כל עוף הדורס, בידוע שהוא טמא, ופירוש "דורס", היינו שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן, ואם יש בעוף שלשה סימני טהרה, קרוב לודאי שאינו דורס, והוא טהור, ואלו הן שלושת סימני הטהרה: אצבע יתירה, וזפק, ושקורקבן שלו נקלף ביד. ומכל מקום כדי לצאת מכל ספק, ישנו עוד סימן, שאם הוא קיים, אותו העוף כשר בודאי ואין ספק שאינו דורס, והוא, שיש לו חרטוב (מקור) רחב, וכף רגל רחבה. וכן פסק מרן הבית יוסף, שכל עוף שיש לו סימנים אלו הוא טהור בודאי, ומותר לאכלו.
אולם הרמ"א כתב, שאין לסמוך רק על סימנים אלו, ושאין לאכול שום עוף אפילו אם יש לו כל סימני הטהרה, אלא אם יש עליו מסורת שהוא טהור ומותר באכילה, כגון תרנגולים שהכל יודעים שהם מותרים באכילה, אבל אם נמצא עוף שיש לו את סימני הטהרה, ואין לנו מסורת עליו, אין לאכלו כי יש לחוש שהוא דורס.
נדון זה נגע למעשה לפני למעלה ממאה שנה, כאשר החלו בארצות אשכנז לשחוט תרנגולי הודו, שלא היו ידועים כלל באותם ארצות, וקמו כמה מגדולי הרבנים לאסרם, שהרי אין עליהם מסורת, ולעומתם קמו הרבה רבנים שסברו להתיר אכילת תרנגולי הודו מכמה טעמים. והנה לפי פסק מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו, פשוט שיש להקל להולכים על פי הוראות מרן לאכול מעופות אלו, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אבל לשיטת ההולכים אחר הוראות הרמ"א לכאורה יש לאסור את אכילתם שהרי אין עליהם מסורת.
ומכל מקום למעשה, אף רוב האשכנזים היוצאים ביד רמ"א נוהגים לאכול תרנגולי הודו, מכמה טעמים, וכמו שהורה הגאון בעל שו"ת שואל ומשיב, וכן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, מהעיר קובנה שבליטא, כתב להקל באכילת תרנגולים אלו, משום שבארץ ישראל נהגו לאכלם, ואם כן נחשב הדבר שיש עליהם מסורת, ואף על פי שבארץ ישראל אותם שנהגו לאכול תרנגולי הודו הם הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השולחן ערוך ואם כן אפשר שהם התחילו באכילת עופות אלו בלא מסורת, מכל מקום יש בזה כמה סברות להקל, שמא הלכה כדעת מרן שאין צריך מסורת כלל, ואף אם נאמר שצריך מסורת, שמא לבני ארץ ישראל היתה מסורת להקל על עופות אלו. וכן עיקר.
