שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ג סיון תשפ"ב / 12 ביוני 2022

כן. זה אותו הדבר. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפסק בדיבור בסעודת שבת

שאלה: בסעודת שבת, בעלי בירך המוציא על החלות, טעם בעצמו מהחלות, והחל לחלק לבני הבית. באותו זמן, אחד הילדים דיבר, לפני שטעם בעצמו מן החלות. האם עליו לחזור ולברך המוציא?

תשובה: ביארנו כאן כבר בעבר, שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה. לדוגמא, אם אדם בירך על תפוח "בורא פרי העץ", ולאחר מכן, לפני טעם מהתפוח, דיבר, אפילו מילה אחת (שאינה קשורה לאכילה), עליו לחזור ולברך שוב בורא פרי העץ. ורק לאחר שיטעם מעט מן המאכל שלפניו, אז רשאי כבר לדבר כמה שירצה.

"שומע כעונה"
עוד ביארנו כבר כמה פעמים, שכאשר אדם שומע ברכה מפי אדם אחר, והמברך מכוין להוציא ידי חובה את השומע, והשומע מכוין לצאת ידי חובה מפי המברך, הרי ששניהם יוצאים ידי חובת הברכה. גם המברך ממש, וגם זה ששמע את הברכה וענה אחריה "אמן". ודין זה נובע מן הכלל "שומע כעונה", שברוב ההלכות הקשורות לאמירה, כמו הלכות ברכות, אדם ששומע דבר מפי אדם אחר, יוצא בזה ידי חובתו. ולכן, למרות שכולנו מחוייבים בקריאת המגילה בפורים, רוב הציבור לא קוראים בעצמם את המגילה, אלא יוצאים ידי חובה כששומעים את הקריאה מפי אדם אחר. וגם זה מדין "שומע כעונה".

ולכן נוהגים בסעודות שבת, שבעל הבית מברך "המוציא לחם מן הארץ", ופוטר בברכתו את כל המסובים, ולאחר מכן הוא מחלק לכל אחד מהפת, ובודאי שאסור למסובים לדבר שום מילה, עד שיטעמו בעצמם מן הפת. וכן הדין בברכת בורא פרי הגפן, שאם המסובים שותים מעט מן היין לאחר הקידוש, עליהם להמתין בשתיקה עד שיקבלו יין בעצמם.

כשהמברך כבר טעם
וכעת נבוא לשאלה שלפנינו, שכאן בעל הבית כבר טעם בעצמו מהפת, אלא שאחד הילדים, דיבר לפני שהוא עצמו טעם. ועלינו לדון, האם עצם העובדה שבעל הבית טעם מהפת, נחשבת עבור כל המסובים כאילו הברכה כבר הסתיימה, והם רשאים לדבר אף על פי שלא טעמו בעצמם, או שבאמת אין שום קשר בין הטעימה של בעל הבית לשאר המסובים, ולכן מי שדיבר בין הברכה לטעימה, עליו לחזור ולברך.

ובאמת ש"הרוקח", (הובא בבית יוסף סימן קסז) כתב, שאם בעל הבית אכל מהפת, והמסובים המשיכו לדבר לפני שטעמו, מאחר והם כיונו לצאת בברכת בעל הבית, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור לברך. אולם מרן הבית יוסף עצמו, כתב לדחות את דברי הרוקח, משום שבאמת בשעה ששמעו המסובים את ברכת המוציא, נחשב הדבר כאילו הם עצמם מברכים, וכשהם דיברו בין הברכה לטעימה, הרי יש כאן הפסק, ולא יצאו ידי חובת הברכה.

ולהלכה, אף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, שקבלנו הוראותיו, מכל מקום מאחר ובנידון הזה ישנה מחלוקת הפוסקים, ומדובר כאן ב"ספק ברכות", לכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (הליכות עולם ח"א עמוד שמז), שבמקרה כזה שדיברו חלק מהמסובים, לאחר שבעל הבית טעם מהפת, לא יחזרו לברך שוב "המוציא", אלא יסמכו על הברכה ששמעו מבעל הבית. (וטוב שיהרהרו את הברכה בלבם).

ולסיכום: כאשר בעל הבית בירך, ובני הבית ענו אמן, אסור להם לדבר עד שיטעמו בעצמם מהפת. ואם אירע שמישהו דיבר בטעות, לאחר שבעל הבית עצמו כבר טעם מהפת, הדין הוא שאין לחזור ולברך שנית, אלא יוצאים ידי חובה בברכת בעל הבית.

תאריך השאלה:
י"א סיון תשפ"ב / 10 ביוני 2022

תודה רבה, תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בהעלותך

בפרשה הקודמת, פרשת נשא, קראנו על חנוכת הנשיאים, שכל נשיאי השבטים הביאו קרבנות להקריבם לפני ה'. ועתה, בראשית פרשתינו נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

אמרו רבותינו (במדרש תנחומא ה, והובא בפירוש רש"י): למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? כלומר, מדוע מיד לאחר שקראנו בפרשה הקודמת את פרשת חנוכת הנשיאים, מיהרה התורה ללמד את אהרן את פרטי מצוות הדלקת הנרות? אלא לפי, שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, הצטער וחלשה דעתו, על כך שהוא ושבטו לא זכו להשתתף בחנוכת המשכן עם כל הנשיאים, ראה זאת הקדוש ברוך הוא ומיד אמר לו: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם! שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת!

ומדוע באמת גדולה הדלקת הנרות במשכן ובמקדש יותר מחנוכת הנשיאים? מפני שחנוכת הנשיאים נעשתה על גבי המזבח החיצון, בפירסום וברעש גדול, ואילו הדלקת הנרות, נעשית בפנים, במקום צנוע, הדברים האישיים והמוסתרים, יקרים הרבה יותר מהדברים המפורסמים!

כך נאמר: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ", המעשים הנעשים בצניעות בלי פירסום, הם המזכים את האדם יותר מכל לחיי העולם הבא! רגיל היה, מרן הסבא, רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, להזכיר את מאמר חז"ל (תנחומא פרשת כי תשא), לוחות הראשונים,, על שניתנו בפומבי, לפיכך נשתברו, ואילו בלוחות שניות, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, "אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת".

פעם, ניגשו אל מרן זצ"ל עורכי הבטאון שהיה יוצא מטעם תנועת ש"ס, וביקשו ממנו לערוך כמו "ראיון" - "שיחת חג" עמו, כדי לחזק את הבטאון. השיב להם מרן, לוחות ראשונות נשתברו על שנתנו בפומבי, בקולות וברקים, לכן מוטב גם עתה לא לעורר רעש!

וכבר אמרו רבותינו, כמה גדולי עולם, שכשאדם שעושה מעשה מצוה, טורח כדי שיתפרסם שהוא עשה את אותו מעשה, הרי הוא עלול להפסיד את כל שכר המצוה שעשה מפני מעשיו! ולפעמים יכול גם להענש על מעשיו!

ומעשה מובא במסכת עבודה זרה (דף יח.), שרבי חנינא בן תרדיון מסר נפש, ובזמן שמלכות הרשעה גזרה שאסור ללמוד תורה, היה הוא הולך ומרביץ תורה לעדרים. וכך מספרים רבותינו:

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֻמָּה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ? שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאָבְדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶּמֶת! וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מֻנָּח לְךָ בְּחֵיקֶךָ! (כלומר, אמר רבי יוסי, מאחר ומן השמים המליכו את הגויים על ישראל, מדוע את מסכן את עצמך ועובר על חוקיהם?).

אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא, מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ? תַּמָּה אֲנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָּאֵשׁ! אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וַחֲלַקְתִּים לָעֲנִיִּים, אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי!

כלומר, שאל רבי חנינא את רבי יוסי, מה יהיה איתי בעולם הבא? שאל אותו רבי יוסי, האם אירע לך איזה מעשה מיוחד? השיב לו רבי חנינא, שפעם התערבבו לו כספים פרטיים עם כספי צדקה, והוא החמיר על עצמו וחילק הכל לעניים. השיב לו רבי יוסי, אם כך, אתה בן העולם הבא, "יהי חלקי מחלקך"!

ולכאורה התמיהה כאן גדולה מאד! רבי חנינא בן תרדיון, קדוש ישראל המוסר את נפשו כדי שלא תשתכח תורה מישראל, יושב ודואג מה יהיה איתו לעולם הבא! וכאשר הוא מציג את דאגתו בפני רבי יוסי בן קסמא, רבי יוסי קובע שרבי חנינא בן העולם הבא, רק בזכות מצות הצדקה שקיים פעם אחת! איך ניתן להתעלם משנים של מסירות נפש על הרבצת תורה?! שנים של לימוד תורה בקדושה וטהרה!

אלא מבארים, שמאחר ורבי חנינא היה מפורסם לגדול בדורו, הרי שבודאי זכה לכבוד רב על גדולתו. ולכן היה רבי חנינא מסופק, אם יזכה לשכר בעולם הבא על מעשיו, או שמא חס ושלום איבד הכל בעולם הזה. שאל אותו רבי יוסי, אם איזה מעשה בא לידיו, כדי לעמוד על טיבו ופנימיותו של רבי חנינא, וכאשר שמע שרבי חנינא התחסד עם קונו, בדבר פרטי, שאף אחד לא יודע עליו, כאשר התערבבו לו כספים עם כספי צדקה, והוא החמיר על עצמו למרות שהיה דחוק, זו ראיה שמעשיו נעשים בכוונה הנכונה, והכבוד שמגיע לו בעולם הזה, לא יפגום בשכרו לעולם הבא, גם במצוות הנעשות בפירסום!

למדנו, כמה חשובה היא הצניעות, כמה חשובה ישרות הלב, להכין את הלב בכוונה טובה, לעשות את מעשינו לשם שמים!

מרן זצ"ל, זכה לכבוד רב בחייו, כאשר היה נכנס לכנסים, היו כל הקהל עומדים על רגליהם ושרים לכבודו. אך באותה שעה, הוא זצ"ל היה אומר בלחש, "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה", והיה אומר על עצמו דברי זלזול שאי אפשר לחזור עליהם בכלל, כמו שאמרו רבותינו בסוף מסכת יומא (פז:), שכאשר רב, היה רואה חבורה של אנשים מלוים אותו, היה אומר לעצמו דברים המכניעים את הלב, ומזכירים כי הכל הבל, והעיקר הגדול שצריך לשים מול עינינו: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ט' סיון תשפ"ב / 8 ביוני 2022

נכון מאד. עד "דאמירן בעלמא".

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא"

עד "יתברך"
כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּמָצָאתִי אֵלִיָּהוּ ז"ל וְעִמּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים (שיש עליהם משא), אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אֵלֶּה טְעוּנִים? אָמַר לִי, אַף וְחֵמָה, לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר (שֶׁמְּדַבֵּר) בֵּין קַדִּישׁ לְבָּרְכוּ (שֶׁבִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית, קֹדֶם בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע), בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה (שֶׁבְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע) בֵּין פֶּרֶק לְפרֵק (בִּקְרִיאַת שְׁמַע), "בֵּין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא לְיִתְבָּרַךְ".

דקדק מכאן מרן הבית יוסף, שמאחר ואסור לדבר בין "אמן יהא שמיה רבא" ל"יתברך", משמע שהציבור שעונה לקדיש, צריך לומר גם "יתברך", ולא לומר רק "אמן יהא שמיה רבא". והביא מרן הבית יוסף, שכן כתב הרב רבי יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך". והאריך בטעם הדבר. וכן פסק למעשה מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד "לעלם ולעלמי עלמיא" בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך".

דעת האומרים שאין לומר "יתברך"
אולם באמת, שיש מחלוקת הפוסקים בזה, ויש אומרים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלבד, בלי להוסיף "יתברך".

לפיכך, יש אומרים, שאפילו אדם שעונה תמיד עד "יתברך" וכפי דברי מרן הבית יוסף, בכל זאת אם הוא נמצא בתפילה במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כמו לדוגמא באמצע קריאת שמע וברכותיה, אף על פי שגם במקומות כאלה צריך לענות "אמן יהא שמיה רבא", בכל זאת לא יאמר "יתברך", כי תוספת זו, היא בספק אם באמת יש לאומרה, ולכן במקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן.

אולם מרן רבינו זצ"ל כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלמנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה. (אבל האשכנזים אינם נוהגים כן).

להמשיך לענות עד "בעלמא"
נחלקו רבותינו הראשונים, שיש אומרים שיש לענות "אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא". ומדברי מרן בבית יוסף, נראה שבאמת יש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, ויש בזה רמז, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות (28 מילים), וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים.

וכתב מרן הרב זצ"ל, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך", כמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא".

ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.

תאריך השאלה:
ט' סיון תשפ"ב / 8 ביוני 2022

הכוונה היתה ברירה באופן כללי. יש מקרים שמותר לברור, וביום טוב אפילו פסולת מתוך אוכל מותר לצורך אכילה כשכך יותר נוח, אבל באופן כללי הברירה אסורה ביום טוב כמו בשבת, ולא כדברי טועים, שאומרים שאין איסור ברירה ביום טוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סחיטת פירות בחג

שאלה: האם מותר לסחוט פירות בחג השבועות?

תשובה: בהלכות הקודמות למדנו שכל המלאכות שאסור לעשותן בשבת, אסור לעשותן גם ביום טוב. מלבד מלאכה שהיא "מלאכת אוכל נפש", כלומר, מלאכה שמיועדת לצורך אכילת בני אדם. כמו מלאכת בישול, טיגון וכיוצא בזה.

אולם בהלכה הקודמת למדנו, שיש מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, ובכל זאת אסור לעשותן ביום טוב. ולמשל, אסור לאדם לקצור שדהו או לבצור כרמו בחג, וכן אסור לקטוף פירות מן האילנות ביום טוב.

והזכרנו את דברי התלמוד ירושלמי, שעלינו לחזור ולהזכירם כדי להסביר את כללי הדברים:

נאמר בתורה, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומיד לאחר מכן נאמר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ללמדינו, שלא כל מלאכת "אוכל נפש" הותרה ביום טוב, אלא רק מ"שימור ואילך". ו"שימור", הוא שמירת המצות, שלא יחמיצו בשעה שהן בצק. כלומר מזמן לישת הבצק והלאה, מותר לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל מלאכות שנערכות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב.

לפיכך, לישת הבצק, אף על פי שהיא אסורה בשבת, ביום טוב היא מותרת, וכן טיגון ובישול וכיוצא בזה, מותר לעשותן ביום טוב. אבל מלאכות קצירה, או דישה או סחיטה או ברירה, שהן מלאכות שנעשות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב, כפי שהן אסורות בשבת.

ומן האמור אנו למדים לענין סחיטת פירות ביום טוב, שמכיון שהסחיטה היא תולדה של מלאכת "דש", (שעל ידי הסחיטה הוא מפרק את המשקה משאר הפרי), לכן אסור לסחוט ביום טוב פירות להכנת משקה. שהרי מלאכת "דש" היא מלאכה שהיו עושים לפני לישת הבצק, כאשר היו דשים את התבואה בשדה. ולכן מלאכה זו אסור לעשותה ביום טוב. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן תצה ס"ב).

וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה, יום טוב, עמוד עג), שאסור לסחוט פירות ביום טוב. ובכלל האיסור סחיטת תפוזים או אשכוליות או תותים ורימונים וכיוצא בזה. שמאחר והמלאכות הללו קודמות למלאכת ה"לישה" אסור לעשותן ביום טוב. מלבד מקרים מיוחדים שבהם היקלו רבותינו, כפי שהסברנו בהלכה הקודמת לגבי גרירת תפוחי אדמה ביום טוב.

ולסיכום: אסור לסחוט פירות ביום טוב. (מלבד לימונים, שמעיקר הדין מותר לסוחטן גם בשבת למנהג הספרדים).

תאריך השאלה:
ח' סיון תשפ"ב / 7 ביוני 2022

עלייך לברך בבוקר את כל ברכות השחר, מלבד ברכת על נטילת ידיים, כי עלייך ליטול בבוקר ידיים בלי ברכה. לאחר מכן את יכולה גם לקרוא קריאת שמע, כמו כל אדם. תבורכי מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאת שמע וברכותיה לנשים

שאלה: האם נשים חייבות בקריאת שמע בכל יום?

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי רבותינו במסכת קדושין (לד., וכן בברכות כ: ועוד), שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. כלומר, כל מצוה שהיא ב"קום עשה" כגון מצות לולב, סוכה, תפלין וכדומה, והיא תלויה בזמן, כגון מצות לולב, ששייכת דוקא בחג הסוכות, הנשים פטורות ממנה. ולמדו כן רבותינו מן הפסוקים.

ומעתה, "קריאת שמע", בודאי שהיא בכלל מצות עשה, והיא גם תלויה בזמן, כי התורה הגבילה את זמן מצות קריאת שמע לשעות הבוקר והערב, כמו שנאמר: וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו', "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וקבלו רבותינו (בברכות י:), שפירוש הדברים הוא שיש לקרוא קריאת שמע בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים. לכן שנינו במשנה במסכת ברכות (דף כ.) שהנשים פטורות מקריאת שמע.

ובכל זאת כתב אחד מרבותינו הראשונים בספר אהל מועד (שער קריאת שמע), שאף שהנשים פטורות באופן כללי מקריאת שמע, בכל זאת הן מחוייבות לקרוא את הפסוק הראשון של קריאת שמע, שהרי אף הן מחוייבות במצוה הבסיסית ביותר של כל יהודי, להאמין בה' יתברך שהוא אל יחיד. וקריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע, היא קבלת יחוד ה'.

ומרן הבית יוסף (סימן ע) הביא את דברי האהל מועד, אבל מדברי שאר רבותינו הפוסקים משמע שאינם סוברים כדעת האהל מועד בענין זה, ולדעתם אי אפשר לחייב את הנשים מן הדין, אפילו בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע. (אף שבודאי שהן מחוייבות במצוות האמונה ויחוד ה').

ולמעשה פסק מרן השלחן ערוך, שהנשים פטורות מקריאת שמע, אבל נכון הוא שתקראנה את הפסוק הראשון של קריאת שמע בכל יום, כדי שתקבלנה עליהן עול מלכות שמים.

וכבר ביארנו בהלכה הקודמת, שלדעת מרן השלחן ערוך, נשים שמקיימות מצוה שהן פטורות ממנה, אינן מברכות על המצוה עם הזכרת שם ה'. וכתבנו שלדעת הרמ"א שהאשכנזים  נוהגים כדבריו, נשים מברכות אפילו על מצוות שהן פטורות מהן.

ומכלל הדברים אנו למדים שגם ברכות קריאת שמע, כלומר, ברכת "יוצר אור" ו"אהבת עולם", וכן ברכת "אמת ויציב", ובתפלת ערבית ברכת "המעריב ערבים" וברכת "אהבת עולם", וכן ברכת "אמת ואמונה", הנשים אינן מברכות את הברכות הללו בשם ומלכות. אבל למנהג האשכנזים, הנשים מברכות גם את הברכות הללו.

ולסיכום: נשים פטורות מן הדין מקריאת שמע. אבל נכון שתקראנה לכל הפחות את הפסוק הראשון של קריאת שמע בכל יום. ואם הן מתפללות את כל נוסח התפלה, אינן מסיימות את ברכות קריאת שמע בהזכרת שם ה', (כלומר, בסיום הברכות, אומרות "ברוך יוצר המאורות" וכן על זה הדרך). אבל מנהג האשכנזים שהנשים מתפללות את כל נוסח התפלה בהזכרת שם ה'.

תאריך השאלה:
ז' סיון תשפ"ב / 6 ביוני 2022

להסיר איפור, מותר. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


איפור וסירוק בשבת

צביעת הפנים בשבת
בדברינו בשבוע שעבר, הזכרנו שאסור לצבוע את הפנים בשבת. וביארנו שלדעת הרמב"ם אין בדבר איסור מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. וכן אנו תופסים להלכה, כדברי הרמב"ם, שאשה הצובעת את פניה או את שפתיה בצבע בשבת, (כמו שנאמר בשיר השירים "כחוט השני שפתותיך"), עוברת על איסור צביעה מדרבנן. ואם היא משתמשת במשחה, יש אופנים שהיא עלולה להכשל גם במלאכת "ממרח". ולכן יש להזהר בדבר, שלא תתאפר אשה בשבת אלא באופן המותר כמו שנבאר.

וכן במסכת שבת (דף צה.) שנינו בברייתא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת. ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום שעשוי להאדים הפנים. ומבואר שמכיון שיש איסור לצבוע בשבת, הוא הדין שאסור לאשה לצבוע פניה בשבת. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' שג סעיף כה): "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום איסור צובע, ומטעם זה אסורה לכחול עיניה בשבת". ועל פי פסק מרן השלחן ערוך, ברור הדבר שאסור גם כן להשתמש בשבת בשפתון (ליפסטיק) המיועד לאודם השפתיים, משום איסור צובע. ולכאורה הוא הדין גם כן שיש לאסור נתינת אבקת פודרא על הפנים בשבת, שהרי זה דומה לאיסור העברת סרק על הפנים.

פיזור אבקה יבשה על הפנים
ורבותינו האחרונים האריכו בנדונינו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב (בשו"ת יביע אומר ח"ו סי' לז), שלענין אבקת "פודרא" יש מקום להקל, משום שנתינת הסרק שאמרו בגמרא שהיא אסורה בשבת, היא צביעה ממש על הפנים, אבל אבקת פודרא שאינה נדבקת ממש על גבי העור, ואחרי זמן מה היא מתנדפת, כעין אבקת "טאלק", אינה נחשבת צביעה כלל, ויש להקל להשתמש בה בשבת. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

אבקה המעורבת עם משחה
אולם ברור שכל זה נכון דוקא לגבי אבקת פודרא שאינה אלא אבקה יבשה בלבד, אבל אם מעורב בה משחה או קרם, אסור להשתמש בה בשבת שהרי זה כצובע. וכן פסק גם הגאון רבי אברהם חיים נאה ז"ל בספרו קצות השולחן. וכן הדין לגבי שאר עניני איפור, שאם אינם אלא אבקה יבשה בלבד מותר להשתמש בהם בשבת.

ומזמן כאשר דיברנו בענין איפור בשבת, העירו לנו בצדק, שבדרך כלל רוב סוגי האבקות לאיפור הנשים, מעורבות עם חומרים משחתיים שמדביקים את האבקה, ובחומרים כאלה בודאי שאין להשתמש בשבת.

פיזור פודרה על גבי ה"מייק אפ"
והנה מבואר גם כן שיש איסור למרוח בשבת "מייק אפ" על הפנים, שהרי זה ממש כדין נתינת סרק על הפנים בשבת. ולכן גם אסור לפזר אבקת פודרא על גבי ה"מייק אפ" אף על פי שהמייק אפ נמרח על הפנים מערב שבת, משום שבעזרת המייק אפ נדבקת אבקת הפודרא לפנים, והרי זה דומה ממש למי שמשתמשת באבקת פודרא שמעורבת בה משחה, שהשימוש בה אסור בשבת.

וכאן המקום להזכיר, שאסור מן הדין לאשה למרוח "לאקה" על צפורניה בשבת. וכמו כן אסור להוריד את הלאק בשבת.

מה לעשות?
כל אשה שיש יראת שמים בלבה, תזהר שלא להתאפר בשבת. ואפילו אם יש עליה לחץ גדול לעשות כן, תזהר שלא להכשל חס ושלום בחילול שבת. ואם יש צורך בדבר, הרי תוכל בזמנינו להשתמש באיפור "עמיד" שמחזיק מעמד מערב שבת (לפני כניסת השבת) לכל השבת. וכן הדין לגבי סירוק השיער בשבת. שהדבר ברור שעל פי ההלכה אסור לאשה להסתרק במברשת או מסרק בשבת, שדבר זה גורם לתלישת שיער. וכאשר היה מרן זצ"ל מדריך תלמידים צעירים לחזקם בתורה ויראה לפני כשבעים שנה, היה מדריך אותם לפני נשואיהם, שילמדו את הכלה שלהם את האיסור להסתרק בשבת. ומאותם נשים צדקניות יצאו תלמידי חכמים הגונים ויקרים, שמאירים היום את שמי העולם בתורתם ובמעשיהם.

תאריך השאלה:
ו' סיון תשפ"ב / 5 ביוני 2022

אם קובע סעודתו שאוכל יותר מ240 גרם, נוטל ידיו בברכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"פת הבאה בכסנין"

ברכת הפת
הפת, ברכתה "המוציא לחם מן הארץ". והכוונה בזה ללחם הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון, וכוסמין. שכולם בכלל חיטה ושעורה. כי הכוסמין ושבולת שועל הם מינים שונים של חיטה, והשיפון הוא מין שעורה. (כמו שפירש רש"י בברכות מד.). אולם לעתים משתנה ברכת הפת, ואנו מברכים עליה "בורא מיני מזונות". שהרי העוגות, ברכתן בורא מיני מזונות.

ברכת פת כסנין
ושורש הדבר מבואר בגמרא במסכת ברכות (מב.), שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מה היא), מברכים עליה (שלא בזמן הסעודה) בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסח). אולם נחלקו רבותינו הראשונים, מהי אותה "פת הבאה בכסנין" שדיברו עליה רבותינו בגמרא.

פת שהיא כיסים ממולאים
יש אומרים, שפת הבאה בכסנין היא כל פת שהיא עשויה "כיסים" (וכסנין מלשון כיס) ממולאים, כגון מה שעושים בצק ממולא אגוזים ושקדים ודבש, ועליה יש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ".

פת שהיא מתוקה או שמנונית
ויש אומרים, שאין זו פת הבאה בכסנין, אלא פת כסנין שברכתה מזונות, היא זו העשוייה מבצק שמעורב בו דבש או שמן וכדומה, שעל ידי התערובת יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות. (ובכלל "דבש", גם הסוכר המצוי אצלינו, שהרי גם הוא ממתיק את הפת, וגם נקרא בלשון המקרא "דבש", כמו שפירש רש"י בפירושו לשיר השירים, "אכלתי יערי עם דבשי", יש דבש שהוא גדל בקנים. וכן פירש בשמואל א' "יערת הדבש", בקנה הדבש, ובלשון ישמעאל הוא נקרא סוקר"א).

פת שהיא נכססת בשיניים
ויש חולקים ואומרים שפת כסנין היא אותה הפת שעושים כמין כעכים יבשים, או קרקרים וכדומה, כיון שהיא "נכססת" בפה, ועל כן יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות.

ברכת מזונות למעשה
ולענין הלכה פסק מרן השלחן ערוך בזו הלשון: פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות.

ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם הרבה דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או הרבה חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (ואם אין הטעם מורגש בעיסה, ברכתו המוציא לחם מן הארץ). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב.

טעם הדבר שאנו פוסקים ככל השיטות
וטעם הדבר שאנו מברכים על כל מיני העוגות הללו ברכת מזונות ולא ברכת המוציא, (ולכאורה אנו פוסקים לפי שלוש שיטות שכל אחת חלוקה על חברתה), הוא משום ספק ברכות (שהרי יש אומרים על כל אחת מסוגי הפת שהזכרנו שזו היא פת הבאה בכסנין, ואם כן איך נוכל לברך עליה ברכת המזון, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולכן אנו מברכים על שלשתן מזונות ועל המחיה). ויש אומרים שבאמת כל שלשת הטעמים שנאמרו בראשונים הם אמת להלכה, ואין בדבר מחלוקת, שכל שיש בפת אחד מן התנאים שהזכרנו, כבר אין לה תואר "פת", ואין ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולפיכך אנו תופסים להלכה ככל שלשת השיטות. וזו דעת הגאון מאמר מרדכי בביאור שיטה זו. אולם לדעת מרן הרב זצ"ל, הטעם העיקרי שאנו תופסים ככל שלשת השיטות, הוא מטעם ספק ברכות להקל, כפי שהסברנו בתחילה.

ולסיכום: הלחם, ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". וכל דבר שהוא עשוי מבצק, אך הוא מתוק, מכיון שמעורב בבצק דבש או סוכר וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי מבצק, אבל הוא ממולא בשקדים ואגוזים וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי בצק, והוא קשה, כגון קרקרים וכיוצא בזה, ברכתו בורא מיני מזונות.

תאריך השאלה:
ד' סיון תשפ"ב / 3 ביוני 2022

כן, בהחלט יש להטביל אותם אם משתמשים בהם למאכלים. אם רק מניחים על גביהם תבניות אחרות, אז לא צריך להטביל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ד' סיון תשפ"ב / 3 ביוני 2022

הסברנו את הדברים היטב, יש דברים המותרים, ויש שאסורים למרות שהם לצורך מאכלים. למשל, אסור לנפות קמח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שימוש ב"פומפייה" בחג

שאלה: אני מעוניינת להכין חביתות ירק מתפוחי אדמה בחג השבועות. האם מותר להכינן בחג?

תשובה: ביארנו כבר, שאסור לעשות מלאכה ביום טוב (כלומר בחג), כשם שאסור לעשות מלאכה בשבת, חוץ ממלאכה הנקראת "מלאכת אוכל נפש", שהיא מלאכה המיועדת להכנת מאכלים לכבוד החג, שהתירה התורה לעשותן. כגון, בישול, טיגון, וכיוצא בזה.

מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב
יש מלאכות שאף על פי שהן מיועדות ל"אוכל נפש", בכל זאת אסור לעשותן ביום טוב. ולמשל, אסור לאדם לקצור שדהו או לבצור כרמו בחג, וכן אסור לקטוף פירות מן האילנות ביום טוב, אפילו שעושה כן על מנת להשתמש בחטים או בענבים למאכל ביום טוב עצמו. וכן אסור לאדם לעמר ולדוש את התבואה ביום טוב, וכן אסור לברור ביום טוב, ואסור לטחון ביום טוב, וכפי שנבאר.

הטעם שהמלאכות הללו אסורות
נחלקו הפוסקים, אם המלאכות הללו שהזכרנו שאסור לעשותן ביום טוב, נאסרו מן התורה, או שרבותינו גזרו שלא לעשותן.

כי יש אומרים, שהטעם שאסור לקצור פירות ולבצור ענבים ביום טוב, הוא מפני שדרכם של בני האדם, לקצור את כל השדה בבת אחת, וכן לבצור את כל הכרם בבת אחת, ולכן אסרו חכמים לקצור ולבצור ביום טוב, כדי שלא יבוא אדם לידי טרחה יתירה ביום טוב. ולפיכך, אין איסור בעשיית המלאכות שהזכרנו, אלא מדרבנן (מדברי רבותינו), ולא מן התורה.

ולעומתם יש אומרים שמלאכות אלו נאסרו מן התורה ביום טוב. ובתלמוד ירושלמי הסמיכו זאת רבותינו על הפסוקים (כלומר, הביאו מקור לאיסור עשיית מלאכות אלו מן הפסוקים ממש).

דברי התלמוד ירושלמי
מדברי הירושלמי נוכל ללמוד את כללי הדברים, אילו הן המלאכות שמותר לעשותן, ואילו הן המלאכות שאסור לעשותן, וכך אמרו בירושלמי:

נאמר בתורה, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומיד לאחר מכן נאמר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ללמדינו, שלא כל מלאכת "אוכל נפש" הותרה ביום טוב, אלא רק מ"שימור ואילך". ו"שימור", הוא שמירת המצות, של יחמיצו בשעה שהן בצק. כלומר מזמן לישת הבצק והלאה, מותר לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל מלאכות שנערכות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב.

לפיכך, לישת הבצק, אף על פי שהיא אסורה בשבת, ביום טוב היא מותרת, וכן טיגון ובישול וכיוצא בזה, מותר לעשותן ביום טוב. אבל מלאכות קצירה, או דישה או סחיטה או ברירה, שהן מלאכות שנעשות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב, כפי שהן אסורות בשבת.

שימוש בפומפייה
לאור מה שלמדנו, נוכל ללמוד לגבי הכנת קציצות ירק (לטקס) ביום טוב, שהאשה לוקחת תפוחי אדמה, וגוררת אותם על ידי מורג חרוץ (פומפיה), ואחר כך עושה מהם עיסה ומטגנת קציצות. ולכאורה היה נראה שאסור לעשות כן ביום טוב, משום שגרירת הירקות על ידי כלי המיוחד לכך, דומה למלאכת טוחן האסורה בשבת, ומלאכה זו אסורה גם ביום טוב, שהרי היא בכלל המלאכות הבאות לפני לישת הבצק, (כאשר טוחנים את החטים לעשות מהן קמח).

אולם למעשה מותר לגרור ביום טוב ירקות לצורך טיגון וכדומה, מפני שהיקלו חכמים בדבר במטחנה או פומפייה פרטית שיש בבתים, מפני שאין דרך (אין רגילות) לגרור הרבה ירקות במגררת כזו, אלא מעט לפי מה שיש בו צורך ליום טוב עצמו. ומאחר ואי אפשר לגרור את הירקות מראש, שהרי טעמם מתקלקל לאחר יום, לכן יש להקל בדבר.

ולסיכום: מותר לגרור ירקות במגררת מיוחדת ביום טוב, כאשר הפעולה חיונית ביום טוב, כמו גרירת תפוחי אדמה.

תאריך השאלה:
ג' סיון תשפ"ב / 2 ביוני 2022

שלום,

עושים הבדלה בקידוש של ליל החג, מברכים המבדיל בין קודש לקודש. כפי שאפשר לראות במחזור. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישול ביום טוב

בהלכה הקודמת ביארנו, שאף על פי שדין יום טוב (חג) ודין שבת שוה לענין איסור מלאכה, ולכן אסור ליסוע ברכב ביום טוב (מפני שכמה איסורים כרוכים בזה. עיין שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן לו), מכל מקום מלאכות מסויימות שבאות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ביום טוב, הותרו. וכגון מלאכת בישול או טיגון.

ועתה נבאר פרט נוסף בענין בישול ביום טוב.

"מפיג טעם"
ישנם מאכלים הנקראים "מפיגים טעם", וישנם מאכלים "שאינם מפיגים טעם". כלומר, יש מאכלים, שטעמם הולך ופג מהם ככל שחולף זמן מאז שנתבשלו, וישנם מאכלים, שאין שינוי לרעה בטעמם גם אם יחלפו יום או יומיים מאז שנתבשלו.

ולדוגמא, בשר הצלוי על האש, ככל שחולף זמן מאז הכנתו, טעמו יורד ומתפוגג. ועדיף לאכלו מיד לאחר ההכנה. ולכן צותה התורה לאכול את בשר קרבן שלמים סמוך להקרבה, כי בחלוף הזמן טעם הבשר אינו טוב כל כך. וכן ירקות מטוגנים, כגון תפוחי אדמה (צ'יפס), ככל שהם נאכלים בסמוך יותר להכנתם, טעמם טוב יותר, וככל שחולף זמן, טעמם הולך ומתפוגג. ובמאכלים כגון אלה, לדברי הכל מותר לעשותם ביום טוב. מאחר וכאשר מכינים אותם מערב יום טוב (כלומר, לפני כניסת החג), טעמם אינו משובח כל כך.

ולעומת זאת, תבשילים שאינם "מפיגים טעם", כגון תבשיל מרקחת ("ריבה"), וכן פירות מבושלים וכדומה, הרי טעמם אינו משתנה גם בחלוף מספר ימים מאז שנתבשל. ולגבי מאכלים אלה נחלקו רבותינו הראשונים, האם מותר להכינם ביום טוב. שיש אומרים שמאחר והיה אפשר להכין את המאכלים מערב יום טוב, אסרו חכמים להכינם ביום טוב, כדי שלא יעמוד אדם כל החג כולו ויעסוק בבישולים וימנע משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא גזרו בזה. וטעמי הדברים הובאו בהרחבה בבית יוסף ובדברי הפוסקים בהלכות יום טוב (סימן תצה).

הלכה למעשה
ולענין הלכה פסק מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה יום טוב עמוד ח), שמעיקר הדין מותר להכין ביום טוב אפילו מאכל שאינו מפיג טעם כלל. כגון מיני מרקחת או פירות מבושלים וכדומה. ומכל מקום נכון להחמיר בזה, שלא להכין מאכלים כאלה אלא מערב יום טוב, וביום טוב עצמו להכין רק מאכלים שטעמם משובח יותר כשהם טריים מאד. כגון ירקות מטוגנים וכדומה, כמו שכתבנו.

ומנהג האשכנזים להחמיר בדין זה, שלא להכין ביום טוב מאכלים שאינם "מפיגים טעם", כגון פירות מבושלים. ובכל אופן כתב בספר משנה ברורה, שאם לא הספיקו להכין את המאכלים לפני החג, מאחר ולא היה די זמן וכיוצא בזה, מותר להכינם ביום טוב. וכן על ידי שינוי,  מותר להכין את המאכלים ביום טוב. (כגון שפעולת הנחת הסיר על הכיריים תעשה בשינוי).

ולסיכום: כל מאכל שהוא משובח יותר כשאוכלים אותו בסמוך להכנתו, כגון ירק מטוגן, מותר להכינו ביום טוב. ומאכל שטעמו אינו משתנה לרעה בכך שיכינו אותו לפני כניסת החג, לכתחילה אין לדחות את הכנתו ליום טוב עצמו, אלא יכינוהו מערב יום טוב. וכמו שביארנו.

תאריך השאלה:
ג' סיון תשפ"ב / 2 ביוני 2022

אם החלה אינה מתוקה וכדומה, רק שיש בתוך הבצק זיתים, ברכתה המוציא ויוצאים בה ידי חובת סעודות השבת.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלות מתוקות

בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.

מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.

ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.

לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.

ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

נכון. בשבת אף פעם אי אפשר להקל בשימוש בפומפיה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שימוש ב"פומפייה" בחג

שאלה: אני מעוניינת להכין חביתות ירק מתפוחי אדמה בחג השבועות. האם מותר להכינן בחג?

תשובה: ביארנו כבר, שאסור לעשות מלאכה ביום טוב (כלומר בחג), כשם שאסור לעשות מלאכה בשבת, חוץ ממלאכה הנקראת "מלאכת אוכל נפש", שהיא מלאכה המיועדת להכנת מאכלים לכבוד החג, שהתירה התורה לעשותן. כגון, בישול, טיגון, וכיוצא בזה.

מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב
יש מלאכות שאף על פי שהן מיועדות ל"אוכל נפש", בכל זאת אסור לעשותן ביום טוב. ולמשל, אסור לאדם לקצור שדהו או לבצור כרמו בחג, וכן אסור לקטוף פירות מן האילנות ביום טוב, אפילו שעושה כן על מנת להשתמש בחטים או בענבים למאכל ביום טוב עצמו. וכן אסור לאדם לעמר ולדוש את התבואה ביום טוב, וכן אסור לברור ביום טוב, ואסור לטחון ביום טוב, וכפי שנבאר.

הטעם שהמלאכות הללו אסורות
נחלקו הפוסקים, אם המלאכות הללו שהזכרנו שאסור לעשותן ביום טוב, נאסרו מן התורה, או שרבותינו גזרו שלא לעשותן.

כי יש אומרים, שהטעם שאסור לקצור פירות ולבצור ענבים ביום טוב, הוא מפני שדרכם של בני האדם, לקצור את כל השדה בבת אחת, וכן לבצור את כל הכרם בבת אחת, ולכן אסרו חכמים לקצור ולבצור ביום טוב, כדי שלא יבוא אדם לידי טרחה יתירה ביום טוב. ולפיכך, אין איסור בעשיית המלאכות שהזכרנו, אלא מדרבנן (מדברי רבותינו), ולא מן התורה.

ולעומתם יש אומרים שמלאכות אלו נאסרו מן התורה ביום טוב. ובתלמוד ירושלמי הסמיכו זאת רבותינו על הפסוקים (כלומר, הביאו מקור לאיסור עשיית מלאכות אלו מן הפסוקים ממש).

דברי התלמוד ירושלמי
מדברי הירושלמי נוכל ללמוד את כללי הדברים, אילו הן המלאכות שמותר לעשותן, ואילו הן המלאכות שאסור לעשותן, וכך אמרו בירושלמי:

נאמר בתורה, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומיד לאחר מכן נאמר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ללמדינו, שלא כל מלאכת "אוכל נפש" הותרה ביום טוב, אלא רק מ"שימור ואילך". ו"שימור", הוא שמירת המצות, של יחמיצו בשעה שהן בצק. כלומר מזמן לישת הבצק והלאה, מותר לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל מלאכות שנערכות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב.

לפיכך, לישת הבצק, אף על פי שהיא אסורה בשבת, ביום טוב היא מותרת, וכן טיגון ובישול וכיוצא בזה, מותר לעשותן ביום טוב. אבל מלאכות קצירה, או דישה או סחיטה או ברירה, שהן מלאכות שנעשות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב, כפי שהן אסורות בשבת.

שימוש בפומפייה
לאור מה שלמדנו, נוכל ללמוד לגבי הכנת קציצות ירק (לטקס) ביום טוב, שהאשה לוקחת תפוחי אדמה, וגוררת אותם על ידי מורג חרוץ (פומפיה), ואחר כך עושה מהם עיסה ומטגנת קציצות. ולכאורה היה נראה שאסור לעשות כן ביום טוב, משום שגרירת הירקות על ידי כלי המיוחד לכך, דומה למלאכת טוחן האסורה בשבת, ומלאכה זו אסורה גם ביום טוב, שהרי היא בכלל המלאכות הבאות לפני לישת הבצק, (כאשר טוחנים את החטים לעשות מהן קמח).

אולם למעשה מותר לגרור ביום טוב ירקות לצורך טיגון וכדומה, מפני שהיקלו חכמים בדבר במטחנה או פומפייה פרטית שיש בבתים, מפני שאין דרך (אין רגילות) לגרור הרבה ירקות במגררת כזו, אלא מעט לפי מה שיש בו צורך ליום טוב עצמו. ומאחר ואי אפשר לגרור את הירקות מראש, שהרי טעמם מתקלקל לאחר יום, לכן יש להקל בדבר.

ולסיכום: מותר לגרור ירקות במגררת מיוחדת ביום טוב, כאשר הפעולה חיונית ביום טוב, כמו גרירת תפוחי אדמה.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

הסברנו, אם אם יכול לנתק, מה טוב. אם אי אפשר לנתק, יניח שם גפרור, כדי שיהיה פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כיבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט"א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

לא בכל סוגי הכיריים אפשר לנתקם מהחשמל, כי יש סוגים שכאשר הם מנותקים מהחשמל הם כלל לא פועלים (מכיון שיש להם חיישן בטיחות שכאשר אין חשמל הוא לא פועל בכלל).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כיבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט"א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

בכיריים חשמליים ניתן להשתמש ביום טוב רק אם הפעילו אותם באמצעות שעון שבת, או שהשאירו אותם דולקים מראש מערב יום טוב. ואסור להגביה או להנמיך את החום שלהם ביום טוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כיבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט"א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

אם הוא מבושל, ויש צורך לסעודת החג, מותר להפשיר בשבת. אם אינו מבושל, הוא מוקצה, ואי אפשר להוציאו מהמקפיא בשבת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בשר בשבת

שאלה: האם מותר לטלטל (להזיז) בשבת בשר בהמה או דגים שאינם מבושלים?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר איסור טלטול (הוזזת) מוקצה בשבת. שיש דברים שגזרו רבותינו שאסור לטלטלם בשבת. ומאכלים הראויים לאכילה בשבת, ביארנו שמותר לטלטלם, ואין עליהם תורת מוקצה.

עיקר הדין בענין טלטול בשר חי
בגמרא במסכת שבת (קכח.) מבואר שמותר לטלטל בשבת בשר בהמה חי (שאינו מבושל), ואף על פי שבדרך כלל לא אוכלים בשר שאינו מבושל, וכבר נתבאר שמאכלים שאינם ראויים לאכילה בשבת, כגון בצק או אבקת אפיה, אסור לטלטלם בשבת כיון שיש עליהם תורת "מוקצה מחמת גופו" כעפר ואבנים, מכל מקום, מכיון שבזמן רבותינו היו מצויים קצת בני אדם שהיו אוכלים בשר כמות שהוא חי, הרי שאין דינו כדין מוקצה מחמת גופו, ומותר לטלטלו כדין שאר המאכלים.

בשר שלא נמלח, והוא חי, מותר לאכול ממנו
ואפילו אם הבשר לא נמלח כדת וכדין, והרי הוא מלא דם שלא נפלט ממנו, מכל מקום מותר לטלטלו, שהרי מעיקר הדין מותר לאכול בשר שאינו מלוח כשהוא חי, כי דם שהוא בלוע בבשר, אינו אסור באכילה. ורק על ידי בישול, שאז יוצא הדם מן הבשר החוצה, אז הוא אסור באכילה, ולכן חייבים למלוח את הבשר קודם האכילה. אבל אם רוצה לאכלו חי, והבשר שטוף מבחוץ שאין עליו דם, מותר לאכלו.

בזמנינו שלא רגילים לאכול בשר חי
אולם רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי, כתב שבזמנינו אין לטלטל בשר חי בשבת. משום שעינינו הרואות, שאין אף אדם שאוכל בשר כזה חי, ולכן דינו כדין אבנים ועפר, שאסור לטלטלם אפילו אם צריך להשתמש בהם או במקומם. וכן פסקו עוד מגדולי האחרונים, בספר ערוך השלחן, ובשו"ת אגרות משה, וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל. ועוד.

אולם כנגדם עומדים דבריו של הגאון רבי יעקב די בוטון, בשו"ת עדות ביעקב, שכתב שמכיון שרבותינו אמרו שלא נוהג בבשר חי איסור מוקצה, ואי אפשר לומר שאין שום אדם בעולם שאינו אוכל בשר חי, לכן מותר לטלטלו בשבת כמו שהיה הדין בזמן התלמוד. וכן כתבו עוד מרבני זמנינו. וכן העלה להקל בזה מעיקר הדין מרן רבינו הגדול זצוק"ל, בספרו הליכות עולם.

ואחר כך הוסיף מרן זצוק"ל בספרו חזון עובדיה, שעל כל פנים במקום הפסד, וכגון שהבשר נמצא מחוץ למקרר ועלול להתקלקל, אז יש להקל לטלטלו ולהכניסו חזרה למקרר. ובפרט אחר שידוע כי בזמנינו יש אנשים שאוכלים בשר חי על ידי שרייתו בתבלינים ומלח, ונחשב הדבר למאכל משובח, וכן שמענו שעושים במסעדות יוקרה באירופה, שאז בודאי יש מקום יותר להקל בזה, ולטלטל בשר זה למקרר.

ויש להוסיף על כך, שכל זה שייך דוקא בבשר שיש אופן לאכלו כשהוא חי, אבל בשר שאי אפשר בשום אופן לאכלו חי, כגון שהוא נגוע בחיידקים, ורק על ידי הרתחה הוא טוב למאכל, נראה שאין להקל בטלטולו בשבת. ומכל מקום באופן כללי שמענו מבעל מסעדה שרגיל להכין מאכלים מיוחדים מבשר חי, שרגילים לעשות כן אפילו מבשר קפוא, אלא שהדבר תלוי בסוג הבשר.

בשר דגים
ובשר דגים, שאי אפשר לאכלו חי, פסק מרן השלחן ערוך (בסימן שח סעיף לב) שאסור לטלטלו, הואיל ואינו ראוי למאכל. וכן פסק מרן רבינו זצוק"ל, שרק דג שהוא מלוח, הוא ראוי למאכל, ומותר לטלטלו, אבל דג שבשרו חי, אסור לטלטלו. ומכל מקום מסתבר שבזמן הזה שרגילים לאכול דג חי מסוג "סלומון" במאכלים שבאו מן המזרח הרחוק, אם כן מותר לטלטל את בשר הדג הזה בשבת כדין בשר חי.

ולסיכום: בשר בהמה, שיש אופן לאכלו כשהוא חי, מותר מעיקר הדין לטלטלו בשבת, ובפרט במקום צורך. ובשר דגים שאינו ראוי לאכלו חי, אסור לטלטלו בשבת.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשפ"ב / 1 ביוני 2022

יכולה לנהוג כן. וכך נהגה הרבנית אשת מרן זצ"ל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שימוש ב"פומפייה" בחג

שאלה: אני מעוניינת להכין חביתות ירק מתפוחי אדמה בחג השבועות. האם מותר להכינן בחג?

תשובה: ביארנו כבר, שאסור לעשות מלאכה ביום טוב (כלומר בחג), כשם שאסור לעשות מלאכה בשבת, חוץ ממלאכה הנקראת "מלאכת אוכל נפש", שהיא מלאכה המיועדת להכנת מאכלים לכבוד החג, שהתירה התורה לעשותן. כגון, בישול, טיגון, וכיוצא בזה.

מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב
יש מלאכות שאף על פי שהן מיועדות ל"אוכל נפש", בכל זאת אסור לעשותן ביום טוב. ולמשל, אסור לאדם לקצור שדהו או לבצור כרמו בחג, וכן אסור לקטוף פירות מן האילנות ביום טוב, אפילו שעושה כן על מנת להשתמש בחטים או בענבים למאכל ביום טוב עצמו. וכן אסור לאדם לעמר ולדוש את התבואה ביום טוב, וכן אסור לברור ביום טוב, ואסור לטחון ביום טוב, וכפי שנבאר.

הטעם שהמלאכות הללו אסורות
נחלקו הפוסקים, אם המלאכות הללו שהזכרנו שאסור לעשותן ביום טוב, נאסרו מן התורה, או שרבותינו גזרו שלא לעשותן.

כי יש אומרים, שהטעם שאסור לקצור פירות ולבצור ענבים ביום טוב, הוא מפני שדרכם של בני האדם, לקצור את כל השדה בבת אחת, וכן לבצור את כל הכרם בבת אחת, ולכן אסרו חכמים לקצור ולבצור ביום טוב, כדי שלא יבוא אדם לידי טרחה יתירה ביום טוב. ולפיכך, אין איסור בעשיית המלאכות שהזכרנו, אלא מדרבנן (מדברי רבותינו), ולא מן התורה.

ולעומתם יש אומרים שמלאכות אלו נאסרו מן התורה ביום טוב. ובתלמוד ירושלמי הסמיכו זאת רבותינו על הפסוקים (כלומר, הביאו מקור לאיסור עשיית מלאכות אלו מן הפסוקים ממש).

דברי התלמוד ירושלמי
מדברי הירושלמי נוכל ללמוד את כללי הדברים, אילו הן המלאכות שמותר לעשותן, ואילו הן המלאכות שאסור לעשותן, וכך אמרו בירושלמי:

נאמר בתורה, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומיד לאחר מכן נאמר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ללמדינו, שלא כל מלאכת "אוכל נפש" הותרה ביום טוב, אלא רק מ"שימור ואילך". ו"שימור", הוא שמירת המצות, של יחמיצו בשעה שהן בצק. כלומר מזמן לישת הבצק והלאה, מותר לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש, אבל מלאכות שנערכות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב.

לפיכך, לישת הבצק, אף על פי שהיא אסורה בשבת, ביום טוב היא מותרת, וכן טיגון ובישול וכיוצא בזה, מותר לעשותן ביום טוב. אבל מלאכות קצירה, או דישה או סחיטה או ברירה, שהן מלאכות שנעשות לפני הלישה, אסור לעשותן ביום טוב, כפי שהן אסורות בשבת.

שימוש בפומפייה
לאור מה שלמדנו, נוכל ללמוד לגבי הכנת קציצות ירק (לטקס) ביום טוב, שהאשה לוקחת תפוחי אדמה, וגוררת אותם על ידי מורג חרוץ (פומפיה), ואחר כך עושה מהם עיסה ומטגנת קציצות. ולכאורה היה נראה שאסור לעשות כן ביום טוב, משום שגרירת הירקות על ידי כלי המיוחד לכך, דומה למלאכת טוחן האסורה בשבת, ומלאכה זו אסורה גם ביום טוב, שהרי היא בכלל המלאכות הבאות לפני לישת הבצק, (כאשר טוחנים את החטים לעשות מהן קמח).

אולם למעשה מותר לגרור ביום טוב ירקות לצורך טיגון וכדומה, מפני שהיקלו חכמים בדבר במטחנה או פומפייה פרטית שיש בבתים, מפני שאין דרך (אין רגילות) לגרור הרבה ירקות במגררת כזו, אלא מעט לפי מה שיש בו צורך ליום טוב עצמו. ומאחר ואי אפשר לגרור את הירקות מראש, שהרי טעמם מתקלקל לאחר יום, לכן יש להקל בדבר.

ולסיכום: מותר לגרור ירקות במגררת מיוחדת ביום טוב, כאשר הפעולה חיונית ביום טוב, כמו גרירת תפוחי אדמה.

תאריך השאלה:
א' סיון תשפ"ב / 31 במאי 2022

ראשית, אפשר לשורר בפיו, כי זמרא דפומא שרי כמו שכתבו הפוסקים. שנית, יש שמחה של מצוה שאז מותר בכלי שיר, כמו סעודת סיום מסכת או בחגים ומועדים. כבודו יראה מה שכתבנו בזה באביר הרועים בית מידות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שירה

שאלה: מה החשיבות של השירה והמוסיקה? הרי על היהודי לעסוק בתורה ובמצוות, האם יש לשירה ערך בכלל?

תשובה: רבותינו בגמרא במסכת ערכין (דף יא.) אמרו: איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה, כי אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב. ומסבירים רבותינו, שזהו פירוש הכתוב (בפרשת הקללות): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

והקשו רבותינו בגמרא, שאולי מה שנאמר שעלינו לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב", הכוונה מתוך שנעסוק בדברי תורה, שהתורה היא משמחת, כמו שנאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ומסבירים רבותינו, שדברי תורה נקראו "משמחי לב" אך לא נקראו "טוב לב", וטוב לב, שייך רק מתוך שירה.

כאן למדנו, על חשיבותה של השירה בחיינו. ולכן נאמר בספר מלכים, שהוצרך אלישע הנביא לשמוע קול נגינה, כדי שתשרה עליו השכינה, כמו שנאמר, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וכן הסבירו רבותינו במסכת פסחים (דף סו:).

ואמרו עוד במדרש, אמר רבי לוי, הקורא מקרא בענוגו ובניגונו, עליו נאמר "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

גם מצאנו במסכת סנהדרין (צח:), מחלוקת בין רב ושמואל (שני גדולי האמוראים), "רב אמר: לא נברא העולם אלא לדוד, ושמואל אמר: לא נברא העולם אלא למשה". והסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי דוד המלך הוא עמוד השירה, שרִוָּהוּ להשם יתברך בשירות ותשבחות (ברכות ז:). ומשה רבינו הוא עמוד התורה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, כמו שאמרו באותיות דרבי עקיבא, לא נברא העולם אלמלא השירה, שנאמר, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", וגם אלמלא התורה בטלו שמים וארץ, כמו שנאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

עוד אמרו חז"ל, גדולה שירה שעל ידה נמחלים עוונותיהם של ישראל. ובילקוט שופטים אמרו, שבכל פעם שהוסיפו ישראל לחטוא במשך הדורות, נאמר עליהם "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'", אולם לאחר שירת דבורה, שהמשיכו לחטוא, נאמר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'", מדוע לא נאמר שוב "ויוסיפו"? אלא ללמדינו, שמכוחה של שירת דבורה נמחלו עוונותיהם של ישראל שחטאו עד אותו הזמן.

לכן גם מרן רבינו זצ"ל, אף על פי שלא נמצא שום ענין בעולם שהעסיק אותו מלבד עסק התורה והמצוות, בכל זאת היה חובב שירה, ובקי באופן מופלא בשירות ותשבחות, ובנגינות מורכבות, הפלא ופלא. והיה אומר, שבצעירותו, שאב יראת שמים לכל ימות השבוע, מכוח שירת הבקשות שהיה שומע בליל שבת קודש. (בספר אביר הרועים "בית מידות", בתחילת פרק שלישי, הארכנו בענין זה).

ולכן עודד רבינו מרן זצ"ל את אותם העוסקים בלימוד הצעירים את שירת הבקשות, ובפרט שמח על כך שמלמדים שירים בנוסח ובסגנון שהיה מקובל הספרדים ובני עדות המזרח.

ולסיכום: אף על פי שלכל דבר יש זמן ועת, בכל זאת, לשלימות בעבודה ה', אדם צריך להאזין מפעם לפעם לשירות ותשבחות, להיטיב את לבו בשירות ותשבחות לה' יתברך, וה' יזכינו לראות בביאת משיח צדקינו, שאז ישוררו הלויים בשיר בבית המקדש, בלחנים מופלאים שהיו באים לאחדים שבהם מכח הנבואה, ובכלי שיר שאין לנו השגה בהם, למנצח עלי השמינית, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור.

תאריך השאלה:
א' סיון תשפ"ב / 31 במאי 2022

גם בהר הבית היו הולכים יחפים, ששם ניכר שעושה כן לכבוד השכינה, אבל בלי ענין זה, הכל תלוי במנהג המקומות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל עם סנדלים, או כשעומדים יחפים?

תשובה: המתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, וצריך שיכין כראוי את בגדיו, גופו ומחשבתו, שהרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לבוש מכובד בתפלה
במסכת שבת (דף ט:) הובאו כמה ענינים, שהכלל המבואר מהם, שמשום "הכון לקראת אלהיך ישראל", על האדם להקפיד על לבושו בשעה שהוא עומד לפני המלך, מלכו של עולם. שהרי האדם עומד בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועליו להקפיד שיהיה לבושו נאה, כעומד לפני מלך.

הלבוש תלוי במנהג
ולפיכך כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), שלא יעמוד אדם ויתפלל ברגלים מגולות, שהרי אין רגילות לעמוד בפני אדם חשוב, שר או מלך, כאשר הרגליים מגולות. והוסיף על כך רבינו הרמב"ם, שהדבר תלוי "אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים", כלומר, במקום שנוהגים תמיד ללכת עם נעליים ("בתי רגליים"), אסור להתפלל בלא נעליים, אבל במקום שנוהגים ללכת יחפים גם בפני אדם חשוב, מותר להתפלל יחפים.

ובגמרא במסכת חגיגה (דף יג:) אמרו "לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה", כלומר, אין זו מדת דרך ארץ, לגלות את הרגלים לפני האדון, הוא ה' יתברך.

ומרן הבית יוסף (סימן צא) הסביר, שאין זו מדת דרך ארץ לגלות את הרגליים, דוקא במקום שרגילים תמיד לכסות את הרגליים, אבל במקום שרגילים לגלותן, כפי שרגילים בכל ארצות ערב להתפלל יחפים, אין בכך כלום, שהרי רגילים לעמוד כן בפני הגדולים תמיד. וביאר שכן הדין לכל השיטות.

ובפרט בארצות המזרח שבהם נהגו בהרבה מקומות לחלוץ נעליהם לפני שהיו נכנסים לבית הכנסת, (שו"ת הרשב"ש סימן רפה והחיד"א בברכ"י סימן קנא), והיו עושים כן בדרך כבוד לבית הכנסת, שמותרים להתפלל יחפים. ורק במקום שנוהגים ללכת תמיד בנעלים, אין להתפלל יחפים.

ולכן גם לנדון השאלה שלפנינו, הדבר ברור, שבמקום שרגילים ללכת תמיד עם סנדלים, מותר להתפלל עם סנדלים. אבל בשום מקום בזמנינו לא נוהגים ללכת יחפים לגמרי, ובודאי שליד אדם חשוב אין המנהג כלל ללכת יחפים. ולכן נראה שאין להתפלל יחפים גם בזמן הזה. ואין חילוק בזה בין מי שמתפלל ביחיד לבין מי שמתפלל בציבור (שבת י.), שבכל אופן אין להתפלל כשהוא יחף לגמרי.


צפייה