במשנה במסכת יומא (דף פה:), דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה על יום הכפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו (ויקרא פרק טז). עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה.
גזל מקטרג בראש
והנה אין ספק, שמכלל העבירות שאין יום הכפורים מכפר עליהם "עד שירצה את חבירו", נמצא עָוֹן הגזל. וחסרון מיוחד יש בעון הגזל, שהגזל הוא המעכב הגדול לקבלת התפילות, כמו שאמרו רבותינו (במדרש ויקרא רבה פרק לג סי' ג), "סאה מלאה עוונות – גזל מקטרג בראש". כלומר, אפילו אם יש לאדם הרבה עונות, עון הגזל הוא עומד בראש ובראשונה נגדו.
מכשולות בעון גזל
והנה דוקא עון הגזל, רבים מאד נכשלים בו, בלי תשומת לב, וכלל אינם יודעים שהם שייכים לעון זה. והימים הללו, ימי חודש אלול, הם הראויים ביותר לחזרה בתשובה גם מעון זה.
דוגמא נפוצה לדבר, אנו מוצאים לצערינו בבעלי מלאכה רבים, שהם אנשים יראים ושלמים, אוהבי התורה ולומדיה. ועם כל זה, לעתים מזומנות הם מרשים לעצמם להתנהל באופנים שנוגעים בממון חבריהם של כדין. וכמו שאמר רב יהודה בשם רב (במסכת בבא בתרא דף קסה.): "רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע".
וכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בספרו על הימים הנוראים עמוד רמ), לגבי אדם שפנה לערכאות (בתי משפט שלא פוסקים על פי דיני התורה), ותבע ליטול מחבירו איזה דבר שלא כדין, כגון שבא לדרוש בשביל אשתו, שהיא אחות של היורשים, חלק שווה בשווה, בניגוד לדין תורתינו הקדושה שהבת אינה יורשת עם הבן, וקיבל חלק בירושה על פי פסק הערכאות בחוקות הגויים. (וכבר כתבנו בהזדמנות אחרת, שמותר לבת לקבל איזה פיצוי, אבל לא בכל סכום הירושה. וכפי שביארנו). הרי כל מה שנטל מהאחים הוא נגד חוקות התורה, וגזל גמור הוא בידו, וחייב להחזיר להם כל החלק שנטל ולפייסם.
וכן כל אדם שיש לו סכסוך כספי עם חבירו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט.), ולכן עליו לסדר טענותיו באמת ובתמים לפני רב מובהק, להורות לו אם חייב להחזיר אותו ממון לחבירו או לא. ואפילו אם אין חבירו תובעו למשפט, חייב לצאת ידי שמים על ידי פניה לתלמיד חכם מומחה בהוראה. וכמו שאמרו (באבות פ"א) "עשה לך רב, והסתלק מן הספק".
טובל ושרץ בידו
ובגמרא במסכת תענית (ז:) אמר רבי אמי: "אין הגשמים נעצרים, אלא בעוון גזל", ושואלת הגמרא: "מאי תקנתיה?" כלומר, מהי התקנה לענין זה, ומשיבה הגמרא, "ירבה בתפילה". ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הביא בענין זה, מה שכתב בספר גבורת ארי (להגאון רבי אריה לייב ז"ל אב בית הדין במיץ לפני כמאתיים שנה), שכוונת הגמרא "ירבה בתפילה" היא, שלאחר שהשיב את הגזילה אשר גזל, ירבה בתפלה, שאם לא כן, אין תשובה ותפילה מועילים כלל, שהרי כתוב בגמרא (דף טז.) שאדם שיש בו עון גזל, ומתודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו.
ובתלמוד ירושלמי (ריש פרק ב דתענית) דרש ר' אבא, כתוב: "נשא לבבינו אל כפים, אל אל בשמים", "נשא לבבינו אל כפים", נשים לבבינו, לעיין בכפות ידינו, אם יש בהן שמץ גזל וחמס. "אל אל בשמים", שאחר כך נתפלל אל אלהינו שבשמים. שאם יהיה שרץ בידו של אדם, אפילו יטבול במי שילוח או במי בראשית, אין לו טהרה עולמית, עד שיזרוק השרץ מידו.
לכן חובה קדושה להתעורר בפרט בימים אלה, לבדוק אם יש בידינו איזה חשש איסור גזל, להשיבו לנגזל, ולפייסו כדין. ובכל מקרה של ספק, או של חוסר יכולת להשיב את הגזל, יש לפנות למורה הוראה מובהק, שיורה כיצד יש לנהוג.
