מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
השבת נקרא על מעשה עקידת יצחק, שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". ואכן, אברהם משכים בבוקר, ומגיע להר המוריה, שם הוא עוקד את יצחק, לוקח את המאכלת לשחוט את בנו, ואז, ברגע הקריטי, רגע לפני שאברהם שוחט את יצחק, מגיע מלאך ה' ואומר לאברהם, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ,"וישא אברהם את עיניו, וירא הנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, ויאמר בי נשבעתי נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" וכו'.
והשאלה נשאלת, מדוע מלאך ה' בירך את אברהם רק בהתגלות השנייה לאחר שהוא הקריב את האיל? מדוע לא בירך אותו המלאך מיד בהתגלות הראשונה לאחר שבא לשחוט את יצחק, האותה התגלות שבה המלאך ניגלה ואמר לו "אל תשלח ידך אל נער", הלא כבר אז ראוי היה לברך את אברהם, לאחר מסירות הנפש שגילה! וכי האיל יותר חשוב מיצחק, שרק לאחר ששחט את האיל רק אז זכה אברהם לברכה על ריבוי זרעו ככוכבי השמים?
בכדי להבין זאת, נקדים במעשה שהיה בירושלים לפני כשבעים שנה, בימי השלטון של הבריטים בירושלים, המעשה אירע עם הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שכידוע היה רבם של האסירים. רבי אריה היה הולך לבקר חולים ואסירים בבתי חולים ובבתי הסוהר, בכדי לעודד את רוחם ולהיות עימהם בשעות הקשות. לילה אחד, הטילו הבריטים עוצר לילי, והיה אסור לאזרחים להסתובב ברחובות העיר. רבי אריה לוין לא שת לבו לעוצר, ויצא לבקר אסיר יהודי שהיה עצור "בקישלה", שהיה אז בית המעצר של המשטרה הבריטית בשער יפו בירושלים.
בדרכו לשער יפו, עצרו אותו שני שוטרים בריטים, אחד מהם יהודי והשני גוי, השוטר היהודי שהכיר את הרב ואת מעשי החסד שלו, רצה להתיר לו להמשיך בדרכו, והסביר לשוטר הגוי כי הרב הישיש אין לו כוונות זדון נגד השלטון, וכי כל מטרת הליכתו היא לעודד אנשים קשי יום חולים ומסכנים. אך השוטר הגוי לא הסכים לזאת, ופקד עליו לשוב מיד לביתו. הרב הסתובב לאחוריו, אך מצא דרך עוקפת בפירצת גדר צדדית, וניסה לעבור משם, אך גם שם תפסוהו שני השוטרים הנ"ל, כשהם רואים את הרב הישיש מנסה בכוחו הדל לטפס על הגדר כדי להגיע לקישלה. מיד קפץ השוטר הגוי, ולתדהמת הרב והשוטר היהודי, אמר לרב, בבקשה כבוד הרב! אתה יכול לעבור וללכת למקום חפצך! התפלא השוטר היהודי ושאל את חברו, מה הביא אותך לשנות את דעתך? ענה לו השוטר הגוי, בתחילה סברתי כי הרב עושה זאת למטרת ריווח כספי או טובת הנאה, ולכן לא התרתי לו, אך עכשיו כשראיתי את מסירות הנפש שלו, ואת הסיכון שלקח בכדי לנסות בכל דרך לבקר את העציר, הבנתי כי הדבר בנפשו וכוונותיו הם לשם שמים, שהרי יכול היה לפטור את עצמו בטענה שזו עת סכנה, ואין הדבר בידו, אך אם הוא מוכן לסכן את נפשו למען יהודי אחר שאין הוא מכירו כלל, ואין הוא מותר על רעיון הביקור, אכן איש קדוש הוא ולכן התרתי לו לעבור.
לאור הדברים נבין את אשר שאלנו, אברהם נצטווה להעלות את בנו לעולה ועשה כן. אלא שברגע האחרון אמר לו המלאך, "אל תשלח ידך אל הנער", הרי שאדם אחר היה ממהר לקחת מיד את בנו וחוזר הביתה מיד, ולא מתמהמה רגע אחד נוסף בהר המוריה, שמא יצוו עליו שוב אחרת. אך אברהם נשאר במקומו, ולא אומר "ברוך שפטרנו",אלא מנסה להביא קרבן אחר, לפחות את האיל. כאן גילה אברהם שאין הוא מקיים את המצוות בכוח, וברגע שהוא פטור חוזר הוא לשגרה, אלא אדרבא, הגם שכבר אינו מצווה על הקרבת יצחק, בכל זאת רצונו לקריב קרבן אחר, כאן גילה אברהם את רצונו ואהבתו לעשות את רצון ה' באמת, ולכן רק אז זכה לברכה של מלאך ה'.
למדנו מי שרוצה לדעת אם הוא עושה רצון ה' מאהבה או בכוח, המבחן הוא בשעה שהוא פטור, כגון בשעת חולי או אונס הפוטר אותו מן המצווה, האם הוא שמח ואומר ברוך שפטרנו, או שהוא מרגיש צער, אמנם אני פטור, אך הפסדתי מצווה.
שבת שלום!
