לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון
שאלה: כתבתם שאין לשים תכלת בציצית. מדוע מתעלמים מדברי הרבה רבנים שאומרים שיש ענין בתכלת שגילו בשנים האחרונות?
תשובה: אנו כותבים את דעתו של מרן זצ"ל. מרן זצ"ל היה אומר שאין לשים תכלת, משום שאין לנו בירור בענין זה, וכל דבר שאין לנו בו מסורת מאבותינו, אין אנו יכולים לסמוך על השערותינו בו. ועוד, שאמר מרן זצ"ל, שעד לזמן ביאת משיח צדקינו, לא תתגלה התכלת. ואמר כן בשם רבינו האר"י. וכן משמע בגמרא במסכת בבא בתרא (עד.) שרבי יוחנן מספר על ארגז שהיה משובץ במרגליות ואבנים טובות והיה נמצא בים. וכאשר ניסו להוציאו מן הים, יצאה בת קול ואמרה "מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה דשדיא תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי". כלומר, מה יש לכם עם הארגז הזה ששייך לאשתו של רבי חנינא בן דוסא, שהצניעה בתוכו את התכלת כדי לשים אותה בציציות של הצדיקים לאחר שיבוא משיח צדקינו. ואם כן מבואר שעד ביאת המשיח לא תהיה תכלת בעולם. (ודברי הגמרא הובאו בהרא"ש פ"ד דגיטין סי' מו). ואף שיש חולקים על זה, מכל מקום אנו כאמור, מביאים את דעתו של מרן זצ"ל, ובפרט שמצאנו לה סימוכין בדברי הגמרא.
שאלה: אם אני עושה הבדלה לעצמי במוצאי שבת, האם אני יכולה לשתות מהיין?
תשובה: אף על פי שיש קצת מקור למנהג שנשים לא שותות מהיין של ההבדלה, שכן כתב השל"ה ועוד פוסקים, מכל מקום אין זה מנהג ממש, ואדרבה, בספר מאורי אור כתב שהוא מנהג שאין לו כל כך טעם. ואיך שיהיה, לכל הדעות אשה שעושה הבדלה בעצמה, צריכה לשתות מהיין כפי שהאיש חייב לשתות, ואין לה לחוש לשום חשש בזה. וכן פסק מרן זצ"ל בחזון עובדיה ח"ב ((עמוד תח).
שאלה: האם יש ענין מיוחד בלימוד התורה בשבת? ומה אעשה אם אני עייף בליל שבת?
תשובה: המקובלים והגאון בן איש חי דיברו הרבה בשבח הלימוד בשבת, שמעלתו גדולה מהלימוד בימות החול. ואיך שיהיה, כל אדם, איש או אשה, צריכים להשתדל ללמוד בשבת הרבה יותר מימות החול, וכבר אמרו רבותינו שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד תורה. ואם כל השבוע הוא עוסק במלאכתו, לפחות בשבת יראה לעסוק בתורה. (ויש נשים צדקניות שקוראות תהלים). ואמנם כתב מרן זצ"ל (חזו"ע ח"ב עמוד רטז) שתלמיד חכם שמנדד שינה מעיניו בליל שבת ומרגיש צער, אל יעשה כן, כי שינה בשבת תענוג. מכל מקום אף הוא כתב שאם מרוב חשקו בתורה אינו מרגיש צער, רשאי להשאר ער וללמוד. וכבר כתב מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (מורה באצבע סימן ד אות קנג), כלל גדול בכל חיי האדם, כי "מי שאינו מאבד את הזמן, יש לו זמן לכל".
