שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ג תמוז תשפ"א / 23 ביוני 2021

מנהג הספרדים לומר אי בצירי. תבורך,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הקם בבוקר ונצרך לנקביו

לשאלת רבים: הקם בבוקר, ונצרך לבית הכסא (לחדר השירותים), האם יטול ידיו תחילה, ויברך "על נטילת ידיים", ואחר כך ילך להתפנות, או שידחה את נטילת  הידיים לאחר מכן?

תשובה: הדבר ברור, שמי היה נצרך לנקביו באופן שאינו יכול להשהות עצמו (להתאפק) במשך מעט יותר משעה (שיעור הילוך פרסה, כלומר, שבעים ושתים דקות), אינו רשאי להזכיר בפיו שום דבר שבקדושה, ובכלל זה, שבודאי שאינו רשאי לברך "על נטילת ידיים", עד שיתפנה. ועל כן עלינו לדון בשתי שאלות. ראשית נבאר, מה הדין כאשר נזקק לבית הכסא, אך יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות. האם יטול ידיו ויברך ואחר כך יתפנה. ושנית, אם אינו יכול להשהות עצמו, האם יטול ידיו בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר", או שטוב יותר לדחות את הנטילה עד לאחר שיתפנה.

והנה ביארנו כבר בהלכה הקודמת, שמעיקר הדין, אין חובה ליטול ידיים מיד כאשר קם משנתו בבוקר, ורשאי מעיקר הדין להתלבש תחילה, ואחר כך ליטול את ידיו. ועל כן הדבר ברור, שאם נצרך לנקביו עד כדי שאינו יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות, שאז מחוייב לנהוג כפי שורת הדין, ולהתפנות בתחילה, ואחר כך יטול את ידיו ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן כתב המשנה ברורה (בסימן א), שאף שלדברי הזהר הקדוש יש להזדרז מאד בנטילת ידיים של שחרית, מכל מקום חלילה לעבור על איסור ממש, שלא להתפנות, בכדי למהר את הנטילה, אלא יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו.

וכאשר נצרך לבית הכסא, אבל יכול להשהות עצמו שבעים ושתים דקות. יש אומרים, שיטול ידיו תיכף בקומו משנתו, ולא יברך על נטילה זו, ואחר כך יכנס לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו שנית,  ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן פסק הגאון המשנה ברורה, שבכדי לצאת ידי חובת כל השיטות, יטול ידיו מיד בקומו משנתו, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יטול ידיו שוב ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". והנוהג כדבריו, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. 

אולם רבינו הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קד), כתב, שיש לברך את ברכת "על נטילת ידיים" דוקא בסמוך לנטילה. והמברך לאחר זמן, הרי זו ברכה לבטלה. ולפי דבריו, הנוהג כדברי המשנה ברורה, יש לחוש שמברך ברכה לבטלה, שהרי כבר נטל ידיו בתחילה, וכעת כשנוטל ידיו שנית, אין זו הנטילה שעליה ראוי לברך "על נטילת ידיים", כי אין זו נטילת ידיים "של שחרית" שעליה תיקנו את ברכת "על נטילת ידים".ולכן יש אומרים שיטול ידיו, ויברך על הנטילה, ורק אחר כך יכנס לבית הכסא.

ומנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבכל אופן יכנס בתחילה בקומו משנתו לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יוכל לברך ברכת "אשר יצר". שהרי מעיקר הדין בודאי שאין חשש אפילו ללבוש בגדיו לפני נטילת ידיים, וכפי שביארנו כבר, וכל שכן שאין חשש במה שהולך להתפנות לפני נטילת ידיים. ולכן יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו בברכה, כדת וכדין.

ולסיכום: הקם משנתו, וצריך להתפנות לנקביו, אם אינו יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יכנס מיד לבית הכסא להתפנות, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים". ואז יוכל לברך גם ברכת "אשר יצר". ואם יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יש אומרים שיטול ידיו תחילה, בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואז יטול ידיו שנית, ויברך "על נטילת ידיים". ויש נוהגים ליטול ידיו בברכה, ואחר כך ילך לבית הכסא. ויש אומרים שלעולם יכנס בתחילה לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יברך ברכת "אשר יצר".

תאריך השאלה:
י"ב תמוז תשפ"א / 22 ביוני 2021

המשפט "לא גזרו" וכו', באמת אינו בדיקדוק, כי הוא בכלל הגזירה, כמו שכתבת. והיה צריך לומר, שלגבי תינוק אין לחוש לגזירת הבלנים וכו'. תבורך מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתקלח או לרחוץ תינוק בשבת?

תשובה: בעבר ביארנו שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א יש להקל להשתמש בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש לצורך שטיפת ידיים וכדומה, אבל רחיצת כל גופו או רוב גופו, היא ענין שונה וכמו שנבאר.

הנה רחיצת כל גופו (או רוב גופו) במים חמים בשבת, אסורה בהחלט, ואפילו אם מים אלו הוחמו לפני כניסת השבת, ואפילו על ידי דוד שמש, מכל מקום אסור לרחוץ במים חמים רוב גופו בשבת מפני גזירת חכמים. שכן שנינו בברייתא במסכת שבת (לט:). וביארו שם בגמרא שטעם הגזירה שאסרו חכמים לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת, הוא משום שבתחילה (לפני שגזרו חכמים על הדבר) היו נוהגים לרחוץ במים חמים בשבת, וראו חכמים שהיו הבלנים האחראים על בתי המרחץ נכשלים מתוך כך בחילול שבת לצורך חימום המים, וגזרו שאסור לרחוץ במים חמים בשבת. וממילא נאסרה רחיצה בכל מים חמים, אף אם הוחמו בהיתר, כגון מערב שבת או על ידי דוד שמש. ואפילו אם אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא איבר איבר בפני עצמו, אסור. אבל לרחוץ רק מקצת גופו, מותר על ידי מים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו על ידי דוד שמש, ולכן מותר לרחוץ ידיו בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש, או שהוחמו מערב שבת. אבל במים שמתחממים על ידי דוד חשמלי (בוילר) וכדומה, אסור בהחלט להשתמש בשבת מפני איסור בישול.
ולפיכך, אישה שחל ליל טבילתה בליל שבת, ומי המקווה חמים, ואינה יכולה לטבול בהם בליל שבת מפני גזירת רבותינו, וגם כנודע אינה יכולה לטבול קודם כניסת השבת, שהרי אין לטבול לפני שקיעת השמש, דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שעליה לטבול בתוך זמן "בין השמשות", דהיינו תוך שלוש עשרה דקות וחצי מזמן השקיעה, מפני שזמן זה נחשב עדיין לספק אם נכנסה כבר השבת, ומכיוון שאיסור רחיצה בחמין בשבת אינו מן התורה אלא מגזירת חכמים, יש להקל בכך בתוך זמן זה שמוגדר עדיין ספק אם נכנסה שבת, ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שבזמן שהורה כך מרן הרב שליט"א לראשונה, עדיין היה המנהג לטבול אף בליל שבת רק אחר זמן בין השמשות, והבלניות לא היו מאפשרות לנשים לטבול בתוך זמן בין השמשות, ומרן הרב שליט"א עבר משער לשער במחנה, והיה קורא אליו את הבלניות האחראיות על הטבילה, להורותן דעת לאפשר לנשים (בעיקר ספרדיות) לטבול בזמן זה, כדי שלא יאלצו לטבול בחמין בשבת. ותהילות לאל יתברך בזמנינו ברוב המקומות כבר פשטה הוראתו של מרן הרב שליט"א, והאחראיות במקואות מאפשרות לטבול בליל שבת בתוך זמן בין השמשות, ובכך יצאנו מידי כל פקפוק, ואמנם אם מחמת איזו סיבה לא התאפשר לטבול בבין השמשות, אין לדחות משום כך את הטבילה, ויכולה להקל לטבול בחמין בלית ברירה אף אחר בין השמשות.

ומותר לרחוץ תינוק אף במים חמים בשבת, באופן שהוחמו קודם השבת או על ידי דוד שמש, שלגבי תינוק לא גזרו גזירת הבלנים שלא לרחוץ בחמים בשבת, וכדין רחיצת הידיים או רחיצת כלים.

אך יש להבהיר, כי כל האמור הוא דוקא במים שהוחמו על ידי דוד שמש, או במים שהוחמו מערב שבת, וכעת משתמשים אך ורק במים החמים לצורך רחיצת הידיים, או לשם רחיצת תינוק, שאז הדבר מותר כאמור. אבל אם הוחמו המים על ידי דוד חשמלי מערב שבת, והמים הם חמים מאד, כך שלצורך השימוש בהם צריך לפתוח גם את ברז המים הקרים, על מנת שבמיזוג המים הקרים עם החמים, תתקבל תוצאה של מים פושרים שנעים לרחוץ בהם, ובשעת פתיחת הברז מתערבים מים חמים שהוחמו על ידי דוד חשמל, במים קרים, ומתבשלים אותם המים הקרים במים שהוחמו מערב שבת, אסור להשתמש במים באופן כזה אפילו לצורך רחיצת הידיים, שיש בזה חשש איסור בישול בשבת. וכמו כן אם בשעת פתיחת ברז המים הרותחים נכנסים לתוך דוד המים מים אחרים שהם קרים, גם כן יש לחוש בזה לאיסור בישול המים הקרים במים החמים ואין להקל בפתיחת ברז באופן הזה כלל ועיקר. ורק בפתיחת ברז שהמים היוצאים ממנו הם מים שהוחמו על ידי דוד שמש, יש להקל בשבת, שבזה אין איסור בישול כלל.
וכמו כן פשוט הדבר, שאסור בהחלט לפתוח בשבת ברז מים המחוברים לתנור שמחמם את המים מיד עם פתיחת הברז (יונקרס), שמלבד איסור בישול, יש בזה גם איסור של הבערה בשבת, שהרי מיד עם פתיחת הברז בוערת אש להבה בתנור, ויש בכך איסור גמור משום מבעיר בשבת.

תאריך השאלה:
י"ב תמוז תשפ"א / 22 ביוני 2021

מסוף העיר ועד לתחילת העיר הבאה. והנסיעה בתוך העיר אינה נלקחת בחשבון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נסיעה בדרכים – ברכת הגומל

 

לפני ימי חודש אלול, למדנו הלכות ברכת הגומל, ובימים הללו נבאר עוד כמה דינים הנוגעים לברכת הגומל, כדי להשלים את הנושא.

ביארנו, שלמנהג הספרדים, הנוסע מעיר לעיר מרחק רב יותר משיעור "פרסה", עליו לברך לאחר מכן ברכת הגומל.

שיעור פרסה, כמה הוא?
שיעור פרסה, הוא כארבעה קילומטר דרך. וזמן ההליכה ברגל של שיעור פרסה, הוא שבעים ושתים דקות. ועתה עלינו לברר, כיצד יש לשער את שיעור ה"פרסה" שעליו יש לברך ברכת הגומל. האם הוא שיעור פרסה קבוע, כלומר, ארבעה קילומטר, ואין חילוק אם הולך אותו ברגל או בנסיעה ברכב, שלעולם כל שעברו עליו ארבעה קילומטרים של דרך, עליו לברך הגומל. או שמא, שיעור זה הוא מצד "זמן" השהייה בדרך, שהליכה בשיעור "פרסה" לוקחת כשבעים ושתים דקות, ואם כן אדם הנוסע במכונית, לא יברך ברכת הגומל אלא אם ישהה בנסיעה מחוץ לעיר שיעור זמן של שבעים ושתים דקות.

ולהלכה העלה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (עמוד שסד), כי יש למדוד את שיעור הדרך על פי משך זמן ההליכה או הנסיעה, שאם הוא הולך ברגל מעיר לעיר, ושוהה בהליכתו שיעור זמן של שבעים ושתים דקות, עליו לברך הגומל בחזרתו, וכן אם הוא נוסע ברכב או טס במטוס, ושוהה בנסיעתו שבעים ושתים דקות, עליו לברך בחזרתו ברכת הגומל, אבל אם אינו נוסע במכוניתו אלא זמן מועט, אף על פי שעובר בדרכו יותר מארבעה קילומטר, לא יברך.

צירוף ההליכה והחזרה
גם אם אין בין שתי הערים מרחק דרך של שבעים ושתים דקות, אבל בצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור כזה, מצטרפות ההליכה והחזרה לענין זה, ועליו לברך הגומל, ובתנאי שיהיו הנסיעה והחזרה ביום אחד. (ויום אחד לענין זה, הכוונה אפילו אם יצא לעיר בבוקר, וחזר לביתו בלילה. חזון עובדיה עמ' שסה).

אדם הנוסע כל יום לעיר אחרת
אדם הרגיל לנסוע בכל יום ויום ללמודיו או לעבודתו מחוץ לעיר, אין לו לברך הגומל בכל יום, אלא ביום השבת בלבד.

תפלת הדרך
כבר ביארנו שכל דברינו אמורים לפי מנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אבל האשכנזים, גם בארץ ישראל, אינם נוהגים לברך הגומל אלא כשנוסעים ממדינה למדינה ממש, כגון על ידי טיסה לארץ אחרת וכדומה. אבל לענין תפילת הדרך, אין חילוק בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים, שכל שיש בדרך שיעור של שבעים ושתים דקות נסיעה (או הליכה) בין שתי הערים, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. (דהיינו בהזכרת שם ה').

ולסיכום: שיעור "פרסה", הוא שיעור נסיעה או הליכה של שבעים ושתים דקות. ומי שיוצא לעיר אחרת, ושוהה בנסיעה שבעים ושתים דקות, אפילו ששוהה כן רק בצירוף זמן ההליכה והחזרה, עליו לומר בנסיעתו תפלת הדרך בשם ומלכות. ולמנהג הספרדים, עליו לברך גם ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם. וכפי שביארנו.

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשפ"א / 21 ביוני 2021

מאכלים או משקאות שנכנסו לחדר השירותים, אי אפשר יותר לאכלם, מאחר ושורה עליהם רוח רעה שנמצאת בבית הכסא.  (שו"ת לב חיים סימן סו).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה ודברי תורה בחדר האמבטיה –תכניתו של מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?

תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.

"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשפ"א / 21 ביוני 2021

כך היתה דרכו של מרן זצ"ל, שהיה ממחיש את הדברים במושגים המקובלים כיום. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת חקת

מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".

את הפרה היו שוחטים ושורפים, ועם האפר שלה היו יכולים לטהר את הטמאים, את מי שנטמא בטומאת מת, וכך היו יכולים לקיים את כל מצוות התורה. להכנס לבית המקדש, להקריב קרבנות, לאכול קרבן פסח, וכן הרבה מצוות שאין לנו בזמן הזה, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה.

אך מדוע צריך שתהיה הפרה "אדומה", "ג'ינג'ית"? מדוע דוקא אדומה? למה לא צבע אחר? אפילו אם יש שתי שערות שחורות, כבר הפרה פסולה, מדוע ככה? זו גזירה! חוקה! "זאת חוקת התורה", אמר הקדוש ברוך הוא: "חוקה חקקתי, וגזירה גזרתי, ואין אתה רשאי להרהר אחריה"!

כל המצוות שלנו, נחלקות לשנים. יש מצוות "שמעיות", ויש מצוות "שכליות". מצוות שמעיות, אלו המצוות שאילו לא נצטוינו בהן, לא היינו מקיימים אותן, כי אין אנו יודעים את הטעם, אלא שהם גזירה של הקדוש ברוך הוא, כמו מצוות שעטנז, שאם יש צמר ופשתן בבגד, אסור ללבוש אותו! משי ופשתן, מותר. כותנה וצמר, מותר. רק צמר ופשתן אסור! מדוע? זו גזירה, בלי טעם! וכזו היא מצוות פרה אדומה.

אבל יש מצוות שהן שכליות, מובנות בשכל, כמו מצוות כיבוד אב ואם, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וזו מצוה מובנת, שהרי כמה ההורים טרחו עבור בנם ובתם?! כמה טרחו עד שגידלו אותם?, בודאי כעת ראוי הדבר שיכבדו אותם. ואפילו אנשים שאינם יהודים, מקיימים את המצוה הזו, לא רק יהודים.

הגמרא אומרת: שאלו את רבי אליעזר הגדול, הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, עד היכן מצוות כיבוד אב ואם? השיב להם, בואו ואספר לכם, שהיה גוי אחד באשקלון, ושמו דמא בן נתינא, שהיה גנרל חשוב בצבא, והיה לו תחביב, שהיה אוסף אצלו כל מיני מרגליות ואבנים יקרות, נופך, ספיר ויהלום, כל מיני אבנים מיוחדות, ולפעמים היה מוכר אותן, ומרויח.

בבית המקדש, היו לכהן הגדול אבנים שחקוקות בחושן, ואחת מהן, היה שם "ישפה", והיא האבן האחרונה בחושן, שהיא כנגד בנימין. ולמה דוקא אבן "ישפה"? כי בשעה שהגיע בנימין אל יוסף למצרים, יוסף הקדים וגילה לו שהוא באמת יוסף, אך אסר עליו לגלות זאת לאחים. וכאשר יצאו האחים ממצרים לשוב אל יעקב אביהם, ונמצא הגביע באמתחת בנימין, בנימין ידע שהכל משחק, הכל סתם, אך לא סיפר לאחיו דבר, אף על פי שהיה לו פה לדבר, שמר את הסוד ולא דיבר, לכן הוא נרמז באבן "ישפה", "יש פה", יש פה, אך לא מדבר!

והנה אירע פעם אחת, שהאבן הזו, אבן הישפה, נפלה מהחושן של הכהן הגדול, והרי על פי הדין, הכהן לא יכול לעבוד עבודה בבית המקדש בלי שיש לו את כל הבגדים בשלימות, אפילו אם חסרה אבן אחת, הכל פסול, הוא לא יכול לעבוד. לכן חיזרו וחיפשו חכמי ישראל אחר האבן הזו.

והנה נודע להם, שדמא בן נתינא, הגנרל, יש לו אבנים טובות. הגיעו לביתו, שאלו אותו, האם יש לך את האבן הזו, ישפה? השיב להם, כן כן, בודאי, יש לי את האבן! אמרו לו, וכמה תרצה עבורה? השיב להם, מאה אלף דולר! אמרו לו, בסדר, הראה לנו את האבן!

נכנס דמא לביתו, והנה הוא רואה את אביו השיכור ישן, כאשר רגליו מונחות על השלחן, ובמגירה שבשלחן, היתה מונחת המרגלית! ידע דמא, שאם הוא יקח את האבן, הוא יעיר את אביו, ומפני שהיה חרד כל כך על כבוד אביו, יצא אל חכמי ישראל, ואמר להם, אני מצטער, איני יכול כעת לתת לכם את האבן.

חשבו חכמי ישראל, שבודאי דמא חומד לעצמו עוד כסף, לכן אמרו לו, נשלם לך כפליים! מאתיים אלף דולר! השיב להם דמא, לא, אני מתנצל, לא יכול כעת! הוסיפו ואמרו, שלוש מאות אלף דולר! אך דמא בשלו! וכך נמשכו הדברים, עד שהציעו לדמא מליון דולר עבור האבן! אך הוא, בשלו, מתנצל ומתנצל!

הלכו חכמי ישראל לחפש את האבן במקום אחר. לאחר כמה דקות, התעורר אביו השיכור של דמא, מיהר דמא, לקח את האבן, ורץ אחרי חכמי ישראל. הגיע אליהם, ואמר, הנה, ראו את האבן! התבוננו בה החכמים, והסכימו, אכן, זו אבן הישפה! אמרו לדמא, בסדר, נשלם לך עבורה מליון דולר כפי שדיברנו. אמר להם, לא! את כבודו של אבי לא אמכור עבור שום כסף שבעולם, אמרתי מאה אלף דולר, אז תנו נא לי מאה אלף דולר! שמעו בקולו, נתנו לו מאה אלף דולר והלכו להם.

בתלמוד ירושלמי מסופר, שאמו של דמא בן נתינא היתה משובשת, משוגעת, יום אחד, בשעה שהיה דמא עומד כמפקד במסדר לפני אלף חיילים, הופיעה פתאום אמו, באה והחלה לחבוט בו עם הסנדל בידה, והוא לא השיב לה כלום! עד שהסנדל נשמט מידה ועף, רץ דמא, לקח את הסנדל והחזיר לאמו, שתמשיך להכות אותו! כל כך היה מהדר במצוות כיבוד הורים!

והגמרא אומרת, תראו! זה גוי, ואיך היה מכבד את אמא שלו! על אחת כמה וכמה היהודים שנצטוו בתורה לכבד את ההורים! כמה צריכים לכבד את ההורים! ובפרט שזו מצוה שכלית.

לשנה אחרת, שילם הקדוש ברוך הוא לדמא בן נתינא את שכרו בעולם הזה. היה לו לדמא, עדר של פרות, והנה נולדה לו בעדרו פרה אדומה, והיה דמא יודע שהיהודים רוצים פרה אדומה, לכן שמר עליה. ובעת ההיא הוצרכו חכמי ישראל לפרה אדומה, כי נגמר להם אפר הפרה הקודמת, והיו זקוקים לפרה נוספת.

באו חכמי ישראל לדמא בן נתינא, וביקשו ממנו את הפרה האדומה, שאלו אותו, כמה אתה רוצה עבורה? השיב להם, רק מה שהפסדתי עם האבן, תשע מאות אלף דולר, זה מה שאני מבקש. נתנו לו את הכסף, ולקחו את הפרה.

זה השכר שנתן ה' לדמא בן נתינא, "למען יטב לך והארכת ימים", למען יטב לך, בעולם הזה, והארכת ימים, בעולם הבא.

מדוע זכה דמא דוקא לשכר כזה? מדוע דוקא פרה אדומה? אלא שהיתה כאן נקודה של קטגוריא על ישראל, שהנה גוי מכבד כל כך את הוריו, ומי מתנהג כך? לכן נתן לו ה' פרה אדומה, שיבואו חכמי ישראל וישלמו עליה הון גדול כל כך, להראות את מסירותם של ישראל להשקיע גם במצוות השמעיות, אף על פי שאינן שכליות! הנה ראו כמה ישראל מדקדקים במצוות, שאפילו מצוה שאין בה טעם, הם משקיעים בה כל הון שבעולם! לכן התגלגל הדבר עד שקנו ממנו ישראל פרה אדומה.

אמר הקדוש ברוך הוא על מצוות פרה אדומה, "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה", לכאורה, מהי הכפילות? מדוע "חוקה חקקתי" ו"גזירה גזרתי"?

פעם אחת, הוצרכו חכמי ישראל לפרה אדומה, כי עד זמנם נשחטו שמונה פרות, מימות משה רבינו, אך אז כבר הוצרכו לשחוט את הפרה התשיעית. (את הפרה העשירית יעשה לנו משיח צדקינו, כמו שכתוב, וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, אך אז, היו צריכים את הפרה השמינית או התשיעית).

עד זמן הגמרא, עוד היו משתמשים באפר הפרה, והיו ישראל טהורים, וכשנהיה אנחנו טהורים, נוכל גם לאכול קרבן פסח, כשיבוא המשיח נזכה להטהר, ונאכל כולנו קרבן פסח! ואז גם נוכל לעלות להר הבית, ולהכנס לעזרה, ויהיו שייכים כל הדינים של בית המקדש.

בזמנינו אסור לעלות להר הבית. מדוע? מפני שאין אנו יודעים בדיוק, מהו הר הבית, ואיפה העזרה, וכן, יש עוד טעמים אחרים, שבגללם אסור לעלות להר, לכן מי שעולה לשם, יכול להתחייב בכרת, יש אנשים שחושבים שהם צדיקים, ועולים לשם, עושים "בלאגן" עם השוטרים, אך זה שיבוש, חושבים שזו מצוה? באמת זו עבירה גדולה! צריך לפרסם ברבים, אסור לעלות להר הבית! מי שעולה נכנס לעונש כרת!

והנה גוי אחד, היתה לו פרה אדומה. באו אליו חכמי ישראל, אמרו לו, שמענו שיש לך פרה ג'ינג'ית, השיב להם, נכון! בואו וראו! נכנסו חכמי ישראל, בדקו אותה, וראו שבאמת היא אדומה, ולא עלה עליה עול, היא כשרה למצוות פרה אדומה. שאלו אותו, כמה תבקש עליה? אמר להם, עשרת אלפים דולר!

הסכימו חכמי ישראל, אך הגוי השיב להם, לא כעת! תבואו מחר ותקבלו את הפרה שלכם! הלכו חכמי ישראל. אמר הגוי, שהיה שונא ישראל, לחברו, תראה איך אלו היהודים טפשים! הם רוצים את הפרה בשביל המצוות שלהם, לכן אני אקלקל להם, אני אעלה עול על הפרה, והיא תהיה פסולה, והם הרי לא יוכלו לדעת על כך, ותהיה להם פרה פסולה! ואמנם, לקח הגוי עול, והעלה על הפרה לכמה רגעים.

למחרת, שבו אליו חכמי ישראל, אמר להם, הנה, קחו את פרתכם ושלמו לי עבורה! אמרו לו, בסדר, רק נתבונן לרגע בפרה. התבוננו בה, וראו חכמי ישראל שעלה עליה עול. ואיך ידעו? כי סימנים מסר ה' בידיהם, כל פרה אדומה, עיניה ישרות, אך משעה שעלה עליה עול, עיניה מתבוננות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו פוזלת. ועוד סימן יש, שפרה אדומה, יש לה שתי שערות סמוכות לקרניה, והן עומדות זקופות, אולם כאשר יעלה עליה עול, הן נשכבות. כך ידעו חכמים שהפרה פסולה, שעלה עליה עול.

מיד אמרו לו לגוי, אתה רוצה לרמות אותנו? הרי על הפרה הזו עלה עול! שמע זאת הגוי, טיפס לגג ביתו וזרק את עצמו ומת, וכל זה מרוב צערו על הכסף הרב שהפסיד מתוך שטות.

על זה אמר הקדוש ברוך הוא, "חוקה חקקתי", זה הסימן של העיניים, "גזירה גזרתי", זה הסימן בשערות, שאלו סימנים מיוחדים שהטביע ה' בבריאה הזו, בפרה, כדי שיזכו בה בני ישראל. 

בעזרת ה' נזכה, יבוא משיח צדקינו, יעשה לנו את כל הדברים הטובים האלה, לחיים טובים, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אמן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשפ"א / 21 ביוני 2021

תזכה למצוות. אי אפשר לברך בחדר האמבטיה, יטול שם את ידיו, יצא, יברך וינגב את ידיו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים בחדר בית המרחץ

שאלה: האם מותר ליטול ידים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא צריך נטילת ידים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, מיד בכניסתו שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ שלנו (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן א) הביא ראיות רבות לדבר, ושכן מוכח ממה שאמרו בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ. ואילו היה חשש "רוח רעה" בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין שנמצאים שם. אלא ודאי, בבית המרחץ אין רוח רעה כלל. ולכן גם אין מניעה ליטול שם ידים, ולנגבם מחוץ לחדר האמבטיה לאחר שיברך.

ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי (סימן כז), הביא מרן רבינו זצ"ל עוד סברא להקל בדבר, שכן חדרי האמבטיה שבזמנינו, אינם מיוחדים רק לרחיצת הגוף, אלא רגילים לעשות שם גם תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת. ומטעם זה אין זה בגדר מקום ששורה בו רוח רעה. והביא ראיות לדבריו.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם שירותים. אבל כשיש שם שירותים, אין להתיר ליטול שם ידים, אלא אם כן בשעת הדחק. ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יכול להקל ליטול ידים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידים בחוץ לפני הניגוב.

ולסיכום: חדר אמבטיה שאין שם שירותים, מותר ליטול בתוכו ידים. ויברך על הנטילה בצאתו משם לפני שינגב. ואם יש שם שירותים, לא יטול שם את ידיו. ורק בשעת הדחק שאין כשאין אפשרות אחרת, רשאים ליטול שם ידים, הן לסעודה והן לנטילת הבוקר.

תאריך השאלה:
י' תמוז תשפ"א / 20 ביוני 2021

 

אין בזה תועלת, כי כל החדר נחשב לבית הכסא. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה ודברי תורה בחדר האמבטיה –תכניתו של מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?

תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.

"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

תאריך השאלה:
ח' תמוז תשפ"א / 18 ביוני 2021

 

אם כבר עבר זמן תפילת ערבית, אין תקנה. ואם לא עבר זמן ערבית,אף על פי שכבר עבר זמן רב מאז שהתפלל ערבית, יתפלל מנחה בתנאי נדבה, שיאמר, אם אני יכול להתפלל תשלומין למנחה, תהיה זו תפילת תשלומין, ואם איני יכול, תהיה תפילת נדבה.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת התשלומין

שאלה: מי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, וכבר עבר זמנה של אותה התפילה, מה דינו?

תשובה: אמרו רבותינו (מסכת ברכות דף כו.), טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. כלומר, אדם שטעה ולא התפלל תפילה אחת, או שלא יכול היה להתפלל תפילה אחת מחמת אונס (כלומר, לא בכוונה או בפשיעה, אלא מחמת שכחה וכדומה), צריך להשלים תפילתו אחרי התפילה הבאה שמתפלל, שכך תקנו חכמים, שאדם זה חייב להשלים תפילתו. ולכן אם שכח להתפלל שחרית, מתפלל תפילת מנחה ומיד כשמסיים תפילת מנחה, לאחר שממתין כמה שניות (כדי שהתפילה השנייה תהיה בישוב הדעת), מתפלל שוב תפילת שמונה עשרה, כתשלומין על תפילת שחרית.

ותפילת התשלומין, היא דוקא תפילת שמונה עשרה, אבל שאר התפילה, כגון קריאת שמע וברכותיה ופסוקי דזמרה וכדומה, אין להם תשלומין כלל, וכל שעבר זמנם הפסיד המצוה.

לכן מי ששכח להתפלל שחרית, עליו לחזור ולהתפלל תפילת שמונה עשרה מיד כשיסיים את תפילת המנחה, שאז יעמוד ויתפלל שוב תפילת העמידה לשם תשלומין על שחרית שלא התפלל.

דין הנשים
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכשם שאיש ששכח תפילה אחת, צריך להשלים אותה בתפילה שבאה לאחר מכן, כמו כן אשה שרגילה תמיד להתפלל תפילה קבועה, כמו תפילת שחרית, ואירע לה פעם אחת ששכחה להתפלל שחרית, הרי שהיא יכולה להשלים זאת בכך שתתפלל פעמיים תפילת מנחה.

ולסיכום: מי ששכח להתפלל תפילה אחת, לדוגמא, תפילת שחרית, עליו להשלים את תפילתו לאחר מכן, שלאחר שיתפלל תפילת מנחה, ימתין כמה שניות, ואז יתפלל שוב תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית.

תאריך השאלה:
ז' תמוז תשפ"א / 17 ביוני 2021

כן, בזמן שהיא כבויה מותר לעשות שהמצב כיבוי ימשך לזמן רב יותר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי שעון שבת, בשבת

מאחר ורבים שואלים אותנו בענין זה, נסביר את הדברים בקצרה, מבלי להכנס לכל נימוקי ההלכה.

כבר ביארנו בעבר, שמותר להפעיל מערב שבת (לפני כניסת השבת) "שעון שבת", הן צורך הדלקת וכיבוי האורות בבית, והן לצורך כיבוי והדלקת מאוורר, פלאטה, וכן כל כיוצא בזה.

שעון דיגיטלי
שעון שבת שהוא "דיגיטלי", ובשעה שרוצים לשנות את מצבו, יש צורך לבצע פעולה חשמלית כלשהי, (וכן שעון מכאני שיש צורך להפסיק את פעולתו כדי לשנות את הזמנים), אסור לשנות את מצבו בשבת, בשום אופן, וכל מה שאנו דנים כאן, הוא לגבי שעון שבת המצוי בדרך כלל, שיש סביבו "זיזים" (כפתורים) קטנים, שהם קובעים אם החשמל יזרום או לא יזרום בזמן מסויים.

השארת מצב דלוק
וכעת נבאר, באיזה מקרים מותר או אסור לשנות את מצב ה"שעון שבת" בשבת עצמה:

אם כשהיה החשמל דולק, רוצים להאריך יותר את זמן פעולת החשמל, ולדוגמא, כאשר השעון מכוון לכבות את האור בשעה עשר, ורוצים לְאַחֵר את זמן הכיבוי לשעה אחת עשרה, מותר ללחוץ או למשוך את הזיזים, כדי לְאַחֵר את כיבוי החשמל.

הקדמת הכיבוי
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים, ולקצר את זמן פעולת השעון, כדי להקדים את כיבוי האורות. (ומכל מקום לצורך חולה שמצטער מחמת האור, יש להקל גם לקצר את פעולת השעון. והוסברו הדברים בזה בילקוט יוסף ובהלכה ברורה סימן רעז).

השארת מצב כבוי
וכן היה החשמל כבוי, ועתיד להדלק מאוחר יותר על ידי שעון שבת, ולדוגמא, כעת השעה עשר, והשעון אמור להדליק את האור בשעה אחת עשרה, ורוצים לאחר את זמן ההדלקה לשעה שתים עשרה, מותר להמשיך את המצב הקיים, על ידי לחיצה או משיכת הזיזים, כדי שמשך הזמן שהאור יהיה כבוי יתארך, והאור ידלק בשעה מאוחרת יותר.

הקדמת ההדלקה
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים ולהקדים את הדלקת החשמל. (ויש מיקלים בזה לדבר מצוה).

וכלל הדברים: מותר לגרום לכך שהשעון ימשיך את המצב הקיים. שכאשר האור כבוי, לגרום לכך שהוא ישאר כבוי למשך זמן רב יותר. או כשהוא דלוק, לגרום לכך שהאור ישאר דלוק זמן רב יותר. אבל לשנות מצב, כגון להקדים את ההדלקה או את הכיבוי, אסור.

תאריך השאלה:
ז' תמוז תשפ"א / 17 ביוני 2021

ראיתי מה שציינת בהליכות עולם ח"ד, וכן הוא בחזון עובדיה ח"ג, ואם קבלה נקבל, ואם לדין, יש תשובה, שבאמת יש ספק אם בכלל יש מוקצה במחובר, ועוד שדעתו על זה, ואפילו לא היתה דעתו על זה, הרי בזיזים של שעון שהכל עושים כן, אין זה דומה למתג שאין דרכו בשינוי בעצם יום השבת. לכן מצד הדין אין צריך תנאי. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי שעון שבת, בשבת

מאחר ורבים שואלים אותנו בענין זה, נסביר את הדברים בקצרה, מבלי להכנס לכל נימוקי ההלכה.

כבר ביארנו בעבר, שמותר להפעיל מערב שבת (לפני כניסת השבת) "שעון שבת", הן צורך הדלקת וכיבוי האורות בבית, והן לצורך כיבוי והדלקת מאוורר, פלאטה, וכן כל כיוצא בזה.

שעון דיגיטלי
שעון שבת שהוא "דיגיטלי", ובשעה שרוצים לשנות את מצבו, יש צורך לבצע פעולה חשמלית כלשהי, (וכן שעון מכאני שיש צורך להפסיק את פעולתו כדי לשנות את הזמנים), אסור לשנות את מצבו בשבת, בשום אופן, וכל מה שאנו דנים כאן, הוא לגבי שעון שבת המצוי בדרך כלל, שיש סביבו "זיזים" (כפתורים) קטנים, שהם קובעים אם החשמל יזרום או לא יזרום בזמן מסויים.

השארת מצב דלוק
וכעת נבאר, באיזה מקרים מותר או אסור לשנות את מצב ה"שעון שבת" בשבת עצמה:

אם כשהיה החשמל דולק, רוצים להאריך יותר את זמן פעולת החשמל, ולדוגמא, כאשר השעון מכוון לכבות את האור בשעה עשר, ורוצים לְאַחֵר את זמן הכיבוי לשעה אחת עשרה, מותר ללחוץ או למשוך את הזיזים, כדי לְאַחֵר את כיבוי החשמל.

הקדמת הכיבוי
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים, ולקצר את זמן פעולת השעון, כדי להקדים את כיבוי האורות. (ומכל מקום לצורך חולה שמצטער מחמת האור, יש להקל גם לקצר את פעולת השעון. והוסברו הדברים בזה בילקוט יוסף ובהלכה ברורה סימן רעז).

השארת מצב כבוי
וכן היה החשמל כבוי, ועתיד להדלק מאוחר יותר על ידי שעון שבת, ולדוגמא, כעת השעה עשר, והשעון אמור להדליק את האור בשעה אחת עשרה, ורוצים לאחר את זמן ההדלקה לשעה שתים עשרה, מותר להמשיך את המצב הקיים, על ידי לחיצה או משיכת הזיזים, כדי שמשך הזמן שהאור יהיה כבוי יתארך, והאור ידלק בשעה מאוחרת יותר.

הקדמת ההדלקה
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים ולהקדים את הדלקת החשמל. (ויש מיקלים בזה לדבר מצוה).

וכלל הדברים: מותר לגרום לכך שהשעון ימשיך את המצב הקיים. שכאשר האור כבוי, לגרום לכך שהוא ישאר כבוי למשך זמן רב יותר. או כשהוא דלוק, לגרום לכך שהאור ישאר דלוק זמן רב יותר. אבל לשנות מצב, כגון להקדים את ההדלקה או את הכיבוי, אסור.

תאריך השאלה:
ז' תמוז תשפ"א / 17 ביוני 2021

לא. אין צורך בתנאי. לכל היותר יהיה כמוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, והרי מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי שעון שבת, בשבת

מאחר ורבים שואלים אותנו בענין זה, נסביר את הדברים בקצרה, מבלי להכנס לכל נימוקי ההלכה.

כבר ביארנו בעבר, שמותר להפעיל מערב שבת (לפני כניסת השבת) "שעון שבת", הן צורך הדלקת וכיבוי האורות בבית, והן לצורך כיבוי והדלקת מאוורר, פלאטה, וכן כל כיוצא בזה.

שעון דיגיטלי
שעון שבת שהוא "דיגיטלי", ובשעה שרוצים לשנות את מצבו, יש צורך לבצע פעולה חשמלית כלשהי, (וכן שעון מכאני שיש צורך להפסיק את פעולתו כדי לשנות את הזמנים), אסור לשנות את מצבו בשבת, בשום אופן, וכל מה שאנו דנים כאן, הוא לגבי שעון שבת המצוי בדרך כלל, שיש סביבו "זיזים" (כפתורים) קטנים, שהם קובעים אם החשמל יזרום או לא יזרום בזמן מסויים.

השארת מצב דלוק
וכעת נבאר, באיזה מקרים מותר או אסור לשנות את מצב ה"שעון שבת" בשבת עצמה:

אם כשהיה החשמל דולק, רוצים להאריך יותר את זמן פעולת החשמל, ולדוגמא, כאשר השעון מכוון לכבות את האור בשעה עשר, ורוצים לְאַחֵר את זמן הכיבוי לשעה אחת עשרה, מותר ללחוץ או למשוך את הזיזים, כדי לְאַחֵר את כיבוי החשמל.

הקדמת הכיבוי
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים, ולקצר את זמן פעולת השעון, כדי להקדים את כיבוי האורות. (ומכל מקום לצורך חולה שמצטער מחמת האור, יש להקל גם לקצר את פעולת השעון. והוסברו הדברים בזה בילקוט יוסף ובהלכה ברורה סימן רעז).

השארת מצב כבוי
וכן היה החשמל כבוי, ועתיד להדלק מאוחר יותר על ידי שעון שבת, ולדוגמא, כעת השעה עשר, והשעון אמור להדליק את האור בשעה אחת עשרה, ורוצים לאחר את זמן ההדלקה לשעה שתים עשרה, מותר להמשיך את המצב הקיים, על ידי לחיצה או משיכת הזיזים, כדי שמשך הזמן שהאור יהיה כבוי יתארך, והאור ידלק בשעה מאוחרת יותר.

הקדמת ההדלקה
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים ולהקדים את הדלקת החשמל. (ויש מיקלים בזה לדבר מצוה).

וכלל הדברים: מותר לגרום לכך שהשעון ימשיך את המצב הקיים. שכאשר האור כבוי, לגרום לכך שהוא ישאר כבוי למשך זמן רב יותר. או כשהוא דלוק, לגרום לכך שהאור ישאר דלוק זמן רב יותר. אבל לשנות מצב, כגון להקדים את ההדלקה או את הכיבוי, אסור.

תאריך השאלה:
ז' תמוז תשפ"א / 17 ביוני 2021

מותר בהחלט.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל עם סנדלים, או כשעומדים יחפים?

תשובה: המתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, וצריך שיכין כראוי את בגדיו, גופו ומחשבתו, שהרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לבוש מכובד בתפלה
במסכת שבת (דף ט:) הובאו כמה ענינים, שהכלל המבואר מהם, שמשום "הכון לקראת אלהיך ישראל", על האדם להקפיד על לבושו בשעה שהוא עומד לפני המלך, מלכו של עולם. שהרי האדם עומד בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועליו להקפיד שיהיה לבושו נאה, כעומד לפני מלך.

הלבוש תלוי במנהג
ולפיכך כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), שלא יעמוד אדם ויתפלל ברגלים מגולות, שהרי אין רגילות לעמוד בפני אדם חשוב, שר או מלך, כאשר הרגליים מגולות. והוסיף על כך רבינו הרמב"ם, שהדבר תלוי "אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים", כלומר, במקום שנוהגים תמיד ללכת עם נעליים ("בתי רגליים"), אסור להתפלל בלא נעליים, אבל במקום שנוהגים ללכת יחפים גם בפני אדם חשוב, מותר להתפלל יחפים.

ובגמרא במסכת חגיגה (דף יג:) אמרו "לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה", כלומר, אין זו מדת דרך ארץ, לגלות את הרגלים לפני האדון, הוא ה' יתברך.

ומרן הבית יוסף (סימן צא) הסביר, שאין זו מדת דרך ארץ לגלות את הרגליים, דוקא במקום שרגילים תמיד לכסות את הרגליים, אבל במקום שרגילים לגלותן, כפי שרגילים בכל ארצות ערב להתפלל יחפים, אין בכך כלום, שהרי רגילים לעמוד כן בפני הגדולים תמיד. וביאר שכן הדין לכל השיטות.

ובפרט בארצות המזרח שבהם נהגו בהרבה מקומות לחלוץ נעליהם לפני שהיו נכנסים לבית הכנסת, (שו"ת הרשב"ש סימן רפה והחיד"א בברכ"י סימן קנא), והיו עושים כן בדרך כבוד לבית הכנסת, שמותרים להתפלל יחפים. ורק במקום שנוהגים ללכת תמיד בנעלים, אין להתפלל יחפים.

ולכן גם לנדון השאלה שלפנינו, הדבר ברור, שבמקום שרגילים ללכת תמיד עם סנדלים, מותר להתפלל עם סנדלים. אבל בשום מקום בזמנינו לא נוהגים ללכת יחפים לגמרי, ובודאי שליד אדם חשוב אין המנהג כלל ללכת יחפים. ולכן נראה שאין להתפלל יחפים גם בזמן הזה. ואין חילוק בזה בין מי שמתפלל ביחיד לבין מי שמתפלל בציבור (שבת י.), שבכל אופן אין להתפלל כשהוא יחף לגמרי.

תאריך השאלה:
ה' תמוז תשפ"א / 15 ביוני 2021

תמיד יש לומר על המחיה, מלבד בקמח מצה שמורה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


על הארץ ועל פירותיה

שאלה: בסיום ברכת "על המחיה", האם כשאוכל מפירות של ארץ ישראל, צריך לסיים "על הארץ ועל פירותיה". וכן מה הדין כשאוכל מדגן הגדל בארץ ישראל, האם צריך לסיים "על מחיתה"?

תשובה: בראשית עלינו להזכיר שוב את עיקר דין ברכת מעין שלוש. האוכל שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) מפירות שבעת המינים (כגון תמרים או רימונים או ענבים), מברך בסיום אכילתו ברכה אחרונה שהיא ברכת מעין שלוש (הנקראת כך מפני שהיא כוללת בתוכה את שלושת הברכות  שאנו מברכים בברכת המזון, כפי שביארנו בהזדמנות אחרת), על העץ ועל פרי העץ. ואם אכל אדם עוגות או שאר מאכלים שברכתם בורא מיני מזונות, מברך בסיום אכילתו ברכת מעין שלוש, על המחיה ועל הכלכלה. ואם שתה רביעית יין (שהוא שיעור קרוב לשמונים ואחת מ"ל יין) או מיץ ענבים, ושתה את כל אותו השיעור בבת אחת, גם כן מברך אחר השתיה ברכת מעין שלוש, על הארץ ועל פרי הגפן. וכפי שנדפס נוסח ברכה זו בסידורים. (בסידור יחוה דעת עמ' רדע).

וכאשר אכל מפירות שגדלו בארץ ישראל, מסיים את הברכה "על הארץ ועל פירותיה". וכן כאשר שתה יין מענבים שגדלו בארץ ישראל, מסיים "על הארץ ועל פרי גפנה".

ולענין חתימת ברכת "על הארץ ועל המחיה", כאשר הדגן (החטים או השעורים וכדומה) גדל בארץ ישראל, נחלקו הפוסקים אם יש לחתום "על הארץ ועל מחייתה", כי באמת שבדברי הרמב"ם לא נמצא חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא בברכת על הפירות, שעל פירות של ארץ ישראל אומר "ועל פירותיה" ועל שאר פירות אומר "ועל הפירות", אבל בברכת על המחיה לא כתב בזה חילוק כלל.

והגאון בעל הלכות קטנות, כתב שבאמת יש חילוק בדבר, שדוקא לגבי פירות שבעת המינים, יש בהם שבח מיוחד לארץ ישראל, שכל שבעת הפירות הללו גדלים בה יחד, אף שבארצות אחרות קשה לגדל את כולן, מחמת שינויי האקלים, ולכן כאשר הפרי הוא מארץ ישראל, יש טעם והדגשה מיוחדת לשבח את ארץ ישראל שהפרי בא ממנה. ולכן אמורים "על הארת ועל פירותיה". אבל המחיה באופן כללי, אין בה שבח מיוחד שבאה מארץ ישראל, ולכן אין לומר "ועל מחיתה". והגאון הנצי"ב מואלוז'ין הוסיף בזה ביתר ביאור, שמכיון שחלק ממיני הדגן אינם משבעת המינים (כגון כוסמין ושבולת שועל), לכן לא שייך לשבח את הארץ על דבר שאינו מיוחד לה. ויש בדבר זה אריכות בדברי הפוסקים, וכן בדברי מרן שליט"א בספרו חזון עובדיה (עמוד קצב והלאה).

ומכל מקום לענין מעשה כתב הגאון בעל הלכות קטנות, שנהגו בארץ ישראל לשנות את הנוסח גם בעל המחיה, שכאשר הדגן הוא מגידולי ארץ ישראל, מברכים עליו "על מחיתה". וכתב שמכיון שכך נהגו, אין לשנות את המנהג, אף על פי שכאמור, לפי סברתו, היה נכון יותר שלא לשנות. והביא דבריו מרן החיד"א ועוד מגדולי הפוסקים.

ובאמת שכבר בדברי רבותינו הקדמונים, בעל כפתור ופרח, ועוד, נזכר דבר זה, שבברכת על המחיה בארץ ישראל יש לשנות את הנוסח ולומר "על מחיתה". ואף שכמה מהפוסקים כתבו שלא נהגו כן, זהו מטעם אחר לגמרי, משום שרוב הדגן בארץ ישראל מיובא מחוץ לארץ, מארצות הברית ושאר מדינות, ולכן לא מצוי שיסיים אדם את ברכתו "על הארץ ועל מחיתה", אבל לעולם, כל שהדבר ברור שהקמח הוא מחטים שגדלו בארץ ישראל, יש לסיים את נוסח הברכה "על הארץ ועל מחיתה".

ולפיכך, מצה "שמורה משעת קצירה", שעל פי רוב היא מיוצרת מחטים הגדלות בארץ ישראל, שעשו ממנה קמח מצה, ועשו ממנו עוגות, יש לברך עליהם ברכת על המחיה, ולסיים "על הארץ ועל מחיתה".

וכבר הזכרנו בעבר, כי נוסח הברכה הנכון בחתימתה הוא "על הארץ ועל המחיה", ואין להוסיף עוד "ועל הכלכלה".

תאריך השאלה:
ה' תמוז תשפ"א / 15 ביוני 2021

מותר, רק יזהר שלא יגע ברגליו בשעה שלומד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"זכות" לתת צדקה – החלום המופלא

בהלכה הקודמת הזכרנו, כי הנביא ירמיהו ביקש מה', שכאשר הרשעים יבואו לתת צדקה, יכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. כלומר, כספי הצדקה ילכו למטרות לא ראויות, לרמאים ומתחזים. וכך לא תהיה זכות הצדקה בידיהם של הרשעים.

לעומת זאת, אדם שיש לו זכות, מן השמים מסייעים בידו שכספי הצדקה שלו יגיעו למקומות נאמנים, שבאמת מחלקים את הכספים לצורך לומדי התורה, או לסייע לעניים, ועל האנשים הללו נאמר, "אשרי משכיל אל דל – ביום רעה, ימלטהו ה'". וכמו שנאמר "צדקה תציל ממוות".

ומעשה שהיה לפני זמן מה, כאשר מגיפת הקורונה השתוללה בארצות הברית, שאז אחד מגדולי הרבנים היקרים והחשובים בקהילה, (שעליו אומרים שהוא בקי בש"ס, ומרבים בשבחו), חלה באופן קשה ביותר, עד כדי כך שהרופאים כבר שקלו לנתקו ממכונת ההנשמה, מאחר והתייאשו לגמרי מחייו.

אולם בחסדי ה', לאחר זמן מה, אותו תלמיד חכם החל לשוב להכרתו. והנה בעודו בבית החולים, ביקש מאחד ממקורביו, ממש בשארית כוחותיו, שיעביר באופן דחוף תרומה לבית המדרש "יחוה דעת" בירושלים, בסכום כסף נכבד מאד, מתוך התחייבות שהוא יגייס את הכסף מאנשי קהילתו.

לאחר שהחלים, הודיע את טעמי הדברים ברבים, וכך סיפר:

כאשר הייתי בין החיים למוות ממש, והנה נגלה אלי בחלום מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ובפיו תוכחת מגולה, "רבי פלוני"! "מדוע אינך עוזר לבני ולבית המדרש יחוה דעת"? לכן מיד כאשר חזרתי להכרתי, פניתי לראש בית המדרש (הגאון רבי דוד יוסף שליט"א), וביקשתי ממנו, שיעביר מיד (עוד לפני חג הפסח) לאברכים שלו את ה"בונוס" שהיו רגילים לתת להם בערב פסח, כי באותה שנה מחמת המגיפה, הודיעו מנהלי בית המדרש שלא יעבירו את הסכום המיוחד עבור החגים, אלא יעבירו מילגה רגילה לכל אברך.

ואכן על סמך דברי, העבירו לכל אברך סכום נוסף לכבוד חג הפסח, ולאט לאט, הרגשתי איך שהקדוש ברוך הוא רופא כל בשר, נותן בי כוחות מחודשים, עד ששבתי ברוך ה' לאיתני! (ומיני אז מסייע הרב הנזכר הרבה לבית מדרש זה).

מעשה אמתי נוסף היה בשנת התשס"ח, לפני כחמש עשרה שנה, בזמן שהחל המשבר הכלכלי העולמי הגדול. היה יהודי יקר נדיב לב מארגנטינה, שבא אליו אדם ישר ונאמן, על מנת לבקשו שיתרום סכום כלשהו עבור צדקה. הנדיב התבונן בדבר, והחליט להתאמץ ולהעביר עבור הצדקה הזו, סכום של חמישים אלף דולר.

תיכף התקשר לטלפון של הבנק בארצות הברית, שם היו חשבונותיו, וביקש להעביר חמישים אלף דולר מהחשבון שלו לחשבון של הצדקה. השיבו לו מהבנק, שעקב המשבר הכלכלי, הם אינם יכולים להעתר לבקשתו, ועליו להמתין מספר ימים על מנת לקבל אישור העברה. כששמע כן הנדיב, כעס מאד ואמר, כיצד יתכן הדבר? הלא הכספים הללו הם שלי ואינכם רשאים לעכב אותם ביד הבנק! מיהר וטילפן אל עורך דינו בארצות הברית, וביקש ממנו לשלוח מכתב בהול לבנק, ולחייבם להעביר את הסכום כבקשתו. ומכיון שהתרעם הנדיב על התנהלות הבנק, הוסיף, כי הוא מבקש לסגור את כל חשבונותיו בבנק, ולהעביר את כל הונו לבנק אחר.

כאשר שלח עורך הדין את מכתבו לבנק, נבהלו מאד הפקידים, ומיד העבירו את כל הונו של הנדיב לבנק אחר, כספים, מניות ועוד, הכל הועבר על פי דרישת הנדיב ועורך דינו לחשבון בבנק אחר.

יום למחרת, הודיע אותו בנק על פשיטת רגל, וכל האנשים אשר השקיעו בו את כספם, הפסידו, וידידינו הנדיב, זכה שמחשבתו הטובה לתת צדקה, הצילה אותו מהפסד עצום, והיה מעשה הצדקה שלום. ישמע החכם ויוסיף לקח. (ובהלכה הבאה נזכיר עוד מעשה דומה, שאירע בתקופה ההיא).

בהלכה הבאה, נביא את סדר העדיפות במצוות הצדקה, למי הנתינה היא מובחרת ביותר, ואיזו צדקה היא הנעלית מעל הכל.

תאריך השאלה:
ה' תמוז תשפ"א / 15 ביוני 2021

אין לעשות כן, מפני שדומה למרסק קרח בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ריסוק קרח בשבת

במסכת שבת (דף נא:) תנו רבנן, אין מרסקים לא את השלג ולא את הברד בשבת, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. מבואר, שיש איסור לרסק בשבת שלג או ברד כי להפכם למים, אבל לשים את השלג בתוך כלי עם מים או משקה אחר ולהמתין עד שיימס מאליו מותר.

וכבר הוזכר בהלכה שעסקה בעניין שימוש בסבון מוצק בשבת, שנחלקו הראשונים בטעם האיסור לרסק שלג בשבת, כי לדעת רש"י וספר התרומה, האיסור הוא משום "נולד" דהיינו איסור "לברוא" בשבת דבר חדש שלא היה בעולם, וכגון בנדונינו, שהשלג הוא מוצק, ולאחר ריסוקו הוא הופך לנוזלי, והרי הנוזל הוא כמו דבר חדש בעולם, וממילא אסור לעשות כן בשבת. ומה שהתירו לשים את השלג בכלי שיימס מאליו ואחר שותים המים היוצאים ממנו, הוא משום שמדובר ששם את השלג בכלי שכבר נמצאים בו מים או משקה אחר, ומי השלג מתערבים בו ומתבטלים בתוכו, ובאופן כזה מותר. ולפי דעה זו יש שפסקו גם שדין זה אינו שייך אלא בשלג או בברד, שאז שייך לומר שהפיכתם לנוזל היא יצירת דבר חדש, אבל קרח שנעשה בבית, וכבר היה מונח במצב נוזלי ורק הוקפא אחר כך, אין שייך להגדיר את הפשרתו כיצירת דבר חדש. וכל זה כאמור לדעת המפרשים שאיסור ריסוק השלג הוא מדין איסור "נולד".

אולם לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים ומרן השולחן ערוך, אין בריסוק השלג איסור משום נולד, אלא טעם האיסור הוא משום שהמסת השלג דומה במהותה למלאכת סוחט, שמוציא משקה מתוך מאכל לפיכך גזרו חכמים גם על ריסוק שלג בשבת, כדי שלא יבואו להקל בסחיטת זיתים וענבים בשבת. ולפי טעם זה מבואר ממילא שאין שום מקום לחלק בין שלג לקרח הנעשה בבית, משום שבשניהם שייכת סברא זו, שריסוק הקרח גם כן דומה לסחיטה, וכן דקדק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א מדברי כמה מהראשונים.

לפיכך להלכה יש לאסור ריסוק קרח בשבת, ואפילו אם הקרח מעורב עם משקה אחר אסור לבחוש בכלי עם כף כדי למהר את המסת הקרח, אבל קרח הנמצא בכוס או בבקבוק, מותר לנענע את הכוס בכדי לגרום להמסת הקרח במהירות אבל לא לרסק את הקרח. וכן לפי הטעם שאנו תופסים להלכה, שאיסור ריסוק קרח הוא מדיני סחיטה ולא משום נולד, מותר גם כן להניח קרח בתוך כלי ריק עד שיימס, ואין צורך להניחו דווקא בכלי עם מים, משום שכשנמס הקרח מאליו אין בזה איסור סחיטה. אולם האשכנזים מחמירים בזה וחוששים לטעם "נולד" לפיכך אינם מיקלים אלא בקרח שנמצא בתוך מים או משקה אחר. עד כאן הבאנו הלכות השייכות למלאכת סחיטה.

תאריך השאלה:
ד' תמוז תשפ"א / 14 ביוני 2021

מן הדין פטורה מקריאת שמע. אבל נכון שתקרא כל קריאת שמע בבוקר. לגבי קריאת שמע על המיטה עם ברכת המפיל, תברך, ואפילו אחר חצות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצוות הצדקה ומעשר כספים

לשאלות רבים, אנו מרחיבים מעט את נושא מצוות הצדקה ומעשר כספים, על פי המבואר בדברי מרן השלחן ערוך והפוסקים, ועל פי מה שנזכר מענינים אלו בספרי מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.

שאלה: כמה צריך לתת לכל עני, האם יש לתת לעני רק אוכל בכדי שיוכל לחיות, או שמצוה לתת לאדם כל צרכיו כפי רגילותו?

תשובה: בברייתא במסכת כתובות (סז:) שנינו, כמה נותנים לעני? "כדי מחסורו אשר יחסר לו". כיצד? אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך.

וביאור הדברים, שיש לתת לכל אדם ואדם שחסר לו כסף, די כסף כדי שיוכל לחיות כפי שראוי לו. שאם הוא אדם פשוט, יש לתת לו מן הצדקה מעות, כדי שיוכל לקנות מזון ושתיה, לשלם חשבונות מים, חשמל, טלפון, חינוך הילדים וכיוצא בזה. ואם הוא אדם שהיה עשיר ואחר כך התהפך מזלו ונעשה עני, הרי שיש לספק לו כל צרכו כפי רגילותו, שאם היה רגיל לדור בבית גדול, יש לאפשר לו זאת, וכן אם היה רגיל ליסוע במכונית מכובדת, יש לסייע לו אפילו בענינים כאלה. וכלשון רבותינו, שאפילו אם היה דרכו לרכב על סוס ועבד היה רץ לפניו, יש לאפשר לו הכל, כפי שהיה טרם נעשה עני.

ואף שבודאי אם אין די כסף בקופת הצדקה של גבאי הצדקה, הרי אז חייבים לתת ראשית כל לכל אחד אך ורק מאכל ומשקה ובגדים ומקום לדור בו. אבל אם ישנה אפשרות לתת צדקה להוצאות נוספות, הרי אז מצוה לתת לכל העניים כדי מחסורם בשלימות. כדי שיהיו כל ישראל שמחים ולא יצטערו בעניותם.

ולפיכך למדנו, שכל אחד מאיתנו שנותן צדקה מכיסו למי שהוא חפץ, הרי שכל צרכי העניים  הם בכלל מצוות "צדקה", ואפילו אם נותן לעניים מעות כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים שאינם הכרחיים, גם זה בכלל מצות "צדקה".

ומעשה היה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שפעם דאג לספק מצרכי מזון עבור משפחה ענייה מרובת ילדים לרגל חג הפסח. ובתוך הדברים,דאג הגאון זצ"ל להכניס גם כמה כרטיסי כניסה ל"גן החיות" בירושלים עבור כל בני המשפחה. כששאל אותו אחד ממקורביו, מדוע הרב דואג לכרטיסים לגן החיות? השיבו הגאון זצ"ל, וכי מה יעשו משפחה עם כמה ילדים שבוע שלם בביתם? בודאי טוב הדבר שילכו מעט לגן החיות עם ילדיהם.

ומדברינו מבואר, שעזרה וסיוע למשפחה ענייה עבור כרטיסי כניסה שכאלה, באמת אף היא בכלל מצות הצדקה וגמילות חסדים. והמעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, מלמד אותנו על הרגישות שצריכה להיות לכל אחד ואחד מאיתנו על האנשים הנזקקים הסמוכים אליו.

מצוה גדולה לתת לכל עני בגדים כפי שמקובל בדרך כלל לבני אדם במעמד בינוני. כלומר, כמה בגדים לימות החול ובגד נאה אחד לשבת. ועבור נשים מקובל לדאוג שיהיו להן כמה בגדים לשבת, וכן על זה הדרך. ומצוה גם כן לדאוג למי שאין ידם משגת לישא אשה או להנשא לאיש, שיהיה להם די מחסורם להוצאות הנשואים בצורה מקובלת, וכן לשאר צרכיהם. וזו שנקראת מצוות "הכנסת כלה".

תאריך השאלה:
ג' תמוז תשפ"א / 13 ביוני 2021

אסביר שוב.

לדוגמא, לך כאדם פרטי, אין חיוב לדאוג לכל העניים בעולם. ואם לדוגמא יש לך חבר, שהיה עשיר, וירד מנכסיו, וכעת מתגייסים כל החברים כדי לשקם אותו, ומבקשים ממך לסייע, ובין השאר קונים לו מכונית, בית, בגדים נאים וכדומה, אף על פי שאלו אינם צרכים חיוניים, זו מצוה לעזור לו בדברים הללו. ואם תתן אפילו חומש ממשכורתך עבור הדברים הללו, קיימת מצוות צדקה. 

נכון שאילו היית גבאי צדקה, לא היה הגיון לסייע כל כך לאדם מסויים, אבל כאן מדובבר במקרה שאנשים מתגייסים למטרה מסויימת. וזהו דבר שכיח בישיבות ובסמינרים, שאוספים שם בכל שנה ושנה כסף רב עבור החתנים והכלות, ובאמת שבהרבה מן המקומות הללו, למעלה ממחצית מהכסף הולך בסופו של דבר רק עבור זוג אחד, של גרים, או בעלי תשובה וכדומה, שאין להם מי שיסייע להם, ומדובר בסכום חשוב, לפעמים של מאות אלפי שקלים, וכל זה בכלל מצוות הצדקה. 

אגב, מה שכתבת מכונית פאר, כמובן שיש גבול לכל דבר, וצריך שתהיה הנאה בדבר הגיוני, ולא לקנות עבורו דברים מופרזים לגמרי.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצוות הצדקה ומעשר כספים

לשאלות רבים, אנו מרחיבים מעט את נושא מצוות הצדקה ומעשר כספים, על פי המבואר בדברי מרן השלחן ערוך והפוסקים, ועל פי מה שנזכר מענינים אלו בספרי מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.

שאלה: כמה צריך לתת לכל עני, האם יש לתת לעני רק אוכל בכדי שיוכל לחיות, או שמצוה לתת לאדם כל צרכיו כפי רגילותו?

תשובה: בברייתא במסכת כתובות (סז:) שנינו, כמה נותנים לעני? "כדי מחסורו אשר יחסר לו". כיצד? אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך.

וביאור הדברים, שיש לתת לכל אדם ואדם שחסר לו כסף, די כסף כדי שיוכל לחיות כפי שראוי לו. שאם הוא אדם פשוט, יש לתת לו מן הצדקה מעות, כדי שיוכל לקנות מזון ושתיה, לשלם חשבונות מים, חשמל, טלפון, חינוך הילדים וכיוצא בזה. ואם הוא אדם שהיה עשיר ואחר כך התהפך מזלו ונעשה עני, הרי שיש לספק לו כל צרכו כפי רגילותו, שאם היה רגיל לדור בבית גדול, יש לאפשר לו זאת, וכן אם היה רגיל ליסוע במכונית מכובדת, יש לסייע לו אפילו בענינים כאלה. וכלשון רבותינו, שאפילו אם היה דרכו לרכב על סוס ועבד היה רץ לפניו, יש לאפשר לו הכל, כפי שהיה טרם נעשה עני.

ואף שבודאי אם אין די כסף בקופת הצדקה של גבאי הצדקה, הרי אז חייבים לתת ראשית כל לכל אחד אך ורק מאכל ומשקה ובגדים ומקום לדור בו. אבל אם ישנה אפשרות לתת צדקה להוצאות נוספות, הרי אז מצוה לתת לכל העניים כדי מחסורם בשלימות. כדי שיהיו כל ישראל שמחים ולא יצטערו בעניותם.

ולפיכך למדנו, שכל אחד מאיתנו שנותן צדקה מכיסו למי שהוא חפץ, הרי שכל צרכי העניים  הם בכלל מצוות "צדקה", ואפילו אם נותן לעניים מעות כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים שאינם הכרחיים, גם זה בכלל מצות "צדקה".

ומעשה היה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שפעם דאג לספק מצרכי מזון עבור משפחה ענייה מרובת ילדים לרגל חג הפסח. ובתוך הדברים,דאג הגאון זצ"ל להכניס גם כמה כרטיסי כניסה ל"גן החיות" בירושלים עבור כל בני המשפחה. כששאל אותו אחד ממקורביו, מדוע הרב דואג לכרטיסים לגן החיות? השיבו הגאון זצ"ל, וכי מה יעשו משפחה עם כמה ילדים שבוע שלם בביתם? בודאי טוב הדבר שילכו מעט לגן החיות עם ילדיהם.

ומדברינו מבואר, שעזרה וסיוע למשפחה ענייה עבור כרטיסי כניסה שכאלה, באמת אף היא בכלל מצות הצדקה וגמילות חסדים. והמעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, מלמד אותנו על הרגישות שצריכה להיות לכל אחד ואחד מאיתנו על האנשים הנזקקים הסמוכים אליו.

מצוה גדולה לתת לכל עני בגדים כפי שמקובל בדרך כלל לבני אדם במעמד בינוני. כלומר, כמה בגדים לימות החול ובגד נאה אחד לשבת. ועבור נשים מקובל לדאוג שיהיו להן כמה בגדים לשבת, וכן על זה הדרך. ומצוה גם כן לדאוג למי שאין ידם משגת לישא אשה או להנשא לאיש, שיהיה להם די מחסורם להוצאות הנשואים בצורה מקובלת, וכן לשאר צרכיהם. וזו שנקראת מצוות "הכנסת כלה".

תאריך השאלה:
ג' תמוז תשפ"א / 13 ביוני 2021

לגבי שאלה 1, יש לגעור כששעושה כן, ומה שכתבנו להקל, הכוונה כשהגוי שוטף כלים אחר סעודה שלישית כדי שלא תהיה מוטלת עליו עבודה לאחר מכן, שבזה יש להקל ואין צריך לגעור בו.

סלט הנאכל וכו', אם כוונתו כקינוח לסעודה, צריך לברך עליו.

לגבי אמירה לגוי בבין השמשות, מותר לצורך מצוה, וכן לצורך עונג שבת (שזהו דבר שייך בעיקר בכניסת השבת, ולא בצאתה, אלא אם בין השמשות נמשך זמן רב, כמו באירופה), וכן לצורך הדלקת הנרות, מותר. וכן יש להקל בזה במקום צורך גדול או דוחק או הפסד מרובה או לצורך אורחים או לצורך הדלקת נר יארצייט לנשמת הוריו, ויש בזה הרבה מאד פרטי דינים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצוות הצדקה ומעשר כספים

לשאלות רבים, אנו מרחיבים מעט את נושא מצוות הצדקה ומעשר כספים, על פי המבואר בדברי מרן השלחן ערוך והפוסקים, ועל פי מה שנזכר מענינים אלו בספרי מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.

שאלה: כמה צריך לתת לכל עני, האם יש לתת לעני רק אוכל בכדי שיוכל לחיות, או שמצוה לתת לאדם כל צרכיו כפי רגילותו?

תשובה: בברייתא במסכת כתובות (סז:) שנינו, כמה נותנים לעני? "כדי מחסורו אשר יחסר לו". כיצד? אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך.

וביאור הדברים, שיש לתת לכל אדם ואדם שחסר לו כסף, די כסף כדי שיוכל לחיות כפי שראוי לו. שאם הוא אדם פשוט, יש לתת לו מן הצדקה מעות, כדי שיוכל לקנות מזון ושתיה, לשלם חשבונות מים, חשמל, טלפון, חינוך הילדים וכיוצא בזה. ואם הוא אדם שהיה עשיר ואחר כך התהפך מזלו ונעשה עני, הרי שיש לספק לו כל צרכו כפי רגילותו, שאם היה רגיל לדור בבית גדול, יש לאפשר לו זאת, וכן אם היה רגיל ליסוע במכונית מכובדת, יש לסייע לו אפילו בענינים כאלה. וכלשון רבותינו, שאפילו אם היה דרכו לרכב על סוס ועבד היה רץ לפניו, יש לאפשר לו הכל, כפי שהיה טרם נעשה עני.

ואף שבודאי אם אין די כסף בקופת הצדקה של גבאי הצדקה, הרי אז חייבים לתת ראשית כל לכל אחד אך ורק מאכל ומשקה ובגדים ומקום לדור בו. אבל אם ישנה אפשרות לתת צדקה להוצאות נוספות, הרי אז מצוה לתת לכל העניים כדי מחסורם בשלימות. כדי שיהיו כל ישראל שמחים ולא יצטערו בעניותם.

ולפיכך למדנו, שכל אחד מאיתנו שנותן צדקה מכיסו למי שהוא חפץ, הרי שכל צרכי העניים  הם בכלל מצוות "צדקה", ואפילו אם נותן לעניים מעות כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים שאינם הכרחיים, גם זה בכלל מצות "צדקה".

ומעשה היה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שפעם דאג לספק מצרכי מזון עבור משפחה ענייה מרובת ילדים לרגל חג הפסח. ובתוך הדברים,דאג הגאון זצ"ל להכניס גם כמה כרטיסי כניסה ל"גן החיות" בירושלים עבור כל בני המשפחה. כששאל אותו אחד ממקורביו, מדוע הרב דואג לכרטיסים לגן החיות? השיבו הגאון זצ"ל, וכי מה יעשו משפחה עם כמה ילדים שבוע שלם בביתם? בודאי טוב הדבר שילכו מעט לגן החיות עם ילדיהם.

ומדברינו מבואר, שעזרה וסיוע למשפחה ענייה עבור כרטיסי כניסה שכאלה, באמת אף היא בכלל מצות הצדקה וגמילות חסדים. והמעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, מלמד אותנו על הרגישות שצריכה להיות לכל אחד ואחד מאיתנו על האנשים הנזקקים הסמוכים אליו.

מצוה גדולה לתת לכל עני בגדים כפי שמקובל בדרך כלל לבני אדם במעמד בינוני. כלומר, כמה בגדים לימות החול ובגד נאה אחד לשבת. ועבור נשים מקובל לדאוג שיהיו להן כמה בגדים לשבת, וכן על זה הדרך. ומצוה גם כן לדאוג למי שאין ידם משגת לישא אשה או להנשא לאיש, שיהיה להם די מחסורם להוצאות הנשואים בצורה מקובלת, וכן לשאר צרכיהם. וזו שנקראת מצוות "הכנסת כלה".

תאריך השאלה:
א' תמוז תשפ"א / 11 ביוני 2021

צריל להטבילה. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ל' סיון תשפ"א / 10 ביוני 2021

שלום וברכה,


נראה לעניות דעתי, שכיון שכל אדם מצווה על כתיבת ספר תורה, למרות שהאחרונים מצאו כמה צדדי קולא למה לא נוהגים בזה כולם, אבל אדם שרוצה לקיים מצוה זו, נראה שלא יקיים אותה בכספי מעשר, שהרי כל מצוה שאדם חייב בה, צריך לעשותה מכספי חולין, כמו קניית אתרוג וכדומה.
תשובת הגאון רבי גד יזדי שליט"א

בברכת התורה
גד יזדי

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: אלו הנוהגים להפריש בכל חודש מעשר כספים, האם יכולים לנכות מסכום המעשר דמי פרנסת בניהם ובנותיהם אשר עמם בבית?

תשובה: ביארנו, שחייב כל אדם לתת איזה סכום לצדקה בכל שנה, ומדה בינונית לתת בכל חודש עשירית מכל הריוח של אותו החודש. וכעת לענין השאלה, אודות אלו הנוהגים לתת בכל חודש מעשר כספים מכל הרוחים שלהם, האם הם רשאים לנכות מהמעשר את הוצאות כלכלת בניהם ובנותיהם הגדולים אשר בבית.

והנה שורש השאלה, הוא לפי מה שמבואר בגמרא ובפוסקים, כי מצד הדין אין חיוב על האדם לזון את בניו ובנותיו שהם יותר מגיל שש שנים, ואין החיוב לזון את בניו מעל גיל זה, אלא מדין צדקה, כי הקרוב קרוב קודם, והואיל וכל אדם חייב במצוות צדקה, ממילא עליו לזון את בניו ובנותיו. אך אם אין לו במה לזון אותם, אינו חייב במזונותיהם מן הדין.

ולפיכך אמרו בגמרא במסכת כתובות (דף נ.), על מה שנאמר בתהלים "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל רגע ורגע?, אלא דרשו רבותינו שבעיר יבנה, זה הזן את בניו ובנותיו שהם קטנים. כלומר, מי שזן את בניו ובנותיו הקטנים שהם מעל גיל שש שנים, אף שאינו חייב מן הדין לזונם, הרי הוא מקיים מצוות צדקה בכך שהוא זן אותם. וכן כתב רבינו הרמב"ם (פ"י מה' מתנות עניים), שהנותן מזונות בניו ובנותיו שאינו  חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד אותם תורה ולהדריכם בדרך ישרה, הרי זה בכלל מצוות צדקה.

ולכן כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה, שיש להקל גם כן לענין מעשר כספים, שיהא רשאי כל אדם לנכות את הוצאות בניו ובנותיו שהם מעל גיל שש, שהרי הוא מקיים בזה מצוות צדקה. ואף שהגאון חיד"א כתב לחלוק על המהר"ם מרוטנבורג, משום שעל פי הקבלה יש חיוב גמור במצוות מעשר כספים דווקא. ועוד שמבואר בפוסקים שדוקא מצוה שלא היתה יכולת לקיימה מבלעדי מצוות מעשר, מותר לקיימה ממעות מעשר, אבל דבר שהיה נעשה גם בלאו הכי, כגון מזונות בניו ובנותיו, אין להשתמש במעות מעשר לצורך אותו הדבר. אולם מרן הרב זצוק"ל כתב לחלוק על דברי הגאון חיד"א בזה, והעלה שהעיקר להלכה כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שמותר להשתמש במעות מעשר לצורך מזונות בניו ובנותיו, ואף שכיום על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל חייב כל אדם לזון את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנים, מכל מקום אין זה מונע ממנו לתת מעות אלו ממעות מעשר. אולם מי שנהג כבר לתת מעשר כספים, נכון שיעשה "התרת נדרים" בפני שלשה על מה שנהג עד כה שלא להשתמש במעות אלו לצורך מזונות ילדיו, ומעתה ואילך יתנה בפירוש שהוא נותן ממעות מעשר גם לצרכים אלו.

ולסיכום, הנוהג לתת מעשר כספים, רשאי לנכות מדמי המעשר את הוצאות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש שנים. ומכל מקום מי שנהג עד כה לתת מעשר כספים אך ורק לענינים אחרים, מה טוב שיעשה התרת נדרים על מה שנהג עד כה לתת מעשר לצדקה ממש, ומעתה יוכל לתת ממעות המעשר לצרכי ילדיו. ופשוט שכל זה הוא דוקא במי שמחנך את ילדיו על ברכי התורה ממש, שאז יש מקום לומר שמקיים בזה מצוות צדקה, אבל אם בניו לומדים במוסדות שאינם של תורה וכיוצא בזה, אי אפשר להחשיב הוצאה כזו כמצוות צדקה כלל.

ומי שחננו ה' ויש לו לתת מעות לצדקה מלבד הוצאות בני ביתו, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר.


צפייה