בהלכות קודמות
נתבארו באופן כללי עיקרי מצות השמיטה החלה בשנה זו (תשס"ח), ומהם, שיש מלאכות שאסור לעשות בקרקע בשנת השמיטה, כגון חרישה וזמירה.
פירות הגדלים בשנה השביעית, וכן ירקות שנלקטו בשנה השביעית יש בהם קדושת שביעית, שנאמר (בספר ויקרא כה, לגבי שנת השביעית) "כי יובל היא, קודש תהיה לכם", ודרשו חכמינו (בתלמוד ירושלמי שביעית פרק ד'), מה היא קודש, אף תבואתה קודש. וקדושת השביעית באה לידי ביטוי בכמה ענינים, דרך אכילת הפירות, מכירתם, שמירתם מהפסד, ועוד, וכפי שנבאר בעזרת ה'.
אין קדושת שביעית חלה על יבול שאינו מארץ ישראל, ובכלל זה יבול הגדל באילת, שדינה כחוץ לארץ גם לענין זה, אך גידולים הגדלים בסוריה, גזרו עליהם רבותינו שיחולו עליהם רוב דיני שביעית, כדי שלא יזנחו בני ארץ ישראל את אדמתם וילכו להשתקע בסוריה לעבד את אדמתה, (שכן בזמנם היו יחסי שכינות טובים בין סוריה לישראל). כמו כן אין קדושת שביעית חלה, אלא על פירות וירקות וקטניות וכדומה, אבל אילנות סרק, אין בהם קדושת שביעית, אף על פי שיש איסור לנוטען ולעבדן ככל שאר האילנות.
לפיכך במקומות רבים שבהם יש הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות, מעדיפים למכור בשנת השמיטה יבולי חוץ לארץ, בכדי שלא להכנס למגבלות ההלכתיות של פירות שביעית (שעוד נשתדל בעזרת ה' לבארם), ובאם הפירות הם מארץ ישראל, מצויין ליד כל פרי וירק את מקורו, ומשם נגזרת דרך השימוש הראויה לגביו, אבל במקומות שאין מערכת כשרות אחראית המשגיחה על עניני הפירות והירקות, עולות בעיות רציניות לגבי רכישת תוצרת זו, כפי שעוד נבאר.
כמהין (טרפש, כמייה) ופטריות, אין בהם קדושת שביעית.
כל דין קדושת שביעית אינו אלא בקרקעות של יהודים בארץ ישראל, אבל קרקעות של גויים בארץ ישראל, אין עליהם קדושת שביעית, ומרן הבית יוסף ובית דינו, עשו חרם על מי שנהג קדושת שביעית בפירות אלו, (מכיון שנוצר פולמוס גדול בזמנם מחמת חומרא זו).
בהלכה הבאה נבאר מהו היתר המכירה, ומי ומי האוסרים והמתירים אותו, והאם יש לסמוך על היתר זה בזמנינו.
