נאמר בתורה (שמות יט, אודות זמן מתן תורה), "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי".
רבותינו במדרש (פסיקתא) הקשו, מדוע לא ניתנה תורה לישראל עד החודש השלישי (כלומר, חודש סיון, שהוא השלישי מאז יציאתם ממצרים), וחיכה הקדוש ברוך הוא עד החודש השלישי? אמר רבי לוי, משל לבן מלך שהיה חולה ונתרפא, ביקשו לשלוח אותו ללימודים, אמר להם המלך, עדיין לא חזר זיו פניו אליו, ואיך יוכל ללמוד? אלא יתעדן שנים ושלשה חודשים במאכל ומשקה, ואחר כך יחזור ללמוד.
כך עם ישראל, כיון שיצאו ממצרים, היו ראויים לקבל את התורה, אמר הקדוש ברוך הוא, עדיין לא בא זיון של בני משיעבוד טיט ולבנים והם מקבלים את התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חודשים באכילת המן ובשליו, ואחר כך יקבלו את התורה. ואימתי? בחודש השלישי.
חסד גדול עשה ה' יתברך עמנו שנתן לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, אבל חסד בתוך החסד הוא, שכאשר נתן לנו את התורה, בקש לתת אותה בידינו כשאנו בריאים בגוף, ולא בטירוף מיד בצאתנו ממצרים.
אמרו במסכת סוטה (יד.) התורה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים, שנאמר "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", סופה גמילות חסדים, שנאמר (לגבי קבורת משה) "ויקבור אותו בגי".
וכוונת חז"ל במאמר זה, שכאשר רואים את התורה שתחילתה וסופה חסד, סימן הוא שהתורה כולה תכליתה חסד. ואם כן כל התורה כולה שורשה חסד, וכל המצוות ואפילו עניני המשפטים והקנינים כולם תלויים בחסדו של ה' יתברך, וכמו שכתב הרמח"ל, כי כל טעם עבודתינו בעולם הזה הוא בכדי שנהיה ראויים לשכר בזכות ולא בחסד (כביכול), ולכן גם בקנינים שתיקן לנו ה' יתברך במשפטי התורה, הכל הוא ענין חסד גדול, שתהיה לאדם בעלות על חפציו, בכדי שיוכל להנות מיגיע כפו.
ומזה הטעם תיקנו רבותינו לקרוא בשבועות ממגילת רות, (והאשכנזים קוראים מגילה ממש, ובברכה), ששורש מגילה זו נעוץ במדת החסד, כמו שנאמר "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי".
והנה לכאורה לא מוזכר במגילה שום חסד שעשו עם בעליהן, מלבד מה שהיו נשואות להם, וכן מה שנאמר בהמשך המגילה "וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ", והדבר תמוה, שהרי רות לא עשתה דבר למענה של נעמי, כי נעמי היא זו שהפצירה בה ללכת למולדתה ולעמה, ורות היא היא שדבקה בנעמי ועשתה זאת אך ורק למען עצמה לטובתה האישית, ואם כן איזו שייכות יש כאן בכלל להחשיב את המעשים הללו למעשים של חסד, עד שנאמר עוד בהמשך "ברוכה את לה' בתי, הטבת חסדך האחרון מן הראשון", וגם כאן לא היה שום חסד במה שהלכה לבועז, שלא עשתה כן אלא לטובת עצמה, ואם כן איך הפסוק קורא לזה חסד?
חז"ל אומרים במסכת פסחים (ח.), "האומר אתן צדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". ומשמע שאף שעשה צדקה למען עצמו ולא לשם שמים, בכל זאת מעשיו רצויים לפני ה' יתברך, ונמצא אם כן שבכל מעשה שאדם עושה, אף על פי שהוא עושה כן בעיקר למען עצמו, מכל מקום כל שגם הזולת מרויח מכך משהו, והוא חושב גם כן להטיב עם זולתו, מעשיו נחשבים למעשי חסד וצדקה.
חנוני, או מוכר ספרים, או נהג אוטובוס, שעושים את כל מעשיהם למען עצמם לפרנסתם, מכל מקום אם הם עושים מעשיהם גם על מנת להטיב לאחרים, ואחרים נהנים ממעשיהם, הם מקימים בכל מעשיהם מצוות לאין חקר.
ומכאן גם עלינו ללמוד לאידך גיסא, שהרי כמה חסדים אנו מקבלים מהזולת, וכמה הזולת מטיב עמנו, נמצאנו חייבים הרבה מאד הכרת טובה כלפי סביבתינו, ובהכרה זו אנו עושים נחת רוח לה' יתברך, בבואינו להטיב מדה כנגד מדה לזולתינו.
החסד הגדול שעשתה רות, הוא מפני שסוף סוף בזכותה של רות לא נשארה נעמי בודדה בעולם, וכן מה שהלכה עם בועז, נחשב לה לחסד גדול, שמתוך כך זכתה להקים עמו את מלכות בית דוד, בית ענק, עבור חסד.
נוהגים לקרות במגילת רות בחג השבועות, להורות שיסוד התורה ומהותה הוא חסד, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ללמוד על מנת ללמד (ראשי תיבות אדם לעמ"ל יולד, ללמוד על מנת ללמד), אין לך חסד גדול מזה, שאדם מעשיר אחרים מהעושר הרוחני שנתן לנו ה' יתברך, וכמו שאמר רבי יהושע בן לוי, כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך". וזהו רק אם מלמד את נכדו בן בנו תורה. אבל אם מלמד אחרים, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, וכל זאת עבור השפע שמשפיע מטובו לאחרים.
חג שמח!
