אתמול הזכרנו את דברי הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, שאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, כדי שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.
וראוי להזכיר כאן את דברי הגאון רבינו חיים פלאג'י זצ"ל בספרו תוכחת חיים, ואלו דבריו:
"הנה שמעתי מכמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצות כבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצווה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומתערבים בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן לא הייתה התורה צריכה להזהיר על כבוד אב ואם, כי מאחר והם הביאוהו לעולם, האכילוהו והשקוהו והלבישוהו עד שגדל, חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, ואפילו אם הם אנשים זרים, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו, וכבר אמרו חז"ל שכל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, ובעל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו, שאפילו אב ואם שהם קשוחים וקפדנים וקשים במידותיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן לא להתריס בפניהם ולצערם".
כלומר, אילו לא היתה שייכת מצוות כיבוד הורים, אלא בהורים טובים ואוהבים, הרי מצוות התורה לכבד את ההורים, היתה כמעט מיותרת, כי ממילא אנו מחוייבים להשיב טובה לכל מי שעשה לנו טובה. אלא בודאי, עיקר הטעם שהזהירה התורה על כיבוד ההורים, הוא עבור אותם הורים שמתנהגים בצורה רעה עם בניהם, שלמרות הכל על הבנים והבנות להתנהג איתם בצורה מכבדת מתוך יראה.
ובהלכות ערב יום הכפורים, הזכרנו את דברי רבותינו הספרדים ובכללם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכל אדם הירא את ה', ילך אצל הוריו בערב יום הכיפורים, וינשק ידיהם ויבקש מהם מחילה אם פגע בכבודם במשך השנה. והגאון רבינו יוסף חיים כתב, שזהו חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כך נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, שאם בסתם עבירות שבין אדם לחבירו חייב לפייס את חבירו ולבקש ממנו מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואימו, שאין אדם ניצול מחטא זה כמעט בכל יום מימות השנה.
וכתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי ראוי לכל בן שהוא חכם לב, שיקח מצוות יקרות אלו, לכבד את אביו ואמו כמיטב יכולתו, ולשמח לבבם ולעשות רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה, ומדה כנגד מדה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. ואפילו אם הם מוחלים לו על כבודם, מכל מקום כתב בספר חסידים, שאם מחל האב על כבודו, כבודו מחול רק בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב, וגם הרדב"ז כתב שאף כשהאב מוחל, מכל מקום אם הבן מכבדו מקיים בזה מצות התורה.
ובעינינו ראינו כמה אנשים זקנים, שבצעירותם דקדקו באופן מיוחד בכיבוד הוריהם, ואף איפשרו להוריהם הזקנים לגור בבתיהם בערוב ימיהם, ובזכות מצווה גדולה זו, זכו בעצמם לאריכות ימים מופלגת, וזכו שבניהם ובנותיהם האריכו ימים בבריאות, ויכלו לכבדם יום יום. וענין זה, של הטיפול בהורים המבוגרים, הוא זכות עצומה עבור כל אדם, שכוללת בתוכה מצוה מן התורה, ועבודת המדות, וחינוך הילדים לכמה מצוות יקרות, ויש בזה גם ענין של צדקה ושל גמילות חסדים, ושכר רב צפון לעושים כן.
(וזקננו, רבי יעקב ששון זצ"ל, שהיה מוהל בירושלים, והיה מיחידי סגולה שבדורו, ואהוב ביותר על מרן זצ"ל, הכניס לביתו את חמיו הגאון רבי שמואל עזראן זצ"ל, עם רעייתו ע"ה, ובמשך שנים רבות לא אמר אפילו קידוש בעצמו, כי חותנו היה ראש המשפחה בתוך ביתו, והוא מצידו עשה הכל בשמחה ובטוב לבב. וזכו הוא ורעייתו לחיים ארוכים, בבריאות טובה, וראו נחת מצאצאיהם).
ואמרו במסכת יומא (פו.), בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! ראו פלוני שלמד תורה כמה מעשיו מתוקנים! ועליו נאמר, "ישראל אשר בך אתפאר". וכל זה מסב נחת רוח להורים וגורם להם לכבוד רב.
