קודם שיברך ברכת המוציא, יתפוס בידיו את הלחם, שאין מברכין על המצוות אלא סמוך לעשייתן, כשהמצווה בידו ממש כדי לעשותה, וכן הדין בכל הברכות, שאם מברך על פרי וכדומה, צריך לאחוז הפרי ביד ימינו ואז יברך, ומכל מקום בדיעבד אם ברך ואחר כך נטל האוכל בידו אינו צריך לחזור ולברך.
בהלכות בציעת הפת, כתב מרן השולחן ערוך, שטוב שיחזיק הלחם בשתי ידיו בשעת הברכה, ולא יתפוס הלחם רק ביד ימינו כמו כל הדברים, אלא בין שתי ידיו, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשרה מצוות התלויות בפת, שאין אדם אוכל פרוסת לחם קודם שיתקימו בה עשרה מצוות, ואלו הן: בשעת החרישה מקיים מצות "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", בשעת הזריעה מקיים מצות "לא תזרע כלאיים", בשעת דישה מקיים מצות "לא תחסום שור בדישו", מצות לקט, מצות שכחה, מצות פאה, מעשר ראשון, מעשר שני, ומצות הפרשת חלה, הרי עשרה מצוות שקוימו בפת קודם שנאכלת.
וכתב עוד מרן השולחן ערוך, שלכן יש עשרה תיבות (מילים) בברכת המוציא, ועשרה תיבות בפסוק: "מצמיח חציר לבהמה", ועשרה תיבות בפסוק: "עיני כל אליך ישברו", ועשרה תיבות בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה", ועשרה תיבות בפסוק: "וייתן לך".
