שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ט אייר תשפ"ג / 10 במאי 2023

כי כתוב בתורה שכהן טמא שנכנס למקדש חייב כרת. (מלבד קרבנות ציבור כאשר כל הציבור טמאים, שאז מקריבים בטומאה, וזה לא שייך בזמנינו שאי אפשר להקריב כי אין מקדש ואין מזבח וגם לא ידועים לנו המקומות שהתקדשו בכלל).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת אמור

השבת, נקרא על ציווי הכוהנים שלא להיטמא למת (כלומר, אסור לכהן לגעת במת, או לשהות בחדר אחד עם מת, שהרי טומאת המת שורה שם), כי אם לשבעה קרובים, דהיינו, לאביו ולאמו, לאחיו ולאחותו, לבנו ולבתו, ולאשתו. וכמו כן אסור לכהן רגיל לשאת אשה גרושה או חללה. ואילו לכהן הגדול נאסר להיטמא אפילו לאביו ולאמו, ואסור לו לשאת אפילו אשה אלמנה. בפסוק נאמר: "אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו", "קדושים יהיו לאלוהיהם, ולא יחללו שם אלוהיהם, כי את אשי ה' הם מקריבים, והיו קודש". דהיינו, הכהנים מצווים להיות קדושים, ולשמור על קדושתם המיוחדת שלא להטמאות למת ולא לשאת נשים האסורות להם.

וצריך להבין מדוע בדין זה כפלה התורה את הציווי בלשון "אמור" "ואמרת אליהם", מדוע לא מספיקה לשון אמירה אחת "אמור אל הכוהנים" בלבד? ושאלה נוספת שיש לשאול, מדוע נאמר בפסוק "אמור אל הכהנים בני אהרון", וכי אין אנו יודעים שהכהנים הם בני אהרון? ומדוע זה התורה מדגישה זאת דווקא כאן?

בכדי להבין זאת, נקדים, שטבעו של האדם לקבל על עצמו איסורים שמובנים לו, כגון, לא תגנוב, לא תגזול, וכדומה, אך איסורים שאין להם הבנה מעשית, כגון איסור כניסה של כהן לבית הקברות, שלכאורה אין לכך שום הבנה מעשית, אלא כל העניין הוא רק איסור רוחני, שהרי הכהן לא נוגע במת, אלא רק עומד בארבע אמותיו, ובכל זאת הדבר אסור. איסור כזה, קשה לו לאדם לקבל, לפיכך הזהירה התורה בלשון כפולה, "אמור" אל הכוהנים "ואמרת" אליהם, כדי לזרז את קבלת הדברים על הכהנים, ובדברים רוחניים של קדושה חשוב מאוד שידעו הכהנים את מעלתם ודרגתם המיוחדת בעם ישראל, כדי שיוקל עליהם להבין ולשמור את רמת הקדושה לה הם נדרשים, ולכן גם הדגישה התורה 'הכוהנים בני אהרון', שידעו שהם בניו של אהרון הכהן, וכשיזכרו לאיזה שבט הם שייכים, וכי הם בניו של אהרון הכהן, הרי שהם מרוממים מהמון העם, ועליהם להתקדש ולשמור על רמה רוחנית גבוהה יותר מכל העם.

עניין זה של הרגשת רוממות המחייבת את האדם להיות ברמה אחרת, הינה יסוד גדול בחיי האדם עצמו, ובחינוך בניו ובנותיו, ותועלתו מובטחת לזהירות מחטא ומהתנהגות בלתי הולמת, שכן כאשר האדם יודע ומרגיש כי הוא מבניו של ה', שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות", והתורה אומרת "בנים אתם לה' אלוהיכם", היאך אדם שהוא ברמה כזו גבוהה ירד מדרגתו זו לדרגת חטא או עוון או התנהגות בלתי הולמת למעמדו? ומצינו יסוד זה בדברי הנביא ישעיה (פרק נ"א פסוק א') "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם". בפסוק זה אומר הנביא לישראל, ראו מי אביכם, ומי הייתה אמכם, 'אברהם ושרה', ואיך יכולים אתם בנים של אלה הצדיקים לחטוא.

מעשה יפה אירע לפני כמאה וחמישים שנה, וניתן להביאו בהקשר לדברינו. בעיר לונדון היה גן חיות גדול בקצה העיר, והנה באחד הימים הצליח האריה לברוח מגן החיות ונכנס לעיר, מייד שותקה כל התנועה בעיר, וכולם ברחו והתחבאו בביתם, פן יטרוף אותם האריה. פנה ראש העיר למפקד המשטרה שישלח שוטרים לתפוס את האריה. שמע המפקד את הבקשה, ומיד הורה לבנו הצעיר, שהיה בן עשרים שנה, שיצא לתפוס את האריה. לקח בנו של המפקד חבל ויצא לכיכר העיר לתפוס את האריה הסורר, ואכן לאחר דקות, איתר הבן את האריה, ומיד שעט לעברו ולאחר מאבק קצר הצליח לתפוס את האריה ולקשרו בחבל לקול תשואות העם שעמדו במרפסות ובגגות וצפו במתרחש. אך הכל ראו כי תוך כדי המאבק, הצליח האריה לשרוט שריטה אחת בפניו של בן המפקד, אך דבר זה לא העיב על השמחה, שהנה סוף סוף נתפס האריה והובל חזרה לכלוב בגן החיות. לאחר כשבוע, ערך ראש העיר מסיבה גדולה והענקת פרס 'יקיר העיר' לבנו של מפקד המשטרה, על הצלחתו בלכידת האריה, והצלת אנשי העיר, במעמד ראשי העיר ואישי ציבור. במעמד זה כובד האבא, מפקד המשטרה, לתת לבנו את הפרס. אלא כשעלה הבן הגיבור לבמה לקבל את הפרס, הבחין אביו בשריטה שעל פניו, ושאל אותו לפשרה של השריטה, הסביר לו הבן כי תוך כדי המאבק באריה קיבל מכה, וממנה שריטה זו. כעס המפקד על בנו, ולתדהמת כולם, סטר לבנו סטירה מצלצלת, והעניק לו את הפרס. מיד קם להסביר את מעשהו. שמעו נא! אמר מפקד המשטרה לנוכחים בטקס, בצעירותי הייתה מסביב לעיר כת שודדים אשר הפילה את חיתתה על העיר ולא הצליחו לתפסם, עד אשר פנו אלי שאטפל בהם. ואכן לילה לילה, היינו אורבים להם, ולאט לאט, הצלחנו ללכדם מעט מעט. לילה אחד יצאנו ללכוד את הגרעין הקשה שנשאר מכנופית השודדים, ונכנסנו עימהם לקרב פנים מול פנים, והצלחנו להרוג בהם, עד שנשאר ראש השודדים שהיה כול גופו ופניו מכוסים בבגד ברזל ופלדה, ורק עיניו היו מגולות. מיד קפצתי לעברו, וכשהפלתיו על הרצפה ועמדתי להורגו, הסיר את כובע הפלדה שעל ראשו, ואמר לי, אינך מתבייש להרוג אשה? הופתעתי לראות כי ראש השודדים הגיבור שהטיל את חיתתו על כל העיר במשך שנים רבות, לא היה אלא אישה, ומיד אמרתי לה, אם תחזרי למוטב, אשא אותך לאישה! ואכך כך היה, היא חזרה למוטב, ונשאתי אותה לאישה, ויצא העגל הזה, זה הבן הגיבור שלכד את האריה. ואז הרים מפקד המשטרה את קולו והכריז, מורי ורבותי! ילד שנולד לאבא מפקד משטרה ולאמא מפקדת השודדים, הרי שאפילו שריטה קטנה אסור שתהיה לו בפניו, וזהו פשרה של הסטירה שנתתי לבני.

כך הנביא ישעיה אומר לעם ישראל, אתם בני אברהם ושרה, אינכם יכולים שאפילו חטא קטן ביותר יהיה עליכם, וזאת לפי רום מעלתכם. יהי רצון שנזכה לחוות הרגשה זו של רוממות הרוח, ולחיות כיאה וכראוי לעם סגולה, בניהם של האבות ענקי הרוח. אמן.

שבת שלום

תאריך השאלה:
י"א אייר תשפ"ג / 2 במאי 2023

מכיון שכאשר מתקלחים, נוגעים במקומות שהם מכוסים בדרך כלל, יש ליטול או לכל הפחות לשטוף לאחר מכן את הידיים.

לגבי בית הכסא, מעיקר הדין די בשטיפה פעם אחת, וטוב להחמיר שלוש פעמים כמו שכתבת, ואין חילוק אם נכנס לשם סתם או לעשות צרכיו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים בחדר בית המרחץ

שאלה: האם מותר ליטול ידים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא צריך נטילת ידים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, מיד בכניסתו שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ שלנו (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן א) הביא ראיות רבות לדבר, ושכן מוכח ממה שאמרו בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ. ואילו היה חשש "רוח רעה" בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין שנמצאים שם. אלא ודאי, בבית המרחץ אין רוח רעה כלל. ולכן גם אין מניעה ליטול שם ידים, ולנגבם מחוץ לחדר האמבטיה לאחר שיברך.

ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי (סימן כז), הביא מרן רבינו זצ"ל עוד סברא להקל בדבר, שכן חדרי האמבטיה שבזמנינו, אינם מיוחדים רק לרחיצת הגוף, אלא רגילים לעשות שם גם תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת. ומטעם זה אין זה בגדר מקום ששורה בו רוח רעה. והביא ראיות לדבריו.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם שירותים. אבל כשיש שם שירותים, אין להתיר ליטול שם ידים, אלא אם כן בשעת הדחק. ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יכול להקל ליטול ידים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידים בחוץ לפני הניגוב.

ולסיכום: חדר אמבטיה שאין שם שירותים, מותר ליטול בתוכו ידים. ויברך על הנטילה בצאתו משם לפני שינגב. ואם יש שם שירותים, לא יטול שם את ידיו. ורק בשעת הדחק שאין כשאין אפשרות אחרת, רשאים ליטול שם ידים, הן לסעודה והן לנטילת הבוקר.

תאריך השאלה:
י"א אייר תשפ"ג / 2 במאי 2023

המנהג הוא לכרוע תחילה את הגב, עד שיתפקקו החוליות שבשידרה, כלומר, כריעה ממש, ולא רק מעט, ולאחר מכן לכופף את הראש. את היהי רצון אומרים לפני שחוזרים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר הכריעות בסיום תפילת העמידה ובקדושה - מנהג מרן זצוק"ל

שאלה: האם בעת אמירת עושה שלום במרומיו בסיום תפילת העמידה יש לכרוע ולהטות עצמו ימין ושמאל? וכן האם בקדושה שבחזרת הש"ץ יש להטות עצמו ימין ושמאל באמירת "וקרא זה אל זה ואמר"?

תשובה: כל מנהג שנתייסד על ידי גדולי תורה ונהגו בו ישראל, עלינו להחזיק בו, כי מנהג ישראל תורה. אולם בכל מנהג יש לברר אם יש לו שורש נכון בדברי הפוסקים, שאם לא נהגו בו אלא המון העם שאינם בני תורה, אין לנהוג בו.

והנה לענין מה שנהגו לפסוע בכריעה לאחור בעת אמירת עושה שלום במרומיו, באמת שמנהג זה מבואר בפירוש בגמרא במסכת יומא (נג:) שלאחר שהמתפלל מסיים תפילתו באמירת "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", עליו לכרוע (כלומר, השתחוייה מועטת, כדין כל הכריעות שאנו כורעים באמירת "מודים" וכדומה), ובעודו כורע (כלומר, תוך כדי הכריעה), עליו לפסוע לאחריו שלוש פסיעות בכריעה אחת. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קכג). ופשוט שאין חילוק בזה בין איש המתפלל, לבין אשה המתפללת, שגם היא צריכה לנהוג כן.

לאחר שפוסע שלוש פסיעות לאחריו, בעודו כורע (כלומר, אינו מזדקף, אלא נשאר כשהוא כורע) אומר: "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן". ובשעה שאומר "עושה שלום במרומיו", יטה את פניו לצד שמאל, ולאחר מכן בשעת אמירת "הוא יעשה שלום עלינו", יטה את פניו לצד ימין. ואחר כך יסיים "ועל כל ישראל ואמרו אמן" כשהוא פונה ישר לפניו, כעבד הנפרד מרבו.

ומה שאומרים בסיום התפלה "ואמרו אמן", הכוונה בזה היא למלאכי השרת השומרים על האדם ושומעים את תפילתו, שיענו אמן על תפלתו, ויפעלו גם הם כדי שתתקבל התפלה.

אין לומר "עושה שלום" בשעה שהוא פוסע לאחריו, כפי שנוהגים כמה אנשים, אלא ראשית כל יפסע לאחריו כשהוא כורע, ורק אז כשהוא עומד במקומו יאמר "עושה שלום".

ולענין השאלה השנייה, בדבר הכריעות שנהגו לכרוע בשעת אמירת "וקרא זה אל זה ואמר". באמת שרבים מגדולי התורה לא החזיקו במנהג זה כלל. וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, רוב ימיו לא נהג בכריעות אלה כלל. ומכל מקום יש מקום למנהג זה, אף שלא נזכר בספרי המקובלים ולא בפוסקים, מכיון שהוא כעין סמל ודוגמא למעשי המלאכים הנזכרים בקדושה, ולכן יש שנהגו בו, ומטים עצמם מעט לימין ולשמאל בשעת אמירת וקרא זה אל זה ואמר. וכן הנהיג עצמו בשנים האחרונות מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שהיה מטה פניו לימין ושמאל באמירת "וקרא זה אל זה ואמר".

והנה ראוי לציין, כי יש חילוק בין הכריעות שבסיום תפילת העמידה, שאז כורע לצד שמאל תחילה, מפני שהשכינה היא כנגדו, ועל כן עליו לכרוע תחילה לימין השכינה, אבל בחזרת הש"ץ שאין שכינה כנגדו, יש לכרוע תחילה לצד ימין, ורק אחר כך לצד שמאל.

ולסיכום: בסיום תפילת העמידה עליו לכרוע ולפסוע בעודו כורע שלש פסיעות. ולאחר מכן לפני שיזדקף, יאמר "עושה שלום במרומיו", ויטה את פניו לצד שמאל. ואז יאמר "הוא יעשה שלום עלינו", ויטה עצמו לצד ימין. ואחר כך יאמר ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן כשהוא כורע ישר לפניו, כעבד הנפרד מרבו.

והנוהגים לכרוע לימין ושמאל באמירת "וקרא זה אל זה ואמר" שבקדושה, יטו עצמם קודם כל לצד ימין, ואחר כך לצד שמאל.

תאריך השאלה:
י' אייר תשפ"ג / 1 במאי 2023

אין זה חציצה, כיון שהוא חפץ בכתב הזה. תבורך מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד מטבילין את הכלי

צריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקוה, וחציצה היא כל דבר החוצץ ומפריד בין הכלי לבין המים שבמקוה. ולכן בשעת הטבילה, צריך שיהיה הכלי רפוי בידו, שאם מהדקו בידו, הרי ידו חוצצת בין הכלי למי המקוה, ומכל מקום יכול ללחלח ידו במים קודם שמכניס הכלי למים, ואז אין לחוש לחציצה אף אילו תופס את הכלי בידו, מפני שהמים שבמקוה נוגעים במים שבידו שממילא הם מחוברים לכל חלקי הכלי.

כשמטביל כלים חדשים, יזהר להסיר מהם כל מיני מדבקות וכדומה מדברים שעלולים לגרום חציצה (ואמנם לא כל דבר הנמצא על הכלי חוצץ בטבילה, אלא דוקא דבר שמקפיד עליו שלא יהיה על הכלי, ויש בענין זה הרבה פרטי דינים, בדומה לדיני חציצה בנטילת ידים ובהלכות טבילה, ולכן בכל מקרה טוב להסיר המדבקות קודם הטבילה, ואפילו לגבי תוית שכתוב עליה "קריסטל" שמוסיפה חשיבות לכלי, דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שטוב להחמיר להסירה קודם הטבילה).

אם יש חלודה על הכלי, צריך לנקותו יפה ולהסיר החלודה מעליו, וכן אולר שלהב הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו כדי שיבואו המים בכל סביבות הסכין.

כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, וכגון שקנו מארז עם סט סכו"ם חדש, והלכו להטבילו במקוה, ולאחר מכן נתברר שאחד מהכלים לא הוטבל וכעת הוא מעורב עם כל שאר הכלים, יש אומרים שאין חיוב להטביל מחדש את כל הכלים, ויש אומרים שכולם חייבים בטבילה, ולדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יש להטבילם בלא ברכה, מפני שחיוב טבילת כלים הוא מן התורה, ובספק הולכים להחמיר, אלא שלענין הברכה, אנו מיקלים של יברך, מפני שהחומרא בזה להצריכו ברכה, מביאה לידי קולא, של נשיאת שם ה' לשוא, וכפי הכלל שיש בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לא יברך כשבא להטביל שוב את הכלים. ומכל מקום אם הם כלי זכוכית, יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל, שכן חיוב הטבלת כלי זכוכית אינו מן התורה, אלא מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל.

אף על פי שיש בחוץ לארץ גם יהודים רבים שיש להם בתי חרושת של כלים, מכל מקום, כלל יש בידינו 'כל דפריש מרובא פריש', דהיינו שיש ללכת אחר רוב בתי החרושת בכדי לקבוע אם הכלים חייבים טבילה אם לאו, והואיל והדבר ידוע כי רוב בתי החרושת של כלים בחוץ לארץ הם של גויים, לכן כל כלי המיוצר מחוץ לארץ ישראל צריך טבילה מן הדין, ואף צריך לברך על טבילה זו, ואף על פי שבדרך כלל אנו אומרים 'ספק ברכות להקל', וגם כאן לכאורה הדבר לא יצא מדי ספק, שמא בעל בית החרושת הוא יהודי, ואם כן הכלי באמת פטור מטבילה, ונמצא שמברך ברכה לבטלה, מכל מקום כתב מרן הרב זצ"ל, שמכיון שיש בידינו הוראה ברורה של תורתינו הקדושה ללכת אחר רוב בתי החרושת, נמצא אם כן שחיוב הטבילה הוא חיוב גמור מן התורה, ולכן יש להטביל כלים אלו בברכה.

תאריך השאלה:
ט' אייר תשפ"ג / 30 באפריל 2023

זה ענין אחר, שלמנהג רוב הספרדים עומדים עוד לפני הקדיש בליל שבת. אבל לא מדין ברכו, אלא מדין שבת. והמרוקאים והחלאבים לא נהגו בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אם יש חיוב לעמוד בשעת הקדיש או אמירת ברוך ה' המבורך לעולם ועד

שאלה: כשאומר השליח ציבור או העולה לתורה "ברכו את ה' המבורך", והציבור עונים לו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם הם צריכים לעמוד, או שדי להם בקימה מועטת, או שרשאים הם לשבת ואינם חייבים לעמוד כלל?

תשובה: הנה רבינו הרמ"א כתב בספרו דרכי משה, שנהגו לעמוד בשעת אמירת ברכו את ה' המבורך, ושכן כתב המרדכי, על פי דברי התלמוד ירושלמי, שנאמר לגבי עגלון מלך מואב, "קום כי דבר ה' אליך", מכאן אמר רבי אליעזר שכאשר עונים הציבור אמן יהא שמיה רבא וכל דבר בקדושה צריכים לעמוד על רגליהם.

ומבואר יוצא מדברים אלה כי חובה לעמוד בשעה שאומרים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", שהרי אפילו עגלון מלך מואב עמד בשעה שהגיע אליו דבר ה'. ועל כן חובה לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכדברי הרמ"א כתבו עוד מגדולי האחרונים, ובהם רבינו המקובל הרמ"ע מפאנו ז"ל.

אולם רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבינו האר"י כתב, שרבינו האר"י לא היה עומד בשעת עניית הקדיש כלל, ואמר לו שדברי התלמוד ירושלמי שהובאו בדברי הרמ"א אינם נכונים, כי אין זו לשון הירושלמי, והוא נוסח מוטעה שאינו נכון להלכה שנדפס בטעות בתוך לשון הירושלמי. ורק אם היה האר"י עומד בלאו הכי, ותוך כדי עמידתו היה החזן מתחיל באמירת הקדיש, אז לא היה יושב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש, ואחר אמירת הקדיש היה יושב. וכן כתב הרמ"א בתחילת דבריו שבדרכי משה, שהמהרי"ל לא היה עומד בשעת עניית קדיש או ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אלא היה יושב. ורק אם היה עומד בלאו הכי, והחזן היה מתחיל באמירת הקדיש, לא היה יושב עד שתסתיים אמירת הקדיש.

והיוצא מן האמור, שלפי דעת רבינו האר"י אין חיוב לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן אין צורך לעמוד בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכתב רבינו החיד"א, שאילו היה הרמ"ע מפאנו רואה את דברי רבינו האר"י, היה אף הוא מודה שמותר לשבת בשעת עניית הקדיש, כי הרמ"ע מפאנו הולך תמיד ברוב דבריו על פי דברי רבינו האר"י הקדוש.

והנה מרן רבינו יוסף חיים מבבל  כתב בספרו "עוד יוסף חי", שראה בעירו בגדאד, שנוהגים הציבור לקום "מעט" בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וחיפש ולא מצא שום מקור למנהג זה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות, שקמים קימה מועטת בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואין שורש למנהגם, כי למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש לעמוד לגמרי בשעת עניית ברוך ה' המבורך, ואילו למנהג הספרדים אין צורך כלל לעמוד בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן הסכימו כל אחרוני הספרדים, שהעיקר להלכה כדברי רבינו האר"י שאין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' המבורך וכו'.

ולכן לסיכום: למנהג האשכנזים יש לעמוד בשעת עניית הקדיש, וכן בשעה שעונים הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", צריכים לעמוד. ואילו למנהג בני ספרד אין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' וכו'. אך גם למנהג הספרדים, אם היה עומד, ותוך כדי כך התחיל החזן באמירת הקדיש, לא ישב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש. וספרדי המתפלל אצל אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא בשעת הקדיש ואמירת ברכו, כדי שלא יהיה יושב במקום שכולם עומדים.

תאריך השאלה:
ט' אייר תשפ"ג / 30 באפריל 2023

אם זה יוביל למצב שיהיה יותר בזיון לבית הכנסת, עדיף לא להעיר להם. תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרטי דינים בהלכות שניים מקרא ואחד תרגום

לרגל המצב הבטחוני, ומידת הדין המתוחה, נזכיר מה שלמדנו ממרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבמצבים הרבה פחות חמורים, תיקן לומר "אבינו מלכנו" לאחר תפילת שחרית ומנחה, כפי שנוהגים בעשרת ימי תשובה, כי גדול כוחה של תפלה זו, וסגולתה רבה להושיע.

איך נוכל להתנהל בשלוה כאשר שומעים אנו תיאורים מזעזעים על הפרעות שנעשו בתושבי עוטף עזה, ובהם תינוקות רכים שלא חטאו, נשים וזקנים, שנטבחו בידי גוי אכזר ופראי צמאי דם?!

אוי לו לדור שככה עלתה בימיו, אוי לאזנים שכך שומעות! נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'!

- - - - - - - - - - - - - 

בהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין של קריאת הפרשה בכל שבוע ושבוע, "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר, על כל איש ישראל, חובה לקרוא את פרשת השבוע, שתי פעמים את ה"מקרא", כלומר את פסוקי הפרשה, ופעם אחת את "התרגום", כלומר, תרגום אונקלוס המודפס בחומשים.

מצות קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, היא בכלל מצות תלמוד תורה. והנשים פטורות הן ממצות תלמוד תורה, מלבד לימוד ההלכות ועיקרי עניני התורה השייכים להן. ולפיכך הן פטורות גם כן מקריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. ומכל מקום, אשה הרוצה לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, תבא עליה הברכה, ויש לה שכר על כך. וכמו כן אשה שיש לה זמן, והיא לומדת את הפרשה עם פירוש רש"י, מקיימת בכך מצות תלמוד תורה, כדין כל מי שאינו מצווה ועושה. אבל חיוב ממש בלימוד זה, אין לה.

בשעת קריאת התורה בבית הכנסת, אסור לדבר בשום ענין. ומכל מקום, מותר מן הדין לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בזמן קריאת התורה בבית הכנסת, ואף על פי שאינו עומד בשעת קריאתו באותו מקום שהשליח ציבור עומד בו, כי הוא עסוק בקריאת תחילת או סיום הפרשה בשעה שהחזן קורא פסוקים אחרים, מכל מקום, מכיון שהוא עוסק באותו ענין שהחזן עוסק בו, מותר. וכן היה נוהג רבינו יהודה החסיד, שבכל שבת בשעת קריאת התורה, היה קורא באותה השעה את כל הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רפה).

ומכל מקום כתב מרן בבית יוסף (סימן קמו), שלכתחילה נכון יותר למדקדק בדרכיו, שלא לקרוא את הפרשה פעמיים עם תרגום בשעת קריאת התורה, ועדיף יותר שיקרא את הפרשה אחר כך, או קודם לכן, ובשעת קריאת התורה יקשיב היטב לקריאה מפי השליח ציבור.

ובהגהות מימוניות כתבו, שמהר"ם היה נוהג לקרוא שניים מקרא בשעה שהשליח ציבור היה שותק, כלומר, בין העליות, אבל בשעת הקריאה היה שותק. עד כאן. עוד כתבו הפוסקים, שבכל אופן רשאי כל אדם לקרוא את הפרשה פעם אחת מקרא, בשעה שהשליח ציבור קורא מהספר תורה, באופן שיקרא מילה במילה עם השליח ציבור את כל הפרשה, ואחר כך יחזור ויקרא שוב, פעם אחת מקרא, ופעם אחת תרגום. וכן נוהגים רבים.

וכבר ביארנו, שמצוה מן המובחר, לקרוא את כל הפרשה שלא בשעת קריאת התורה, ולקרוא פסוק פסוק, שתי פעמים מקרא, ופעם אחת תרגום, עד לסיום הפרשה.

ולסיכום: נשים פטורות מקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. ומכל מקום, אשה המקפידה על קריאה זו, מקיימת מצוה בלימודה, ותועלת רבה נשקפת לה מלימוד זה.

מעיקר הדין, מותר לקרוא את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בשעה  שהחזן קורא בתורה בבית הכנסת. וראוי להחמיר שלא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, אלא פעם אחת מקרא, יחד עם החזן. ומצוה מן המובחר שישתוק לגמרי בשעת קריאת התורה, ויקרא את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בזמן אחר.

ומכל האמור נלמד, כי בודאי ובודאי שאסור באיסור חמור לדבר בדברים בטלים בשעת קריאת התורה. ועון גדול הוא. וכל מי שמדבר בשעת קריאת התורה יש להעיר לו שישתוק, כי גדול עוונו מנשוא, והוא מחלל קדושת בית הכנסת, וגורם לאחרים שילמדו ממנו גם כן לדבר. וזכות השתיקה בבית הכנסת מסוגלת להציל מן הפורענות. ואפילו דוד המלך נזהר בכניסתו לבית הכנסת, שיכנס שם בנחת, בלא כל הרעש וההמולה שסביב המלך, כמו שנאמר, "אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלהים נהלך ברגש".

תאריך השאלה:
ה' אייר תשפ"ג / 26 באפריל 2023

אסור להתגלח ביום העצמאות. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יום העצמאות – בתמורות הזמן

היום הוא יום העצמאות. וכבר דיברנו כמה פעמים בענין ההשקפה הנכונה על תקומת מדינת ישראל בארץ ישראל, על פי דבריו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

דבר פלאי נמצא בדברי רבינו הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל, בעל ספר בן איש חי, שבספרו "בניהו" (על מסכת ראש השנה דף ח:) כתב, ממש דברי נבואה, שקודם גאולתם של ישראל, יעלו רבים מהם לארץ ישראל, ותהיה להם כאן ממשלה, ותהיה להם מעלה, רק שלא יהיו נגאלין לגמרי, עד ביאת משיח צדקינו. והדברים נכתבו על ידי הגאון רבי יוסף חיים, בימים בהם איש לא האמין כי יעלו ישראל על אדמתם בקיבוץ גדול, אם לא על ידי ביאת המשיח שיתגלה במהרה בימינו. (ובספר אביר הרועים חלק שני, הבאנו עוד נפלאות מתורתו, שלמד מראש על מלחמת יום הכפורים, ועוד. עיין שם).

ובודאי לא לחינם עשה עמנו ה' יתברך נס ופלא, בקיבוץ ישראל על אדמתם בדורות האחרונים, וכמו שאמר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (ביום העצמאות של שנת התשכ"ט, 1969), כי כבר כמה פעמים עזרנו ה' יתברך להכניע את צוררינו, במלחמת השחרור, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, ועוד ועוד, "ולא עביד רחמנא ניסא בכדי", כלומר, לא לחינם עושה ה' יתברך נסים. אלא טעם יש בדבר, להצמיח לישראל ישועה גשמית ורוחנית בארץ ישראל, כדי להביאם לגאולה השלימה במהרה בימינו.

רבותינו אומרים, כל מי שעושים לו נס ואומר שירה, חוזרים ועושים לו נס אחר. וביאר מרן רבינו זצ"ל, שזהו מה שנאמר "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּֽי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה", שפירוש הדברים הוא, כי ה' הוא ישועתי, הוא עשה לי ישועה, ולכן לא אפחד גם לעתיד לבוא, כי עוזי "וזמרת יה ה'", שאני מזמר לו בשירה וקול זמרה, לפיכך, "ויהי לי לישועה" - פעמים רבות.

רבותינו מתחו ביקורת על חזקיה המלך, על שלא אמר שירה לפני ה' יתברך בשעה שעשה לו ה' נס והמית את כל צבאו של סנחריב, וזאת למרות שחזקיה המלך היה קדוש ה', והיה ראוי להיות משיח, ופעל רבות ונצורות למען תורתינו הקדושה, עד שאמרו רבותינו שבדקו מדן ועד באר שבע בימיו של חזקיה, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. ובכל זאת, למרות כל תורתו של חזקיה, קטרגה מדת הדין לפני ה' יתברך, שלא אמר חזקיה שירה לפניו.

לכן צריכים אנו לתת תודה, שיר ושבחה לה' יתברך השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל, ולהוציא מלב טועים החושבים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ובוטחים בצבא של בשר ודם, כאילו רק בכחנו הגשמי ניצלנו. ואדרבה, על ידי השירה והתודה, נזכור את ה' אלוקינו הנותן לנו כח לעשות חיל. ועל ידי זה נזכה גם לעתיד לבוא לראות בישועות ה' יתברך, כמו שאמרנו, שעל ידי ההודאה לה' על הנס, הוא עושה נס נוסף. וכפי המעשה שהיה עם דוד המלך עליו השלום, שכשראה שעשה לו ה' נס, והציל אותו מן הארי ומן הדוב, הבין כי עתיד הוא לעמוד לישועת כלל ישראל, כי לא לחינם עשה לו ה' נס מופלא כל כך, אלא ללמדו כי עתיד הוא לעשות על ידו נס נשגב יותר.

אולם עם זאת, אל לנו לשכוח כי רחוקה השמחה מלהיות שלימה, ובפרט בזמן האחרון, שראינו לדאבונינו עד כמה מצבינו שברירי, כאשר אם לא די באויבינו מסביב, הרי שגם בתוכינו נמצאים אנשים שבמידותיהם ודעותיהם, גרמו רעות גדולות לישראל, ובעוונות הרבים ישנה מחלוקת גדולה בתוך ישראל, שיסוד המחלוקת והנקודה המרכזית שבה זהו ענין הדת, וצביון המדינה, והשפעת התורה וצורת היהדות המקורית, אשר רבים רבים התרחקו לגמרי מכור מחצבתם, ומסכנים הם, כי המה נותקו לגמרי ממורשתינו הנצחית בחינוך קלוקל במשך כמה דורות, ובעיניהם, ככל הגויים בית ישראל.

על כן תיכף לאחר ההודאה, יש לישא תפילה לה', שיחיש לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת הגוף והרוח, בבנין בית המקדש, שאז יתגלה כבוד ה' עלינו, יכירו וידעו כולם, כי לה' המלוכה, ומושל בגויים, והיה ה' למלך על כל הארץ.

 

תאריך השאלה:
ה' אייר תשפ"ג / 26 באפריל 2023

אלו עדיין ימי הספירה, ואין אנו יכולים לבטל את עיקר מה שנהגו שלא להתגלח, מפני דבר שהתחדש בדורות האחרונים, עד שיבוא משיח צדקינו. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יום העצמאות

יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה.) כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש סוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תיקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקומימיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פח השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידונינו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, ואין מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אני להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב הדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא,) ומכל מקום במקום שרוצים לומר את הלל מייד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

תאריך השאלה:
ה' אייר תשפ"ג / 26 באפריל 2023

כל בגד שמברכים עליו שהחיינו, אין לחדש עד ל"ג לעומר. אף על פי שכל מנהגי אבלות מסתיימים למנהגינו ביום ל"ד, אבל לענין בגד חדש אפשר להקל מל"ג. תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יום העצמאות

יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה.) כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש סוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תיקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקומימיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פח השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידונינו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, ואין מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אני להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב הדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא,) ומכל מקום במקום שרוצים לומר את הלל מייד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

תאריך השאלה:
ג' אייר תשפ"ג / 24 באפריל 2023

לא. אין ביום הזה הגבלות מצד ההלכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מעלית שבת

שאלה: האם מותר לעלות ולרדת ביום השבת ב"מעלית שבת"?

תשובה: הנה הדבר ברור שאסור בהחלט להשתמש בשבת במעלית רגילה, שהרי בשעת הפעלת המעלית עובר המפעיל על כמה איסורי תורה. וזו הסכמת כל הפוסקים. אולם שאלתינו נסובה לענין מעלית המתוכננת מראש לפעולה בשבת, על ידי כך שהיא עולה לכל קומה וקומה, ונעצרת לזמן מה בעצירתה בכל קומה, בכדי שיוכל הרוצה להשתמש בה להכנס אליה. וכן היא עושה בירידתה. נמצא אם כן שלא נותר לנוסע לעשות דבר מלבד להכנס למעלית ולהמתין לה עד שתעלה או שתרד. ואם כן לכאורה אין כאן שום שאלה אם יש איסור בשימוש כזה ביום השבת.

אלא שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר, מפני שבעת הוספת משקל על המעלית, הרי גדל מאמץ המנוע שלה לצורך העליה (והירידה), ומומחים העוסקים במלאכה זו אומרים, כי מחמת הגדלת משקל משא המעלית, יוצאים ניצוצות אש מחלקי הנעת המעלית, ועל כן עלינו לדון כאן מצד איסור "מבעיר" בשבת, שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת כידוע, ולפיכך, אף על פי שלנוסע במעלית אין כל תועלת בהצתת ניצוצות אלו, ולא איכפת לו בכלל מהם, מכל מקום כיון שהדבר ברור שייצאו ניצוצות, נחשב הדבר ל"פסיק רישיה", כלומר, בודאי עתיד הדבר לקרות, ועל כן יש לאסור בזה.

אולם מרן הרב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב להקל בזה מעיקר הדין, וטעמו בזה הוא, מפני שאין איסור זה של הצתת הניצוצות איסור תורה, כיון שאין בהבערתן שום תועלת כלל, ועל כן, אין איסור הבערתן אלא מדברי רבותינו שגזרו על כך, ולדעת רבים מאד מהפוסקים, פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מותר, (כלומר דבר שהוא עתיד בודאי להיות מחמת מעשה נפרד, כמו הבערת הניצוצות מחמת העמידה במעלית, וגם איסורו מדרבנן, מדברי רבותינו ולא מן התורה, ולא ניחא ליה, כלומר, שלא צומחת תועלת לעושה המלאכה מעשייתה, כגון כאן, שאין לעולה במעלית כל תועלת בהצתת ניצוצות ולא איכפת לו מהם, מותר) ועל כן, גם בנידונינו, יש להקל מעיקר הדין לעלות ולרדת במעלית שבת. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אלא שעל המשתמש במעלית להזהר שלא יתקרב לדלת המעלית בזמן שהיא עומדת להסגר, מפני שעל ידי כן הוא עלול לגרום לפתיחת הדלת.

ואמנם כמה מהפוסקים כתבו שאין להקל בזה, אלא לצורך מצוה בלבד, ויש מחמירים בזה בכל אופן מכמה טעמים. ועל כן, סיים מרן הרב עובדיה יוסף, שמכל מקום באופן שאפשר, נכון להחמיר בזה שלא להשתמש במעלית שבת, והמחמיר תבא עליו הברכה. ומרן רבינו זצ"ל, נהג תמיד להחמיר על עצמו שלא להשתמש במעלית שבת, לחוש לדברי האוסרים בזה, ואפילו בימי חוליו, שהיתה לו טרחה גדולה מאד לעלות במדרגות ביתו, לא הסכים לעלות במעלית שבת, ועלה לביתו במדרגות. ולאחר מכן היה יושב נושם ונושף כמה דקות מרוב מאמץ, ובכל זאת לא הסכים לעלות במעלית שבת עד כמה חודשים לפני פטירתו. ישמע החכם ויוסיף לקח.

והנה אחרי שכתבנו כל זאת בפעם הראשונה בהלכה יומית (לפני כעשר שנים), על פי מה שכתב מרן הרב זצ"ל לפני עשרות שנים, נודע לנו שהדברים נכונים לגבי מעליות שבת שהיו מצויות לפני למעלה מעשרים שנה, אבל כיום, רוב המעליות בנויות באופן שאין שום אפשרות להשתמש בהן בשבת, לפי שמיד בכניסת אדם לתוכן, מופעל בהן מחשב השוקל את תכולת המעלית, ובסמוך לפעולת השקילה הוא מעביר נתונים הלאה לדרך פעולת המעלית, כך שיש חששות רציניים של איסורים בשימוש במעלית כזו בשבת בזמנינו. ואמנם, יש מעליות הבנויות בצורה מיוחדת, כך שבמקום צורך יהיה ניתן להשתמש בהן בשבת, ומופיעה עליהן תעודת כשרות מהמכון המדעי טכנולוגי של הרב לוי יצחק הלפרין, ובמעלית כזו יתכן שיש מקום להקל להשתמש בה בשבת, אם גדולי הדור מסכימים לכך, אבל שאר המעליות, אף על פי שמופיע בהן הכיתוב "שבת", והן מופעלות במתכונת כזו שנדמה כאילו הנוסע בהן אינו עושה דבר, אין להשתמש בהן בשבת. וכמו כן יש להזהיר מפני מכונים שכותבים "שבת" כאילו באופן מוצדק על פי ההלכה, אף שגדולי ישראל לא סמכו עליהם, והסומך עליהם אין לו על מה שיסמוך.

תאריך השאלה:
ג' אייר תשפ"ג / 24 באפריל 2023

יום רביעי, י"ט אייר, העשירי במאי. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסופק אם ספר ספירת העומר - ובענין תספורת בראש חודש אייר שחל ביום שישי

לשאלת רבים: אם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי. הנה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר. אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו. 
- - - - - - - -

ביארנו כבר, כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

תאריך השאלה:
א' אייר תשפ"ג / 22 באפריל 2023

עד דאמירן בעלמא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אם יש חיוב לעמוד בשעת הקדיש או אמירת ברוך ה' המבורך לעולם ועד

שאלה: כשאומר השליח ציבור או העולה לתורה "ברכו את ה' המבורך", והציבור עונים לו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם הם צריכים לעמוד, או שדי להם בקימה מועטת, או שרשאים הם לשבת ואינם חייבים לעמוד כלל?

תשובה: הנה רבינו הרמ"א כתב בספרו דרכי משה, שנהגו לעמוד בשעת אמירת ברכו את ה' המבורך, ושכן כתב המרדכי, על פי דברי התלמוד ירושלמי, שנאמר לגבי עגלון מלך מואב, "קום כי דבר ה' אליך", מכאן אמר רבי אליעזר שכאשר עונים הציבור אמן יהא שמיה רבא וכל דבר בקדושה צריכים לעמוד על רגליהם.

ומבואר יוצא מדברים אלה כי חובה לעמוד בשעה שאומרים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", שהרי אפילו עגלון מלך מואב עמד בשעה שהגיע אליו דבר ה'. ועל כן חובה לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכדברי הרמ"א כתבו עוד מגדולי האחרונים, ובהם רבינו המקובל הרמ"ע מפאנו ז"ל.

אולם רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבינו האר"י כתב, שרבינו האר"י לא היה עומד בשעת עניית הקדיש כלל, ואמר לו שדברי התלמוד ירושלמי שהובאו בדברי הרמ"א אינם נכונים, כי אין זו לשון הירושלמי, והוא נוסח מוטעה שאינו נכון להלכה שנדפס בטעות בתוך לשון הירושלמי. ורק אם היה האר"י עומד בלאו הכי, ותוך כדי עמידתו היה החזן מתחיל באמירת הקדיש, אז לא היה יושב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש, ואחר אמירת הקדיש היה יושב. וכן כתב הרמ"א בתחילת דבריו שבדרכי משה, שהמהרי"ל לא היה עומד בשעת עניית קדיש או ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אלא היה יושב. ורק אם היה עומד בלאו הכי, והחזן היה מתחיל באמירת הקדיש, לא היה יושב עד שתסתיים אמירת הקדיש.

והיוצא מן האמור, שלפי דעת רבינו האר"י אין חיוב לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן אין צורך לעמוד בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכתב רבינו החיד"א, שאילו היה הרמ"ע מפאנו רואה את דברי רבינו האר"י, היה אף הוא מודה שמותר לשבת בשעת עניית הקדיש, כי הרמ"ע מפאנו הולך תמיד ברוב דבריו על פי דברי רבינו האר"י הקדוש.

והנה מרן רבינו יוסף חיים מבבל  כתב בספרו "עוד יוסף חי", שראה בעירו בגדאד, שנוהגים הציבור לקום "מעט" בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וחיפש ולא מצא שום מקור למנהג זה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות, שקמים קימה מועטת בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואין שורש למנהגם, כי למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש לעמוד לגמרי בשעת עניית ברוך ה' המבורך, ואילו למנהג הספרדים אין צורך כלל לעמוד בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן הסכימו כל אחרוני הספרדים, שהעיקר להלכה כדברי רבינו האר"י שאין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' המבורך וכו'.

ולכן לסיכום: למנהג האשכנזים יש לעמוד בשעת עניית הקדיש, וכן בשעה שעונים הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", צריכים לעמוד. ואילו למנהג בני ספרד אין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' וכו'. אך גם למנהג הספרדים, אם היה עומד, ותוך כדי כך התחיל החזן באמירת הקדיש, לא ישב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש. וספרדי המתפלל אצל אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא בשעת הקדיש ואמירת ברכו, כדי שלא יהיה יושב במקום שכולם עומדים.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשפ"ג / 20 באפריל 2023

אין חילוק. גם גילוח אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסופק אם ספר ספירת העומר - ובענין תספורת בראש חודש אייר שחל ביום שישי

לשאלת רבים: אם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי. הנה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר. אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו. 
- - - - - - - -

ביארנו כבר, כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשפ"ג / 20 באפריל 2023

כתבנו שאין צד היתר, כי זהו מנהג הספרדים, כמו שכתבו כמה אחרונים, ולא כדעת הרדב"ז מהריק"ש ושאר פוסקים שהיקלו הרבה יותר מהמשנה ברורה, וגם המשנה ברורה, דבריו נכונים לפי דעת הרמ"א ולא לפי פשט דברי מרן, ועוד שכל הספרדים בכל ארצותיהם לא היקלו בזה, ולכן אין צד היתר לזלזל במנהג לדעת הספרדים. תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסופק אם ספר ספירת העומר - ובענין תספורת בראש חודש אייר שחל ביום שישי

לשאלת רבים: אם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי. הנה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר. אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו. 
- - - - - - - -

ביארנו כבר, כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

תאריך השאלה:
כ"ח ניסן תשפ"ג / 19 באפריל 2023

למנהג הספרדים אין להקל בזה כמו שמשמע ממרן בבית יוסף ובשלחן ערוך סימן תצג.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת, גילוח הזקן, בימי הספירה

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו. 

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז  שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

תאריך השאלה:
כ"ז ניסן תשפ"ג / 18 באפריל 2023

בזמנינו מותר להלוות לגוי בריבית. (תוספות בבא מציעא ע:). תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריבית

אסור להלוות (בין יהודים) בריבית. והוא איסור מן התורה, כמו שנאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא, וכו', לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". ולמשל, מי שמלוה לחבירו סך מסויים למשך חודש, ומתנה עמו שיחזיר לו את ההלואה בתוספת אחוזים, הרי זו רבית. וכפי שנוהגים אנשי דמים ומירמה, שנותנים לאדם בהלוואה אלף דולר, והוא מתחייב שיחזיר אלף ומאתיים דולר. הרי זו ריבית האסורה מן התורה, ואותם שעוסקים בכך גדול חטאם מנשוא, ולא יקומו בתחיית המתים.

קבר לעולם
ומסופר על הגאון רבי עקיבא איגר, שבעירו היה אדם אחד רע מעללים, קמצן ומלווה בריבית. כאשר היו באים לבקש ממנו צדקה, תמיד היה מסרב לתת. גם כאשר אנשי החברא קדישא שהיו אחראים על עניני צדקה היו פונים אליו, היה משלחם ריקם. לאחר כמה שנים, כשמת אותו רשע, פנו בניו לאנשי החברא קדישא בבקשה לקבור את אביהם. אנשי החברא קדישא מצאו להם הזדמנות להפרע מאותו קמצן, ואמרו לבניו, מחיר קבר הוא כאלף זהובים. נבהלו הבנים, והתלוננו על כך שמדובר בסכום מופרז, פי כמה וכמה ממחיר הקברים הרגיל. לכן הגישו תלונה דחופה לאציל הגוי שמלך על העיר, בבקשה לחייב את אנשי החברא קדישא לקבור את אביהם. האציל, שמע את שאירע, ומפני דחיפות הענין, מיד הזמין אליו את רב העיר, רבי עקיבא איגר. שאל את רבי עקיבא איגר, מדוע המחיר יקר כל כך? השיב לו הרב, תראה אדוני, בדרך כלל, מחיר קבר אצל היהודים עולה כמאה זהובים, אולם זאת מאחר ואנו מאמינים בתחית המתים, ולכן אנו דורשים סכום סמלי, לכמה שנים של שימוש. אבל אדם זה, שהיה מלווה בריבית, הרי לא יקום בתחית המתים, ובניו מבקשים לקנות לו אחוזת עולם, לכן המחיר בהתאם...

חומרת עוון הריבית
כתב רבינו הטור, מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית, וכמה לאוין (איסורים) נאמרו בו, ואפילו הלווה הנותנו (כלומר שאינו מקבל רבית, אלא הוא הלווה שנותן רבית למלוה) עובר על איסור רבית, וכן העדים והערבים בהלואה ברבית, כולם עוברים על איסור רבית. וכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלקי ישראל.

הבנקים
ברוב הבנקים בארץ ישראל, נעשים כל פעולות הבנק שהם בין יהודים, על פי "היתר עיסקה", שהוא ענין שלא נאריך בו, אך הוא מבטל לדעת הפוסקים את איסור הריבית בתנאים מסויימים. וכאשר נעשים עסקים בין אנשים פרטיים, עליהם לשים לב, שאם יש איזה חשש של ריבית, עליהם לפנות לתלמיד חכם הבקי בעניני ריבית, שיערוך ביניהם הסכם שיועיל על פי "היתר עיסקה".

תאריך השאלה:
כ"ו ניסן תשפ"ג / 17 באפריל 2023

כתבנו שלא יברך, אלא רק שהחיינו. כמו שפסק בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן יז. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על ראיית אהוב

שאלה: אדם שנסע לארץ אחרת וחזר לביתו כעבור יותר משלשים יום, ובחזרתו הוא שמח לראות את אשתו או את חבירו החביב עליו מאד, האם עליו לברך ברכת שהחיינו?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (נח:) אמר רבי יהושע בן לוי, הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו. וכן פסק הרמב"ם (בפרק י' מהלכות ברכות). וכתבו התוספות והרא"ש ורבינו יונה (שם), שאין לברך ברכה זו אלא על ראיית חבירו החביב עליו מאד ושמח בראייתו. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן רכה ס"א). ומבואר בפוסקים, שברכות אלו נאמרות בשם ומלכות (ככל הברכות, בהזכרת שם ה'), שהרי הלכה רווחת (בברכות מ:) שכל ברכה שאין בה שם ומלכות, אינה ברכה. וכמו שכתבנו כבר.

אלא שבספר חסד לאלפים כתב, שבזמן הזה, שגברה החנופה בעולם, ויש מי שנראה כאוהב, ובקרבו ישים ארבו (כלומר, בסתר לבבו אינו אוהב כלל את חבירו), איו לברך ברכת שהחיינו, (אלא אם כן למי שהיה בדרך וחזר). וכן פסק רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי, שכעת לא נהגו לברך ברכה זו, ויש טעם למנהג. וכנראה שכוונתו לטעמו של הרב חסד לאלפים.

ומכל מקום לענין הלכה, כתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כי מי שיודע בעצמו שבאמת חבירו חביב עליו ושמח בראייתו, יברך על ראייתו שהחיינו בשם ומלכות. וכן כתב הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בספרו ברכת יוסף (העוסק כולו בעניני ברכות). וכן כתבו עוד מהפוסקים. ובשו"ת ישכיל עבדי להרה"ג עובדיה הדאיה כתב, שאפילו לדברי החסד לאלפים, מכל מקום על אביו ואמו ושאר קרוביו החביבים עליו, יברך בשם ומלכות.

ובספר מסעות ירושלים (עמוד עא) כתב, שהאדמו"ר ממונקאטש בעל המנחת אלעזר, בירך שהחיינו בשם ומלכות כאשר ראה את פני קדשו של גדול הדור הסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל. (שהיה גאון מופלא לפני כתשעים שנה אשר כל חכמי ארץ ישראל רעדו מפני גדולתו, והיה שריד לחכמי טורקיה הקדמונים, כי נפטר כבן מאה ושבע עשרה שנים, והיה נינו של תלמיד מהר"א ששון שחי בזמן מרן הבית יוסף). וכן עשה מעשה הגאון הנצי"ב בראותו את הגאון האדר"ת.

ולפיכך הנכון להלכה, כי הרואה את חבירו שחביב עליו מאד (אם יש לו ידיד כזה), ושמח בראייתו, אחר שלשים יום שלא ראהו, מברך שהחיינו. וכן הרואה את אביו או רבו, או קרוב משפחתו החביב עליו מאד, אחר שלשים יום, מברך עליו שהחיינו. והוא הדין לרואה את קרובתו, כגון אשתו, או בתו, או אחותו, או אמו, או נכדתו, החביבות עליו מאד, מברך שהחיינו. אולם יש להזהר בזה שלא לברך על מי שאינו אוהב מאד באמת, כי בזה יבא לידי ברכה לבטלה.

תאריך השאלה:
כ"ו ניסן תשפ"ג / 17 באפריל 2023

המריח בכוונה את ריח הקפה הנודף, וריחו טוב, ומברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות", יש לו על מה שיסמוך, שכן דעת רוב הפוסקים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"הוקירו את נשותיכם"

אמרו רבותינו בכמה מקומות (בגמרא, בזוהר ובמדרשים), "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו", כלומר, הוקירו את נשותיכם, לקנות להן מה שהן צריכות בריוח, ובזכות זה תתעשרו.

ואמנם לכאורה יש מקום לומר, שמדובר כאן דוקא כאשר האשה היא צדקנית ומיוחדת בסגולותיה, שאז יש זכות מיוחדת לקנות עבורה מה שהיא צריכה ואף מעבר לכך, אולם כאשר מדובר באשה שאינה צדקת כל כך, אין ענין בדבר. אולם באמת שבגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט.), מובא מאמר חז"ל כך: "אמר להו רבא לבני מחוזא (אמר רבא, לבני העיר מחוזא), אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו". ומפורש בגמרא בכמה מקומות, שנשות מחוזא לא היו מן הצדקניות ביותר, ואדרבה, רבא בעצמו, העביר עליהן ביקורת קשה בגמרא (שבת לג.), וקרא עליהן מה שכתוב "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה", ובכל זאת, לבעליהן הוא אומר: "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו".

והגאון רבינו יוסף חיים בספרו "בן יהוידע", הסביר, כי הרבה מהשפע הנשפע בביתו של האדם, הוא בעבור אשתו, וכתב שיש כאן ענין של מידה כנגד מידה, שהמייקר את אשתו, גם מן השמים ישפיעו לו שפע טוב.

ויש להוסיף בזה, מה שאמרו רבותינו במסכת חולין (דף פד.): "לעולם יאכל אדם וישתה, פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה, במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו, יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". כלומר, אדם יזהר תמיד לא להרבות במאכלים יקרים, שמא בהמשך החיים, תתמעט פרנסתו, ומניעת המאכלים שהיה רגיל בהם תהיה קשה עליו. ובגדים, גם כן, לא יקנה אלא לפי פרנסתו, ולא יפריז על המידה. אולם לגבי אשתו ובניו ובנותיו, מצוה עליו לתת להם יותר ממה שיש לו.

אולם יש להתבונן, כי לכאורה הנימוק שמביאים רבותינו להנהגה זו, אינו מובן בכלל. רבותינו אומרים, מדוע יסתפק האדם בעצמו במועט ובחיסכון, ואילו על בני משפחתו יוציא יותר מיכולתו? "משום שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם"! והדברים מאד תמוהים. למה הדבר דומה? אם נראה בן של עשיר ובן של עני, ולכל אחד מהם יש אלף דולר. האם נאמר לבן העני, תוכל לבזבז כרצונך, שהרי אביך עני, ולבן העשיר נאמר, חסוך את כספך, שהרי אביך עשיר?! בודאי שלא! ראוי לומר להם בדיוק להיפך! לבן העשיר נאמר, עשה מה שתרצה, שהרי אביך עשיר, וימשיך להעשיר אותך. ואילו לבן העני נאמר, הזהר במעט הכסף שבידך, שהרי אביך עני, ולא יוכל לפרנס אותך! ואם כן, מדוע כאן אומרים רבותינו, אתה, בעל הבית, שאתה תלוי בה' יתברך, עליך לנהוג בחיסכון, ואילו בני משפחתך שתלויים בך, נהג בהם בריוח ובעין טובה, שהרי הם תלויים בך. הרי היה ראוי לומר בדיוק להיפך! מי שתלוי בה', יבטח בה' שיטיב לו תמיד, ומי שתלוי ביד בשר ודם, כלפיו יש לנהוג בתכלית החיסכון! הדבר טעונים הסבר!

אלא נראה לפרש, כי אדם צריך לנהוג בעצמו בחיסכון, שמא אין לו זכות, או שמסיבה אחרת חס ושלום תתמעט פרנסתו, לכן עליו לנהוג בתבונה עם כספו. אך כאשר הדברים אמורים כלפי בני משפחתו, שהם תלויים בו, הרי אם הוא ינהג בהם טובת עין, בודאי מן השמים ינהגו גם בו טובת עין, כי במידה שאדם מודד, בה מודדים לו, (משנה סוטה פ"א), וכן אמרו רבותינו, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא.). לכן הוא יכול להיות סמוך ובטוח, שאם יוציא הוצאות (כמובן, בגבול ההגיון, ולא בהפרזה יתירה) על בני ביתו, גם מן השמים יסייעוהו וישלחו לו ברכה בפרנסתו.

וכל שכן כאשר הדברים אמורים כלפי אשתו של האדם, כי "אשה" בגימטריה - "ברכה לחם" (וכך מגיעים לחשבון עם הכולל, כ"כ בבן יהוידע שם), וברכת הבית באה ממנה, לכן אמרו חז"ל, "אוקירו נשייכו, לכי תתעתרו", בזכות מה שתוקירו את נשותיכם, תזכו לעושר!

וכן זוכרים אנו, איך שהיה מרן הסבא זצ"ל מכבד ומוקיר את אשתו הרבנית, ופעם אחת אף יצא בעצמו, בימי גדולתו, לחנות תכשיטים, כדי לקנות עבורה תכשיט מיוחד, וטרח לשמחה ולעשות רצונה, ובזכותה זכה למה שזכה, וכפי שרגיל היה לחזור על מאמר רבי עקיבא: "שלי ושלכם, שלה"!

תאריך השאלה:
כ"ה ניסן תשפ"ג / 16 באפריל 2023

הכוונה היא, שהיה מקום לומר שדוקא כאשר האשה צדקת, יש בזה ברכה מרובה לתת לה יותר מכפי יכולתו. אבל כפי יכולתו בודאי שחייב לתת לה מן הדין. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"הוקירו את נשותיכם"

אמרו רבותינו בכמה מקומות (בגמרא, בזוהר ובמדרשים), "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו", כלומר, הוקירו את נשותיכם, לקנות להן מה שהן צריכות בריוח, ובזכות זה תתעשרו.

ואמנם לכאורה יש מקום לומר, שמדובר כאן דוקא כאשר האשה היא צדקנית ומיוחדת בסגולותיה, שאז יש זכות מיוחדת לקנות עבורה מה שהיא צריכה ואף מעבר לכך, אולם כאשר מדובר באשה שאינה צדקת כל כך, אין ענין בדבר. אולם באמת שבגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט.), מובא מאמר חז"ל כך: "אמר להו רבא לבני מחוזא (אמר רבא, לבני העיר מחוזא), אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו". ומפורש בגמרא בכמה מקומות, שנשות מחוזא לא היו מן הצדקניות ביותר, ואדרבה, רבא בעצמו, העביר עליהן ביקורת קשה בגמרא (שבת לג.), וקרא עליהן מה שכתוב "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה", ובכל זאת, לבעליהן הוא אומר: "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו".

והגאון רבינו יוסף חיים בספרו "בן יהוידע", הסביר, כי הרבה מהשפע הנשפע בביתו של האדם, הוא בעבור אשתו, וכתב שיש כאן ענין של מידה כנגד מידה, שהמייקר את אשתו, גם מן השמים ישפיעו לו שפע טוב.

ויש להוסיף בזה, מה שאמרו רבותינו במסכת חולין (דף פד.): "לעולם יאכל אדם וישתה, פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה, במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו, יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". כלומר, אדם יזהר תמיד לא להרבות במאכלים יקרים, שמא בהמשך החיים, תתמעט פרנסתו, ומניעת המאכלים שהיה רגיל בהם תהיה קשה עליו. ובגדים, גם כן, לא יקנה אלא לפי פרנסתו, ולא יפריז על המידה. אולם לגבי אשתו ובניו ובנותיו, מצוה עליו לתת להם יותר ממה שיש לו.

אולם יש להתבונן, כי לכאורה הנימוק שמביאים רבותינו להנהגה זו, אינו מובן בכלל. רבותינו אומרים, מדוע יסתפק האדם בעצמו במועט ובחיסכון, ואילו על בני משפחתו יוציא יותר מיכולתו? "משום שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם"! והדברים מאד תמוהים. למה הדבר דומה? אם נראה בן של עשיר ובן של עני, ולכל אחד מהם יש אלף דולר. האם נאמר לבן העני, תוכל לבזבז כרצונך, שהרי אביך עני, ולבן העשיר נאמר, חסוך את כספך, שהרי אביך עשיר?! בודאי שלא! ראוי לומר להם בדיוק להיפך! לבן העשיר נאמר, עשה מה שתרצה, שהרי אביך עשיר, וימשיך להעשיר אותך. ואילו לבן העני נאמר, הזהר במעט הכסף שבידך, שהרי אביך עני, ולא יוכל לפרנס אותך! ואם כן, מדוע כאן אומרים רבותינו, אתה, בעל הבית, שאתה תלוי בה' יתברך, עליך לנהוג בחיסכון, ואילו בני משפחתך שתלויים בך, נהג בהם בריוח ובעין טובה, שהרי הם תלויים בך. הרי היה ראוי לומר בדיוק להיפך! מי שתלוי בה', יבטח בה' שיטיב לו תמיד, ומי שתלוי ביד בשר ודם, כלפיו יש לנהוג בתכלית החיסכון! הדבר טעונים הסבר!

אלא נראה לפרש, כי אדם צריך לנהוג בעצמו בחיסכון, שמא אין לו זכות, או שמסיבה אחרת חס ושלום תתמעט פרנסתו, לכן עליו לנהוג בתבונה עם כספו. אך כאשר הדברים אמורים כלפי בני משפחתו, שהם תלויים בו, הרי אם הוא ינהג בהם טובת עין, בודאי מן השמים ינהגו גם בו טובת עין, כי במידה שאדם מודד, בה מודדים לו, (משנה סוטה פ"א), וכן אמרו רבותינו, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא.). לכן הוא יכול להיות סמוך ובטוח, שאם יוציא הוצאות (כמובן, בגבול ההגיון, ולא בהפרזה יתירה) על בני ביתו, גם מן השמים יסייעוהו וישלחו לו ברכה בפרנסתו.

וכל שכן כאשר הדברים אמורים כלפי אשתו של האדם, כי "אשה" בגימטריה - "ברכה לחם" (וכך מגיעים לחשבון עם הכולל, כ"כ בבן יהוידע שם), וברכת הבית באה ממנה, לכן אמרו חז"ל, "אוקירו נשייכו, לכי תתעתרו", בזכות מה שתוקירו את נשותיכם, תזכו לעושר!

וכן זוכרים אנו, איך שהיה מרן הסבא זצ"ל מכבד ומוקיר את אשתו הרבנית, ופעם אחת אף יצא בעצמו, בימי גדולתו, לחנות תכשיטים, כדי לקנות עבורה תכשיט מיוחד, וטרח לשמחה ולעשות רצונה, ובזכותה זכה למה שזכה, וכפי שרגיל היה לחזור על מאמר רבי עקיבא: "שלי ושלכם, שלה"!


צפייה