שאלות ותשובות הלכה יומית

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מהו הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות?

המנהג הפשוט ברוב המקומות שאומרים סליחות באשמורת הבוקר, דהיינו בסוף הלילה לפני תפילת שחרית. ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, הביא, שטעם המנהג לומר סליחות דוקא באשמורת הבוקר, הוא על פי מה שמבואר בזוהר הקדוש, שמשעות הבוקר מתעוררים חסדים בעולם, כפי שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו, ואילו משעת מנחה עד חצות הלילה מתעוררים מדות הדין, אולם משעת חצות הלילה מתעוררים שוב החסדים ומדות הרחמים, ולכן נעים זמירות ישראל דוד המלך אמר, חצות לילה אקום להודות לך. ולכן אין ראוי לומר סליחות בתחילת הלילה, שהוא זמן התגברות הדינים. והאריכו בזה רבותינו המקובלים, שאין לומר סליחות במחצית הראשונה של הלילה, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לומר סליחות באשמורת הבוקר.

ומכל מקום, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שמי שאינם יכולים לומר סליחות באשמורת הבוקר לפני תפילת שחרית, יכולים לומר סליחות לפני תפילת מנחה, ואף על פי שמבואר בזוהר שבשעת מנחה שולטת מדת הדין הקשה (מלבד ביום שבת שאדרבא בשעת מנחה מתעוררים מדות הרחמים), אף על פי כן נראה שמותר לומר סליחות לפני מנחה, וכשם שנוהגים בכל השנה לומר י"ג מדות ונפילת אפים בתפילת מנחה, והטעם הוא, משום שעיקר שליטת הדינים אינה אלא בלילה ממש, מזמן צאת הכוכבים ועד חצות הלילה.

ומכל מקום בתחילת הלילה, עדיף יותר שלא לומר סליחות בכלל, שרבותינו המקובלים כתבו, שמי שאומר סליחות בחצי הראשון של הלילה, גורם נזק, ולכן שב ואל תעשה עדיף.

ובני חוץ לארץ הרוצים לומר סליחות קודם זמן חצות הלילה במדינתם, ובארץ ישראל כבר הגיע זמן חצות, כגון במדינות אירופה, יש אומרים שרשאים לעשות כן משום שהכל תלוי בזמן חצות שבארץ ישראל. (ורבים חולקים בזה. עיין בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן מו, ובספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד ד. ודו"ק).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

טבילת הידיים במי הים

בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שנמצא על חוף הים, ומעוניין לאכול פת לחם, אינו יכול לקחת ממי הים בכלי וליטול את ידיו, כי מי הים המלוחים, פסולים לנטילת ידיים.

טבילת הידיים במי מעיין, ים, מקוה
וכל זה לגבי "נטילת ידיים", אבל יש עוד אופן לטהר את הידיים כדי לאכול לחם. והוא על ידי "טבילת הידיים". כלומר, הטבלת הידיים במי הים ממש, בלי להעביר את המים לכלי.

ולדוגמא, אדם הנמצא סמוך למעיין מים, אינו צריך ליטול את ידיו בכלי דוקא, אפילו אם המים מתוקים, אלא רשאי לטבול את ידיו במי המעיין, ומיד אחר כך רשאי לגעת ולאכול פת לחם.

וכן הנמצא בסמוך לים, אף על פי שהמים הנמצאים בו הם מלוחים, מכל מקום הוא רשאי להתקרב מעט לים, ולהטביל את ידיו בתוך מי הים. ובזה יוצא ידי חובת טבילת הידיים לסעודה.

וכן הדין לגבי מי שיש לו מקוה טהרה, שיכול לטבול את ידיו במי המקוה, ויוצא בזה ידי חובת טבילת הידיים, כדין הנוטל את ידיו. ואפילו אם המים אינם ראויים לשתיה, וכגון ששמו הרבה "כלור" במים כדי לשמור עליהם נקיים, בכל זאת הם ראויים וכשרים להטבלת הידיים בהם.

הטובל את ידיו, כמה פעמים יטבול ידיו, ומה יברך?
הטובל את ידיו, אינו צריך לטובלם כמה פעמים במים, כפי שאנו נוהגים בנטילת ידיים, אלא די לו בטבילת הידיים פעם אחת ותו לא.

המטביל את ידיו במים, מברך "על נטילת ידיים", כדין הנוטל ידיו מן הכלי. ולא יברך "על טבילת ידיים". (הכל מבואר בשלחן ערוך סימן קנט). ואם טעה ובירך "על טבילת ידיים" או "על שטיפת ידיים", יצא ידי חובתו. (הלכה ברורה בסוף הסימן).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

משנכנס אב – שנת תשפ"ו

היום, הוא יום ראש חודש "מנחם אב". ובשבוע הבא ביום חמישי (מיום רביעי בלילה), יחול יום תשעה באב, הקדוש ברוך הוא יהפכהו לששון ולשמחה במהרה בימינו.

משנכנס אב
אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבלות, וכמו שלמדנו, מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבלות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו, ולכן שנינו במסכת תענית (דף כו:), "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ושמחה זו, הכוונה בעיקר לשמחת נשואין, שנוהגים שלא לישא ולהנשא בימים הללו.

עוד אמרו רבותינו, שישראל (יהודי) שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב. מאחר ומזלם של ישראל אינו טוב בימים הללו.

ממעטין בשמחה
כתב הגאון המשנה ברורה (סימן תקנא בשער הציון סק"א), שיתכן לומר שהכוונה במה שאמרו "ממעטין בשמחה", היא, שיש למעט ממה שרגילים לשמוח בשאר הימים. והביאור בזה, שלא נצטוינו ללכת שפופים ועצובים מראש חודש אב, אלא מבחינה מעשית, יש למעט בעניני שמחה. וכמו אנשים שעושים סעודות של שמחה, עם בשר ודגים על גחלים וכדומה, שדברים כאלה לא מתאימים לימי חודש אב. 

משא ומתן של שמחה
מיום ראש חודש אב, ממעטים במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. וכן אסור לסייד או לצבוע את הבית בימים הללו, מפני שזהו ענין של שמחה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמכל מקום טוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו.

ועוד יש לדעת שבימים הללו אין סימן טוב כל כך, ולכן נמנעים מלשאת נשים בימים הללו, גם למי שמעיקר הדין היה יכול להקל בדבר. וממילא גם לא כדאי לאדם לקנות לעצמו מכונית חדשה בזמן כזה, אלא ימתין לאחר תשעה באב.

אכילת בשר ושתיית יין
נהגו ישראל, שבימים אלו, מיום ראש חודש אב ועד ליום עשירי באב, הקרויים "תשעת הימים", אינם שותים יין ולא אוכלים בשר, אלא ביום השבת. (ובענין זה נדון בהמשך בעזרת ה').

רבים טועים לחשוב, שלמנהג הספרדים אין איסור באכילת בשר אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש לעורר כי אין הדבר נכון, אלא מראש חודש אב לא אוכלים בשר.

שבוע שחל בו תשעה באב
ובשבוע שחל בו תשעה באב, (למשל בשנה שבה תשעה באב חל ביום שלישי, הרי שממוצאי השבת שלפני כן, מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב), נוהגים עוד מנהגי אבלות, ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים, וכן אסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים.

שנת תשפ"ו
השנה, יחול יום תשעה באב ביום חמישי. לפיכך, בשנה זו, ימי שבוע שחל בו תשעה באב, הם רבים יותר מכל השנים.

החומרות שנהגו בהם האשכנזים
מנהג האשכנזים להחמיר מאד באיסור הרחיצה, ולמנהגם יש לאסור את הרחיצה מיום ראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים

זאת אומרת, שהאשכנזים נוהגים שתי חומרות נוספות על הספרדים, ראשית, לאסור את הרחיצה כבר מיום ראש חודש אב, ועוד, שלמנהגם יש לאסור רחיצה אפילו במים קרים. אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות. ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

כמו כן נוהגים האשכנזים להחמיר בענין כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, שהספרדים נוהגים בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו האשכנזים נוהגים איסור בדבר החל מיום ראש חודש אב.

קניות עבור חתן וכלה
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת), מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש זמן לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו כל שיש חשש הפסד בדבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שאלה: האם מותר למלאת מים בתבנית ולהכניסם למקפיא בשבת לעשותם קרח?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (צה.) אמרו, מגבן (פירוש, עושה גבינה) חייב משום בונה, דהיינו המקבץ פתיתי חלב ביחד לעשות מהם גבינה בשבת חייב, משום שיש בזה איסור משום מלאכת "בונה". ומכאן יש שכתבו ללמוד שיש איסור להכין קרח בשבת, משום שעושה מהמים גוש, והרי זה אסור משום בונה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאין להוכיח כן מהסוגיא במסכת שבת, משום שהמגבן הוא מקבץ במו ידיו חלקים רבים והופכם לגוף אחד על ידי נתינתם בכלי עגול או מרובע כפי רצונו, והרי זה דומה לבונה שמקבץ עפר ואבנים ועושה מהם בנין אחד, וכמו שהסביר הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שבת הלכה ו) "שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק (והדביק) הכל עד שיעשו לגוף אחד, הרי זה דומה לבנין". אבל הנותן מים או מיץ במקום קר מאוד ועל ידי כך הם קופאים מעצמם אינו דומה כלל לבונה, שהרי הוא אינו עושה דבר במו ידיו.

ועוד הוסיף מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל טעם להקל בהכנת קרח בשבת, שהרי בנין הקרח אינו דבר המתקיים, שהרי בהוצאתו מהמקפיא מייד הוא נמס, מה שאין כן הגבינה שעומדת בפני עצמה לימים רבים, ואדרבא, כל זמן שהיא עומדת היא מתקשה יותר (כפי שאכן אנו רואים בבירור בגבינות קשות וחצי קשות) והולכת ומתקשה כאבן והרי זה דומה באמת לבנין שעומד על תילו לימים רבים.

ולכן לענין הלכה, מותר להכניס ביום שבת מים או כל משקה אחר למקפיא כדי להפוך אותו לקרח, ובפרט בימי הקיץ החמים שיש בזה משום עונג שבת. וכן העלה להקל הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן לד) והגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קיט).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חימום תבשיל קרוש

שאלה: פשטידה, או בשר, שיש בהם רוטב, אבל בשעה שהוא צונן, השומן קרוש ואינו נוזלי. האם מותר לחמם תבשיל כזה על גבי הפלאטה בשבת?

תשובה: ביארנו, שמותר לחמם בשבת על גבי הפלאטה, תבשיל שנתבשל כבר לפני שבת. משום שאין איסור "בישול" בחימום תבשיל מבושל, שהרי "אין בישול אחר בישול". אולם כל זה דוקא בתבשיל שהוא "יבש", אבל תבשיל "לח" כגון מרק, מים וכדומה, אסור לחממו בשבת, הואיל ו"יש בישול אחר בישול בלח". (ויש אופן להקל בזה כמו שביארנו).

דברי מרן השלחן ערוך
ולגבי תבשיל "קרוש". כתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) בזו הלשון: מותר ליתן אינפאנדא (פשטידה שעשויה מבצק ממולא חתיכות בשר ושומן) כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח.

כלומר, דבר שהוא קרוש כשאינו רותח, אין דינו כדבר לח לגבי "בישול אחר בישול", הואיל ובשעת ההנחה כנגד האש, הוא אינו "לח" אלא "יבש".

החולקים בזה, והדין למעשה
ואמנם יש שחלקו על דברי מרן השלחן ערוך בזה, ובראשם "הלבוש". אולם להלכה ולמעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) שהעיקר להקל בדבר. והביא כמה ראיות והסברים לדבריו, והביא שכן כתבו בפירוש כמה מרבותינו הראשונים.

ולסיכום: דבר שהוא נוזלי, אך עתה הוא "קרוש" כשאינו רותח, כגון שומן וכדומה, מותר להניחו על גבי פלאטה חשמלית בשבת כדי שיתחמם, אף על פי שעל ידי החום הוא חוזר ונעשה נוזלי.

ומטעם זה מותר לחמם בשבת סופגניה שיש בתוכה מרקחת של תותים ("ריבה"), מאחר ובשעה שמניחים את הסופגניה על הפלאטה, המרקחת קרושה ואינה נוזלית. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ועוד. (ובאמת שלגבי מרקחת יש עוד סברות להקל בדבר).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הפעלת הרדיו מערב שבת

רבים שואלים: האם מותר להפעיל את מכשיר הרדיו (או טלויזיה)  מערב שבת, על מנת שתמשיך פעולתו בשבת? ובפרט נשאלת השאלה בחוץ לארץ, אם מותר לשמוע שם רדיו ישראלי בצאת השבת, כאשר בארץ ישראל עדיין שבת?

תשובה: ראשית נבאר את הדין בענין זה לגבי תחנת רדיו של יהודים, אם מותר לשמוע אותה בזמן שבארץ ישראל עדיין לא יצאה שבת.

והנה הדבר פשוט, שכל אותם העובדים בתחנת הרדיו ביום השבת, הם כולם נכשלים בעוונות הרבים בחילולי שבת רבים בדרך עבודתם. כי עצם הפעלת מכשירי החשמל, ושידור התוכניות בשבת, הכל כרוך בחילולי שבת רבים.

ובשלחן ערוך (סימן שיח) פסק מרן, "המבשל בשבת במזיד (בכוונה), התבשיל אסור, בין לו בין לאחרים". כלומר, מי שחטא ובישל בשבת, אסור לאכול את התבשיל שבישל (לכל הפחות עד צאת השבת).

ובדומה לזה, מי שהוא מחלל שבת בהפעלת תחנת הרדיו, בשידור התכניות וכדומה, בודאי שאסור ליהודי אחר ליהנות ממעשיו, והרי זו "הנאה ממעשה שבת".

ולכן, גם כאשר אדם נמצא במדינה שבה עדיין לא נכנסה שבת, או שכבר יצאה שבת, ובארץ ישראל עדיין שבת, אסור לו בהחלט להאזין לתכניות רדיו שנעשות על ידי חילול שבת בארץ ישראל.

ומכאן הדבר מבואר, שבודאי שאסור להאזין בארץ ישראל לתכניות רדיו המשודרות בעצם יום השבת על ידי יהודים, שהרי הדבר כרוך בהנאה מחילול שבת, כאמור.

ולא נותר לנו אלא לבאר, מה הדין כאשר מפעילי התחנה אינם יהודים, כגון בחוץ לארץ, והיהודי מפעיל את הרדיו מערב שבת, שבאופן כזה אין כאן חשש חילול שבת כלל, האם מותר להפעיל את הרדיו מערב שבת על מנת שיוכלו להאזין לו בשבת.

ובענין זה דן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כבר בספרו יביע אומר חלק ראשון (סימן כ אות יב), וכתב, שיש לאסור הפעלת רדיו בשבת אפילו כאשר מפעילים אותו מערב שבת, וזאת משום "זילותא דשבת", כלומר, זלזול בקדושת השבת. והביא ראיות שהדבר אסור בהחלט אפילו כאשר אין כאן חילול שבת כלל.

ובדומה לזה אסור בהחלט להפעיל מערב שבת "דיסק" על מנת שיפעל בשבת, וכל זה מפני שיש בדבר כמה איסורים, הן משום "זילותא דשבת", והן משום איסור השמעת קול בשבת, ועוד. וכבר כתב בזה הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, והעלה גם כן לאסור ככל האמור.

ולכן, אסור בהחלט לשמוע רדיו או דיסק בשבת. אף כאשר מפעילים אותו מערב שבת. וכן אסור לשמוע תחנת רדיו ישראלית המשדרת בשבת, גם כאשר במקום שנמצא בו השומע, כבר יצאה שבת וכדומה.

וכל שכן שהדבר אסור במשנה תוקף לגבי צפיה בטלויזיה, שבענין זה שייכים איסורים אחרים מלבד ענין חילול שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הפעלת הרדיו מערב שבת

רבים שואלים: האם מותר להפעיל את מכשיר הרדיו (או טלויזיה)  מערב שבת, על מנת שתמשיך פעולתו בשבת? ובפרט נשאלת השאלה בחוץ לארץ, אם מותר לשמוע שם רדיו ישראלי בצאת השבת, כאשר בארץ ישראל עדיין שבת?

תשובה: ראשית נבאר את הדין בענין זה לגבי תחנת רדיו של יהודים, אם מותר לשמוע אותה בזמן שבארץ ישראל עדיין לא יצאה שבת.

והנה הדבר פשוט, שכל אותם העובדים בתחנת הרדיו ביום השבת, הם כולם נכשלים בעוונות הרבים בחילולי שבת רבים בדרך עבודתם. כי עצם הפעלת מכשירי החשמל, ושידור התוכניות בשבת, הכל כרוך בחילולי שבת רבים.

ובשלחן ערוך (סימן שיח) פסק מרן, "המבשל בשבת במזיד (בכוונה), התבשיל אסור, בין לו בין לאחרים". כלומר, מי שחטא ובישל בשבת, אסור לאכול את התבשיל שבישל (לכל הפחות עד צאת השבת).

ובדומה לזה, מי שהוא מחלל שבת בהפעלת תחנת הרדיו, בשידור התכניות וכדומה, בודאי שאסור ליהודי אחר ליהנות ממעשיו, והרי זו "הנאה ממעשה שבת".

ולכן, גם כאשר אדם נמצא במדינה שבה עדיין לא נכנסה שבת, או שכבר יצאה שבת, ובארץ ישראל עדיין שבת, אסור לו בהחלט להאזין לתכניות רדיו שנעשות על ידי חילול שבת בארץ ישראל.

ומכאן הדבר מבואר, שבודאי שאסור להאזין בארץ ישראל לתכניות רדיו המשודרות בעצם יום השבת על ידי יהודים, שהרי הדבר כרוך בהנאה מחילול שבת, כאמור.

ולא נותר לנו אלא לבאר, מה הדין כאשר מפעילי התחנה אינם יהודים, כגון בחוץ לארץ, והיהודי מפעיל את הרדיו מערב שבת, שבאופן כזה אין כאן חשש חילול שבת כלל, האם מותר להפעיל את הרדיו מערב שבת על מנת שיוכלו להאזין לו בשבת.

ובענין זה דן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כבר בספרו יביע אומר חלק ראשון (סימן כ אות יב), וכתב, שיש לאסור הפעלת רדיו בשבת אפילו כאשר מפעילים אותו מערב שבת, וזאת משום "זילותא דשבת", כלומר, זלזול בקדושת השבת. והביא ראיות שהדבר אסור בהחלט אפילו כאשר אין כאן חילול שבת כלל.

ובדומה לזה אסור בהחלט להפעיל מערב שבת "דיסק" על מנת שיפעל בשבת, וכל זה מפני שיש בדבר כמה איסורים, הן משום "זילותא דשבת", והן משום איסור השמעת קול בשבת, ועוד. וכבר כתב בזה הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, והעלה גם כן לאסור ככל האמור.

ולכן, אסור בהחלט לשמוע רדיו או דיסק בשבת. אף כאשר מפעילים אותו מערב שבת. וכן אסור לשמוע תחנת רדיו ישראלית המשדרת בשבת, גם כאשר במקום שנמצא בו השומע, כבר יצאה שבת וכדומה.

וכל שכן שהדבר אסור במשנה תוקף לגבי צפיה בטלויזיה, שבענין זה שייכים איסורים אחרים מלבד ענין חילול שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

אוהב שלום ורודף שלום

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"יב), הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ומהי מדתו של אהרן שכך אמרו עליו?, אמרו רבותינו, הרי שהיו שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, היה הולך אהרן ויושב לו אצל אחד מהם, ואומר לו, ראיתי את חבירך פלוני, מטרף את לבו ובוכה בדמעות שליש ואומר, אוי לי שכך אמרתי לחברי, היאך אשא את עיני למולו ואראהו, בושתי וגם נכלמתי שאני הוא שחטאתי לו, ויושב אהרן ומדבר על לבו, עד שמסיר קנאה וכעס מלבו. ולאחר מכן היה אהרן הולך ויושב אצל השני, ומדבר על לבו כאמור, עד שמסיר קנאה מלבו. לימים היו נפגשים זה בזה והיו מנשקים זה לזה ועושים שלום ביניהם. וכיוצא בזה היה עושה במריבה שבין בעל לאשתו. לכן נאמר באהרן "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", שגם הנשים בכו עליו. וכמה אלפים היו בישראל שהיו קרואים "אהרן" על שמו, מפני שאלמלא אהרן הכהן, לא היה בא תינוק זה לעולם, מפני שהיו הוריו פרודים זה מזה.

ומכאן ילמד כל אדם, כמה חשיבות מיוחדת יש לה למצות נתינת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכן להיפך, כמה כעס ותרעומת יש לה' יתברך על מי שמיפר השלום בין איש לאשתו, שמדבר עם הבעל כנגד אשתו, או עם האשה בגנות בעלה, שהוא עוון פלילי, היפך רצון ה' יתברך בבריאה. ואמרו רבותינו (ב"מ נח:), אלו שיורדין לגהינם ואינם עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והנשבע בשם ה' לשקר, והמתכבד בקלון חבירו, והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם.

כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, כי בימינו אלה, לשמחתינו רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה למצוות ולמעשים טובים. אך יש כאלה אשר הקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידעתם בתורה, והתנהגותם בקצוניות רבה (בדברים שאינם מן הדין כלל), גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה אשר אין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתירות, ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה, "השיבנו אבינו לתורתיך, וקרבינו מלכינו לעבודתך, והחזירינו בתשובה שלמה לפניך", שרק על ידי לימוד התורה וההלכה יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.

ומעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע מאפטא, שאל אותו הרב, מה לך כי תרצה לגרש את אשתך, השיב לו הבעל, האשה הזו האכילה אותי בפסח מצה שרויה (מצה שנפלה למים, שיש מחמירים שלא לאכלה), בניגוד למסורת אבותי. ציוה הרב לקרוא לאשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה הגידי נא לי, באמת, איזה מצות הנחת לפני בליל הסדר? הרבנית החרישה כי יראה לספר. אמר לה הרב, אל תיראי, הגידי לי את האמת, ותען הרבנית, שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה, את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד, ואמר שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזו הוכנה עבור רבינו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת אותה מן הארון, נדהמתי לראות שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הרב, נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך מפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו.

אז אמר הרב לזה שבא לגרש את אשתו, ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר, ועשיתי עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה שאינו מן הדין כלל. עשה הרב פשרה בינהם, ונתפייסו, והלכו לביתם לשלום.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חימום מאכלים – הצעתו של מרן זצ"ל

בהלכה הקודמת ביארנו, שכשם שאסור לבשל בשבת על גבי אש גלויה, כמו כן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית. ורק לענין חימום תבשיל שהתבשל כבר לפני שבת, יש חילוק בין אש גלויה לפלאטה חשמלית. שעל גבי אש גלויה אסור אפילו לחמם תבשיל, ואילו על גבי פלאטה חשמלית, מותר לחמם תבשיל בשבת, בתנאי שלא מדובר בתבשיל "לח", כמו מרק, אלא בתבשיל "יבש", כמו חלה או לחם. וביארנו את טעמי הדברים.

תבשיל שרובו רוטב
תבשיל שרובו רוטב, ומיעוטו יבש, כגון מרק ירקות וכדומה, אסור להניחו בשבת על גבי הפלאטה, מפני שבדבר שהוא לח (רטוב), יש בישול אחרי בישול כמו שביארנו. אבל תבשיל שהוא יבש לגמרי, כגון בורקס וכדומה, או חלה של שבת, מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, או על גבי כירה המכוסה בטס של מתכת, מפני שבדבר שהוא יבש, אין בו בישול אחרי בישול, ומכיון שנתבשל כבר מערב שבת, אין כאן מעשה איסור לחממו שוב ביום השבת.

מאכל שמיעוטו רוטב
ומאכל שרובו יבש, אך מיעוטו רוטב, כגון אורז, שיש בו מעט לחלוחית, דינו כדין מאכל יבש, שמותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, מפני שאין בישול אחר בישול ביבש. ואף בדבר שיש בו רוטב, אם החימום גורם לרוטב לרדת מערכו, (ובלשון הפוסקים, שהוא "מצטמק ורע לו", שאינו משתבח בחימום נוסף, אלא להיפך הוא יורד מערכו על ידי כך), מותר לחממו בשבת על גבי פלאטה או כירה המכוסה בטס של מתכת.

אופן שניתן לחמם מאכל לח בשבת
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהרוצה לחמם מאכלים בשבת, ויש בהם רוטב, או שהם לחים לגמרי, כגון מרק ירקות וכדומה (מלבד מים רגילים, שעליהם אין אנו דנים כעת), עדיין ישנה דרך שיוכל לעשות כן בשבת, על ידי שיכוין "שעון שבת", המכבה את הפלאטה בשעה מסויימת, ובשעה שהפלאטה כבויה, יוכל להניח על גביה כל מה שירצה, ואפילו מרק, ואחר כך כשתדלק הפלאטה יתחממו כל המאכלים. ובזה יש להקל אף לכתחילה לצאת מידי כל חשש.

ולכן, הרוצים לחמם מאכלים לחים בשבת בבוקר, או מאכלים שיש בהם ספק אם הם נחשבים לחים או יבשים, יכוונו מראש שעון שבת, שיכבה את הפלאטה בין השעות שמונה לתשע בבוקר יום השבת. ובשעה שהפלאטה כבויה ואינה רותחת, יניחו על גביה את כל המאכלים שהכינו מראש, ובזה יצאו מכל חשש.

ולסיכום: מותר לחמם בשבת על גבי פלאטה, אך ורק מאכלים שבושלו לפני שבת לגמרי. ושהם יבשים, כמו חלה, בורקס וכדומה. אבל מאכל לח, כגון מרק, אין לחממו בשבת. ומותר להניח את המאכלים על גבי הפלאטה בשעה שהיא כבויה על ידי שעון, ואחר כך המאכלים יתחממו כשתדלק הפלאטה. ואז מותר גם להניח על גבי הפלאטה מרק שבושל לפני כניסת השבת. ומותר לעשות כן אף לכתחילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פלאטה חשמלית

אתמול ביארנו, שאסרו רבותינו להניח תבשיל, שעדיין אינו מבושל לגמרי, על גבי כירה עם גחלים, מפני שחששו שמא יטעה האדם ויחתה (יערבב) את הגחלים בשבת, כדי להגדיל את חום האש.

והזכרנו שלדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מותר מן הדין להניח תבשיל שלא התבשל כל צרכו על גבי כיריים של אש שמצויות בזמנינו, שהרי בכיריים הללו אין גחלים בכלל. ואף על פי שיש מקום להחמיר בזה, לכסות את האש באיזה כיסוי, וכן לכסות את כפתורי הכיריים, כדי שלא יטעו להגביר או להנמיך את האש בשבת. מכל מקום מעיקר הדין, מותר להניח תבשיל על גבי כיריים כאלה בשבת, מאחר ואין בהן גחלים.

וממוצא הדברים נלמד, שבפלאטה חשמלית של שבת, שאין האש שבתוכה ניכרת כלל, והיא מכוסה בטס של מתכת מעצם יצירתה, הרי דינה הוא כדין כירה גרופה וקטומה (כירה שפינו את הגחלים שבתוכה, או שכיסו אותם, שאז מותר להניח עליה תבשיל כמו שביארנו), ויש להקל להניח על גביה תבשיל מערב שבת, כגון "חמין", כדי שיגמר הבישול שלו ביום השבת עצמו. ואין חובה כלל להניח על גבי הפלאטה טס של מתכת, מכיון שבלאו הכי האש שבפלאטה מכוסה על ידי המתכת. וכן פסק הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל.

ויש עוד טעמים להקל בזה שנידונו בארוכה בספרי הפוסקים. ויש מחמירים גם בפלאטה חשמלית, להניח על גביה טס של מתכת שיפסיק בין קדירת התבשיל למאכל. ומכל מקום מעיקר הדין יש להקל בזה בפשיטות, גם בלא טס של מתכת.

ואצל הספרדים ובני עדות המזרח, שהולכים אחר הוראות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כבר פשט המנהג להקל בדבר זה, ומשהים על גבי הפלאטה החשמלית את החמין של שבת, אף על פי שהוא עדיין אינו מבושל בכניסת השבת. ואינם מניחים טס של מתכת או הפסק אחר בין הפלאטה לבין התבשיל. ובין המיקלים תלמידי חכמים צדיקים וחסידים.

אולם ישנם בזמנינו אנשים, שאינם יודעים כלל את דיני התורה, ובכל זאת הם רוצים לשמור שבת, וטועים לחשוב, שמותר לבשל על גבי פלאטה חשמלית בשבת, וכך הם מטגנים ומבשלים ועושים כל מעשיהם כבימות החול, אלא שעושים הכל על גבי פלאטה חשמלית. ויש להזהירם, כי המבשל על גבי פלאטה חשמלית עובר על איסור חילול שבת ממש. וכל ההיתר בזה, אינו אלא להניח תבשילים על גבי הפלאטה לפני כניסת השבת, או לחמם מאכלים שכבר בושלו לפני השבת, כאשר הם אינם נוזליים, וכפי שנבאר בעזרת ה'.

ולסיכום: מותר להשהות מערב שבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית של שבת, ובזה יש להקל בפשיטות גם בלא הפסק של טס מתכת.

וכל זה לענין הנחת תבשיל מערב שבת לצורך השבת, אבל ביום השבת עצמו, יש פרטי דינים בזה, שיבוארו להלן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פרשת השבוע - פרשת שלח לך

מאמר מהרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א, חתן הרב החסיד המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל, עבור "הלכה יומית"

נאמר בפרשה השבוע, לאחר חטא המרגלים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר, אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ וכו'". כלומר, לאחר חטא המרגלים, ולאחר שהתבשרו ישראל על עונשם המר, שמעתה יהיה עליהם לנדוד במדבר ארבעים שנה, שבהם ימותו מרבית העם, התאבלו ישראל בצער נורא, ואז החל ה' יתברך לצוות אותם על הקרבנות.

לכאורה יש להקשות, מדוע ה' יתברך מצוה את משה ואת ישראל, מצוות שאינן שייכות אליהם בכלל? הלא ענין הקרבנות כלל לא היה רלונטי באותה השעה, שהרי ישראל עדיין לא הגיעו לארץ המובטחת, ואם כן, בעצם הזכרת המצוות הללו, יש כמו "זריית מלח על הפצעים", לצער את ישראל ולדכא אותם יותר ויותר, כאשר הם יודעים שמרביתם, לא יזכו לעלות לארץ ישראל. הדברים טעונים ביאור.

מובא בספר "תנא דבי אליהו", שבאותה השעה שנתבשרו ישראל על עונשם הנורא, שישארו למות במדבר, ולאחר שנאמר "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד", אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך ותרצה את עם ישראל העניים, שמרוב צער יוצא לבם מעליהם! אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! במה ארצה אותם? אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך ותרצה אותם בדברי תורה, שנאמר "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".

אם נדייק בדברי ה"תנא דבי אליהו", נוכל לראות, שמפני מה צוה ה' את משה לתת עוד מצות לפני ישראל? מפני שהיו ישראל באבל גדול מאד, ורצה הקדוש ברוך הוא להוציאם מעצבונם, לכן אמר למשה, לך ולמד אותם תורה, הכנס אותם בעולמה של תורה ולעולם המצוות, ואף אם תלמד אותם מצוות שעלולות לצער אותם, בכל זאת הם יצאו מהעצבות שלהם! כך היא סגולת התורה, שהיא מכניסה שמחה בלבו של האדם, וכל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ.

במסכת שמחות, מסופר אודות שמעון, בנו של רבי עקיבא, שחלה ונטה למות, ואף על פי כן לא ביטל רבי עקיבא מבית מדרשו, והמשיך להגות בתורה. כדי לדעת מה שלומו של בנו, שלח רבי עקיבא אנשים אחרים שילכו לראות מה שלומו. באו השלוחים ואמרו לו, כבד עליו חוליו, שלח אחריו פעם שנייה, באו ואמרו לו, גוסס הוא. שלח אחריו פעם נוספת עד שאמרו לו נשלם, כלומר שכבר נפטר. אמר להם, אחינו בית ישראל שמעו! עד עתה היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת!

רבי עקיבא יושב ולומד בשעה שבנו גוסס, ואין לו בעולמו כלום מלבד מללון בעומקה של הלכה! ברור שאין זו מעלה שביד כל אדם להגיע אליה מיד, מדובר כאן במדרגה עצומה, הדורשת הכנה גדולה.

אך בכל זאת, על כל אדם לדעת, כי לפי מדרגתו, על ידי כח התורה, הוא מתמלא בעולם רוחני שמעצים אותו ומשרה שלום ושלוה עליו ועל סביבותיו. אני ראיתי במו עיני, את מרן קדושינו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בשעותיו הקשות, כמה שעות לפני פטירת יונתו תמתו הרבנית עליה השלום, והרב היה במצב רוח קשה מאד. אך מיד התאזר בעוז וישב לשקוד על תלמודו, ובין רגע נראה היה כאילו אין לו כל דאגה בלבו, ושלום לו ורוב שלוה, וכל זה בכח התורה שלמד והחיל על עצמו בעמלו במשך כל ימי חייו.

(ובספר אביר הרועים חלק שלישי מובא, שאמר מרן זצ"ל, שגם אשה שהיא בצער גדול, תהיה לה תועלת אם תעסוק בתורה, שהתורה משמחת את הנפש היהודית, ומרוממת את הנשמה, ולא נאמרו הדברים דוקא כלפי איש, אלא גם כלפי אשה).

אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אשרי אדם שזוכה לקבוע עתים לתורה, וללמוד כפי כחו כמה שיוכל בבית המדרש, יושב והוא שקוע בתורה, ועליו נאמר "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", יש לו חיים טובים בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

שבת שלום!

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מלאכת בישול בשבת

לפני מספר שנים, ביארנו כאן כמה מהלכות בישול וחימום מאכלים בשבת. ועתה נחזור על הדברים בתוספת מרובה, ובצורה מבוארת יותר.

מלאכת בישול
במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שאסרה התורה עשייתה בשבת היא מלאכת אופה. וכבר ביארנו שכל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיה נהוג לעשותן במשכן, ומבואר בגמרא שעיקר מלאכת אופה שהיה נהוג לעשותה במשכן, היא בבישול הסממנים לצורך הקטורת, ומה ששנינו במשנה "אופה" ולא "מבשל" הוא מפני שבכלל מלאכת בישול נאסרה אף אפיה, וכן דין צלייה וטיגון בשבת שווה לדין בישול האסור בשבת מן התורה, ובכל זאת בחר התנא למנות דווקא מלאכת "אופה" משום שגם שאר המלאכות שהוזכרו במשנה לפני כן, הן עוסקות בסדר הכנת הפת (הלחם), מלאכות מעמר ודש וזורה וטוחן ובורר ומרקד והלש, ולפיכך המשיך ושנה מלאכה השייכת בפת, שהיא מלאכת אופה, למרות שעיקרה של המלאכה הוא מבשל.

בישול תבשיל שלא נתבשל לגמרי לפני שבת
ובכלל איסור זה נמצא גם המניח מאכל שנתבשל כבר מערב שבת, אבל לא נתבשל כל צרכו, וכגון שנתבשל רק חצי בישולו, וחוזר ומניחו על גבי האש או הפלאטה החשמלית בשבת, הרי זה עובר על מלאכת מבשל בשבת, (ואף אם נתבשל המאכל כל צרכו קודם השבת, לא תמיד מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת וכפי שיבואר בעזרת ה').

איסור בישול על גבי פלאטה חשמלית
איסור בישול בשבת אינו שייך כלל וכלל לאיסור הבערת אש בשבת, כי מלאכת הבערת אש היא מלאכה נפרדת לחלוטין. לפיכך המבשל בשבת חייב, אף אם בישל על גבי אש שמוכנה כבר מבעוד יום קודם כניסת השבת, וכן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית שהודלקה כבר לפני כניסת השבת, וצריך להזהיר על כך, מפני שישנם לצערנו רבים שטועים וסבורים שמותר לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית, ונכשלים בחילול שבת, וכל זאת מתוך חוסר ידיעת ההלכה.

חום "שהיד סולדת בו"
איסור בישול בשבת הוא בחימום תבשיל וכדומה לחום "שהיד סולדת בו", דהיינו חום שהיד נרתעת כאשר היא נטבלת בו, ושיערו כמה מרבני זמנינו שהוא חום בטמפרטורה של כארבעים וחמש מעלות צלסיוס. וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. והביא ראיה גדולה לדבריו, כפי שכבר כתבנו בעבר, וקבענו הלכה לפי דבריו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) כתב, שהנסיון מוכיח שבשיעור חום של כארבעים מעלות צלסיוס, כבר "נכוית כרסו של תינוק", ושיעור זה נחשב ש"היד סולדת בו".  וכן דעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ועוד.

אסור להניח מאכל על גבי האש בשבת, אף אם מתכוון להוציאו מן האש קודם שיתחמם כל כך, משום שכל שאם יישאר שם המאכל כל היום כולו יוכל לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, יש בהנחת התבשיל שם איסור משום בישול בשבת. אבל להניח מים כנגד האש באופן שהם רחוקים ממנה ואינם יכולים לעולם להגיע לחום כזה, מותר בשבת, משום שאין זה נחשב מבשל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מקלחת ביו"ט

שאלה: האם מותר להתקלח במים חמים ביום טוב, (פסח, שבועות וסוכות)?

תשובה: ביארנו כבר, שאף על פי שדין יום טוב שוה לדין השבת באיסור עשיית מלאכה, מכל מקום יש כמה מלאכות שמותר לעשותן ביום טוב. ובתנאי שתהיינה המלאכות שוות לכל נפש. ולכן מותר ביום טוב לבשל לצורך יום טוב עצמו, בתנאי שלא יבעיר אש חדשה ביום טוב, אלא יעביר אש מאש אחרת הדלוקה כבר.

לפיכך, מותר לעשות ביום טוב מדורה בכדי להתחמם כנגדה בימי הקור, שהרי היא הנאה השווה לכל נפש, שכל בני האדם זקוקים לחימום. (ובתנאי שלא יבעיר אש חדשה, אלא יעביר אש מאש הדלוקה כבר).

ומטעם זה מותר גם כן לחמם מים ביום טוב (באמצעות בוילר חשמלי שהופעל מערב יום טוב, לפני שקיעת החמה), בכדי לרחוץ בהם את פניו ידיו ורגליו, שהיא הנאה "השוה" לכל נפש. אבל אסור לחמם מים בכדי לרחוץ את כל גופו, שאין זו הנאה השווה לכל נפש, לרחוץ את כל גופו בכל יום ויום.

ומכל מקום, הואיל ואין איסור עצמי לרחוץ את כל גופו ביום טוב במים חמים, רק האיסור הוא מצד צורת חימום המים ביום טוב, לכן, מים שהוחמו מערב יום טוב (כלומר לפני שקיעת החמה בערב יום טוב), מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, שלא גזרו בזה רבותינו איסור אלא בשבת, כמו שביארנו כבר בהלכות שבת. וכמו כן מים שהוחמו על ידי דוד שמש ביום טוב עצמו, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב. (וכל זה דוקא באמבטיה פרטית בביתו של כל אדם, אבל בבית המרחץ ציבורי, כגון בפנימיה שיש שם כמה מקלחות, אין להקל לרחוץ במים חמים ביום טוב אפילו רק פניו ידיו ורגליו, הואיל וגזרו בזה רבותינו איסור בזה, מפני שהבלנים האחראים על בתי המרחץ היו מזלזלים ומחממים מים באיסור(.

ולסיכום: מותר לרחוץ כל גופו ביום טוב במים חמים שהוחמו על ידי בוילר מערב יום טוב, או במים שהוחמו על ידי דוד שמש אפילו ביום טוב עצמו. ודין זה הוא דוקא באמבטיה פרטית שבביתו של כל אדם. אבל מים שהוחמו ביום טוב עצמו על ידי בוילר חשמלי שהודלק מערב יום טוב וממשיך את פעולתו ביום טוב עצמו, אסור להשתמש בהם ביום טוב לרחיצת כל גופו, אבל מותר לרחוץ במים הללו, את פניו ידיו ורגליו.

ולשאלת רבים, בדבר מים שהוחמו מערב יום טוב על ידי בוילר חשמלי. והבוילר ממשיך לפעול ביום טוב עצמו, ועל ידי כך נשמרת חמימות המים, האם מותר להשתמש במים אלה ביום טוב?

שאלנו על כך את מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב, שאם המים התחממו היטב מערב יום טוב, ופעולת הבוילר ביום טוב אינה אלא בכדי לשמור את חמימות המים, אבל לא בכדי לחממם מחדש, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב.

ומכל מקום נראה שצריך להזהר, שלא יכנסו מים חדשים לדוד המים הרותחים, שעל ידי כך הוא מבשל את המים החדשים שנכנסים לדוד המים החשמלי. ועל כן עיקר ההיתר בדבר, הוא דוקא באופן שסוגר את ברז המים המזרים מים לדוד, בכדי שלא יכנסו שוב מים צוננים לדוד החשמלי. אבל אם אינו סוגר את ברז המים, לכאורה אין להקל בדבר. ועוד חזון למועד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מקלחת ביו"ט

שאלה: האם מותר להתקלח במים חמים ביום טוב, (פסח, שבועות וסוכות)?

תשובה: ביארנו כבר, שאף על פי שדין יום טוב שוה לדין השבת באיסור עשיית מלאכה, מכל מקום יש כמה מלאכות שמותר לעשותן ביום טוב. ובתנאי שתהיינה המלאכות שוות לכל נפש. ולכן מותר ביום טוב לבשל לצורך יום טוב עצמו, בתנאי שלא יבעיר אש חדשה ביום טוב, אלא יעביר אש מאש אחרת הדלוקה כבר.

לפיכך, מותר לעשות ביום טוב מדורה בכדי להתחמם כנגדה בימי הקור, שהרי היא הנאה השווה לכל נפש, שכל בני האדם זקוקים לחימום. (ובתנאי שלא יבעיר אש חדשה, אלא יעביר אש מאש הדלוקה כבר).

ומטעם זה מותר גם כן לחמם מים ביום טוב (באמצעות בוילר חשמלי שהופעל מערב יום טוב, לפני שקיעת החמה), בכדי לרחוץ בהם את פניו ידיו ורגליו, שהיא הנאה "השוה" לכל נפש. אבל אסור לחמם מים בכדי לרחוץ את כל גופו, שאין זו הנאה השווה לכל נפש, לרחוץ את כל גופו בכל יום ויום.

ומכל מקום, הואיל ואין איסור עצמי לרחוץ את כל גופו ביום טוב במים חמים, רק האיסור הוא מצד צורת חימום המים ביום טוב, לכן, מים שהוחמו מערב יום טוב (כלומר לפני שקיעת החמה בערב יום טוב), מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, שלא גזרו בזה רבותינו איסור אלא בשבת, כמו שביארנו כבר בהלכות שבת. וכמו כן מים שהוחמו על ידי דוד שמש ביום טוב עצמו, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב. (וכל זה דוקא באמבטיה פרטית בביתו של כל אדם, אבל בבית המרחץ ציבורי, כגון בפנימיה שיש שם כמה מקלחות, אין להקל לרחוץ במים חמים ביום טוב אפילו רק פניו ידיו ורגליו, הואיל וגזרו בזה רבותינו איסור בזה, מפני שהבלנים האחראים על בתי המרחץ היו מזלזלים ומחממים מים באיסור(.

ולסיכום: מותר לרחוץ כל גופו ביום טוב במים חמים שהוחמו על ידי בוילר מערב יום טוב, או במים שהוחמו על ידי דוד שמש אפילו ביום טוב עצמו. ודין זה הוא דוקא באמבטיה פרטית שבביתו של כל אדם. אבל מים שהוחמו ביום טוב עצמו על ידי בוילר חשמלי שהודלק מערב יום טוב וממשיך את פעולתו ביום טוב עצמו, אסור להשתמש בהם ביום טוב לרחיצת כל גופו, אבל מותר לרחוץ במים הללו, את פניו ידיו ורגליו.

ולשאלת רבים, בדבר מים שהוחמו מערב יום טוב על ידי בוילר חשמלי. והבוילר ממשיך לפעול ביום טוב עצמו, ועל ידי כך נשמרת חמימות המים, האם מותר להשתמש במים אלה ביום טוב?

שאלנו על כך את מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב, שאם המים התחממו היטב מערב יום טוב, ופעולת הבוילר ביום טוב אינה אלא בכדי לשמור את חמימות המים, אבל לא בכדי לחממם מחדש, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב.

ומכל מקום נראה שצריך להזהר, שלא יכנסו מים חדשים לדוד המים הרותחים, שעל ידי כך הוא מבשל את המים החדשים שנכנסים לדוד המים החשמלי. ועל כן עיקר ההיתר בדבר, הוא דוקא באופן שסוגר את ברז המים המזרים מים לדוד, בכדי שלא יכנסו שוב מים צוננים לדוד החשמלי. אבל אם אינו סוגר את ברז המים, לכאורה אין להקל בדבר. ועוד חזון למועד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הוי דן את כל האדם לכף זכות

בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן הרב זצוק"ל, על כן נביא מעט מענינים  הנזכרים בפרקי אבות

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"ו), יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, כשהדבר שקול, ואפשר לדונו לכף זכות או לכף חובה, ואין האיש מוחזק לא לכאן ולא לכאן, יש לדונו לכף זכות. ולא לחשוד אותו חנם שעושה מעשה שלא כהוגן, שכן דרשו חז"ל (שבועות ל.), בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. ואמרו רבותינו (שבת צז.), כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שהרי משה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי", אמר לו הקדוש ברוך הוא, הבא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה היא מצורעת כשלג, ורק אחר כך שבה ידו להיות כבראשונה. והיה זה כענש על שחשד בכשרים, שהרי סוף דבר נאמר, ויאמן (ויאמינו) העם. וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, שהם מאמינים בני מאמינים. ומבואר בדברי רבינו עובדיה מברטנורא, שאם חבירו מוחזק כאדם ירא שמים בתכלית, יש לדונו לכף זכות אפילו באופן רחוק.

ובמעשה של חנה הנביאה כתוב, וחנה היא מדברת על לבה, ופירשו רבותינו, על עסקי לבה, שהיתה מתפללת עם תנועות ידים, והיה הדבר נראה מוזר בעיני עלי הכהן, ולכן חשד בה שהיא שכורה מיין, ואמר לה, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ענתה ואמרה לו, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, אמרה לו, לא אדון אתה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנת אותי לכף חובה ולא דנת אותי לכף זכות. ופירש הגר"א, כי עלי הכהן שאל אז באורים ותומים אודות האשה הנצבת על ידו, מה טיבה, ויצא לו "הכשר" מהאותיות המאירות שבחושן. וחשב עלי הכהן שפירוש האותיות "שכרה", שהיא שכורה מיין, וטעה בזה, שהיה לו לצרף האותיות באופן שיצא לו "כשרה", כי אשה כשרה היא, או כשרה אמנו שהיתה עקרה ומתפללת על בן שיהיה לה. והוא פענח האותיות שלא כהוגן, ולכן יצא לו שכרה. לכן אמרה לו, לא אדון אתה ואין רוח הקודש שורה עליך, כי בכדי לצרף האותיות כראוי, צריך השואל באורים ותומים להיות בעל רוח הקודש. וכשהבין עלי שטעה, ביקש סליחתה, וכמו שלמדו (בברכות לא:), מכאן שהחושד בחבירו צריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר, ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת מעמו.

ומכאן ילמד כל אדם, להרגיל עצמו במידה טובה, לדון את חבריו ואת בני ביתו לכף זכות, ולא יהיה קפדן וחשדן תמיד, רק יהיה נח עם הבריות, ודנם לכף זכות, להבין לנפשם של חביריו ומשפחתו, ויזכה על ידי זה שגם מן השמים ידונו אותו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת (קכז:), הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו מן השמים לזכות. ומעשה ברבי עקיבא, שנשכר (כפועל קבוע) אצל בעל בית אחד שהיה ירא שמים בתכלית, למשך שלוש שנים. והיו לו לאותו בעל בית נכסים מרובים. בערב החג אחר שלש שנים, בא לחזור לביתו, אמר לבעל הבית, תן לי שכרי ואלך לביתי ואזון את אשתי ואת בני, אמר לו אין לי מעות (כסף), אמר לו, אם כן תן לי בהמה או פירות, אמר לו אין לי, אמר לו תן לי כרים או כסתות, אמר לו אין לי, הפשיל רבי עקיבא כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל, בא בעל הבית לביתו של רבי עקיבא, ועמו משא של שלשה חמורים מלאים מאכל ומשקה ומיני מגדים, וכסף השכירות של רבי עקיבא. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו בעל הבית לרבי עקיבא, כשאמרתי לך על כל מה שביקשת ממני, אין לי, במה חשדתני? אמר לו רבי עקיבא, לא חשדתי בך, רק אמרתי בלבי שכנראה הקדשת כל נכסיך לשמים, וההקדש אסור בהנאה ואינו שלך. נשבע לו בעל הבית ואמר לו, כך באמת היה, כי הקדשתי כל נכסי מפני שבני הורקנוס לא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי, התירו לי נדרי. ואתה, כשם שדנת אותי לכף זכות, כן ידינך הקדוש ברוך הוא לכף זכות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מצות ספירת העומר

מצות ספירת העומר
כתוב בתורה (ויקרא כג טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וקבלו חז"ל (במסכת מנחות דף סה:) שפירוש "ממחרת השבת" הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון (ואליו הכוונה במילים "ממחרת השבת", ממחרת ליום ראשון של פסח שהוא יום שבתון, לכן מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית מתחילים לספור ספירת העומר). ומצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד גמר שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים.

ספירת העומר – מצוה מדרבנן או מן התורה?
ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): שבעה שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. (ואף שבאמת לדעת הרמב"ם והראבי"ה אין שייכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן זה, מכל מקום אין אנו פוסקים כדבריהם, אלא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שפסק שספירת העומר מדרבנן, שכן דעת רב האי גאון והתוספות והרא"ש והעיטור והרשב"א והר"ן ועוד).

השוכח לספור יום אחד
מצות ספירת העומר, היא מצוה בכל יום ויום מימי הספירה, ולכן אנו מברכים עליה בכל יום ויום קודם הספירה.

אולם לדעת בעל הלכות גדולות, מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, שוב אינו יכול להמשיך בספירת העומר, הואיל ואי אפשר לספור בדילוג (שכן הסופר אחד שנים ארבעה אינו סופר נכון, כמו כן השוכח יום אחד, שוב אין לו תקנה והמשך הספירה שלו אינו נחשב לספירה). ואנו נוקטים להלכה, שגם אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך עוד בספירת שאר הימים, מכיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה שאינה תלויה בשאר הימים. רק הואיל וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לענין הברכה אנו חוששים לסברת בעל הלכות גדולות.

נמצא אם כן, שמי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך בשאר הימים לספור כדרכו, רק מכאן ולהבא אינו מברך על הספירה. 

קטן שהגדיל בימי הספירה
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סימן כז), אודות ילד, שמלאו לו שלוש עשרה שנה בתוך ימי הספירה. שמאחר והימים שספר לפני שנעשה בר מצוה, היו בעודו קטן, שלא היה עדיין מחוייב במצות מן התורה כמו גדול, לכן, הרי זה דומה למי שעד עתה לא ספר ספירת העומר, ואינו יכול להמשיך לספור בברכה בשאר הימים. והאריך בדין זה מאד, והביא ראיות לדבריו. וגדולי הדור הקודם התווכחו הרבה בדין זה. אולם להלכה יש להורות, שקטן שנעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, ימשיך לספור "בלא ברכה".

זמן הספירה, ודין הנשים
זמן ספירת העומר בלילה, ומכל מקום אם שכח לספור בלילה יספור ביום שאחריו בלי ברכה, ואחר כך יוכל להמשיך לספור בכל לילה ולילה בברכה.

אשה הסופרת ספירת העומר, לא תברך על הספירה. ולמנהגינו, אין הנשים סופרות ספירת העומר. והטעם בזה מבואר על פי דברי המקובלים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תספורת, גילוח הזקן, שנת תשפ"ו

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו.

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

ראש חודש בערב שבת
השנה, יחול יום ראש חודש אייר, בימים שישי ושבת הבאים עלינו לטובה. ונשאלנו, האם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי?

והנה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר.

אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תספורת, גילוח הזקן, שנת תשפ"ו

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו.

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

ראש חודש בערב שבת
השנה, יחול יום ראש חודש אייר, בימים שישי ושבת הבאים עלינו לטובה. ונשאלנו, האם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי?

והנה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר.

אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מתנות לאביונים

נאמר במגילה על ימי הפורים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". כלומר, כבר מתקנת מרדכי ואסתר, נצטווינו לתת ביום הפורים מתנות לאביונים.

ובגמרא במסכת מגילה (דף ז.) מבואר, שפירוש המילים "מתנות לאביונים", הוא שיתן שתי מתנות לשני אביונים. ומצוה זו היא כמצוות משלוח מנות, שיש לקיימה דוקא ביום הפורים, ומי שנותן מתנות לאביונים בליל פורים, לא יצא ידי חובתו.

מה נותנים?
המתנות, צריך שיהיו דברי מאכל, כמו בשר ודגים ואורז וכדומה. או מעות (כסף) שאפשר לקנות בהן צרכי מאכל. אבל דברים שאינם מאכלים, וגם אינם מעות, לא יוצאים בהם ידי חובת המצוה.

ואמנם הגאון בעל "הלכות קטנות" (ח"ב סימן קסג) כתב, שיוצאים ידי חובה גם במתנות אחרות, כמו כלים ובגדים, מכל מקום רוב הפוסקים דחו את דבריו, כי מהות המתנות, הן שיהיה לאביונים יכולת לסעוד סעודת פורים בכבוד. ולכן לא יוצאים ידי חובה בדברים שאינם מאכל ומשקה או מעות. (חזון עובדיה עמוד רסו).

מעות כדי לקנות בהם משהו מסויים
הורה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, (הובא בהליכות שלמה פרק יט), שמצוה לתת לאביון מעות, שיוכל לקנות בהם כל מה שירצה, ולא להתנות לאביון, שיקנה במעות דוקא משהו מסויים.

לתת את המעות ביום פורים
את מעות המתנות לאביונים, יש לתת לעניים ביום פורים עצמו, ולא קודם לכן. ובזמן הזה ישנם גבאי צדקה שמטפלים במעות הללו ונותנים אותם לידי העניים ביום הפורים. אולם מי שנמצא בעיר שאין שם עניים מישראל, עליו להפריש את המעות הללו ולשומרם אצלו, ויתן אותם לעניים לאחר מכן. (שלחן עורך סימן תרצד).

כמה צריך לתת?
ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. וכמה הוא חיוב מתנות לאביונים?, הנה מעיקר הדין אין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חצי שקל וכדומה), ומכל מקום כאמור, עדיף להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות. ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים.