שאלה: אני עושה הכל לפי דין התורה. וכעת פוטרתי מעבודתי, וביקשתי מהמעסיק פיצויים כפי שמגיע לי על פי החוק. המעסיק שהוא חרדי, טוען שעל פי דיני התורה אין כזה דבר פיצויים. האם הוא צודק?
תשובה: התורה הקדושה ציותה, שכאשר משחרר אדם עבד יהודי שהיה לו (דבר שלא שייך בזמנינו), עליו לתת לו "הענקה". שלא לשלוח אותו בידיים ריקניות. וכמו שנאמר "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". אמנם חיוב זה אינו שייך בעובד שמפוטר, כי הוא אינו עבד, והתורה דיברה על עבד ממש.
אולם רבינו "החינוך" כתב (במצוה תנ), ששורש המצוה הזו, הוא למען נקנה בנפשינו מדות מעולות, יקרות וחמודות וכו', והודנו והדרינו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו שכרו. ומכאן יסוד למצוה לתת לעובד מפוטר פיצויים בסכום משמעותי עם פטוריו. אך משמעות הדברים היא, שדבר זה אינו ממש חובה מן הדין, אלא מצוה המוטלת על המעסיק, שאם הוא רוצה ללכת בדרכי טובים, עליו להעניק סכום חשוב לעובד המפוטר.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק אחד עשר (חחו"מ סימן כ), בתשובה שכתב כשנתיים לפני פטירתו, דן בענין זה, והעלה למעשה, שמאחר ובזמנינו פשט המנהג בארץ ישראל ובשאר המדינות המתוקנות לשלם פיצויים לפועל אחרי פרישתו מהעבודה, יש גם מקום לחייב את המעסיק לעשות כן, וכפי שאמרו בירושלמי (פ"ז דב"מ), "מנהג מבטל הלכה". (אולם לא בכל מקרה ניתן לומר כן, אלא דוקא במקרה עליו אנו מדברים, לגבי פיצויים).
ובאמת שכבר היה מעשה כאשר ישב מרן זצ"ל בבית הדין בירושלים (בשנת התש"ך – 1960), ואב בית הדין היה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, ומרן זצ"ל היה דיין עמו, ובאה לפניהם אשה אחת שהיתה עובדת במוסד "מושב זקנים הכללי ירושלים", ופוטרה מעבודתה, ותבעה פיצויים מהנהלת המוסד, ופסקו בית הדין שעל הנהלת המוסד לשלם פיצויים לאשה שעבדה במסגרת המוסד.
ובסוף תשובתו, הביא מרן זצ"ל שהעידו שגם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל היה מורה בארצות הברית שיש לפסוק פיצויים לעובד, ונחשב הדבר כמנהג קבוע. ולכן, אחרי שהביא מרן זצ"ל עוד הרבה מהאחרונים שפסקו כן, למעשה לגבי השאלה שלפנינו, המעסיק אינו צודק, ועליו לתת פיצויים לעובד כפי שנהוג. ואם יש לכם עדיין ספקות בדבר, יש לפנות לבית הדין.
