תשובה:
בהלכה הקודמת ביארנו, שחייב אדם לתת מאכל לבהמתו קודם שיבא לאכול בעצמו, ואסור לאדם לטעום שום דבר קודם שיתן מאכל לפני בהמתו, והוא הדין לגבי כל בעל חי שברשותו. וכעת נבא לנדונינו.
בשעה שבא אדם לאכול מן הפת או משאר מיני מאכל שלפניו, אסור לו לשוח (כלומר לומר איזה דבר) בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, וצריכה הברכה להיות סמוכה לאכילה בלי שום הפסק בינהם. ואם טעה ודיבר, צריך לחזור ולברך בשנית.
ובגמרא במסכת ברכות (מ.) אמרו, שאם שח בצרכי סעודה, כגון שבירך על הפת ואמר הביאו מלח וכיוצא בזה, אינו צריך לחזור ולברך. מפני שדיבור מענין הסעודה אינו נחשב להפסק. וכן אם אמר אדם לאחר שבירך, קודם שטעם, "תנו מאכל לבהמה", מפני שאסור לו לאכול לפני שיתן לבהמתו לאכול, גם כן אין הדיבור הזה נחשב לו להפסק, מפני שאכילת הבהמה היא מענין אכילתו הוא, שהרי אסור לו לאכול עד שיתן לבהמתו לאכול. וכל שהיה הדיבור מענין הסעודה, אין הדיבור נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, שהרי הדיבור, גם כן מענין האכילה הוא. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסז).
על כן להלכה, אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לאכילה, ואם טעה ודיבר, חייב לחזור שנית ולברך. אבל אם היה הדבור מענין האכילה, כגון שאמר הביאו מלח, או שאמר תנו מאכל לבהמה, או שאמר תנו גם לפלוני לאכול, אינו חוזר לברך, מפני שהדיבור היה מענין הסעודה, ואין זה נחשב הפסק.
