כשם שאדם חייב לכבד את אביו ואת אמו ולירא מהם, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו ואמו, שהרי אביו ואמו מביאים אותו לחיי העולם הזה, ואילו רבו מביאו לחיי העולם הבא.
פדיון שבויים והשבת אבדה
וכך שנינו במשנה (בבא מציעא דף לג.) לעניין מצות השבת אבידה, שאם מצא אדם שתי אבידות, האחת של אביו והשנייה של רבו, והוא אינו יכול לטפל בשתי האבידות, אבידת רבו קודמת, לפי שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. ואם היה אביו תלמיד חכם, אבידת אביו קודמת. ועוד אמרו שם במשנה לעניין מצות פדיון שבויים, שאם היו אביו ורבו שניהם שבויים, חייב לפדות ראשית כל את רבו ורק אחר כך את אביו, ואם היה אביו תלמיד חכם, אביו קודם.
מורא רבך כמורא שמים
וכתב רבינו הרמב"ם, "אין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ואין לך מורא גדול ממוראו, אמרו חכמים (במסכת אבות) יהי מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה".
מי הוא "תלמיד חכם"?
ולפני שנבאר את הדינים הנוגעים לכיבוד תלמידי חכמים, עלינו לבאר תחילה, מי הם אותם תלמידי חכמים שיש לכבדם?
ובענין זה ישנם כמה גדרים וסוגים של תלמידי חכמים, שכל אחד כבודו גדול יותר מחבירו.
רבו המובהק
בראש כל החכמים, עומד "רבו המובהק", והוא תלמיד חכם, שהתלמיד למד ממנו רוב חכמתו, כלומר, רוב התורה שיודע אותה התלמיד, היא מרבו, הרי אז, רבו נחשב "רבו המובהק", ועליו לכבדו בכבוד גדול כמו שנבאר.
רבו שהוא תלמיד חכם
שני לו, הוא כל תלמיד חכם, שמלמד תורה לתלמידים, והתלמיד שמע ממנו תורה, אבל לא למד ממנו כל כך הרבה תורה, עד שיהיה הדבר נחשב "שרוב תורתו" של התלמיד באה מאותו חכם. וכלפי חכם זה נוהגים דיני הכבוד הנוהגים ב"רבו שאינו מובהק". ובכלל זה אותם תלמידי חכמים ששומעים מהם שיעורים מפעם לפעם, וחייבים התלמידים לכבד את הרבנים הללו בדיני כבוד תלמיד לרבו שאינו מובהק.
תלמיד חכם
והשלישי, הוא סתם תלמיד חכם שלא לימד את התלמיד דבר, הרי התלמיד אינו נקרא תלמידו, ובכל זאת הוא חייב לכבדו כדין כל תלמידי החכמים, אבל אין חיוב לכבדו כדין "רבו" ממש.
גדול הדור
והנה לגבי "רבו המובהק" נאמרו כמה דינים שאינם שייכים בתלמידי חכמים אחרים. ולדוגמא, אסור להורות הוראה בהלכה בפני רבו המובהק. וכן עוד יש בזה פרטי דינים אחרים.
ובזמן שהיה מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל עומד עמנו חי וקיים, היה דינו כדין רבו המובהק כלפי כל ישראל, ואף על פי שישנם רבים שלא למדו ממנו הרבה תורה, בכל זאת היו חייבים בכבודו כדין תלמיד כלפי רבו המובהק. וכן אם יקום עוד תלמיד חכם כמותו, נהיה חייבים בכבודו כדין "רבו המובהק" ממש, אף אם לא נלמד ממנו כלום.
וטעם הדבר הוא מפני שכל תלמיד חכם גדול הדור, שמפורסם בדורו בגודל חכמתו, והוא חריף ובקי בכל חדרי תורה, הרי כל בני הדור חייבים בכבודו כתלמידיו המובהקים.
ומניין לנו שגדול הדור, דין רב מובהק יש לו? דין זה נלמד משמואל הנביא, שבעודו נער קטון הביאתו חנה אימו לבית המקדש, ובבית המקדש היה גדול הדור עלי הכהן יושב ומורה הוראות לכל ישראל. והנה אירע והוצרכו לשחוט פר לצורך הקרבה על גבי המזבח, ואמר להם עלי הכהן לכהנים, שימצאו כהן שיודע לשחוט כדי שיבוא לשחוט את הפר. ושמואל ראה שהם מחפשים שוחט "כהן" ואינם מוצאים ומתעכבים. אמר להם, לשם מה אתם מחפשים דווקא כהן שישחט? הלא מן הדין יכול גם כל אדם מישראל לשחוט. הביאוהו לפני עלי, אמר לו לשמואל, מנין לך שאין חובה שדווקא כהן ישחט? אמר לו לעלי, שהרי לא נאמר "ושחט הכהן", ונאמר רק "והקריבו הכהנים", אמר לו עלי, דבר נכון אמרת, אבל הרי אתה מורא הוראה במקום רבך. וכתבו התוספות, שאף על פי שעדיין לא למד שמואל תורה מפי עלי הכהן, מכל מקום כיוון שגדול הדור היה לו דין רבו המובהק. וכן פסק מרן בשלחן ערוך, שאם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו ממש, דינו כרבו המובהק, וביאר הרמ"א, שכל מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך, נקרא מופלג בחכמה. ומובן אם כן שדין רבו המובהק היה שייך בזמנינו לגבי גדול כמו מרן רבינו זצ"ל, שהיה מפורסם בדורו בגודל חכמתו, ונהגו לגביו כל דיני הכבוד השייכים לגבי רב מובהק, גם כלפי מי שלא למד ממנו באופן ישיר אפילו הלכה אחת.
וכן יתכן ונוהג דין זה כלפי תלמידי חכמים אחרים החיים עמנו היום, ולפני כשלושים שנה אמר מרן זצוק"ל כי יש לנהוג כלפי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כדין רבו המובהק, מפני שכמעט לא נמצא באותו דור תלמיד חכם כמותו, שהיה מפורסם בחכמתו ויראתו, והיה בקי בכל חלקי התלמוד ויודע להורות בהם הלכה למעשה.
