מובא במסכת הוריות (דף יג:) תנו רבנן, חמישה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים אף המניח כלי תחת מראשותיו.
והנה בענין אכילת לב של בהמה, כבר הארכנו בהלכה מיוחדת בענין אכילת לב של בהמה או של עוף על פי דברי המקובלים, והבאנו שאין זה איסור מן הדין כלל, רק שאכילת לב הבהמה אמנם גורמת לשכחה, אבל איסור ממש אין כאן.
ולענין אכילת זיתים, הנה בלשון הבריתא שנינו: "הרגיל בזיתים" ולא שנינו "האוכל זיתים", וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלשון זו היא בדקדוק, משום שמי שאינו "רגיל" בזיתים, אלא אוכל מהם באקראי בעלמא, אין באכילה זו כל חשש, ואינו עתיד לבא לשיכחה מפני אכילה זו, והגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בספרו שו"ת שלמת חיים, כתב שאם אוכל את הזיתים עם שמן זית, יש בכך תועלת שלא יבא לידי שכחה, ששמן הזית מועיל לזכרון.
נאמר בתורה "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח" ומבואר במשנה במסכת אבות (פ"ג מ"י) שפסוק זה בא להזהיר על שיכחת התורה. ודנו הפוסקים אם יש באכילת דברים הגורמים לשכחה משום איסור זה של שיכחת התורה. ובספר המאירי כתב, שיש בכך באמת משום איסור זה של שכחת התורה, ולפיכך כתב, שמי שצריך ליטול ידיו, כגון הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, וכדומה, ואינו נוטל ידיו, מלבד האיסור שעושה שאינו נוטל ידיו כתקנת חז"ל, עושה בכך איסור נוסף, שהרי אי נטילת ידים מביאה לשכחה, וכאמור יש איסור מן התורה לשכוח את דבריה. וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו ז"ל, כי מי שאינו זהיר באותם דברים שהוזכרו שגורמים לשכחה, חוששני פן יהיה בכלל מה שאמרו חז"ל (במסכת אבות) כל המשכח דבר אחד מתלמודו כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח. וכן דעת הגאון החזון איש ז"ל. אולם אחרונים אחרים כתבו להסתפק בענין זה, משום שאין ודאות שדברים אלו יגרמו לשכחה, וגם אפשר שיעשה דברים אחרים המועילים לזכרון, ולכן יש גם שכתבו שאין באכילת דברים אלו איסור כלל. ובכל דבר שיש בו ספק בדברי האחרונים, אם ימצא מי מרבותינו הראשונים שידבר בענין זה, תבא ההכרעה כדבריו.
והנה, רבינו יהודה החסיד (מרבותינו הראשונים) בספר חסידים כתב בזו הלשון: אחד שאל מחכם ואמר שעכברים אכלו מלחמו (שאמרו במסכת הוריות, שאכילה מלחם זה גורמת לשכחה), אם יאכל מן הלחם. אמר לו (החכם) ולמה לא תאכל? אמר לו ירא אני (מפחד אני) פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול כל מה שמשכח התלמוד, ועתה רעב אנכי. אמר לו החכם, אינך חייב (להמנע מהאכילה) כדתנן עד שישב ויסירם מלבו (כלומר שבאופן כזה אין איסור של שיכחת התורה, משום שאינו משכח תלמודו בודאי ובכוונה). אך אני רואה אותך שאתה פנוי ובטל מדברי תורה, ומוטב לך שלא היית נזהר מן הדברים המשכחים, כדי שתשכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. עד כאן דברי ספר חסידים. ומכאן הכריע מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, את ספק האחרונים שהזכרנו, וכתב, שאף שבודאי ראוי להמנע מאכילת דברים אלו, מכל מקום אין בכך איסור ממש.
