ימים שבין הראשון והשביעי של פסח, וימים שבין הראשון של חג הסוכות, ליום שמיני עצרת, נקראים "חול המועד". ובתורה נקראו בשם "מקראי קודש". וכן אנו מזכירין אותם בתפילת המוספין (מוסף) "מקרא קודש". ומצוה להרבות בהם בלימוד התורה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואסורים הם בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל. ומכל מקום לא בכל מלאכה הם אסורים, שהרי אין קדושתם כשאר ימים טובים, אלא בחלק מהמלאכות בלבד. ומלאכת דבר האבד, שהיא כל מלאכה שאם לא יעשנה במועד לא יוכל לעשותה אחר כך, מותר לעשותה בחול המועד. לפיכך, מי שיודע שאם לא יעבוד בימי חול המועד, יפטרו אותו מעבודתו, רשאי להמשיך לעבוד בימים אלו.
וכן ראוי לכבד את חול המועד בכסות נקיה (כסות היינו בגדים). וכן יש לכבדו במאכל ובמשקה. ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד. ולכתחילה טוב לעשות סעודה עם פת (בסוכות) או מצה (בפסח) בכל יום מימי חול המועד, בלילה וביום. ומצוה לשמוח בבשר (בקר) וביין. ומכל מקום אין חיוב לאכול בו פת בכל יום מן הדין. ומצוה לשמח גם את בני ביתו בחג, לקנות לנשים (כלומר לאשתו ובנותיו הגדולות) בגדים נאים ותכשיטים, כפי יכלתו מבחינה כלכלית, ולקנות ממתקים לבניו ובנותיו הקטנים.
בגמרא בתלמוד ירושלמי (פ"ב דמועד קטן ה"ג), אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה לי מי שימנה עמי (מי שיצטרף איתי לבטל תקנת חז"ל), הייתי מתיר עשיית מלאכה בחול המועד. כי טעם איסור מלאכה בחול המועד הוא כדי שיהיו אוכלים ושותים "ועוסקים בתורה", אבל עכשיו הם אוכלים ושותים ופוחזים. עד כאן. ומכאן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל להוכיח, שיש איסור גדול בשחוק וקלות ראש בחול במועד, יותר מאיסור עשיית מלאכה בו. שכל כוונת התורה בנתינת המועדות הייתה להדבק בה' יתברך ובתורתו ובמצוותיו.
