שאלה: מי שנטל ידיים, ואחר כך תוך כדי הסעודה החליט שאינו רוצה לאוכל עוד לחם. מה עליו לעשות?
תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שמי שאוכל פחות מ"כביצה" (כחמשים גרם) פת, אינו מברך "על נטילת ידים". ומי שאוכל פחות מ"כזית" (עשרים ושבע גרם) פת, אינו צריך ליטול ידיו כלל.
ועתה מובנת השאלה. מי שנטל את ידיו בברכה, מפני שחשב לאכול הרבה לחם. ואחר כך התחרט, והחליט שלא לאכול אפילו שיעור כביצה פת. האם הוא רשאי לנהוג כן? והרי אם הוא לא יאכל כביצה פת, נמצא שהברכה שבירך "על נטילת ידים" היתה לבטלה!
על מדוכה זו ישב כבר רבינו הריטב"א (בחידושיו לחולין קו:), וכתב, "הנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים, ואחר כך נמלך (התחרט) ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו, היה חייב לברך, שבאותה שעה היה בדעתו לאכול. וכן דנתי לפני מורי ה' ישמרהו ויצילהו והודה לדברי. עד כאן.
כלומר, רבותינו תקנו, שכל אדם שבא לאכול פת לחם יותר משיעור כביצה, יטול את ידיו בברכה. ולכן אדם ש"חשב" לאכול פת בשיעור כביצה, חייב ליטול את ידיו, וחייב לברך על הנטילה. ומיד לאחר שסיים את הנטילה, שוב אין עליו חובה לאכול פת, ואם לא יאכל, לא תהיה ברכתו ברכה לבטלה.
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ראשון (יורה דעה סימן כא) הביא סימוכין לדברי הריטב"א מהגמרא, והעלה שכן העיקר להלכה, שכל מי שנטל את ידיו, שוב אין הוא מחוייב להמשיך לאכול כביצה פת.
ואמנם, בספר שדי חמד כתב שאין הכל מודים לדברי הריטב"א. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין יש לנו לפסוק כדברי הריטב"א, מכל מקום, כתב מרן רבינו זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"א (עמוד שטז), שאם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה פת מחמת הברכה שבירך.
ולסיכום: מי שנטל את ידיו ובירך על הנטילה, ואחר כך התחרט ואינו רוצה לאכול כביצה פת, אין הוא מחוייב לדחוק את העצמו ולאכלה. ואם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה, לצאת ידי חובת כל הדעות.
