שאלה: ברצוני לשאול, האם לאדם שדורש ברבים ומעביר שיעורי מוסר, מותר להציג עובדות של דברים לא טובים שקורים בעם ישראל כדי לעורר את השומעים? או שיש בזה קטרוג על עם ישראל?
תשובה: הגמרא במסכת יבמות (מט:) אומרת, שכאשר ברח ישעיה הנביא עליו השלום ממנשה, אמר שם קדוש ונבלע בארז, באו וניסרו את הארז, וכשהגיע המסור לפיו של ישעיה, יצאה נפשו. ומדוע אירע כך לישעיה הנביא? מפני שאמר (ישעיה ו ה) "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב", ופירש רש"י, שנענש משום שקרא לעם ישראל עם "טמא שפתים", מדעתו, ומוסיף רש"י, שישעיה לא אמר כן "מחמת תוכחה", כלומר, אילו היה ישעיה אומר כן לישראל כדי להוכיח אותם, לא היה נענש.
למדנו מדברי רש"י שאם אומר כן כדי להוכיח, מותר. וכן כתב המאירי שם, וזו לשונו, לעולם יזהר אדם שלא לספר בגנות חברו וכו', כלומר שלא בדרך תוכחה. וכן פירשו רבינו אברהם מן ההר והריב"ן.
והמהר"ל בחדושי אגדות שם הוסיף, שאף שהנביאים היו מדברים דברים קשים על ישראל, בכל זאת כשהיו מדברים לה' יתברך לא היו אומרים לו דברים רעים על ישראל, וישעיה הנביא דיבר אל הקב"ה, ובדבר זה נענש.
ונראה שהדברים מכוונים לדברי רש"י והמאירי, כי אין לדבר גנות על עם ישראל, רק בדרך תוכחה, ודברי תוכחה צריך לאומרם לעם ישראל. אבל כשהוא מדברי ומתפלל לפני הקב"ה, אדרבה צריך לומר עליהם דברי סניגוריא.
אמנם, צריך לדעת שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, ולא כמוכיחים הראשונים מוכיחים האחרונים, ויש הרבה מה להאריך בזה, ואנו נזכיר רק את דברי הגאון ההפלא"ה בספרו פנים יפות (סוף פרשת יתרו) שכתב בזה דברים נפלאים, ואלו דבריו שם:
שאף על פי שאמר התנא (אבות פ"ד מ"י) והוי שפל רוח בפני כל אדם, מכל מקום עת וזמן לכל חפץ ה' להשיב רבים מעון, ולקרב את המרוחקים להסיר לב האבן מבשרם. ועל זה נאמר (תהלים לא כה) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', להתחזק ולעמוד כנגדם כחומה הנשגבה, כאשר הזהיר ה' יתברך את ירמיה הנביא להלחם עמם ולשבר סלעים וצור מכשול מלבבם.
אמנם בכל זאת חס ושלום מלעורר הדין עליהם, כמו שמצינו בישעיה הנביא שנענש על מה שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. וכן בהושע הנביא. ואף שצריך לדבר אליהם קשות ולהודיעם העונשים החמורים, צריך לכלכל דבריו במשפט.
ויש לרמוז בזה מה שאמרו במשנה סוף סוטה (מח.), "משחרב בית המקדש בטל השמיר (תולעת שמיר) ונופת צופים", כי השמיר היה מבקע וחותך את האבנים בלי ברזל, אלא מעמידים את השמיר מבחוץ והאבנים מתבקעות מאליהן, והוא רמז לתוכחה מגולה ואהבה מסותרת, שהרב מודיע לעם את העונשים, אך נזהר שלא לעורר דין עליהם, והוא דוגמת השמיר שהוא חזק מאד, ומשבר מבלי נגיעה כדרך הברזל.
עוד יש אופן להכניס דברי תוכחה בלב השומע, על ידי המתקת המוסר בדברי תורה ופירושים וטעמים, המתוקים מדבש ונופת צופים, ועל ידי עריבות ומתיקות התורה יקבלו דברים הקשים והמוסר החזק שבתוכה. כאשר יעשו רופאים לחולה בסמים החזקים וקשים, לערב בהם מיני מתיקה, למען יערב לאוכלה.
אך כבר אמרו חז"ל (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ומי שיודע להוכיח. ועל זה אמרו שמזמן חורבן הבית בטל השמיר ונופת צופים, בין בדברים קשים כשמיר המשבר, בין בדברים המתוקים כנופת צופים. שכמעט אין מי שיודע להוכיח כראוי עד כאן תוכן דברי ההפלא"ה.
וכך ראינו למורנו ורבנו מרן הראש"ל הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אשר היה מקרב את העם בדרך של אהבה וחבה, ופעמים מעטות היה יוצא חוצץ בדברים קשים, נגד אינשי דלא מעלי, הרודפים את התורה ולומדיה. אבל לכללות עם ישראל היה מדבר תמיד בדברי נועם, והיה ממליץ על זה: דברי חכמים, בנחת, נשמעים. כאשר דברי החכמים הם בנחת, אז נשמעים לצבור.
תשובתו של ידידינו הגאון רבי גד יזדי שליט"א, תלמיד מרן זצ"ל.
