שאלה: יש על צפורני "לאק", האם עלי להסיר את ה"לאק" לפני שאני נוטלת ידיים?
תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שצריך להזהר לפני נטילת ידיים, שלא יהיה דבר החוצץ בין היד לבין המים. כגון לכלוך וכיוצא בזה. וכל דבר שהוא חוצץ בטבילה, חוצץ גם בנטילת ידיים. כפי שהסברנו.
וכתבנו, שדבר שהוא חוצץ (רק במיעוט מהיד), ואין דרך בני האדם להסיר אותו, כגון מעט לכלוך שנוצא מאבק וכדומה, והוא נמצא תחת הצפורן בחלק שדבוק לבשר האצבעות, אין הוא חוצץ בנטילת ידיים. כי כך למדו רבותינו בהלכה למשה מסיני.
ועתה עלינו לדון, לגבי אשה המורחת לאק על צפורני אצבעות ידיה, האם הלאק הוא דבר החוצץ, או שאינו חוצץ?
דברי הרשב"א
שורש הדבר הובא בתשובת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן קכד), שנשים הצובעות את ידיהם לנוי (ליופי), אינו חוצץ, משום שהצבע "נוי הוא להן, ואין מקפידות להסירו, ואדרבה, רוצות בקיומו, ועוד, שאין בו ממשות". עד כאן.
ובדבריו מבוארים שני טעמים להקל בצבע שהיו הנשים צובעות את ידיהן:
הטעם הראשון, משום שהנשים אינן מקפידות להסיר את הצבע, ואדרבה, הן רוצות בקיומו, ובודאי שהוא אינו חוצץ.
והטעם השני, מאחר ובצבע שהיו צובעות אין ממשות (כי היה נספג בעור הגוף, ואין לו ממשות הנראית בעין, כמו צבע לשיער), ולכן אינו חוצץ.
הלאק שמורחות הנשים בזמנינו
ולענין לאק שמורחות הנשים בזמנינו, נראה שאינן מקפידות להסירו, ואדרבה, הן חפצות בקיומו (כשהוא שלם, ולא כשהוא כבר שבור, ורוצות להסירו). אבל הטעם השני שכתב הרשב"א, "שאין בו ממשות", אין הדבר ברור לומר כן על הלאק שבזמנינו, שהרי הוא דבר ממשי, ויוצר שכבה על גבי הצפורן.
הדין למעשה, בנטילת ידיים ובטבילה
ולהלכה מדברי מרן השלחן ערוך (סימן קסא ס"ב) מבואר שכל שאין מקפידות להסירו, ואדרבה, חפצות בקיומו, אין צריך להסירו, אפילו אם יש בו ממשות.
לכן, הלאק, כל זמן שהנשים חפצות בקיומו, שהוא אינו שבור מרוב זמן שעבר עליו, אינו חוצץ בנטילת ידיים, ואף לכתחילה רשאית האשה ליטול ידיה עם הלאק.
ובודאי שלגבי טבילת אשה, עליה להזהר לכתחילה להסיר את הלאק מצפורניה, משום שלענין זה נהגו בנות ישראל שלא יהיה עליהן שום דבר החוצץ, אפילו אם מן הדין אינו חוצץ. ורק בדיעבד, אם ברצונה לטבול דוקא בצורה כזו, אנו מרשים לה לטבול כך. כפי שהורה בזה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.
ולסיכום: אשה שיש לאק על צפורניה, רשאית ליטול את ידיה עם הלאק, כל שהיא חפצה בקיומו, ואינה רוצה להסירו.
ולענין טבילה, גם כן בשעת הדחק יש להקל בזה אם אין אפשרות אחרת. וכבר נאמר "מקוה ישראל ה'", ופירש מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בדרושיו עמוד לא), שפירוש הדברים, שבנוהג שבעולם, אדם שהרגיזוהו וחטאו לו רבים, והם באים לפניו אחד אחד, וכל אחד מזכיר לו את חטאיו כלפיו, ומבקש סליחה ומחילה, והוא מעביר על מדותיו וסולח לכל אחד ואחד, יש חשש גדול, אולי לאחר שכבר שבע רוגז, ורואה כל כך הרבה אנשים שגרמו לו צער, אולי לבסוף יתמלא כעס ולא יסכים לסלוח לאנשים שיבואו לבסוף. לכן נאמר "מקוה ישראל ה'", שכשם שהמקוה מטהר את הטמא, והטומאה לא נשארת במקוה, אלא נעלמת ופורחת לבלי שוב, ואפילו כל הטמאים שבעולם יטבלו במקוה אחד, הוא מטהר את כולם, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, שאפילו כל ישראל חוטאים, בכל זאת ה' יתברך מקבל כל אחד ואחד בתשובה כאילו רק הוא קיים בעולם, ומטהר אותו מחטאיו.
