בסיום השנה שעברה, ביארנו ב"הלכה יומית", שכל חוב שיש לאדם על חבירו, שהגיע זמן פירעונו, ועברה עליו שנת השמיטה, בסיום שנת השמיטה מתבטל החוב ונשמט. וביארנו גם, שמי שעשה "פרוזבול", אין החובות שחייבים לו בני אדם נשמטים בשביעית.
וכמו שאדם יכול לערוך לעצמו שטר פרוזבול, כמו כן רשאי למנות שליח שיערוך עבורו פרוזבול, כגון, שיבקש מרב הקהלה שיערוך עבורו פרוזבול. ובשנת השמיטה לפני כארבע עשרה שנה, הורה לנו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאנו רשאים לקבל "הרשאה" דרך אתר "הלכה יומית", מאת כל מי שיהיה מעוניין בכך, שבה הוא ממנה אותנו שליחים לערוך עבורו פרוזבול. ואמנם ערכנו באותה שנה אלפי פרוזבולים עבור המנויים.
ועתה נדון בשאלה שנשאלנו בענין זה:
כיצד ניתנת האפשרות למנות שליח לכתיבת פרוזבול, והלא כל אחד כשיבא לגבות את חובו מהלווה, יאמר לו הלווה שכבר נשמט החוב בשביעית, והמלווה לא יוכל לטעון לו שכבר נכתב עבורו פרוזבול ולא נשמט החוב, מפני שאין לו כל ראיה על כך, שהרי הפרוזבול אינו בידו!
ומכאן נובעת גם שאלה נוספת:
עד מתי צריך לשמור את הפרוזבול? האם לעולם ועד?
טענת הלווה
וכעת נסביר את הדברים:
הנה נכון הדבר, שאם יבא הלווה אחר שנת השמיטה, ויטען כנגד המלווה שחובו נשמט בסיום שנת השמיטה, טענתו טענה נכונה, והמלווה הפסיד את חובו על פי דין תורה. אולם כל זה דוקא במקום שלא כתב המלווה פרוזבול, אבל אם כתב המלווה פרוזבול, אף על פי שאין הפרוזבול בידו, הרי הוא נאמן לטעון שעשה פרוזבול באמצעות שליח. ודין זה נלמד מדין אחר כמו שנבאר.
פרוזבול היה לי ואבד
בגמרא במסכת גיטין (לז:), אמר רב נחמן, נאמן אדם לומר "פרוזבול היה לי ואבד", שכיון שתקנו חכמים פרוזבול, "לא שביק היתרא ואכיל איסורא", "לא עוזר את ההיתר ואוכל את האיסור". כלומר, אדם שבא לגבות את חובו, וטען נגדו הלווה שכבר עברה שנת השמיטה ועל כן נשמט החוב, נאמן המלווה לומר "פרוזבול עשיתי ואבד לי", וטעם הדבר שנאמן לומר כן, הוא משום שיש בידינו חזקה, (כלומר כלל שמחזיק את האדם בצדקתו), שאדם כשר, אינו עוזב את ההיתר ולוקח דבר האסור כאשר יש לו ברירה. והואיל ותיקנו רבותינו תקנת פרוזבול, שעל ידה יוכל כל אדם לגבות את חובותיו כדין, אין אנו חוששים שאדם כשר יעזוב את דרך ההיתר ולא יכתוב פרוזבול, ואחר כך יתבע חובותיו שלא כדין, אלא אנו מאמינים לו, שכיון שהיתה לו דרך לתבוע חובו כדין, על ידי עשיית פרוזבול, בודאי כך עשה, ויכול לגבות את חובו. וכן פסק מרן השלחן ערוך בדיני הלוואה שבחלק חושן משפט (סי' סז).
ולכן, הוא הדין לנדון שלפנינו, שמאחר ואין כל צורך בהצגת שטר הפרוזבול בפני בית הדין, שהרי אין צורך בגוף השטר כראיה, אלא די בטענה "פרוזבול היה לי ואבד", לכן גם אם יטען מישהו שעשה פרוזבול באמצעות שליח, יהיה נאמן בטענתו, ויוכל לגבות את חובותיו על פי פסק בית דין.
ולסיכום: כל פרוזבול הנעשה על ידי שליח, אין צורך שיגיע הפרוזבול ליד המלווה, ודי בכך שיעשה השליח את הפרוזבול כדין, ואחר כך יהיה נאמן בטענה זו בבית דין, ויוכל לתבוע את חובו על פי דין תורה.
