אתמול ביארנו, מהו דין שמיטת כספים הנוהג בסיום שנת השמיטה (שנה זו, תשפ"ב, היא שנת שמיטה. וכל חוב שיש לאדם על חבירו, כגון שהלוהו סכום כסף, ועברה שנת השמיטה, לא יוכל עוד המלוה לתבוע חובו מהלווה, כמו שביארנו. ואם עבר המלווה ותבע את חובו מהלווה לאחר שנת השמיטה, עבר המלווה על מה שנאמר בתורה "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ", ואין הלווה חייב להחזיר לו את חובו).
הלוואה לזמן רב
ובגמרא במסכת מכות (דף ג:), דרשו רבותינו, שהמלווה את חבירו לעשר שנים, כגון שהלוהו סכום כסף ביום כ"ג בטבת תשפ"ב, ונקבע בינהם זמן הפירעון ליום כ"ג בטבת שנת תשצ"ב, כלומר בעוד עשר שנים, אין השביעית משמטת את החוב שהלוה לרעהו. ואף על פי שעברה על אותו החוב שנת השמיטה, מכל מקום לא פקע החוב, ועדיין מחוייב הלווה להשיב את כל חובו למלווה.
וטעם הדבר הוא מפני שנאמר "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ - לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ". כלומר, דוקא חוב שיכול המלווה לתבוע אותו בשנת השמיטה, כלומר "ליגוש ברעהו", פקע אותו החוב בסיום השמיטה, אבל חוב שלא הגיע זמן פירעונו, ולא יכול המלווה לתבעו מהלווה, לא פקע אותו החוב, ומיד כשיגיע זמן פירעונו חוזר הלווה להיות מחויב להחזירו למלווה.
הלוואה לתקופה
וכן הדין אם הלווה את חברו גם לפחות מעשר שנים, כגון שקבעו את זמן הפרעון ליום י"ב בתשרי תשפ"ג, גם כן לא פקע החוב בסיום שנת השמיטה, שהרי זמן הפרעון לא חל בתוך שנת השמיטה, וכל חוב שאין זמן פרעונו חל בתוך שנת השמיטה, אינו פוקע בשביעית.
סתם הלוואה
כלל יש בידינו, כי "סתם הלואה לשלשים יום", כלומר, הלוואה שנתן אדם לחבירו בסתם, בלי לפרש מתי מתכוין הלווה להחזיר את ההלואה לחבירו, אנו אומרים כי זמן פירעון ההלואה הוא לאחר שלשים יום מתאריך ההלואה. וכגון אדם שהלווה לחבירו סכום כסף ביום ג' בטבת ולא סוכם ביניהם בשעת ההלואה מתי מתחייב הלווה להשיב את הכסף, לא יוכל המלוה לתבוע את חובו מהלווה עד שיעברו שלשים יום מתאריך ההלואה, כלומר ביום ד' בשבט. ולפיכך, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, על פי דברי הפוסקים, שגם לענין שמיטת כספים, אדם שהלווה לחבירו סכום כסף בתוך פחות משלשים יום מסיום שנת השמיטה, וכגון שהלווהו את הכסף ביום ט' אלול תשפ"ב, ולא סוכם ביניהם מתי הוא זמן הפירעון, הואיל ואנו יודעים שלא יוכל המלווה לתבוע את חובו בתוך שנת השמיטה, כיון שעוד לא חלפו להם שלשים יום ממועד ההלואה, לכן לא יפקע החוב בסיום שנת השמיטה, שהרי המלווה לא יכול לתבוע את החוב מרעהו עד שכבר תעבור שנת השמיטה, והרי זה ממש כדין המלווה את חבירו לעשר שנים, שהואיל ואינו יכול לתבעו בתוך שנת השמיטה, אנו אומרים גם כן שלא פוקע החוב, ולפיכך חייב הלווה להחזיר את החוב אחר שנת השמיטה, כשיגיע מועד הפירעון, שהוא שלשים יום מזמן ההלואה.
ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הנשים במצוות שמיטת כספים, ולאחר מכן נסביר את דין הפרוזבול הנועד לכך שלא יפקעו החובות בשמיטה.
להורדת שטר הפרוזבול לחץ כאן.
