בהלכה הקודמת ביארנו, שהרואה את חבירו או קרובו שחביב עליו מאד, ושמח בראייתו, לאחר שלא ראהו שלשים יום, עליו לברך שהחיינו כאשר יראה את חבירו.
בגמרא בברכות (נח:) אמר רבי יהושע בן לוי, כל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חודשים, מברך מחיה המתים.
וביארנו כבר, כי דין הברכה על חבר, שייך דוקא בחבר האהוב עליו באופן מיוחד, שחביב עליו מאד, ושמח הרואה בראייתו. והוא הדין לעניין ברכת מחיה המתים לאחר שנים עשר חודשים, שאין לברכה על כל חבר, אלא על חבר קרוב במיוחד, או על קרוב משפחה אהוב במיוחד, כגון אשתו, בנו, בתו, וכדומה.
וברכה זו נפסקה להלכה בשלחן ערוך (סימן רכה), ולפיכך אין לבטל ברכה זו. אלא שלמעשה, בזמנינו רחוקה מאד המציאות שיבא אדם לברך ברכה זו, וכפי שנבאר.
ההבדל בין ברכת שהחיינו לברכת מחיה המתים
נשאל הגאון רבי אליהו חזן, בשו"ת תעלומות לב, מדוע לא נהגו לברך ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, וברכת מחיה המתים אחר שנים עשר חודש שרואים חבר אהוב? והשיב, שבזמנינו שכלי התקשורת גברו בטלפון ובטלגרף ובתי דואר הרבים בכל עיר ועיר, בודאי שאף על פי שלא ראה את חבירו, מכל מקום הוא ידע מה שלום חבירו, באמצעות הטלפון וכדומה, ולכן אינו צריך לברך שהחיינו, וכן אינו צריך לברך ברכת מחיה המתים. והוסיף על כך, שכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף בשם זקינו מהר"א אזולאי.
ומרן הקדוש רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב להעיר על דבריו, כי הגאון הרב חיד"א כתב כך: "ושמעתי, שמה שאמרו שאחר שנים עשר חודשים מברך מחיה המתים, היינו דוקא, כאשר לא שלח לו מכתבים ולא ידע משלומו, אבל אם יודע ששלום לו, או ששלח לו מכתב, אינו מברך מחיה המתים". וכתב זאת בשם זקינו המהר"א אזולאי.
ומבואר, כי דברי הרב חיד"א, נסובו אך ורק על ברכת מחיה המתים, אבל ברכת שהחיינו, יש לברך גם אם שמע משלום חבירו. וכן מבואר בפירוש בשו"ת הלכות קטנות (סי' רכ) וזו לשונו: נראה שברכת מחיה המתים, אין לברך, כל שקיבל ממנו מכתב או שבאו אנשים והודיעוהו מטוב שלומו, שאין כאן משום "נשכחתי כמת מלב", אבל ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, שהברכה היא על ראיית הפנים, כלומר על השמחה שיש בראיית פני האהוב, מברך. עד כאן.
נמצינו למדים אם כן, כי ברכת שהחיינו יש לברך לאחר שלשים יום, גם אם דיבר עם חבירו או אשתו בימים שלא התראו, על ידי טלפון וכדומה, אבל ברכת מחיה המתים, אין לברך, אלא אם לא ראה ולא שמע מחבירו דבר במשך שנה, וכן לא שמע מחבריו ומקרוביו דבר על מדת שלומו. ובזמנינו בודאי זהו דבר רחוק מאד, שאדם לא ישמע דבר מחבירו החביב עליו מאד במשך שנה שלימה, שהרי אמצעי התקשורת מצויים ביננו מאד לרוב, ולכן ברכה זו אינה שכיחה בזמנינו. אך ברכת שהחיינו, היא שכיחה יותר, וכמבואר.
