מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית"
השבת, נקרא על יתרו, חותנו של משה רבינו, שראה את משה רבנו חתנו, שופט את העם מבוקר עד ערב, ונתן לו עצה, איך יוכל לשפוט את העם, וכדברי התורה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יח, יג).
על פסוק זה, מביא רש"י את דברי הגמרא במסכת שבת (דף י ע"א): וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו יושב ודן כל היום? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום כולו, ונעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
רבות נכתב על המושג "דין אמת לאמיתו", מדוע הכפילות? הרי מספיק לומר "דין אמת" ומהו אם כן "דין אמת לאמיתו"? וכי יש דין אמת שהוא לא לאמיתו?
בפירוש הדרישה על הטור (חושן משפט א, אות ב) הסביר את הדברים, שכל דין תורה הוא אמת, אך יתכן, שלפי המקום והזמן, לא צריך לדון על פי דין תורה, אלא לפנים משורת הדין, ולפי חכמתו של הדיין על פי המקרה שבא לפניו. וזהו המושג "דין אמת לאמיתו", שבמקרים מסויימים הדין אמת הוא, לא רק דין התורה עצמו, אלא לעשות משפט צדק לפי ראות עיני הדיין, בהתאם לנתונים העומדים לפניו, להביא את הצדדים לקבל את הדין באהבה וחיבה.
מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, מביא בספרו ענף עץ אבות, מעשה על הגאון רבי אליהו חיים מייזל, שהיה אב בית דין בעירו, והיה שופט את ישראל בחכמה ותבונה רבה. באחד הימים, באו לפניו שתי נשים לדין תורה, ומעשה שהיה כך היה:
שתי הנשים כיבסו חולצות לבנות של משפחתן, ותלו את הבגדים על חבלים בחצר כדי שיתייבשו בשמש. עברו גנבים וגנבו את כל החלוצות הלבנות שהיו על חבל אחד, ונשארו הבגדים שהיו תלויים בחבל השני. האחת אומרת הבגדים שלך נגנבו ואלה שנשארו הם שלי, והשנייה טענה להיפך שלך נגנבו והנשארים שלי.
שמע הרב את טענותיהן וידע כי אחת אינה דוברת אמת, וחכך בדעתו איך להוציא את האמת לאור.
מיד, ציוה הרב על הנשים להביא לפניו את הבגדים הלבנים שנשארו בחבל ולא נגנבו, ובקש משתי הנשים לצאת מהחדר, לאחר שיצאו,קרא הרב לאשתו הרבנית ובקש ממנה להביא כמה חולצות לבנות שלו שנמצאים בבית, וערבב אותם על החולצות שהביאו הנשים מהחבל שלא נגנב.
לאחר מכן קרא לאחת מהנשים ושאל אותה, האם את מכירה בבירור בטביעת עין את הבגדים שלך? כן, ענתה אותה אשה, מכירה אני בבירור את הבגדים שלי! חזר הרב והזהיר אותה, התבונני היטב, שמא את תועה? אינני תועה! ענתה האישה, מכירה אני את בגדי הדק היטב! אם תציגו אותם בפני, מיד אבחין בהם. הציגו בפניה את הבגדים כולם, מיד לקחה את ערמת הבגדים, בהם מעורבים גם בגדי הרב, ואמרה זה שלי! זה שלי! אך זה לא שלי, וגם זה אינו שלי. כך ביררה היטב את בגדיה שלה, ואת בגדי הרב הפרידה מבגדיה.
אמר לה הרב, המתיני בחוץ. קרא לאשה השנייה, גם אותה שאל הרב, האם את מכירה את הבגדים שלך בבירור וטביעת עין? כן, ענתה האשה השנייה, מכירה אני היטב את בגדי, ומיד החלה לברור את הבגדים שבפניה ואמרה זה שלי, זה שלי, אף זה שלי, כך שעל כל הבגדים שבפניה כולל בגדי הרב הפרטיים טענה כי הם שלה. נזף בה הרב ואמר, אינך דוברת אמת! איך יתכן שגם בגדי שלי הם שלך, וכך הוציא הרב את האמת לאור כששני הנשים שבאו לדין תורה ראו בחוש מי דוברת אמת ומי לא.
זהו דיין שיודע לדון דין אמת לאמיתו.
שבת שלום!
