היום הוא יום ט"ו באב. ובמשנה במסכת תענית (דף כו:), אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי (בבגדי) לבן שאולין (שכולן שואלות זו מזו בגדים, ואפילו העשירות לא היו לוקחות משל עצמן, כדי שלא לבייש את מי שאין לה), ויוצאות במחולות בכרמים.
ובגמרא (דף לא:) נזכרו עוד כמה טעמים שיום ט"ו באב היה יום טוב לישראל, ולכן נפסק להלכה שביום זה אין אומרים תחנון, וידוי ונפילת אפיים.
ונזכר בגמרא, יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עינכם ליופי וכו', מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים. ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כתב לפרש את הכוונה, על פי דברי הגמרא (נדרים כא.), מעשה באחד שנדר שלא ישא את בת אחותו, משום שהייתה נראית לו כעורה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה, (כלומר, סידרו אותה, על ידי איפור וכדומה), אמר לו רבי ישמעאל, בני, מזו נדרת?, כלומר, האם עתה כשאתה רואה איך שהיא נראית, גם כן היית נודר שלא תשאנה? והלה השיב שכמובן אילו ידע איך שהיא נראית כעת, לא היה נודר. שמע כן רבי ישמעאל, והתיר לו את נדרו. באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות עיניהן עליו, ואומרות, בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. ואף כאן, הסביר מרן זצ"ל, מה שהיו אומרות המכוערות "ובלבד שתעטרונו בזהובים", כוונתן היתה לומר, שיעטרו אותן בתכשיטין וכדומה, ואז יראו נכוחה שהן נאות וראויות להם.
והביא מרן זצ"ל, מדברי ספר אורחות חיים שכתב, ואין לתמוה על זה, שאיך היה מנהג זה טוב בעיני החכמים, שדומה חס וחלילה כאילו בנות ישראל הפקר, אין זה תימה, כי בודאי שכל מי שהייתה ידו משגת להשיא את בתו למי שהגון לה, לא היה שולח את בתו לשם, אלא המנהג היה בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן, ואלמלא היו נוהגים כן, היו יושבות עד שילבין שיער ראשן.
והנה נאמר בספר משלי "דבר בעתו מה טוב", ובודאי סגולת יום זה של ט"ו באב, שבו יש הארה יותר בענין הזיווגים. ולכם ראוי לכל אדם להעתיר בתפילה ביום זה יותר ממה שרגיל תמיד, שיזמן לו ה' יתברך את זיווגו הטוב לו, וכן יתפלל אדם על יוצאי חלציו שיזכו לחופה בשעה טובה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות. אמן כן יהי רצון.
