שאלה: כאשר נאלצים להזמין בשבת אמבולנס לפינוי יולדת לבית החולים, האם מותר לבעלה להתלוות אליה לבית החולים?
תשובה: במשנה במסכת שבת (דף קכח:) שנינו, מסעדין ומיילדין את האשה בשבת, ומחללין עליה את השבת. ובגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם היתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר", כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר, יש להדליק עבורה נר בשבת, משום שהיא בסכנה, ויש לחלל שבת עבורה. ושאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר שיש לחלל שבת עבור היולדת, כמו ששנינו במשנה? והשיבו בגמרא, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה. ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת, שתהיה רגועה בשעה שהיא שרוייה בסכנה.
ומכאן למד הגאון בעל החזון איש (באגרותיו ח"א סימן קמא), שיש לזרז את מי שמלוה את היולדת שיסע עמה בשבת. כי בודאי אין דעתה של היולדת מיושבת, והיא עלולה לבוא לידי סכנה מחמת לחצה כשהיא לבדה. ולכן יש ליסוע עמה לבית החולים, ולא לשלחה לבדה. (וכן מטעם זה מותר להזריק ליולדת זריקת "אפידורל" בלידתה, כדי ליישב את דעתה. חזון עובדיה ח"ג עמוד שכב).
ובספר אור לציון חלק שני (עמוד רסב), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול ז"ל, שאם היולדת שותקת, ואינה מבקשת שיתלוו אליה לבית החולים, אסור ליסוע עמה להתלוות אליה. ורק אם היא מבקשת שיתלוו אליה, אז יש לשמוע בקולה, כדי ליישב דעתה.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט עמוד קסו, ובחזון עובדיה שבת ח"ג עמוד שכ) כתב לדחות את דברי הגאון רבי בן ציון אבא שאול בזה. משום שיש לחוש שהאשה אינה מבקשת שיתלוו אליה, הוא משום שהיא חוששת לגרום לאחרים איסור במה שיסעו עמה, כי היא אינה יודעת שהדבר מותר כדי להרגיעה.
ולכן, אפילו אם האשה שותקת, יש להתלוות אליה לבית החולים. ורק אם היולדת אומרת בפירוש שאין כל צורך ללוותה, וניכרים הדברים שהיא רגועה ואין לה צורך במלווה, אז שומעים לה, ואין לחלל את השבת כדי ללוותה.
ולסיכום: יולדת שנאלצת ליסוע בשבת ללידתה, יש לבעלה או למי מבני או מבנות משפחתה להתלוות אליה בנסיעתה. ואפילו אם היא שותקת, ואינה מבקשת בפירוש שיתלוו אליה, יש להתלוות אליה.
ומעשה ברבנית מרגלית יוסף עליה השלום, רעייתו של מרן רבינו זצ"ל, שכאשר היתה גרה בפתח תקוה, הגיע זמן לידתו של בנה (הוא הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א), והיה הדבר ביום שבת קודש. וכשהרגישה הרבנית צירי לידה, יצא בעלה מרן הרב זצ"ל לבית השכנים, שלא היו שומרי תורה, וביקש, אם יוכל אבי המשפחה לקחתם לבית החולים במכוניתו. אמר לו השכן, ככה אתם הדתיים, כשמתחשק לכם אתם נוסעים בשבת! שמעה כן הרבנית, אמרה לבעלה, אוכל ללכת מעט מן הדרך ברגל, שלא יאמרו שהרב נוסע בשבת, ואחר כך ניסע ברכב. וכך הלכה עוד ועוד, ואמרה שיכולה ללכת עוד מעט, ואחר כך תסע ברכב, עד שהגיעה לבית החולים ברגליה, וילדה את בנה לחיים טובים ולשלום.
