בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי שיש לכבד תלמידי חכמים, וחייב אדם בכבוד רבו יותר ממה שחייב בכבוד אביו. וכפי שעוד יתבאר בעזרת ה'.
תלמיד חכם שאינו ירא שמים, וירא שמים שאינו תלמיד חכם
כל דיני כבוד תלמידי חכמים, אינם שייכים אלא בתלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם, אבל תלמיד חכם שאין יראת ה' בלבו, שתורתו מן השפה ולחוץ, אין לנהוג כלפיו בדיני כבוד תלמידי חכמים. וכן אין חיוב לנהוג בדיני הכבוד כלפי מי שמלמד תורה ברבים, אבל הוא בעצמו אינו תלמיד חכם. ואף שיש לנהוג כלפיו ביחס מכובד, שהרי הוא ממצדיקי הרבים, וזכות הרבים תלויה בו, בכל זאת אין ערכו כערכם של תלמידי החכמים שכלפיהם דברה התורה, ועליהם צוה ה' יתברך לכבדם מאד ולירא מהם.
ואם אחד הדורש ברבים או המייעץ בחכמתו וכדומה, מציג את עצמו ברבים כאילו הוא תלמיד חכם, אף שבאמת אינו כן, וכן אם הוא מפעיל את סמכותו וקשריו כדי להעמיד את עצמו כרב או כדיין אף על פי שאינו ראוי לכך, וכל שכן אם מנצל את תמימות הקהל שרגילים לשומעו כדי שיחשבוהו לאדם גדול, אין חובה כלל לכבדו, ועליו דרשו חכמים, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב", שפסוק זה נאמר על מי שמתמנה למשרת דיינות בזכות כספו או השפעתו הפוליטית וכדומה. (סנהדרין ז:). וכל דיין המתמנה בזכות כסף וזהב ובאמת אינו תלמיד חכם, אסור לעמוד מפניו, ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו. ובתלמוד ירושלמי בסוף מסכת בכורים (פ"ג ה"ג) אמרו: רבי מנא, היה מזלזל בכבודם של אלו המתמנים בזכות כספם, ואמר ר' יאשיה, וטלית שעל אותו "רב", הרי היא כמרדעת של חמור. ואמר רבי אשיין, זה שהוא מתמנה בכסף, אין עומדין מפניו ואין קורין אותו "רבי", והטלית שעליו כמרדעת של חמור. והביא כל זה מרן הבית יוסף בחושן משפט (סימן ח).
אבל ברור שיש להזהר שלא למהר ולהסיק מסקנות ולזלזל בכבודם של בני אדם. ורק אם יגלו גדולי הרבנים את דעתם כלפי איזה אדם, ויתברר הדבר מעל לכל ספק שבאמת אינו תלמיד חכם, והוא לוקח שררה לעצמו שלא כדין, הרי אז דינו ככל האמור לעיל.
ובזמנינו אירע מקרה בארץ ישראל באדם שטעו בו לחושבו תלמיד חכם, ומפני כן טעו אחריו והכשיל רבים בעבירות החמורות שבתורה, וכל זה מפני שלא ידעו אותם השומעים להבחין בין מי שהוא תלמיד חכם באמת, לבין מי שאינו תלמיד חכם וכל חכמתו רק באמירת דרושים פשוטים. והכלל בדבר, שיש לבדוק אם אותו תלמיד חכם מקובל גם על תלמידי חכמים אחרים, אמתיים וישרים בלבותם, ובפרט על גדולי הדור, וכן יש לבדוק אם מדותיו טובות וישרות, ושאינו דואג רק על כבוד עצמו, ורק אם יראתו קודמת לחכמתו אזי יבקשו תורה מפיו, וכמו שאמרו רבותינו במסכת מועד קטן (יז:), "אם דומה הרב למלאך ה', יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו מפיהו", והביא כל זה רבינו הטור ביורה דעה (סימן רמו).
וכשהיה מרן רבינו עובדיה יוסף צעיר לימים, היה מצטער על כך שהציבור נוהגים לקרוא לכל מי שאומר דרשות "חכם", כלומר "רב", כי באמת אין ראוי לקרוא בתואר זה אלא למי באמת תלמיד חכם, ועל האחרים יוכלו לקרוא "רבי" פלוני, אבל לא להפריז בשבחים באופן שאחר כך עלול לגרום למכשולות גדולים.
