שאלה: אני מורה, ויש לי תלמידה יתומה, כיצד עלי לנהוג איתה כאשר היא מתנהגת לא יפה? כמו כן יש לי חברה בצוות המורות, שהיא גרושה, האם יש איסור מיוחד לצער אותן?
תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את דברי התורה, שצוה ה' יתברך שלא לצער יתומים ואלמנות, וכל המצערן עובר על איסור מיוחד, שציער יתום ואלמנה, ועונשו גדול מנשוא כמו שביארנו.
כתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות דעות): "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהן שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון.
וממשיך הרמב"ם ומבאר: והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה (איסור תורה שאסרה לענות אותם), וכל שכן המכה אותם או המקללן. ואיסור זה, הרי עונשו מפורש בתורה, שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב", ברית כרת להן (ליתומים ולאלמנות) מי שאמר והיה העולם (הוא ה' יתברך), שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים, שנאמר, "כי אם צעק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו".
אולם בודאי שאם יש צורך להעיר ליתום, לטובתו, כדי שיתחנך כראוי, יש לעשות כן. כמו שכתב הרמב"ם בזו הלשון: במה דברים אמורים שאסור לענות יתום ואלמנה? בזמן שעינה אותן לצורך עצמו. אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואף על פי כן, לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר כי ה' יריב ריבם, אחד יתום מאב אחד יתום מאם.
למדנו מדברי הרמב"ם, שאמנם על המורה להעיר לתלמידה יתומה כשהיא אינה נוהגת כשורה, אך יש לעשות כן בזהירות הראוייה, כדי שלא להכביד על היתומה את צערה, ולנהוג עמה בחסד ורחמים גדולים וכבוד, ובהתבוננות היטב.
ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה? כתב הרמב"ם, "עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים". כלומר, אין גיל קבוע, שבו היתומים אינם נחשבים עוד יתומים, אלא הדבר תלוי בכל אדם ואדם, שאם נפשו כואבת וסוערת, והוא זקוק לדמות אב או אם לטפל בו ולדאוג לו, הרי דינו יתום. ואפילו הוא בן שמונה עשרה שנה, יתכן שדינו יתום.
ובמכילתא, אמר רבי ישמעאל: כשם שאסור לענות את היתום והאלמנה, הוא הדין שאסור לענות כל אדם, וכמו שפירש רש"י הקדוש (שמות כב), כי אין כוונת התורה רק על אותם המצערים יתומים ואלמנות, אלא הוא הדין לכל אדם, שאסור לצער אותו. ומה שהזכירה התורה יתומים ואלמנות דוקא, הוא מפני שהם חלשים באופן יחסי, ודבר מצוי שמצערים אותם.
ולכן ככל שהאדם רגיש יותר מחמת מה שעבר עליו, כן צריך להתנהג איתו יותר בנחת ובזהירות, שלא לצערו. כמו שאמרו רבותינו בגמרא (מציעא נט.) "לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה לבוא", כלומר, האשה, שהיא רגישה יותר מן האיש, צריך להזהר יותר שלא לצערה, מפני שבנקל היא מצטערת. ולכן גם תפלתה מקובלת. (וכעין מה שהבאנו בהלכה הקודמת בשם רבינו בחיי).
ולכן אמר פעם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכל מה שהחמירה התורה בצערה של האלמנה, פעמים שהוא הדין למי שהיא גרושה ושרויה בצער, שכל הפוגע בה, ענשו גדול, כי היא מרת נפש, ודמעתה מצויה.
ולסיכום נביא מעשה שהיה בזמנו של בעל החפץ חיים זצ"ל, שבשכנותו גרה אלמנה אחת בבית שכור, ומחמת עונייה, לא עלה בידה לשלם את דמי השכירות. בעל הבית, בא לביתה בליל חורף, ליל קור, וסילק אותה מביתו בצעקות, וכך הושלכה האומללה לרחובה של עיר בליל כפור. אמר החפץ חיים, שנים רבות הנני ממתין לראות מה יעלה בגורלו של אותו אכזר שעשה כן. ואמנם כעבור כעשר שנים, ננשך אותו אדם על ידי כלב הנגוע בכלבת, וכשהכביד חוליו, היה מסתובב ברחובות העיירה ראדין, ונובח ככלב שוטה, והרוק ניגר מפיו, וכולם התרחקו ממנו, עד שמת כאחד הפחותים והעלובים. וה' הטוב יכפר בעד.
ולעתיד לבוא, ה' יתברך יחיה כל המתים, וירונו האלמנות וישמחו היתומים, ובלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים.
