כתב הרמב"ם (בפרק ב מהלכות דעות הלכה ג), שיש מידות, שאסור לאדם להתנהג בהן במדה בינונית. אלא עליו להתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והיא מדת הגאווה, שהיא גובה הלב, שאין זו דרך טובה שיהיה אדם "עניו" בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ביותר, ורוחו נמוכה למאד, לפיכך נאמר במשה רבינו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ולא נאמר "עניו" בלבד. ולכן ציוו חכמים ואמרו, "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", וכן אמרו בגמרא במסכת סוטה (דף ה.), מי שיש בו אפילו קצת גסות הרוח, יהיה בשמתא (כמו בחרם).
כלומר, שונה היא מדת הגאווה משאר המידות הרעות. שברוב המידות הרעות, יש מקום לנהוג בהן במידה בינונית. אבל מדת הגאווה, מצוה על האדם להתרחק ממנה מאד מאד לפי יכולתו. כי הקדוש ברוך הוא שונא את גסי הרוח, ומדת הגאווה היא שורש פורה רוש ולענה, לגלגל את האדם מכל המידות הטובות לכל המידות הרעות והתכונות המגונות.
והנה בתורתינו הקדושה נאמר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו "מְאֹד" מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. והקשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (מאור ישראל דרושים עמוד שכב), כיצד אמר לנו התנא "מאד מאד הוי שפל רוח", והרי אפילו לגבי משה רבינו שהיה עניו מכל אדם, לא נאמר אלא "עניו מאד", וכיצד זה התנא מוסיף ואומר "מאד מאד"?
והוסיף לשאול מרן זצ"ל, שבהמשך הפסוק נאמר "מכל האדם אשר על פני האדמה", ולכאורה לשם מה כל האריכות הזו? הרי ברור שאם משה היה עניו מאד, הכוונה שהיה עניו מאד ביחס לכל שאר בני האדם אשר על פני האדמה ולא לבני אדם שנמצאים בשמים?!
אלא כוונת הפסוק היא, "האדם אשר על פני האדמה", הכוונה לאדם המיוחד "שעל פני האדמה", שהוא תמיד מכופף את עצמו לאדמה, נכנס כפוף ויוצא כפוף מבית המדרש, ולא מתגאה בלבו, ואדם זה מקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח". והדבר המיוחד במשה רבינו היה, שמעבר ל"מאד מאד" הוי שפל רוח, היה עניו "מאד", כלומר, "מאד" שלישי היה בו, יותר מן האדם שהוא שפל רוח "מאד מאד", וענותו גדולה מן הכל.
אבל אדם שאינו מנמיך את עצמו, אלא מתגאה בלבו, עליו דרשו בגמרא את הפסוק "וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ", והסבירו בגמרא (סוטה ה.), מה הכוונה "כראש שבולת", כמו אדם שהוא נכנס לשדה שלו, והוא קוצר תחילה את השבולים הגבוהות, כך הקדוש ברוך הוא נוטל את נשמותיהם של הגאוותנים תחילה. נמצאנו למדים שהגאווה גורמת לאדם קיצור ימים ושנים.
ויתירה מזו אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אינו קם בתחית המתים. שנאמר לגבי תחית המתים, שיאמר השם יתברך למתים: "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר", ולא נאמר "שוכבי עפר", אלא "שוכני עפר", הם אותם שעשו את עצמם שכנים לעפר בחייהם, עליהם נאמר שיקומו בתחיית המתים, אבל מי שהגביה את עצמו תמיד, והתגאה בלבבו, עפרו לא יתעורר לתחיה בתחיית המתים.
ועוד אמרו בגמרא, שאם האדם הגאה, חזר בו, והנמיך את עצמו, הרי שחוזר ה' יתברך ומאריך את ימיו, שלא ימות אלא בזמנו, ויזכה לקום בתחית המתים, כמו האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.
