.

ויש עוד פרטי דינים רבים בעניני צדקה, ונדבר עליהם בעזרת ה' בהמשך הדברים.

תאריך השאלה:
כ"ט סיון תשפ"א / 9 ביוני 2021

לומר לה לשטוף, אסור. אבל אם היא שוטפת על דעת עצמה, כדי לסיים את עבודתה, אין חיוב להעיר לה על כך.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מיהו החייב במצוות בצדקה

כל אדם מישראל חייב לתת צדקה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שאין לו כל אפשרות להתפרנס, וכל מחייתו היא ממה שנותנים לו אחרים, גם הוא חייב לתת צדקה ממה שנותנים לו אחרים. ובזמן שהיתה יד חכמי ישראל תקיפה, היו בתי הדין שבכל עיר ועיר, כופין את מי שאינו רוצה לתת צדקה שיתן. ואם היה מסרב, היו רשאים להענישו עד שיתן כמה שהם משערים שהוא יכול וראוי לתת. ואף על פי שכלל גדול בידינו שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה, וכגון מצוות שילוח הקן, שנאמר בה "למען יטב לך והארכת ימים", ואם כן היה מן הראוי שלא יכפו על מצוות הצדקה, מכל מקום הואיל ויש עם מצוה זו גם לאוין, שהרי מי שאינו נותן צדקה, מלבד מה שהוא עובר על מצוות עשה לתת צדקה, גם הוא עובר על איסורי לא תעשה, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת, לכן היו רשאים בתי דינים לכפות על מצוה זו.

ואסור לגבאי צדקה, שהם הממונים בכל מקום על עניני הצדקה, או לשאר אנשים שהם אחראים על עניני צדקה, להפציר יותר מדאי באדם שיתן צדקה, כל שידוע שאינו יכול לתת, ורק מחמת בושה הוא נותן, וכגון בבתי כנסת שעורכים בהם מגבית, ויודעים על אדם מסויים שאינו יכול לתת צדקה, ובכל זאת פונים אליו בקול רם כדי שיתביש ויתן, הרי זה גזל ביד הגבאים, שהם מכריחים אדם לתת יותר מן הראוי לו. ועליהם נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", ופירשו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח:), אפילו גבאי צדקה. וכן הדין באדם שהוא עשיר, אלא שעל פי דין כבר נפטר מחובת הצדקה, וכגון שהוא תורם ידוע ותורם יותר מכפי מדתו לצרכי צדקה, גם כן אסור ללחוץ עליו לתת עוד צדקה, שהרי מן הדין הוא פטור כבר, ורק מחמת הבושה הוא נותן. אבל מי שהוא ראוי לתת עוד צדקה, ומחמת קמצנות אינו נותן, ראוי להפציר בו בדברים עד שיתן צדקה.

ומעשה שהיה בארצות הברית, לפני כארבעים שנה, שהגאון רבי משה פיינשטיין, גדול הדור, נאלץ לכתת את רגליו לגיוס כספים עבור הישיבה שלו שבארצות הברית, שנקלעה לקשיים כלכליים חמורים.  ועסקן יהודי יקר מאחת הקהילות הספרדיות שם, אירגן להגאון כנס "דינר" בביתו, בהשתתפות נדיבי עם מבני אחת הקהלות שם, למען יוזילו מכיסיהם זהב למען מטרה קדושה זו שאין למעלה ממנה. והגאון דיבר בדברי תורה בפני המשתתפים, והסביר להם את מצב הישיבה בתקווה שיעתרו לו לבא לעזרת ה' בגבורים לחזק את ישיבתו. לאחר שסיים הרב את דבריו, חילקו בין המשתתפים מעטפות סגורות, שכל אחד ואחד יניח במעטפה סך כפי מתת ידו, הקדש לישיבה של הרב. אותו עסקן שבביתו נערכה המגבית, ראה לנכון כי המשתתפים אינם נוהגים בנדיבות לב בלשון המעטה, וכל אחד הניח במעטפה סך נמוך, מאה או מאתיים דולר בלבד לטובת הישיבה, וזאת משום שידעו הכל, כי המעטפות סגורות, ואין איש שם על לב כמה כל אחד מכניס למעטפה שבידו. מה עשה בעל הבית, מיד קם והודיע בגבורה, כי הוא מבקש לאסוף באופן מיידי את כל המעטפות, ומעתה, הודיע למשתתפים, כי הוא ידבר בשפה הערבית המובנת לבני הקהילה, בכדי שהרב לא יבין את מה שהוא מדבר. הרב ישב משתאה לנוכח הדיבורים בשפה שאינה מוכרת לו, ובעל הבית פתח את דבריו והחל בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואמר לחבריו בני הקהלה, הלא תתביישו, אחי ורעי, שגאון ישראל מופת הדור, אשר הקדיש את כל ימיו למען התורה, הוא בעצמו טורח ובא לפניכם, ונאלץ להתבזות לבקש מכם מתת למען ישיבתו, ועוד אתם נוהגים אתו בחוצפה שלא תאמן, שאתם שמים בכל מעטפה סכום שיבלע בים חובות הישיבה, וסכום זה הוא טיפה מן הים ממה שאני יודע שאתם יכולים לתת. על כן, סיים, כעת נעשה מגבית בקול רם, וכל אחד יודיע לעיני כולם כמה הוא תורם למטרה נעלית זו. ומובן שהתוצאה היתה שנאסף באותו ערב סכום נכבד, שכיסה את חובות הישיבה, ונגרמה להגאון נחת רוח, להמשיך בעסקיו הרוחניים בישיבה.

מי שאינו יכול לתת צדקה מרובה, אבל הוא משכנע את קרוביו וידידיו שיש להם ממון לתת לצדקה, ובזכותו הם נותנים צדקה, מלבד מה שמעלתו גדולה שהוא בכלל מזכי הרבים, עוד גם זאת, שאמרו רבותינו שמעלתו גדולה כאילו נתן צדקה בעצמו, שכן גדול המעשה (הגורם לאחרים לעשות), יותר מן העושה (יותר מזה שעושה מצוה בעצמו), שנאמר, והיה "מעשה" הצדקה שלום, ולא נאמר "והיתה הצדקה שלום", ללמדינו, כי גדול מי שמעשה אחרים לתת צדקה, יותר ממי שנותן בעצמו.

ובהלכות הבאות נבאר עוד פרטים בזה.

תאריך השאלה:
כ"ח סיון תשפ"א / 8 ביוני 2021

עונים אחריו אמן. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מיהו החייב במצוות בצדקה

כל אדם מישראל חייב לתת צדקה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שאין לו כל אפשרות להתפרנס, וכל מחייתו היא ממה שנותנים לו אחרים, גם הוא חייב לתת צדקה ממה שנותנים לו אחרים. ובזמן שהיתה יד חכמי ישראל תקיפה, היו בתי הדין שבכל עיר ועיר, כופין את מי שאינו רוצה לתת צדקה שיתן. ואם היה מסרב, היו רשאים להענישו עד שיתן כמה שהם משערים שהוא יכול וראוי לתת. ואף על פי שכלל גדול בידינו שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה, וכגון מצוות שילוח הקן, שנאמר בה "למען יטב לך והארכת ימים", ואם כן היה מן הראוי שלא יכפו על מצוות הצדקה, מכל מקום הואיל ויש עם מצוה זו גם לאוין, שהרי מי שאינו נותן צדקה, מלבד מה שהוא עובר על מצוות עשה לתת צדקה, גם הוא עובר על איסורי לא תעשה, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת, לכן היו רשאים בתי דינים לכפות על מצוה זו.

ואסור לגבאי צדקה, שהם הממונים בכל מקום על עניני הצדקה, או לשאר אנשים שהם אחראים על עניני צדקה, להפציר יותר מדאי באדם שיתן צדקה, כל שידוע שאינו יכול לתת, ורק מחמת בושה הוא נותן, וכגון בבתי כנסת שעורכים בהם מגבית, ויודעים על אדם מסויים שאינו יכול לתת צדקה, ובכל זאת פונים אליו בקול רם כדי שיתביש ויתן, הרי זה גזל ביד הגבאים, שהם מכריחים אדם לתת יותר מן הראוי לו. ועליהם נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", ופירשו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח:), אפילו גבאי צדקה. וכן הדין באדם שהוא עשיר, אלא שעל פי דין כבר נפטר מחובת הצדקה, וכגון שהוא תורם ידוע ותורם יותר מכפי מדתו לצרכי צדקה, גם כן אסור ללחוץ עליו לתת עוד צדקה, שהרי מן הדין הוא פטור כבר, ורק מחמת הבושה הוא נותן. אבל מי שהוא ראוי לתת עוד צדקה, ומחמת קמצנות אינו נותן, ראוי להפציר בו בדברים עד שיתן צדקה.

ומעשה שהיה בארצות הברית, לפני כארבעים שנה, שהגאון רבי משה פיינשטיין, גדול הדור, נאלץ לכתת את רגליו לגיוס כספים עבור הישיבה שלו שבארצות הברית, שנקלעה לקשיים כלכליים חמורים.  ועסקן יהודי יקר מאחת הקהילות הספרדיות שם, אירגן להגאון כנס "דינר" בביתו, בהשתתפות נדיבי עם מבני אחת הקהלות שם, למען יוזילו מכיסיהם זהב למען מטרה קדושה זו שאין למעלה ממנה. והגאון דיבר בדברי תורה בפני המשתתפים, והסביר להם את מצב הישיבה בתקווה שיעתרו לו לבא לעזרת ה' בגבורים לחזק את ישיבתו. לאחר שסיים הרב את דבריו, חילקו בין המשתתפים מעטפות סגורות, שכל אחד ואחד יניח במעטפה סך כפי מתת ידו, הקדש לישיבה של הרב. אותו עסקן שבביתו נערכה המגבית, ראה לנכון כי המשתתפים אינם נוהגים בנדיבות לב בלשון המעטה, וכל אחד הניח במעטפה סך נמוך, מאה או מאתיים דולר בלבד לטובת הישיבה, וזאת משום שידעו הכל, כי המעטפות סגורות, ואין איש שם על לב כמה כל אחד מכניס למעטפה שבידו. מה עשה בעל הבית, מיד קם והודיע בגבורה, כי הוא מבקש לאסוף באופן מיידי את כל המעטפות, ומעתה, הודיע למשתתפים, כי הוא ידבר בשפה הערבית המובנת לבני הקהילה, בכדי שהרב לא יבין את מה שהוא מדבר. הרב ישב משתאה לנוכח הדיבורים בשפה שאינה מוכרת לו, ובעל הבית פתח את דבריו והחל בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואמר לחבריו בני הקהלה, הלא תתביישו, אחי ורעי, שגאון ישראל מופת הדור, אשר הקדיש את כל ימיו למען התורה, הוא בעצמו טורח ובא לפניכם, ונאלץ להתבזות לבקש מכם מתת למען ישיבתו, ועוד אתם נוהגים אתו בחוצפה שלא תאמן, שאתם שמים בכל מעטפה סכום שיבלע בים חובות הישיבה, וסכום זה הוא טיפה מן הים ממה שאני יודע שאתם יכולים לתת. על כן, סיים, כעת נעשה מגבית בקול רם, וכל אחד יודיע לעיני כולם כמה הוא תורם למטרה נעלית זו. ומובן שהתוצאה היתה שנאסף באותו ערב סכום נכבד, שכיסה את חובות הישיבה, ונגרמה להגאון נחת רוח, להמשיך בעסקיו הרוחניים בישיבה.

מי שאינו יכול לתת צדקה מרובה, אבל הוא משכנע את קרוביו וידידיו שיש להם ממון לתת לצדקה, ובזכותו הם נותנים צדקה, מלבד מה שמעלתו גדולה שהוא בכלל מזכי הרבים, עוד גם זאת, שאמרו רבותינו שמעלתו גדולה כאילו נתן צדקה בעצמו, שכן גדול המעשה (הגורם לאחרים לעשות), יותר מן העושה (יותר מזה שעושה מצוה בעצמו), שנאמר, והיה "מעשה" הצדקה שלום, ולא נאמר "והיתה הצדקה שלום", ללמדינו, כי גדול מי שמעשה אחרים לתת צדקה, יותר ממי שנותן בעצמו.

ובהלכות הבאות נבאר עוד פרטים בזה.

תאריך השאלה:
כ"ז סיון תשפ"א / 7 ביוני 2021

אסור לו לשמוע להם, שהרי התורה אמרה לא לסור מדברי חכמים. תבורך מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אב שאסר על בנו לדבר עם אדם אחר

כתב רבינו הרא"ש בתשובה (כלל טו סי ה): אב שציוה לבנו שלא ידבר עם אדם אחד, מחמת איזה סכסוך וכדומה, ונפטר אביו, ורוצה הבן להתפייס עם אותו אדם, אלא שחושש לצוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו, משום שאב שצוה את בנו לעבור על דברי תורה אסור לבן לשמוע לאביו בזה, והרי אמרו בגמרא במסכת פסחים (קיג:) שאסור לשנוא שום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה במזיד, ואב זה צוה את בנו לעבור על דברי תורה, ולכן אין לבן לשמוע לאביו בעניין כזה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך.

ומבואר לנו מדברי רבינו הרא"ש, שהנהגה שכזו, שלא לדבר עם מישהו מישראל, הרי היא  בכלל האיסור שאסרה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", וגם הנהגה זו עומדת בניגוד לכל ערכי התורה הקדושה, שצותה להתייחס בצורה יפה לכל יהודי, כמו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ואילו היינו יודעים את ערכו של כל יהודי עם נשמתו הקדושה, ודאי היינו נוהגים זה עם זה בכבוד ואהבה ואחוה שלום ורעות. הלכך, אם האם צוה על בנו שלא לדבר עם איזה אדם, אין לשמוע בקול האב בענין זה.

וכן אב או אם, שהסתכסכו עם אחד מאחיהם באופן שאינו מוצדק על פי דיני התורה, וצוו על ילדיהם שלא ישבו שבעה עליהם ביחד עם האחים (כלומר, ביחד עם הדודים), אלא ישבו בנפרד, עליהם להתייעץ לפני קבלת החלטה כזו עם תלמיד חכם אמתי, כיצד עליהם לנהוג למעשה, שהרי הדברים נוגעים ופוגעים בעיקרי התורה הקדושה, שצותה שלא לבזות שום אדם מישראל, ולנהוג עם כל היהודים בדרכי אהבה ואחווה.

וכל זה בענינים שבן אדם לחבירו, אבל כן הדין גם לגבי מצוות שבין אדם למקום, שאם אמר לו אביו שיחלל שבת, לא ישמע בקולו, וכפי שהזכרנו כבר, שלכן אמרה התורה "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", להודיעך שאם אמר לו אביו לחלל שבת, לא ישמע לו, שהרי גם האב חייב לכבד את הקדוש ברוך הוא ולשמוע בקולו.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה אומר בזה משל למה הדבר דומה (וכמדומה שהיה אומרו בשם המגיד מדובנה), לאדם אחד שנפטר מן העולם, וקודם פטירתו קרא לשלשת בניו והשאיר להם מתנות מיוחדות. לאחד נתן תפוח, והודיעו, כי כל מי שיריח מן התפוח הזה תהיה לו רפואה. לשני הניח מראה, שעל ידה יוכל להביט ולראות בכל מקום שיחפוץ בעולם (כמין "טלויזיה"). ולשלישי הניח שטיח שיוכל על ידו ליסוע ולרחף לכל מקום שיחפוץ.

והנה יום אחד, ישב הבן שקיבל את המראה, והביט בה לעבר העיר פאריז, והנה הוא רואה בחצר ארמון המלך שמתאספים אנשים רבים. התקרב מעט במראה, והנה הוא שומע ורואה, כי בתו של המלך חולה מאד, וכל הרופאים נואלו למצוא לה ארוכה ומרפא, והנה המלך מודיע כי מי שימצא תרופה לבתו, יקבל מאתו מתנות גדולות הראויות לו.

הלך הבן בעל המראה, ובא אצל אחיו, אמר לו ראה אחי, הנה צפיתי במראה, וראיתי כי בתו של מלך צרפת חולה מאד, והנה אפשר שנוכל לרפא אותה באמצעות התפוח שקבלת מאבינו. השיב לו אחיו, אמנם כן, אך איך נסע עד למדינת צרפת? אמר לו האח, הנה נוכל לבקש מאחינו השלישי, אשר בידו השטיח, שנרחף יחדיו למדינת צרפת וכך נרפא את בת המלך. אמרו ועשו, נסעו לצרפת, ולבשו בגדי רופאים, ובאו אצל המלך, והודיעוהו כי הם רופאים מארץ רחוקה ויוכלו לרפא את בת המלך. הכניסו את האח אשר בידו התפוח אל הנסיכה, הניח את התפוח סמוך לאפה, ועשה עצמו כאילו הוא מתעסק בעניני רפואה אחרים, במיני תרופות ובדיקות, והנה לאט לאט הוטב מצבה של הנסיכה, עד שכעבור כמה ימים, שהיתה מריחה בכל יום מן התפוח, הוטב מצבה לגמרי וחזרה לאיתנה. ובכל בוקר היתה מריחה מהתפוח אשר ביד בעליו, ונפשה היתה שבה אליה.

קרא המלך לבעל התפוח, אמר לו, הנה מלאת משאלתי הגדולה כי רפאת את בתי היחידה, ועתה הנני רואה כי אתה בעל מדות טובות, והנך איש חכם ורופא מומחה, והנני שמח להציע לך את בתי שתשאנה לאשה.

השיב בעל התפוח למלך ואמר לו, כי יתן לו כמה ימים להתבונן בענין עד שיחליט כיצד לנהוג. הלך בעל התפוח לאחיו, וסיפר להם את כל הקורות אותו, ותיכף ומיד החלו השלשה להתווכח ביניהם, כי כל אחד טוען כי הוא הראוי לישא את בת המלך שהרי לולי הוא לא היו יכולים לרפאתה. עד כי הוחלט להציג את הספקות בפני המלך, וכאשר יאמר הוא כן יעשו.

הלכו לפני המלך, והציגו בפניו את סיפור המעשה. השיב המלך, "נקרא לנערה ונשאלה את פיה", קראו לנסיכה וסיפרו בפניה את כל סיפור המעשה. והנה הנערה, פיה פתחה בחכמה ותאמר, הנה אתה האח שצפית במראה מתחילה, אמנם הנני חייבת לך את חיי, והנני מודה לך בכל לב, וכן אתה האח השני, שבידך השטיח, גם לך הנני חייבת את חיי, אך בכל זאת לא אחפוץ לישא אלא את האח בעל התפוח, כי עם כל הכבוד שהנני רוחשת לכם, הרי מעתה אין לי צורך בכם, וקחו לכם אוצרות מבית המלך, זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, ולכו לכם לדרככם, אך האח בעל התפוח, הרי הוא נחוץ לי לכל ימי חיי, שישמרני בריאה וטובה לאורך ימים.

והנמשל, כי כמו כן שלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. ועם כל הכבוד שהאדם צריך להיות רוחש לאביו ולאמו, שהביאוהו לחיי העולם, מכל מקום שוב אינו זקוק להם לעצם קיומו, ואם הם יצוו עליו להפר את דבריו של ה' יתברך, הלא יאמר להם, הנה מכאן ואילך, כבר קבלתי את חיי מכם, ועתה איני זקוק אלא להמשך חיותי וקיום נשמתי מיד ה' יתברך, על כן שוב לא אשמע בקולכם אם תצוו עלי ללכת נגד דבר ה', מלכו של עולם, אשר בידו נפש כל חי.  

וכאן המקום להזכיר את מרן רבינו זצוק"ל, שלא היה כמוהו, שעם כל גאונותו הכבירה בתורה הקדושה, היה משכיל אל דל, ובדרשותיו בפני המון העם, לא ראה פחיתות כבוד לעצמו, והיה נושא משלים ומעשים אפילו מן הפשוטים ביותר, כדי לחבב את התורה על ישראל, ולהסבירה היטב בפניהם. זכותו תגן עלינו אמן.

תאריך השאלה:
כ"ז סיון תשפ"א / 7 ביוני 2021

מן הדין פטור לגמרי, אבל המחמיר ליטול בלא ברכה תבוא עליו ברכת טוב,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים על פחות משיעור כביצה

בהלכה הקודמת, הבאנו את דברי מרן השלחן ערוך שפסק, שמי שאוכל פחות מכזית פת, כלומר, פחות מעשרים ושבע גרם פת, אינו צריך ליטול את ידיו. (ושיעור עשרים ושבע גרם פת, יש לשערו באופן כזה, שאם יקח את הפת ויכניס אותה בדוחק בתוך בקבוק של תינוק, יהיה השיעור 27 סמ"ק. והוא בערך שיעור של שני שלישים מהחלק הרך שבפרוסת לחם. ויש להזהר שלא לאכול משקל פת שהוא גבולי, אלא יקח פחות משיעור זה, כדי שלא יכנס לספק).

כתב מרן הבית יוסף (סימן קנח) בשם הרוקח,  שהאוכל פחות מ"כביצה" פת, יש להסתפק אם הוא חייב בנטילת ידיים. ולכן עליו ליטול את ידיו בלא ברכה.

כלומר, מאחר ויש ספק בידינו אם האוכל כביצה פת, (ולהלן נסביר כמה הוא שיעור "כביצה"), חייב ליטול את ידיו או אינו חייב ליטול את ידיו, לכן יש להורות שיטול ידיו, אבל לא יברך. כדי שלא יכנס לחשש "ברכה לבטלה".

ומרן הבית יוסף הסביר את הספק בזה. שהרי עיקר הטעם שהצריכו רבותינו ליטול ידיים לפני הסעודה, הוא כדי שהידיים לא יטמאו את האוכל. והוא ענין שהיה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים. וכלל גדול בידינו, שכל מאכל שאין בו שיעור כביצה, אינו מקבל טומאה. כלומר, מרוב שהוא קטן, אין בו שיעור שיוכל להטמא.

ולכן יש מקום לומר שלא חייבו חכמים ליטול ידיים על פת בפחות משיעור כביצה. אולם מצד שני יתכן שרבותינו לא חילקו בזה בין שיעור שהוא יותר מכביצה לשיעור שהוא פחות מכביצה.

לכן למעשה, גם מרן השלחן ערוך פסק, שמי שאוכל פת פחות משיעור כביצה, יטול את ידיו, אך לא יברך על הנטילה.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל דן בספרו הליכות עולם (ח"א עמוד שטז) כמה הוא שיעור כביצה לענין זה. ולהלכה העלה, שכל שאוכל כחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. (משום ששיעור כביצה הנוגע לעניננו הוא שיעור ביצה בלא קליפתה. שמשקלה פחות ממשקל ביצה בקליפתה).

ולסיכום: האוכל פחות מחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. ורק כשאוכל יותר מחמשים גרם פת, יטול ידיו בברכה.

תאריך השאלה:
כ"ז סיון תשפ"א / 7 ביוני 2021

לדעת מרן זצ"ל לא יאמרו שם ברכת מעין שבע. כמו שכתב בקונטרס בעניני הקורונה מאת הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א. ובכלל, רע הדבר מאד שממשיכים במנינים כאלה, ומואסים בבית הכנסת, והרי תפילה בבית הכנסת חשובה מתפילה במנין, ולכן עליהם להודיע לציבור שיבטלו המנינים הללו, ותקובל תפילתם ברצון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצות הצדקה – מרן רבינו זצ"ל

כתב רבינו הטור: מצות עשה על כל אחד מישראל לתת צדקה מממונו כפי השגת ידו. ומלבד מה שכל הנותן צדקה מקיים מצות עשה, עוד יש יתרון מיוחד בצדקה, שכל מי שאינו נותן צדקה, עובר על איסור לאו שבתורה, שנאמר, (דברים, טו), "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". ואמרו רבותינו (בבא בתרא, יב.), כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בדברים, טו) לענין מצות הצדקה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל", וכן לענין עבודה זרה נאמר (שם, יג), "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל", מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה.

וכל הזהיר במצות הצדקה, הרי היא מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה', שנאמר (בראשית, יח), "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בזכות הצדקה, שנאמר (ישעיה, נד) "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר (שם, א) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

ולעולם אין אדם נעשה עני מחמת מצוות הצדקה, ואין שום דבר רע מתגלגל מחמת מצוות הצדקה, שנאמר, (ישעיה, לב) "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם". וכל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, ועל כל אדם לתת את דעתו, שכשם שהוא מבקש מהשם יתברך שישמע את שוועתו, כמו כן צריך הוא שישמע את העניים. ועוד, שהשם יתברך הוא שומע צעקת עניים, ועל אותם שיכולים לסייע בידם מוטל להזהר לתת להם צדקה, שהרי אם יצעקו אלו העניים לה' על מצוקתם, ישמע את תפילתם ויפרע מאלו שלא סייעו להם. ואל לאדם לומר איך אתן מממוני לאחרים? כי עליו לדעת, שאין הממון שלו, אלא של המפקיד, שהוא ה' יתברך, ועליו מוטל לתת את הממון לפי רצונו של המפקיד, כלומר, לתת צדקה לעניים.

וכן אמרו רבותינו במסכת בבא בתרא (יא.), מעשה במונבז המלך, שהיה בנה של הלני המלכה, שהתגיירה וסייעה רבות ליהודי ארץ ישראל. ובנה מונבז היה צדיק אף הוא. ומעשה היה, שהגיעו ימי רעב בשנת בצורת, ובזבז מונבז את אוצרותיו עבור אחיו היהודים. ובאו אליו אחיו ובית אביו, ואמרו לו, אבותיך גנזו וחסכו והגדילו את אוצרות המלוכה יותר מעל ומעבר למה שכבר היה בידם מאבותיהם, ואילו אתה קם בפזיזות ומבזבז כך את כל האוצרות? אמר להם מונבז, אבותי גנזו למטה, בעולם הזה, ואילו אני גונז למעלה, לעולם הבא!  אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו! אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואילו אני גנזתי דבר שעושה פירות! אבותי גנזו אוצרות של ממון, ואילו אני גנזתי אוצרות של נפשות! אבותי גנזו לאחרים, ואילו אני גנזתי לעצמי! אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא! שנאמר (ישעיה, נח): "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ".

כמה מרגשים הם דברי המלך החכם, שאבותיו אמנם גנזו ושמרו אוצרות רבים, אך נותרו בלא כלום. ואילו הוא, שסייע לאחרים, נזכר בדברי רבותינו, ומעשיו עומדים לו עד היום הזה לחיי העולם הבא.

ובספר אביר הרועים חלק שלישי (שה' יזכינו להוציאו לאור עולם), הבאנו הרבה בענין צדקותיו של מרן רבינו זצ"ל, שהתעסק הרבה מאד במצות הצדקה כל ימיו, הן מצד עצמו, שפיזר הון לצדקה, והן במה שהיה טורח הרבה עבור העניים והמסכנים, ועוד יש רשימות של כספי צדקה שפיזר מרן זצ"ל, עבור אלמנות ויתומים, כבר לפני כשבעים שנה, כאשר היה מרן זצ"ל מכתת את רגליו ומבקש את עזרתם של ישראל עבור העניים, וכן עבור העולים החדשים שעלו ארצה והיו חסרי כל, והכל נעשה על ידו בצניעות, כי כמעט אין מי שידע על צדקותיו, ואף שזמנו היה יקר בעיניו מאד, לא חס על עצמו ועל כבודו, ופעל באופנים שלא יאומנו, כדי לאמץ ברכים כושלות, אשרי חלקו ומה נעים גורלו.

ובהלכות הבאות יבוארו כמה פרטים בענינים הללו.

תאריך השאלה:
כ"ו סיון תשפ"א / 6 ביוני 2021

אני מבין שאתם כבר גרים בדירה. אם כך, יפה שעה אחת קודם, ומיד יש לקבוע שם מזוזות, תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מתי יש לקבוע את המזוזות

שאלה: בעוד חודש אנו נכנסים לדירה חדשה שקנינו, וכבר קבענו בה את המזוזות, האם נהגנו כהוגן?

מצות המזוזה היא "חובת הדר", כלומר, מי שדר בבית, הוא המחוייב לקבוע בו מזוזה. אבל אדם שיש לו בית ריק לגמרי, והוא אינו דר בו, אינו חייב לקבוע בו מזוזה. ולמדו כן רבותינו (בבא מציעא קא: ובפירוש רש"י בפסחים ד.), לפי שנאמר "מזוזות ביתך", מלשון "ביאתך", כלומר, פתח שאתה נכנס ויוצא בו. וכן פסק הרמב"ם (סוף פ"ה מה' תפילין).

לפיכך, כתב מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (או"ח סי' יט), שהנכנס לבית חדש, הן בשכירות הן בקניה, לא יקבע את המזוזה לפני שיבוא לדור בבית, אלא תיכף כשיבוא לדור יברך "לקבוע מזוזה" ויקבע את המזוזה. שהרי קביעת המזוזה, היא המצוה, ואין לקיים את המצוה בשעה שאינו מחוייב בה עדיין.

ולאור דברי מרן החיד"א, כתב הגאון המשנה ברורה (סימן יט סק"ד), שאין לברך על המזוזה, אלא כשהוא נכנס לדור בבית תיכף ומיד, כשם שמברכים על הציצית, מיד כשמתעטף בציצית.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ח עמוד ריח) כתב לחלוק על דברי המשנה ברורה, וכתב שלעולם אין צורך שיקבע את המזוזה מיד כשהוא נכנס לדור בה, אלא רשאי לקבוע את המזוזה כאשר מתכונן כבר להכנס לדירה, והכניס לשם חלק מן הרהיטים וכלי המטה וכיוצא בהם. שאז כבר מתחייב במצות מזוזה. כשם שאדם שיש לו עשרה בתים, חייב לקבוע מזוזה בכל בית ובית, אף על פי שאינו נכנס אליו אלא פעם אחת בשנה. והביא שכן הורו רוב גדולי האחרונים.

ולפיכך לסיכום: כאשר נכנסים לדור בדירה חדשה, יש לקבוע מזוזה. ואת המזוזה יש לקבוע כאשר מכניסים חלק מהחפצים לדירה. אבל אין לקבוע את המזוזה כאשר הדירה ריקה ואינו נכנס לדור בה אלא כעבור כמה ימים.

תאריך השאלה:
כ"ד סיון תשפ"א / 4 ביוני 2021

מזל טוב, יהי רצון שתזכי להקים בית נאמן בישראל.

מותר לה לבוא. במשפחות שמאד חוששים בזה, אנו ממליצים שלא להגיע, מפני שלאחר מכן אם חס ושלום יש איזה קושי לבני הזוג, מאשימים בזה את היולדת. ואף על פי שהיא אמונה של הבל, בכל זאת לשם מה לגרום לזה? תבורכי מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם יש יסוד למנהג שנהגו בכמה מקומות, שאשה יולדת אינה באה לחתונה של קרוביה, כל זמן שהיא בתוך שלשים יום ללידתה?

תשובה: הנה המקור למנהג זה, הוא ממנהגים שנהגו בהם בכמה ארצות, שאמרו שיש בזה חשש מפני עין הרע, או שמשום כך תגרום היולדת לאשה הנשאת כעת, שחלילה לא תוכל ללדת מחמת השתתפותה של היולדת בחתונתה.

והנה דבר זה בודאי שאין לו שום היקש מהשכל הישר, ונכרים הדברים שהוא מנהג משובש ממנהגי הערביים ושאר פתיים שבאותם המקומות, שנהגו כן על פי אמונות טפלות בדעת קלושה, וכבר שמענו שנשאלו אודות מנהג זה כמה מגאוני ישראל, ומהם הגאון רבי מנצור בן שמעון זצ"ל, שהיה מגדולי הרבנים המקובלים בארץ ישראל, ועוד אחרים, והמה חיוו שעתם שאין מקום למנהג זה על פי האמת, לא לפי הקבלה ולא לפי הפשט. ולפיכך נותר  לנו לדון אם יש איסור לנהוג במנהגים כאלה על פי הדת.

והואיל ומנהג זה יסודו ממנהגי הגויים, נראה לכאורה שיש לאסור לנהוג כן לפי שאסור ללכת בחוקות הגויים, שנאמר "ובחקותיהם לא תלכו". אלא שמרן הרב זצ"ל דן בזה בכמה מקומות בספריו, והעלה שמעיקר הדין אין איסור לעשות  כל דבר שנהגו בו הגויים, כל שלא נהגו בו משום פריצות או משום שהוא ממנהגי עבודה זרה שלהם, ומלבד אלו המנהגים שהוזכרו בפירוש בגמרא (שבת סז:) שאסור לנהוג בהם, אין לנו להוסיף מדעתינו עוד ועוד מחוקי הגויים להכריז עליהם איסור, וכמו שכתב כן הר"א ממיץ והרשב"א בתשובה. ולפיכך אין לאסור מן הדין הליכה בלא כיפה על הראש, (כמו שביארנו בדין זה), וכן אין לאסור מן הדין הנחת פרחים על קברי המתים, (אף שאין נכון לנהוג כן), וכמו כן אין איסור להעמיד ענפי אילנות בבתי כנסיות בחג השבועות לכבוד התורה, אף שנהגו כן גם הגויים, (כמו שביארנו בענין מנהגי חג השבועות), וכן אין לאסור לכתוב את התאריך למנין הנוצרים, כמו שביארנו, אף שגם מזה נכון להמנע. ועל כן נראה שמצד חוקות הגויים אין איסור בהליכה במנהגים אלו, אף שאין בהם ממש.

ומכל מקום כתב מרן רבינו הגאון זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י דף שמו ע"א), כי האיש הנבון ומשכיל בתורת ה', יש לו להתרחק מכל דברי הבל והזיות שנהגו בהם מחוסרי הדעת, וכגון אלו האומרים שיש סכנה לכלה אם היולדת תגיע לנשואיה בתוך ארבעים יום ללידתה וכיוצא באלו, שאינם אלא פטפוטי מחוסרי דעת, ונראה שלמדו כן מהנשים בחוץ לארץ אשר לא מבני ישראל המה. וכבר כתב רבינו הרמב"ם, שאין ראוי לישראל שהוא עם חכם ונבון להמשך אחר ההבלים וההזיות של הגויים, וכל המאמין בלבו בדברים אלו, וחושב שהן דברי אמת וחכמה, אינו אלא מן הסכלים והטפשים, שאין דעתם שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת (השלמים בדעת), יודעים שאינם דברי חכמה אלא דברי תהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת, ומפני כך הזהירה התורה תמים תהיה עם ה' אלהיך. וכן כתב הגאון מעוז ומגדול ללומדי התורה, רבינו בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון, ששמע מה שאומרים בנוגע לחתן וכלה הנכנסים לבית היולדת או להיפך, וכתב, שהם דברי שוא ותפל, שאין בהם ממש, וצריך להתרחק מהם, ומה גם שאמונות טפלות אלו גורמות לריב ומדנים בין משפחות ישראל, ומעשים בכל יום עיננו הרואות שמבקרות יולדות וכלות אשה את רעותה, ואינן נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע. לכן אסור להעלות על הדעת הזיות טפלות כאלה, ויש לפרסם שדברי הבל הם. לא ירעו ולא ישחיתו. וכן כל הדברים שיוצאים מההיקש הטבעי והשכלי, יש להרחיקם כמטחוי קשת. ואין להאריך.

תאריך השאלה:
כ"ג סיון תשפ"א / 3 ביוני 2021

מותר לגמרי, וכל החששות בזה הן הבל. אבל אם מדובר במשפחה שמקפידים על כך, לא כדאי לה ללכת, מפני שלאחר מכן לפעמים מאשימים את היולדת בכל דבר שיקרה בעתיד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם יש יסוד למנהג שנהגו בכמה מקומות, שאשה יולדת אינה באה לחתונה של קרוביה, כל זמן שהיא בתוך שלשים יום ללידתה?

תשובה: הנה המקור למנהג זה, הוא ממנהגים שנהגו בהם בכמה ארצות, שאמרו שיש בזה חשש מפני עין הרע, או שמשום כך תגרום היולדת לאשה הנשאת כעת, שחלילה לא תוכל ללדת מחמת השתתפותה של היולדת בחתונתה.

והנה דבר זה בודאי שאין לו שום היקש מהשכל הישר, ונכרים הדברים שהוא מנהג משובש ממנהגי הערביים ושאר פתיים שבאותם המקומות, שנהגו כן על פי אמונות טפלות בדעת קלושה, וכבר שמענו שנשאלו אודות מנהג זה כמה מגאוני ישראל, ומהם הגאון רבי מנצור בן שמעון זצ"ל, שהיה מגדולי הרבנים המקובלים בארץ ישראל, ועוד אחרים, והמה חיוו שעתם שאין מקום למנהג זה על פי האמת, לא לפי הקבלה ולא לפי הפשט. ולפיכך נותר  לנו לדון אם יש איסור לנהוג במנהגים כאלה על פי הדת.

והואיל ומנהג זה יסודו ממנהגי הגויים, נראה לכאורה שיש לאסור לנהוג כן לפי שאסור ללכת בחוקות הגויים, שנאמר "ובחקותיהם לא תלכו". אלא שמרן הרב זצ"ל דן בזה בכמה מקומות בספריו, והעלה שמעיקר הדין אין איסור לעשות  כל דבר שנהגו בו הגויים, כל שלא נהגו בו משום פריצות או משום שהוא ממנהגי עבודה זרה שלהם, ומלבד אלו המנהגים שהוזכרו בפירוש בגמרא (שבת סז:) שאסור לנהוג בהם, אין לנו להוסיף מדעתינו עוד ועוד מחוקי הגויים להכריז עליהם איסור, וכמו שכתב כן הר"א ממיץ והרשב"א בתשובה. ולפיכך אין לאסור מן הדין הליכה בלא כיפה על הראש, (כמו שביארנו בדין זה), וכן אין לאסור מן הדין הנחת פרחים על קברי המתים, (אף שאין נכון לנהוג כן), וכמו כן אין איסור להעמיד ענפי אילנות בבתי כנסיות בחג השבועות לכבוד התורה, אף שנהגו כן גם הגויים, (כמו שביארנו בענין מנהגי חג השבועות), וכן אין לאסור לכתוב את התאריך למנין הנוצרים, כמו שביארנו, אף שגם מזה נכון להמנע. ועל כן נראה שמצד חוקות הגויים אין איסור בהליכה במנהגים אלו, אף שאין בהם ממש.

ומכל מקום כתב מרן רבינו הגאון זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י דף שמו ע"א), כי האיש הנבון ומשכיל בתורת ה', יש לו להתרחק מכל דברי הבל והזיות שנהגו בהם מחוסרי הדעת, וכגון אלו האומרים שיש סכנה לכלה אם היולדת תגיע לנשואיה בתוך ארבעים יום ללידתה וכיוצא באלו, שאינם אלא פטפוטי מחוסרי דעת, ונראה שלמדו כן מהנשים בחוץ לארץ אשר לא מבני ישראל המה. וכבר כתב רבינו הרמב"ם, שאין ראוי לישראל שהוא עם חכם ונבון להמשך אחר ההבלים וההזיות של הגויים, וכל המאמין בלבו בדברים אלו, וחושב שהן דברי אמת וחכמה, אינו אלא מן הסכלים והטפשים, שאין דעתם שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת (השלמים בדעת), יודעים שאינם דברי חכמה אלא דברי תהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת, ומפני כך הזהירה התורה תמים תהיה עם ה' אלהיך. וכן כתב הגאון מעוז ומגדול ללומדי התורה, רבינו בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון, ששמע מה שאומרים בנוגע לחתן וכלה הנכנסים לבית היולדת או להיפך, וכתב, שהם דברי שוא ותפל, שאין בהם ממש, וצריך להתרחק מהם, ומה גם שאמונות טפלות אלו גורמות לריב ומדנים בין משפחות ישראל, ומעשים בכל יום עיננו הרואות שמבקרות יולדות וכלות אשה את רעותה, ואינן נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע. לכן אסור להעלות על הדעת הזיות טפלות כאלה, ויש לפרסם שדברי הבל הם. לא ירעו ולא ישחיתו. וכן כל הדברים שיוצאים מההיקש הטבעי והשכלי, יש להרחיקם כמטחוי קשת. ואין להאריך.

תאריך השאלה:
כ"ג סיון תשפ"א / 3 ביוני 2021

יש בזה מחלוקת. ומרן זצ"ל אמר לי שברכתו שהכל נהיה בדברו.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אמירת "חזק וברוך" לכהנים – הכרת טובה

שאלה: ראיתי שיש אנשים שמקפידים לומר אחרי ברכת כהנים "חזק וברוך" לכהנים. האם זה מנהג נכון על פי ההלכה?

תשובה: נכון הדבר שיש שנוהגים בזה, הן אצל הספרדים, והן אצל האשכנזים, כדי להחזיק טובה לכהנים שמברכים אותנו באהבה, ועל ידם נמשכת ברכת ה' אלינו. ובספר מטה אפרים (סימן תקצב) כתב שיש בזה גם תועלת לחזק את ידיהם של עושי מצוה, כמו שאומרים "ישר כח" לחזן ולתוקע בראש השנה. (ואצל הספרדים נהגו בברכת "חזק וברוך").

ומהר"ם מינץ (סוף סימן פה) כתב, שטעם הדבר שאומרים יישר כחך לחזן, כדי לחזקו שיזכה לסיים גם את שאר המצוות.

אמנם לגבי הכהנים, יש שמזלזלים באותם האומרים להם "ישר כח", מפני שהכהנים, הרי מחוייבים לברך את ישראל, ואם הם נמנעים מברכת כהנים, הם עוברים על שלוש מצוות עשה, ואם כן, מדוע שיהיה מקום בכלל לברך את הכהנים?

אולם באמת שאין זה נכון. כי גם אדם שעושה דבר שהוא מחוייב בו, כאשר הוא מטיב לזולתו, מן הראוי להודות לו. ואפילו בענינים שאינם בקדושה, כמו לדוגמא, נהג מונית, או קופאית שעובדת בחנות, מצוה לגמול עמהם חסד, ולהוקיר להם טובה, להודות להם על מעשיהם הטובים ועל חסדם.

והגאון הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן קכח) כתב, שעצם הטענה שהכהנים מחוייבים לברך את ישראל, היא אינה נכונה, שהרי אם הכהן ירצה, הוא יכול לצאת מבית הכנסת, ואז לא יתחייב בכלל בברכת כהנים. נמצא אם כן, שאף על פי שבסופו של דבר הכהן מחוייב לברך, אבל באמת שהדבר תלוי במעשיו וברצונו הטוב מתחילה, שהגיע ונשאר בבית הכנסת.

ולכן מנהג זה, שיש שנהגו, לומר לכהן ישר כח, או חזק וברוך, לאחר ברכת כהנים, הוא דבר יפה, ולעולם נכון לאדם להרגיל את עצמו להרגיש בטובה שעשה לו חבירו, ולהודות לו.

וזכורני, אצל מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שהיתה עובדת שם אשה פשוטה (שלא היתה יהודיה), ומנקה את הבית ומגהצת וכדומה, ובכל בוקר, כשהיה מרן זצ"ל נכנס למטבח כדי לאכול פת שחרית, והיתה הגויה עוברת שם, היה אומר לה "בוקר טוב". וכן בזמנים שהיו למרן זצ"ל "מאבטחים", היה מרן ז"ל דורש בשלומם, ומתייחס אליהם בכבוד ובתודה, שהרי הם שמרו עליו. ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
כ"ג סיון תשפ"א / 3 ביוני 2021

לצערי אי אפשר להקל בדבר בשום אופן, במעלית רגילה יש פעולות שהן חילול שבת, ולכן עם כל ההבנה למצב הדחוק בו אתם נמצאים, ואפילו לאפשרות שאדם יהיה בביתו במשך כל השבת מבלי יכולת לצאת, אף על פי כן אין להקל בדבר (מלבד כמובן, במקרה שחלילה יש ענין של פיקוח נפש). תבורכו מפי עליון, וה' יתן לכם חוזק ובריאות וחיים טובים,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מעלית שבת

שאלה: האם מותר לעלות ולרדת ביום השבת ב"מעלית שבת"?

תשובה: הנה הדבר ברור שאסור בהחלט להשתמש בשבת במעלית רגילה, שהרי בשעת הפעלת המעלית עובר המפעיל על כמה איסורי תורה. וזו הסכמת כל הפוסקים. אולם שאלתינו נסובה לענין מעלית המתוכננת מראש לפעולה בשבת, על ידי כך שהיא עולה לכל קומה וקומה, ונעצרת לזמן מה בעצירתה בכל קומה, בכדי שיוכל הרוצה להשתמש בה להכנס אליה. וכן היא עושה בירידתה. נמצא אם כן שלא נותר לנוסע לעשות דבר מלבד להכנס למעלית ולהמתין לה עד שתעלה או שתרד. ואם כן לכאורה אין כאן שום שאלה אם יש איסור בשימוש כזה ביום השבת.

אלא שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר, מפני שבעת הוספת משקל על המעלית, הרי גדל מאמץ המנוע שלה לצורך העליה (והירידה), ומומחים העוסקים במלאכה זו אומרים, כי מחמת הגדלת משקל משא המעלית, יוצאים ניצוצות אש מחלקי הנעת המעלית, ועל כן עלינו לדון כאן מצד איסור "מבעיר" בשבת, שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת כידוע, ולפיכך, אף על פי שלנוסע במעלית אין כל תועלת בהצתת ניצוצות אלו, ולא איכפת לו בכלל מהם, מכל מקום כיון שהדבר ברור שייצאו ניצוצות, נחשב הדבר ל"פסיק רישיה", כלומר, בודאי עתיד הדבר לקרות, ועל כן יש לאסור בזה.

אולם מרן הרב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב להקל בזה מעיקר הדין, וטעמו בזה הוא, מפני שאין איסור זה של הצתת הניצוצות איסור תורה, כיון שאין בהבערתן שום תועלת כלל, ועל כן, אין איסור הבערתן אלא מדברי רבותינו שגזרו על כך, ולדעת רבים מאד מהפוסקים, פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מותר, (כלומר דבר שהוא עתיד בודאי להיות מחמת מעשה נפרד, כמו הבערת הניצוצות מחמת העמידה במעלית, וגם איסורו מדרבנן, מדברי רבותינו ולא מן התורה, ולא ניחא ליה, כלומר, שלא צומחת תועלת לעושה המלאכה מעשייתה, כגון כאן, שאין לעולה במעלית כל תועלת בהצתת ניצוצות ולא איכפת לו מהם, מותר) ועל כן, גם בנידונינו, יש להקל מעיקר הדין לעלות ולרדת במעלית שבת. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אלא שעל המשתמש במעלית להזהר שלא יתקרב לדלת המעלית בזמן שהיא עומדת להסגר, מפני שעל ידי כן הוא עלול לגרום לפתיחת הדלת.

ואמנם כמה מהפוסקים כתבו שאין להקל בזה, אלא לצורך מצוה בלבד, ויש מחמירים בזה בכל אופן מכמה טעמים. ועל כן, סיים מרן הרב עובדיה יוסף, שמכל מקום באופן שאפשר, נכון להחמיר בזה שלא להשתמש במעלית שבת, והמחמיר תבא עליו הברכה. ומרן רבינו זצ"ל, נהג תמיד להחמיר על עצמו שלא להשתמש במעלית שבת, לחוש לדברי האוסרים בזה, ואפילו בימי חוליו, שהיתה לו טרחה גדולה מאד לעלות במדרגות ביתו, לא הסכים לעלות במעלית שבת, ועלה לביתו במדרגות. ולאחר מכן היה יושב נושם ונושף כמה דקות מרוב מאמץ, ובכל זאת לא הסכים לעלות במעלית שבת עד כמה חודשים לפני פטירתו. ישמע החכם ויוסיף לקח.

והנה אחרי שכתבנו כל זאת בפעם הראשונה בהלכה יומית (לפני כעשר שנים), על פי מה שכתב מרן הרב זצ"ל לפני עשרות שנים, נודע לנו שהדברים נכונים לגבי מעליות שבת שהיו מצויות לפני למעלה מעשרים שנה, אבל כיום, רוב המעליות בנויות באופן שאין שום אפשרות להשתמש בהן בשבת, לפי שמיד בכניסת אדם לתוכן, מופעל בהן מחשב השוקל את תכולת המעלית, ובסמוך לפעולת השקילה הוא מעביר נתונים הלאה לדרך פעולת המעלית, כך שיש חששות רציניים של איסורים בשימוש במעלית כזו בשבת בזמנינו. ואמנם, יש מעליות הבנויות בצורה מיוחדת, כך שבמקום צורך יהיה ניתן להשתמש בהן בשבת, ומופיעה עליהן תעודת כשרות מהמכון המדעי טכנולוגי של הרב לוי יצחק הלפרין, ובמעלית כזו יתכן שיש מקום להקל להשתמש בה בשבת, אם גדולי הדור מסכימים לכך, אבל שאר המעליות, אף על פי שמופיע בהן הכיתוב "שבת", והן מופעלות במתכונת כזו שנדמה כאילו הנוסע בהן אינו עושה דבר, אין להשתמש בהן בשבת. וכמו כן יש להזהיר מפני מכונים שכותבים "שבת" כאילו באופן מוצדק על פי ההלכה, אף שגדולי ישראל לא סמכו עליהם, והסומך עליהם אין לו על מה שיסמוך.

תאריך השאלה:
כ"ב סיון תשפ"א / 2 ביוני 2021

טעיתי, אין זה מדברי הגאון חכם צבי, אלא דברי הגאון נודע ביהודה, כפי שכתב תלמידו בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סין שכ. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מסעדות שמבשלים בהם גויים

שאלה: בהלכות האחרונות נכתב, שאין לאכול מאכל שבישל אותו גוי. לפי זה לכאורה, כל המסעדות שעובד בהם טבח גוי, אסור לאכול מן המאכלים המוגשים בהם. ואם כן מדוע יש עליהם תעודת כשרות?

תשובה: במסעדות "כשרות" רבות, נוהגים שיהודי מדליק את האש במסעדה בבוקר, ובמשך כל היום, הטבחים הגויים מניחים את המאכלים על האש. והשאלה, האם במקרה כזה יש איסור בישולי גויים, אם לאו?

והנה יש בדבר זה מחלוקת בין רבותינו הראשונים:

יש אומרים, שאם יהודי הדליק את האש, אף על פי שאחר כך הגוי הניח את התבשיל על גבי הכיריים, אין בדבר משום בישולי גויים. (וזו דעת הראב"ן, והמרדכי, ורבינו פרץ, והתרומת הדשן. ועוד). וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך (סימן קיג ס"ז).

ולעומת זאת, דעת הר"ן, והרשב"א, והריב"ש ורבינו יונה ועוד רוב גדולי הראשונים, שאין הדלקת האש על ידי היהודי מועילה לגבי בישולי גויים. (בשונה מדין "פת הגוי", ולא נאריך כאן בפרטי דין זה). וכן פסק מרן השלחן ערוך.

ומעתה נמצאנו למדים, שלפי דעת הרמ"א, שכמותו פוסקים בני אשכנז, אם היהודי הדליק את האש, שוב אין חשש בישולי גויים. ואילו לדעת מרן השלחן ערוך, שבני ספרד הולכים לאורו, אין להקל בדין בישולי הגוי, עד שהיהודי בעצמו יניח את התבשיל על האש.

ומטעם זה, מערכות הכשרות של הרבנות הראשית ושל העדה החרדית, לא נזהרו שהיהודי יניח את התבשיל על האש, משום שהם אינם מקפידים להחמיר כדברי מרן השלחן ערוך. ולכן הסתפקו בכך שהיהודי ידליק את האש בבוקר.

אולם לאחר מכן, הספרדים התעוררו לבעיה זו, והחלו לדרוש ממערכות כשרות שונות, להקפיד על כך שהיהודי יניח את התבשיל על האש. וכדעת מרן השלחן ערוך. אולם עדיין בהרבה מקומות אין הקפדה על כך. ונשאלת השאלה, האם מותר לספרדים, לאכול במסעדות כאלה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב בנדון זה בכמה מקומות. ולהלכה פסק, שכאשר מדובר במסעדה בבעלות ישראל, כלומר, בבעלות יהודי. והיהודי מדליק את האש בבוקר. יש מקום להקל בדבר אף לדעת מרן השלחן ערוך.

והטעם שיש להקל בדבר, הוא משום שלדעת כמה פוסקים, אם הגוי מבשל ב"ביתו של היהודי", אין בדבר חשש בישולי גויים. מאחר והדבר נעשה בביתו של היהודי, (ובפרט כשהגוי עושה כן משום שהוא פועל של היהודי), ואז אין חשש לאכול את בישולי הגוי, לא משום "שמא יאכילנו איסור", ולא מחשש שמא היהודי יבא להתחתן עם הגוי.

ואף על פי שלהלכה אין אנו פוסקים כדעה זו, מכל מקום, כאשר מצטרפות שתי הסברות יחד, כלומר: גם היהודי הדליק את האש, וגם הגוי שמניח את התבשיל על האש, עושה זאת במסעדה השייכת ליהודי, והוא פועל שלו, יש להקל לאכול מבישולי הגוי במקרה כזה. (וראה עוד בספר הליכות עולם ח"ז עמוד קכ).

אבל אסור לספרדים לאכול במסעדה (כשרה) של גויים, אף אם היהודי מדליק בבוקר את האש, משום שלדעת מרן השלחן ערוך, יש כאן איסור בישולי גויים. ורק במסעדה של יהודי, יש סברא להקל בזה, אף לדעת מרן השלחן ערוך. כמו שביארנו.

ולכן לסיכום: מסעדה של יהודי, שיהודי מדליק בתוכה את האש בבוקר. ואחר כך הפועל הגוי מניח תבשילים על האש. יש ללמד זכות על המיקלים לאכול במסעדה כזו, אף שהם ספרדים.

אבל לכתחילה יש להזהר שהמשגיח במסעדה יתן בעצמו את התבשילים על האש. וידועים דברי הגאון החכם צבי, שאמר, שהלואי ואנו (האשכנזים), היינו מחמירים את מעט החומרות שהחמיר הבית יוסף, שהן יקרות יותר מכל החומרות שנוהגים בהם האשכנזים.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשפ"א / 1 ביוני 2021

הנכון הוא שתברכי בורא נפשות, ותברכי על הסוכריה רק מחוץ לבית. ואת יכולה ללכת איתה ברחוב. ולכתחילה אין לברך או להתפלל עם סוכריה כזו אפילו שהיא קטנה מאד, שנאמר, "ימלא פי תהילתך". תבורכי, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לשתות קפה שנתבשל על ידי גוי, כגון קפה המוגש במטוס, או שיש בזה איסור בישול גויים, או חשש אחר?

שאלה: האם מותר לשתות קפה שנתבשל על ידי גוי, כגון קפה המוגש במטוס, או שיש בזה איסור בישול גויים , או חשש אחר?

תשובה: הדבר ברור, שבזמנינו מצוי לרוב שהקפה שמוכרים במקומות של גויים בחוץ לארץ, מכיל בתוכו עוד תערובות שונות של חומרים שיש בהם חששות הלכתיים רציניים מאד, ועל כן בודאי שאין מקום לדון בכשרות קפה שיש עליו קצפת, או שמעורבים בו טעמים שונים, ואין אנו דנים אלא על קפה העשוי מאבקת קפה וסוכר ומים, ולא באופנים אחרים.

והנה מה שיש לדון בזה לאיסור, הוא מצד גזירת רבותינו על בישולי הגוי, כמו שביארנו בהלכות הקודמות.

אולם כבר ביארנו, שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי, כלומר, שאף ללא בישול אפשר לאכלו, כגון תפוחים, לא שייך בו איסור בישולי הגוי. ודוקא בדבר שאי אפשר לאכלו אלא על ידי בישול, כגון תפוח אדמה, שייך בו איסור משום בישולי גויים. ולפיכך מותר לשתות מים שהרתיח הגוי, שכן המים ראויים וטובים לשתיה גם כשהם צוננים, ולא שייכת בהם גזירת בישולי גויים.

והנה משקה הקפה, אף שמעורב במים שבו עוד מיני מאכל, אבקת הקפה והסוכר, מכל מקום מאחר וברכתו היא, "שהכל נהיה בדברו", כיון שעיקרו מים, ואין אנו מברכים עליו "בורא פרי העץ" מחמת הקפה שיש בו, נמצא שכל מה שמעורב בתוכו, אבקת קפה וסוכר, הכל בטל לגבי המים שהם עיקר המשקה, ולכן אין לחוש לאבקת הקפה בכדי לאסור את המשקה כולו מדין בישולי גויים.

וכן מבואר בתוספות במסכת עבודה זרה (לא:), שאין לאסור שתיית שכר (בירה) של גויים מדין בישולי גויים, משום שברכת השכר היא שהכל נהיה בדברו, ולא מברכים עליו בורא מיני מזונות. נמצא שהשעורים המעורבים במשקה הם בטלים למשקה כולו, ולא שייך לאסור את כל המשקה מדין בישולי גויים. (אלא שאסור לשתות שכר של גויים במסיבות של גויים, מחמת גזירה אחרת כמבואר בגמרא שם.

נמצינו למדים אם כן שאין במשקה הקפה חשש איסור מצד בישולי גויים. וכן פסק רבינו הרדב"ז בתשובה, וסיים, שמכל מקום אין לשתות הקפה במסיבות של גויים, לפי שנמשך מזה הרבה תקלות. עד כאן.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, האריך קצת בענין זה בספרו שו"ת יחוה דעת ח"ד, והביא עוד סברות להקל ולהחמיר בענין זה, והעלה שלמעשה אין חשש בזה מצד בישולי גויים, אם כי המחמיר לחוש לשיטות הפוסקים הסוברים שיש בזה איסור בישול גוים תבא עליו ברכה.

אולם אחר כך כתב לדון מצד חשש נוסף שיש בשתית קפה במטוס, שהרי הקפה מוגש בכלים של הגויים, שהם רגילים למזוג לתוכם חלב רותח של גויים, והרי חלב של גויים אסור לנו לשתותו, ואם כן הכלים שבלוע בהם טעם של אותו החלב, אוסרים את כל מה שבא בתוכם בשתיה. ולפי זה יהיה אסור לשתות קפה במטוס, אלא אם ידוע בפירוש שהכלי שמזגו הקפה בתוכו אין בו חשש כזה, כגון שהוא כלי חד פעמי, או כלי של זכוכית שאינה בולעת (כמו שביארנו בתשובה לשאלה האם צריך ליחד כלים שונים למאכלי בשר ולמאכלי חלב גם בכלי זכוכית), וכיוצא בזה.

ואולם למעשה פסק מרן רבינו זצ"ל, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על כמה סברות שהביא, ולהקל בשתיית קפה אף מכלים של פורצלן וכדומה. וכל זה הוא דוקא במקום שאין אפשרות אחרת, אבל כל שיש לו אפשרות לבקש שיגישו לפניו את הקפה בכלי זכוכית או בכלי חד פעמי, צריך לעשות כן.

ולסיכום: קפה שלא מעורב בו שום חומר שיש עליו חשש מצד כשרותו, מותר לשתותו גם אם נתבשל על ידי גויים,  ובתנאי שמזגו את הקפה לתוך כוס העשוייה זכוכית, או לכוס חד פעמית, ובמקום שאין אפשרות להשיג כוס כזו, המיקל לשתות אף בכוס של פורצלן וכדומה יש לו על מה שיסמוך. והמחמיר שלא לשתות כלל קפה שנתבשל על ידי גויים, תבא עליו ברכה.

תאריך השאלה:
כ' סיון תשפ"א / 31 במאי 2021

אפשר להזמין אותו לדין תורה, כמו בבית הדין "הישר והטוב", ואם הוא לא יגיע, הרי הם יתנו לך רשות לתבוע בערכאות. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישולי גויים בקטניות קלויות, ובענין הוראת רבינו האר"י

שאלה: בשנים האחרונות התפרסם על ידי רב מפורסם, שאסור לאכול חומוס, כאשר הקטניות נקלו (כלומר, נאפו) על ידי גויים, משום שיש בדבר איסור בישולי גויים. האם אמנם כך ההלכה?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שרבותינו גזרו שלא לאכול מתבשיל שבישלוהו גויים. וכתבנו, שאם מדובר במאכל פשוט מאד, עד שאינו עולה על שלחנם של מלכים, אין בו איסור משום בישולי גויים.

ועתה לענין גרעיני החומוס, לכאורה נראה, שמאחר והם עולים על שלחנם של מלכים, שייך בהם איסור בישולי גויים, והיה אסור לאכול מהם, כל שנקלו על ידי גוי.

דברי מרן הבית יוסף
אולם מרן הבית יוסף (סימן קיג, ובכסף משנה פי"ז מהמ"א הל' יז) כתב, שלדעת הרמב"ם אין איסור בישולי גויים באפונים (חומוס) קלויים, משום שמדובר במאכל פשוט, "עד שאין אדם מזמין את חבירו עליהם". כלומר, אין הרגילות להזמין אורח אך ורק לאכילת חומוס. לפיכך מדובר במאכל פשוט מאד, ולא שייכת בו גזירת רבותינו על בישולי גויים. (שעיקר טעם הגזירה היה שמא יזמין הגוי את היהודי, ויבא לאכול אצלו, ויהיה מורגל עמו, כמו שכתבנו).

דברי רבינו האר"י
אולם רבינו האר"י, שכל גדולי המקובלים פוסקים בדרך כלל כשיטתו, כתב שאין לאכול חומוס שנקלה על ידי הגוי. משום שסוף סוף הוא עולה על שלחן מלכים.

מחלוקת הפוסקים אם יש לפסוק כהאר"י
וכאן אנו נכנסים למחלוקת גדולה בין הפוסקים. האם במקום שהאר"י פסק איזה דבר, אנו מחוייבים לפוסק כמותו, או שלעולם, כל שמרן השלחן ערוך חולק על האר"י, אין לנו אלא דברי מרן, ואין לפסוק כדעת רבינו האר"י.

והנה בנדון שלנו, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ז עמוד קב), שאף לדעת הסוברים שיש לפסוק כדעת האר"י נגד דעת שאר הפוסקים, זהו דוקא בדבר שהאר"י פסק כן לפי שהוא היה יודע את סודות התורה טוב יותר מאחרים. אבל בדבר שאין לו שייכות לסודות התורה, אלא שהאר"י היה סובר כן מחמת גדולתו בחכמת התורה בחלק הנגלה שבה, שם בודאי שאין עדיפות לדברי האר"י על פני דברי מרן השלחן ערוך.

ומאחר ובנדון שלנו, דברי האר"י הם לא מחמת ידיעתו בחכמת הקבלה, אלא שכך היה נראה לו לפי הדין, אם כן בודאי שאין לנו לעזוב את דברי הרמב"ם ומרן, מפני דברי האר"י. ולכן להלכה, יש לפסוק שאין דין בישולי גויים בקטניות "חומוס" שנקלו על ידי גויים.

וכל שכן לפי דרכינו, שאין אנו עוזבים את דברי מרן השלחן ערוך אפילו במקום שהאר"י חלק עליו, שבודאי בנדון שלנו, יש לנו להורות שאין דין בישולי גויים בקטניות קלויות, כגון חומוס.

ולסיכום: אין דין בישולי גויים בגרעיני חומוס קלויים. ומותר לאכול מהם, כאשר אין חשש אחר מצד כשרות הקטניות. וכן דין קטניות אחרות, כגון פולים קלויים, ואפונים קלויים וכל כיוצא בזה. אבל קטניות מבושלות, יש בהם איסור בישולי גויים.

תאריך השאלה:
כ' סיון תשפ"א / 31 במאי 2021

אם מדובר במקום בלי הכשר, אסור בהחלט לאכול שם. תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישולי גויים בקטניות קלויות, ובענין הוראת רבינו האר"י

שאלה: בשנים האחרונות התפרסם על ידי רב מפורסם, שאסור לאכול חומוס, כאשר הקטניות נקלו (כלומר, נאפו) על ידי גויים, משום שיש בדבר איסור בישולי גויים. האם אמנם כך ההלכה?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שרבותינו גזרו שלא לאכול מתבשיל שבישלוהו גויים. וכתבנו, שאם מדובר במאכל פשוט מאד, עד שאינו עולה על שלחנם של מלכים, אין בו איסור משום בישולי גויים.

ועתה לענין גרעיני החומוס, לכאורה נראה, שמאחר והם עולים על שלחנם של מלכים, שייך בהם איסור בישולי גויים, והיה אסור לאכול מהם, כל שנקלו על ידי גוי.

דברי מרן הבית יוסף
אולם מרן הבית יוסף (סימן קיג, ובכסף משנה פי"ז מהמ"א הל' יז) כתב, שלדעת הרמב"ם אין איסור בישולי גויים באפונים (חומוס) קלויים, משום שמדובר במאכל פשוט, "עד שאין אדם מזמין את חבירו עליהם". כלומר, אין הרגילות להזמין אורח אך ורק לאכילת חומוס. לפיכך מדובר במאכל פשוט מאד, ולא שייכת בו גזירת רבותינו על בישולי גויים. (שעיקר טעם הגזירה היה שמא יזמין הגוי את היהודי, ויבא לאכול אצלו, ויהיה מורגל עמו, כמו שכתבנו).

דברי רבינו האר"י
אולם רבינו האר"י, שכל גדולי המקובלים פוסקים בדרך כלל כשיטתו, כתב שאין לאכול חומוס שנקלה על ידי הגוי. משום שסוף סוף הוא עולה על שלחן מלכים.

מחלוקת הפוסקים אם יש לפסוק כהאר"י
וכאן אנו נכנסים למחלוקת גדולה בין הפוסקים. האם במקום שהאר"י פסק איזה דבר, אנו מחוייבים לפוסק כמותו, או שלעולם, כל שמרן השלחן ערוך חולק על האר"י, אין לנו אלא דברי מרן, ואין לפסוק כדעת רבינו האר"י.

והנה בנדון שלנו, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ז עמוד קב), שאף לדעת הסוברים שיש לפסוק כדעת האר"י נגד דעת שאר הפוסקים, זהו דוקא בדבר שהאר"י פסק כן לפי שהוא היה יודע את סודות התורה טוב יותר מאחרים. אבל בדבר שאין לו שייכות לסודות התורה, אלא שהאר"י היה סובר כן מחמת גדולתו בחכמת התורה בחלק הנגלה שבה, שם בודאי שאין עדיפות לדברי האר"י על פני דברי מרן השלחן ערוך.

ומאחר ובנדון שלנו, דברי האר"י הם לא מחמת ידיעתו בחכמת הקבלה, אלא שכך היה נראה לו לפי הדין, אם כן בודאי שאין לנו לעזוב את דברי הרמב"ם ומרן, מפני דברי האר"י. ולכן להלכה, יש לפסוק שאין דין בישולי גויים בקטניות "חומוס" שנקלו על ידי גויים.

וכל שכן לפי דרכינו, שאין אנו עוזבים את דברי מרן השלחן ערוך אפילו במקום שהאר"י חלק עליו, שבודאי בנדון שלנו, יש לנו להורות שאין דין בישולי גויים בקטניות קלויות, כגון חומוס.

ולסיכום: אין דין בישולי גויים בגרעיני חומוס קלויים. ומותר לאכול מהם, כאשר אין חשש אחר מצד כשרות הקטניות. וכן דין קטניות אחרות, כגון פולים קלויים, ואפונים קלויים וכל כיוצא בזה. אבל קטניות מבושלות, יש בהם איסור בישולי גויים.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשפ"א / 30 במאי 2021

אם כך, עדיף שלא יבקש מחילה. ואם אפשר, בערב כיפור יבקש ממנו מחילה כללית אם פגע בו. בלי לפרט. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גזלן הבא לעשות תשובה

----------
היום, יום הבחירות לכנסת בארץ ישראל. וידועה דעתו של מרן זצ"ל כי נכון מאד להקדים ולהצביע בשעות הבוקר המוקדמות כמה שאפשר. ושכל אחד ואחד ישפיע על קרוביו ומקורביו להצביע כהוראת מרן זצ"ל, כי היא מצוה רבה שהרבה גופי תורה תלויים בה. ובפרט בפעם הזו כנודע. וחלילה להמנע מהצבעה, שהרי בזה הוא נותן כח למהרסי הדת, ועל זה נאמר "אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים". ואין מזרזים אלא למזורזים. ונזכה לראות בהקמת קרן התורה. אמן כן יהי רצון. 

----------

שאלה: לפני מספר שנים מישהו גזל ממני סכום כסף. כעת הוא בא להשיב לי את הסכום, כאשר הוא בוכה שאינו יודע איך יוכל להחזיר לכל האנשים מה שגזל מהם, מה עלי לעשות?

תשובה: מי שגזל איזה דבר מחבירו, וחזר בתשובה, עליו להחזיר את הגזילה למי שגזל ממנו. ואם לא יחזיר את מה שגזל, אין הוא יכול לחזור בתשובה שלימה, שהרי נאמר בתורה, "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא". מכאן שעוון הגזל הוא "לאו הניתק לעשה", שאם עבר על ה"לאו", שגזל, עליו לקיים את ה"עשה", להשיב את הגזילה אשר גזל.

ומכאן לכאורה שכאשר בא הגזלן להשיב את מה שגזל, עלינו לקבל ממנו את אשר גזל בשמחה, ולמחול לו על מה שעולל לנו כדי שיוכל לחזור בתשובה. וכבר הזכרנו כמה בעבר, שעל עברות שבין אדם לחבירו אין מוחלין לו, עד שיפייס את חבירו. ועון הגזל, בודאי גם הוא בכלל עבירות שבין אדם לחבירו, ועל כן, מלבד מה שמחוייב הגזלן להשיב את הגזילה, הוא חייב גם כן לפייס את חברו על העוול שנגרם לו.

אולם בברייתא (בפרק הגוזל דף צד ע"ב) שנינו: "גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר את הגזילה, אמרו חכמים, אין מקבלין ממנו, כדי לפתוח לו פתח לדרכי תשובה". כלומר, כאשר מגיע הגזלן אל הנגזל, ואומר לו שברצונו להשיב לו את הגזילה, אין לקבל ממנו את הגזילה, כדי להקל מעליו את התשובה. שהרי כשיראה כמה קשה התשובה, שכעת עליו להחזיר סכומים גדולים לכל מי שגזל ממנו, יתרשל במצות התשובה, וישאר במרדו. לכן תקנו חכמים שאין לוקחים ממנו, בכדי שיוכל הגזלן לחזור בתשובה.

וכך אמרו בגמרא, אמר רבי יוחנן, בימי רבי (הוא רבינו יהודה הנשיא) נשנית משנה זו (גזרו גזירה זו הנזכרת בבריתא), מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו, ריקה (לשון גנאי), אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט (החגורה שלך) אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ומה שאמרו "אין רוח חכמים נוחה הימנו", פירשו רש"י והנמוקי יוסף, "אין רוח חכמה וחסידות בקרבו".

ומכאן למדנו, שאין לקבל מהגזלן את מה שגזל, שהרי מתוך כך עלול הוא לבא לידי התרשלות בחזרתו בתשובה. אולם יש כמה פרטי דינים בענין זה לענין מעשה, כי לא בכל מקרה יש להנמע מנטילת הגזילה, ונבאר כל זאת ברצות ה' בהמשך הדברים.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשפ"א / 30 במאי 2021

לפי הפשט אין בזה בעיה. אבל על פי הקבלה אין להרים את הידיים אלא בנטילת ידיים ובנשיאת כפים. ראה בן איש חי פרשת ויגש. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בהעלותך

מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

לכאורה, לשון הפסוק אינה מדוייקת, כי היה צריך לומר, יאירו ששת הנרות, ולא שבעת הנרות. ומדוע? מפני ש"המנורה", הכוונה היא לקנה האמצעי של המנורה, שהיה מגוף המנורה, (כמו שאמרו במסכת מנחות), וכל הנרות מימין ומשמאל, היו מכוונים ונוטים אל אמצע המנורה, אל הנר האמצעי, נמצא אם כן, שמול פני המנורה, היו מאירים ששה נרות, ולא שבעה!

אלא הסבר הדברים הוא, שבשעה שנחנך בית המקדש, שם הקדוש ברוך הוא שני כהנים גדולים. אהרן הכהן למטה, והמלאך מיכאל השר הגדול למעלה, וכמו שרמוז בפסוק, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם", "נראה", הם אותיות "אהרן", ו"אליכם", הם אותיות מיכאל. ששניהם נתמנו כהנים גדולים, זה בבית המקדש בעולם הזה, וזה בעולמות העליונים.

וכך תמיד, "ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה", ומיכאל השר הגדול מקריב בכל יום ויום קרבנות בבית המקדש של מעלה, והוא מקריב כבשים של אש, ועל זה אנו מתפללים בכל יום, "רְצֵה ה' אלוקינו בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן", כי מה כוונת הדברים "ואישי ישראל", הרי אין לנו קרבן אישים בזמנינו? אם כן על מה אנו מתפללים שיתקבל ברצון? אלא הכוונה היא, על הקרבנות שמקריב מיכאל, שאנו מתפללים שיתקבלו ברצון לפני ה' יתברך.

למדנו אם כן, שכל מה שעושים למטה, נעשה גם למעלה, וגם המנורה שהיה מדליק אהרן, היה מדליק אותה עם כל הכוונות העמוקות והנוראות שהיה מכוין, ובאותה שעה היה מסתכל למעלה, ומכוין, כי אלו השבעה נרות, הם כנגד שבעת הנרות שלמעלה, שהיה מכוין אהרן היטב, לתקן את שורשה של מצוות הדלקת הנרות במקום העליון.

וכן מה שנאמר בהמשך, "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" וכו', ומפרש רש"י: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא שִׁנָּה". ולכאורה הוא דבר תמוה, וכי זהו שבחו של אהרן? שלא שינה ממה שה' ציוה עליו? וכי מדוע בכלל שישנה?

אלא החידוש הוא, שבשעה שלימד משה רבינו את אהרן כיצד להדליק את הנרות, לא מסר לו את כל הכוונות והסודות שיש במצוות הדלקת הנרות, שנמסרו לו מפי ה' יתברך, מפני שחשש משה רבינו, שמא אהרן אינו ראוי כל כך ללמוד את הסודות והכוונות הללו. אבל אהרן הכהן בצדקתו וקדושתו, זכה לכוין מעצמו לכל הכוונות שנמסרו למשה רבינו מפי ה', ועל זה אמרו, "מלמד שלא שינה", שאף על פי שלא מסר לו משה את הכוונות, בכל זאת הוא לא שינה ממה שאמר ה' למשה, כי בקדושתו הצליח להשיג את כל הכוונות בעצמו.

מרן הרב חיד"א בספר שם הגדולים כתב, שבגמרא במסכת קדושין (דף ע.), מוזכר שֵׁם קדוש בן ארבעים ושתים אותיות. ורש"י בפירושו כותב, "שם בן ארבעים ושתים אותיות – לא ידעתי מהו". אולם באמת, רש"י ידע מהו אותו שם, אלא מפני שחשש, שהרי לא כולם ראויים ללמוד שם כזה, ויתכן שישתמשו בו שלא כהוגן, לכן הסתיר את הדבר, וכתב שאינו יודע מהו.

כאשר היה רש"י זקן בשנים, היה לומד לפניו נכדו, הרשב"ם, רבינו שמואל בן מאיר, שהיה בנה של בתו של רש"י. והיו יושבים ולומדים גמרא. הגיעו לסוגיא במסכת קדושין, שאל רבי שמואל את סבו, רש"י, סבא, מהו שם בן ארבעים ושתים אותיות? אמר לו רש"י, גם אני איני יודע. מפני שחשש רש"י, שמא נכדו, רבי שמואל, אינו ראוי כל כך שיגלו לו את השם הזה, לכן העלים ממנו את הדבר.

לאחר זמן, נפטר רש"י. ובבואו לפני בית של מעלה, עשו עמו דין וחשבון, וכך אמרו לו, מדוע מנעת בר? מדוע מנעת טובה מנכדך רבי שמואל? למה לא מסרת לו את השם בן מ"ב אותיות? השיב רש"י, כי סברתי, שאולי נכדי אינו ראוי כל כך למסור לו את פירוש השם הקדוש. אמרו לו, לא ידעת? רבי שמואל הוא איש צדיק וקדוש, וראוי הוא למסור לו סתרי תורה!

דנו בדברים, ואמר רש"י, הנה אני מוכן לשוב לעולם הזה, ולמסור לו את השם הקדוש. ואמנם, באמצע הלילה, היה רבי שמואל ישן על מטתו, והנה ניצב על ידו סבו, רש"י, ומקיץ אותו משנתו. רבי שמואל נחרד, הנה סבו קם מבית הקברות! אמר לו רש"י, אין לי זמן, קום מהר ותטול את ידיך ואפרש לך מהו שם בן מ"ב אותיות, קם רבי שמואל, נטל את ידיו, וישב לפני סבו בדחילו ורחימו, ולמד ממנו שם בן ארבעים ושתים אותיות. ונתסלק משם רש"י.

זה היה עם רש"י עליו השלום, רבן של ישראל. יתכן, שגם משה רבינו, חשב שאהרן הכהן הוא כמו רשב"ם, ואמר בלבו, איך אמסור לו את הכוונות? אולי זה לא מתאים. אבל אהרן בחכמתו וקדושתו, זכה לכוין לכל אותם הסודות. זה מה שנאמר "ויעשה כן אהרן – מלמד שלא שינה".

ונוכל לפרש עוד. הרי ביום הקמת המשכן, אירע לאהרן אסון, שני בניו, נדב ואביהוא, מתו במקדש, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'", אם כן, בכל פעם שנכנס אהרן להיכל, להדליק את המנורה, היה נזכר, כאן מתו שני בניו, מכאן מישאל ואליצפן הוציאו את הַגְּוִיּוֹת שלהם, ובודאי אז היתה רוח נכאים נופלת עליו. ובכל זאת אהרן היה מתגבר, לא רפו ידיו, לא נשבר לבו, והיה עושה את המצוה כהלכתה. מלמד שלא שינה!

סיפר לנו רבי עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, מעשה שהיה בעיר חלאב, שהיה שם הגאון רבי שלמה לניאדו, והוא היה תוקע בשופר ועולה כשליח ציבור בתפלות ראש השנה. ומשנחלש בערוב ימיו, העמיד את בנו הגאון רבי אפרים תחתיו. אחר התפלה, הגיעו הקהל לביתו של רבי שלמה להתברך מפיו. שאל אותם איך היו התפילות? השיבו בשבח התפילות הנפלאות שהתפלל רבי אפרים כשליח ציבור. שאל על התקיעות, והשיבוהו בשפה רפה שהיו בסדר. קרא אליו את בנו ושאל אותו מה ראו על ככה? אמר לו רבי אפרים, כי אמנם לא הצליח כל כך בתקיעות, מפני שכשהיה קורא ה"יהי רצון" שקודם התקיעות, אמר "ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות", והנה תיכף ראה שבא המלאך הממונה על ידו, ויעף אליו אחד מן השרפים ויתייצב לימינו, לזאת היה חרד מפניו ונתבלבל. שחק בעל בית דינו של שלמה, אמר לו, הנה אתה הזמנת אותו ותירא מפניו?

כמו כן אפשר לומר, כאשר אהרן היה נכנס למקדש, מקום אש להבת שלהבת, איזה פחד ורעדה היו שם, אך הקדוש ברוך הוא נתן לו כח ועוצמה, והצליח לקיים את המצוה כראוי. על זה אמרו, מלמד שלא שינה.

החסידים אומרים, מה זה מלמד שלא שינה? מספרים, שרבי לוי יצחק מברדיטשב, היה גאון עולם, חוץ מקדושתו הנוראה, כפי שרואים בספרו, "קדושת לוי", אשר כשמו כן הוא, מלא קדושה. וכאשר היה רבי לוי יצחק מתפלל, כל התפילה היתה ברעדה, והתנועות שלו היו מבהילות.

בליל פסח, אשתו הרבנית, היתה יודעת איך הטבע שלו, שהוא מתלהב, וממש לא רואה בעיניו בשעה שהיה מתחיל את הסדר. לכן מראש, היתה מכינה שני שולחנות, האחד, היתה מניחה עליו מצה שמורה ויינות טובים, ועל השני, היתה מניחה איזו מצה ויין פשוט. את הרב היתה מושיבה על יד השלחן הפשוט, וכאשר הוא היה אומר את ההגדה, היה מתרגש כולו, וכאשר היה מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים", היה מתמלא התרגשות, ואומר בכוונה, (לאט לאט), "מצה זו! מצה זו! מצה זו!", והיה מושך את כל המפה כדי ליטול את המצה, והיה נשפך כל היין, היה נעשה בלאגן שלם! עד שהיה הרב מסיים את אמירת ההגדה, ואז היו מנקים את כל סביבותיו, והיו מיסבים סביב השלחן המהודר, עם המצה היקרה, והיינות הטובים. כך היו צדיקים, שאפשר לומר שהיו מגיעים ממש למצב של התעלפות, לא היו יכולים להחזיק מעמד מרוב קדושת המצוות.

אהרן הכהן, היה חסיד, לא פחות מרבי לוי יצחק מברדטישב, ובכל זאת, היה נאזר בגבורה. אילו היה שופך את השמן, ומפיל את הנרות, מי היה נכנס תחתיו? מלמד שלא שינה! היה נאזר בגבורה, שולט בכוחותיו, לעשות הכל כהלכה!

שבת שלום!

תאריך השאלה:
י"ז סיון תשפ"א / 28 במאי 2021

תודה. תבורכו מפי עליון,

המקור הוא כמובן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בדרשותיו, אשר אין כמותם. כמו שכתבנו בתחילת הדברים. שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בהעלותך

מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

לכאורה, לשון הפסוק אינה מדוייקת, כי היה צריך לומר, יאירו ששת הנרות, ולא שבעת הנרות. ומדוע? מפני ש"המנורה", הכוונה היא לקנה האמצעי של המנורה, שהיה מגוף המנורה, (כמו שאמרו במסכת מנחות), וכל הנרות מימין ומשמאל, היו מכוונים ונוטים אל אמצע המנורה, אל הנר האמצעי, נמצא אם כן, שמול פני המנורה, היו מאירים ששה נרות, ולא שבעה!

אלא הסבר הדברים הוא, שבשעה שנחנך בית המקדש, שם הקדוש ברוך הוא שני כהנים גדולים. אהרן הכהן למטה, והמלאך מיכאל השר הגדול למעלה, וכמו שרמוז בפסוק, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם", "נראה", הם אותיות "אהרן", ו"אליכם", הם אותיות מיכאל. ששניהם נתמנו כהנים גדולים, זה בבית המקדש בעולם הזה, וזה בעולמות העליונים.

וכך תמיד, "ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה", ומיכאל השר הגדול מקריב בכל יום ויום קרבנות בבית המקדש של מעלה, והוא מקריב כבשים של אש, ועל זה אנו מתפללים בכל יום, "רְצֵה ה' אלוקינו בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן", כי מה כוונת הדברים "ואישי ישראל", הרי אין לנו קרבן אישים בזמנינו? אם כן על מה אנו מתפללים שיתקבל ברצון? אלא הכוונה היא, על הקרבנות שמקריב מיכאל, שאנו מתפללים שיתקבלו ברצון לפני ה' יתברך.

למדנו אם כן, שכל מה שעושים למטה, נעשה גם למעלה, וגם המנורה שהיה מדליק אהרן, היה מדליק אותה עם כל הכוונות העמוקות והנוראות שהיה מכוין, ובאותה שעה היה מסתכל למעלה, ומכוין, כי אלו השבעה נרות, הם כנגד שבעת הנרות שלמעלה, שהיה מכוין אהרן היטב, לתקן את שורשה של מצוות הדלקת הנרות במקום העליון.

וכן מה שנאמר בהמשך, "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" וכו', ומפרש רש"י: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא שִׁנָּה". ולכאורה הוא דבר תמוה, וכי זהו שבחו של אהרן? שלא שינה ממה שה' ציוה עליו? וכי מדוע בכלל שישנה?

אלא החידוש הוא, שבשעה שלימד משה רבינו את אהרן כיצד להדליק את הנרות, לא מסר לו את כל הכוונות והסודות שיש במצוות הדלקת הנרות, שנמסרו לו מפי ה' יתברך, מפני שחשש משה רבינו, שמא אהרן אינו ראוי כל כך ללמוד את הסודות והכוונות הללו. אבל אהרן הכהן בצדקתו וקדושתו, זכה לכוין מעצמו לכל הכוונות שנמסרו למשה רבינו מפי ה', ועל זה אמרו, "מלמד שלא שינה", שאף על פי שלא מסר לו משה את הכוונות, בכל זאת הוא לא שינה ממה שאמר ה' למשה, כי בקדושתו הצליח להשיג את כל הכוונות בעצמו.

מרן הרב חיד"א בספר שם הגדולים כתב, שבגמרא במסכת קדושין (דף ע.), מוזכר שֵׁם קדוש בן ארבעים ושתים אותיות. ורש"י בפירושו כותב, "שם בן ארבעים ושתים אותיות – לא ידעתי מהו". אולם באמת, רש"י ידע מהו אותו שם, אלא מפני שחשש, שהרי לא כולם ראויים ללמוד שם כזה, ויתכן שישתמשו בו שלא כהוגן, לכן הסתיר את הדבר, וכתב שאינו יודע מהו.

כאשר היה רש"י זקן בשנים, היה לומד לפניו נכדו, הרשב"ם, רבינו שמואל בן מאיר, שהיה בנה של בתו של רש"י. והיו יושבים ולומדים גמרא. הגיעו לסוגיא במסכת קדושין, שאל רבי שמואל את סבו, רש"י, סבא, מהו שם בן ארבעים ושתים אותיות? אמר לו רש"י, גם אני איני יודע. מפני שחשש רש"י, שמא נכדו, רבי שמואל, אינו ראוי כל כך שיגלו לו את השם הזה, לכן העלים ממנו את הדבר.

לאחר זמן, נפטר רש"י. ובבואו לפני בית של מעלה, עשו עמו דין וחשבון, וכך אמרו לו, מדוע מנעת בר? מדוע מנעת טובה מנכדך רבי שמואל? למה לא מסרת לו את השם בן מ"ב אותיות? השיב רש"י, כי סברתי, שאולי נכדי אינו ראוי כל כך למסור לו את פירוש השם הקדוש. אמרו לו, לא ידעת? רבי שמואל הוא איש צדיק וקדוש, וראוי הוא למסור לו סתרי תורה!

דנו בדברים, ואמר רש"י, הנה אני מוכן לשוב לעולם הזה, ולמסור לו את השם הקדוש. ואמנם, באמצע הלילה, היה רבי שמואל ישן על מטתו, והנה ניצב על ידו סבו, רש"י, ומקיץ אותו משנתו. רבי שמואל נחרד, הנה סבו קם מבית הקברות! אמר לו רש"י, אין לי זמן, קום מהר ותטול את ידיך ואפרש לך מהו שם בן מ"ב אותיות, קם רבי שמואל, נטל את ידיו, וישב לפני סבו בדחילו ורחימו, ולמד ממנו שם בן ארבעים ושתים אותיות. ונתסלק משם רש"י.

זה היה עם רש"י עליו השלום, רבן של ישראל. יתכן, שגם משה רבינו, חשב שאהרן הכהן הוא כמו רשב"ם, ואמר בלבו, איך אמסור לו את הכוונות? אולי זה לא מתאים. אבל אהרן בחכמתו וקדושתו, זכה לכוין לכל אותם הסודות. זה מה שנאמר "ויעשה כן אהרן – מלמד שלא שינה".

ונוכל לפרש עוד. הרי ביום הקמת המשכן, אירע לאהרן אסון, שני בניו, נדב ואביהוא, מתו במקדש, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'", אם כן, בכל פעם שנכנס אהרן להיכל, להדליק את המנורה, היה נזכר, כאן מתו שני בניו, מכאן מישאל ואליצפן הוציאו את הַגְּוִיּוֹת שלהם, ובודאי אז היתה רוח נכאים נופלת עליו. ובכל זאת אהרן היה מתגבר, לא רפו ידיו, לא נשבר לבו, והיה עושה את המצוה כהלכתה. מלמד שלא שינה!

סיפר לנו רבי עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, מעשה שהיה בעיר חלאב, שהיה שם הגאון רבי שלמה לניאדו, והוא היה תוקע בשופר ועולה כשליח ציבור בתפלות ראש השנה. ומשנחלש בערוב ימיו, העמיד את בנו הגאון רבי אפרים תחתיו. אחר התפלה, הגיעו הקהל לביתו של רבי שלמה להתברך מפיו. שאל אותם איך היו התפילות? השיבו בשבח התפילות הנפלאות שהתפלל רבי אפרים כשליח ציבור. שאל על התקיעות, והשיבוהו בשפה רפה שהיו בסדר. קרא אליו את בנו ושאל אותו מה ראו על ככה? אמר לו רבי אפרים, כי אמנם לא הצליח כל כך בתקיעות, מפני שכשהיה קורא ה"יהי רצון" שקודם התקיעות, אמר "ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות", והנה תיכף ראה שבא המלאך הממונה על ידו, ויעף אליו אחד מן השרפים ויתייצב לימינו, לזאת היה חרד מפניו ונתבלבל. שחק בעל בית דינו של שלמה, אמר לו, הנה אתה הזמנת אותו ותירא מפניו?

כמו כן אפשר לומר, כאשר אהרן היה נכנס למקדש, מקום אש להבת שלהבת, איזה פחד ורעדה היו שם, אך הקדוש ברוך הוא נתן לו כח ועוצמה, והצליח לקיים את המצוה כראוי. על זה אמרו, מלמד שלא שינה.

החסידים אומרים, מה זה מלמד שלא שינה? מספרים, שרבי לוי יצחק מברדיטשב, היה גאון עולם, חוץ מקדושתו הנוראה, כפי שרואים בספרו, "קדושת לוי", אשר כשמו כן הוא, מלא קדושה. וכאשר היה רבי לוי יצחק מתפלל, כל התפילה היתה ברעדה, והתנועות שלו היו מבהילות.

בליל פסח, אשתו הרבנית, היתה יודעת איך הטבע שלו, שהוא מתלהב, וממש לא רואה בעיניו בשעה שהיה מתחיל את הסדר. לכן מראש, היתה מכינה שני שולחנות, האחד, היתה מניחה עליו מצה שמורה ויינות טובים, ועל השני, היתה מניחה איזו מצה ויין פשוט. את הרב היתה מושיבה על יד השלחן הפשוט, וכאשר הוא היה אומר את ההגדה, היה מתרגש כולו, וכאשר היה מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים", היה מתמלא התרגשות, ואומר בכוונה, (לאט לאט), "מצה זו! מצה זו! מצה זו!", והיה מושך את כל המפה כדי ליטול את המצה, והיה נשפך כל היין, היה נעשה בלאגן שלם! עד שהיה הרב מסיים את אמירת ההגדה, ואז היו מנקים את כל סביבותיו, והיו מיסבים סביב השלחן המהודר, עם המצה היקרה, והיינות הטובים. כך היו צדיקים, שאפשר לומר שהיו מגיעים ממש למצב של התעלפות, לא היו יכולים להחזיק מעמד מרוב קדושת המצוות.

אהרן הכהן, היה חסיד, לא פחות מרבי לוי יצחק מברדטישב, ובכל זאת, היה נאזר בגבורה. אילו היה שופך את השמן, ומפיל את הנרות, מי היה נכנס תחתיו? מלמד שלא שינה! היה נאזר בגבורה, שולט בכוחותיו, לעשות הכל כהלכה!

שבת שלום!


צפייה