שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ט"ו אייר תשפ"א / 27 באפריל 2021

אם אין תיקון כלי בניפוח, אין כאן גם איסור בהוצאת האויר. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ניפוח כרית ומזרן בשבת

שאלה: יש לנו "מזרון מתנפח", שעשוי מגומי, ומנפחים אותו על ידי משאבה לא חשמלית, או באמצעות נשיפה מהפה, האם מותר לנפחו בשבת?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (דף מח.), אמרו, שאסור להכניס בשבת צמר גפן ונוצות לתוך הכרית בשבת. כלומר, מי שיש לו שק נוצות, ויש לו כיס מבד (הציפוי של הכרית), אסור לו להכניס את הנוצות לתוך הבד בשבת, משום שיש איסור בדבר משום "מתקן כלי" בשבת.

ועוד אמרו בגמרא, שרב חסדא, התיר להכניס נוצות לתוך הכר בשבת. ומסבירה הגמרא, שיש חילוק, בין כר חדש לכר ישן, שבכר חדש, שמעולם לא היו בתוכו נוצות, הכנסת הנוצות הרי היא בגדר "תיקון כלי" בשבת, שמתחילה לא היה כאן כר, וכעת נעשה כר הראוי להשתמש בו. והרי זה "תיקון כלי" בשבת. מה שאין כן בכר ישן, שכבר היו בתוכו נוצות, וחלק מהנוצות נפלו ממנו, מותר להחזירן לתוך הכר בשבת.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שמ סעיף ח), בזו הלשון: מוכין (צמר גפן וכדומה) שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחילה בכסת. כלומר, אם נפלו חלק מהמוכין, מותר להחזירם לכר או לכסת, אבל בכר חדש, שלא מילאוהו בעבר במוכין, אסור להכניס בשבת את המוכין. והוא כפי שביארנו, שיש בזה חילוק בין כר חדש לכר ישן.

ומכאן יצאו הפוסקים לדון, במזרן או בכרית, שעשויים מגומי (פלסטיק), וניפחו את המזרן פעם אחת לפני שבת, ויצא האויר ממנו, האם מותר לחזור ולנפחו בשבת או לא?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה חלק ה עמוד שמב) כתב שיש לדמות את הכר המתנפח לכר שהוזכר בגמרא, שמאחר וכבר היה מנופח פעם אחת וראוי להשתמש בו, שוב אין בדבר איסור משום "תיקון כלי" בשבת, ומותר לחזור ולנפחו. והביא שכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ועוד מגדולי הפוסקים.

ואף על פי שהגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל הורה להחמיר בדבר, משום "עובדין דחול", כלומר, משום שמעשה הניפוח הוא מעשה של ימות החול, שאין לעשותו בשבת, מכל מקום מרן זצ"ל דחה את הדברים מן ההלכה, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה (סימן סד), "שדבר ברור הוא למבין, שלא תמצא מעולם דברים שאסרו משום עובדין דחול, אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה", ועוד הביא מרן זצ"ל מדברי הפוסקים בזה, והעלה להקל בדבר כאמור.

ולסיכום: מזרן או כרית פלסטיק, שמנפחים אותם באויר, אין לנפחם בשבת. אבל אם ניפחו אותם כבר פעם אחת לפני השבת, ולאחר מכן חזר האויר ויצא, מותר לחזור ולנפחם בשבת.

תאריך השאלה:
ט"ו אייר תשפ"א / 27 באפריל 2021

בכל עניני הקשרים, קשר שמותר לקשור, מותר להתיר, קשר שאסור לקשור, אסור להתיר. בין אם האיסור הוא מן התורה, ובין אם האיסור הוא מדרבנן,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפרדת חוטי הציצית

שאלה: בני הקטן לובש "ציצית", האם כאשר אני רואה שחוטי הציצית מסובכים זה בזה, אני יכולה להפרידן בשבת?

תשובה: לפני שמברכים על הטלית, או שלובשים טלית קטן הנקראת "ציצית", צריך להפריד את חוטי הציצית זה מזה. ורבותינו האחרונים נתנו סימן לדבר בשם רבינו האר"י, "צִיצִת" - ראשי תיבות: צ'דיק י'פריד צ'ציותיו ת'מיד.

אבל ביום השבת, אם רואים שחוטי הציצית מסובכים זה בזה, כתב הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (פרשת בראשית), שאין להפריד את חוטי הציצית, ויש לבדוק אותם בעיניים בלבד, לראות שהציצית אינה פסולה, אבל בהפרדת החוטים ממש, יש איסור בשבת.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ה סימן ג) ובספרו הליכות עולם, הביא שמקור דברי הבן איש חי, הוא בדברי מרן החיד"א בספרו קשר גודל, שכתב שאם חוטי הציצית נמצאו מסובכים בשבת, אסור להפרידם.

אך מרן רבינו זצ"ל העיר על כך, שבמקור הדברים הראשון לדין זה, שהוא בשו"ת גנת ורדים (בקונטרס גן המלך סימן סה), מבואר בפירוש, שאין איסור בדבר אלא באופן שהציצית היא חדשה לגמרי, ומיד לאחר שקשרו את פתילי הציצית, הם הסתבכו זה בזה, שאז הפרדת החוטים זה מזה, נחשבת למלאכה האסורה בשבת, משום "גמר מלאכה", כי הציצית אינה ראוייה להשתמש בה אלא לאחר הפרדת החוטים, ולכן ההפרדה נחשבת ל"גמר מלאכה". אבל אם הציצית נקשרה מזמן, וכבר השתמשו בה, ועתה חזרו חוטי הציצית והסתבכו זה בזה, באופן כזה אין לאסור את הפרדת חוטי הציצית בשבת בנחת, שאין זה בגדר "גמר מלאכה" כלל.

והביא מרן זצ"ל ראיות לדבריו מגדולי הפוסקים. ולכן למעשה, ציצית חדשה, אסור להפריד את חוטי הציצית בשבת אם הם מסובכים זה בזה. אבל ציצית שכבר השתמשו בה, ועתה הסתבכו חוטי הציצית, מחמת הכביסה או מסיבה אחרת, מותר להפריד חוטי הציצית בשבת בנחת.

תאריך השאלה:
י"ד אייר תשפ"א / 26 באפריל 2021

אפשר להקל בזה בפשיטות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוצאת חוט מבגד ופתיחת סתימה בשבת

שאלה: בשבת לבשתי בגד חדש, וראיתי חוט מיותר שיוצא מהבגד, האם מותר היה להוציא את החוט בשבת?

תשובה: מפורש במסכת שבת (דף עה:), שמי שנוטל את ראשי החוטים שנותרו בבגד חדש בשבת, חייב משום מלאכת "מכה בפטיש", שהיא אחת המלאכות האסורות מן התורה בשבת. ומשמעות המלאכה הזו, שכל דבר שהוא סיום יצירת הכלי או הבגד, יש בו איסור משום "מכה בפטיש". ולכן, מאחר ודרכם של החייטים וייצרני הבגדים, להסיר את החוטים שנותרו בבגד לאחר התפירה, אלא שהם שכחו לעשות כן, ממילא אסור לכל אדם ליטול את החוטים הללו בשבת.

ולכן התשובה לשאלה שלפנינו היא, שאסור היה להסיר את החוט מן הבגד בשבת, ורק אם עשו כן בלא כוונה, בדרך ההתעסקות בבגד, אין בזה איסור מן התורה.

שאלה נוספת: האם מותר לפתוח סתימה שנוצרה בכיור בשבת?

תשובה: רבותינו האחרונים דנו בענין זה באריכות, האם מותר לפתוח בשבת סתימה שנוצרה בכיור או בחדר השירותים, באמצעות משאבת גומי ("פומפה"), או שיש בזה איסור. והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל דן להקל בדבר, אולם לעומתו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו, (וחזר על הדברים בספר חזון עובדיה שבת, ח"ה עמוד שלא), ולדעתו יש בדבר איסור מן התורה ממש, משום "מתקן מנא", כלומר, אסור לעשות כן מפני "תיקון כלי" בשבת, שהיא מלאכה האסורה בשבת, ובמקרה זה היא אסורה מן התורה. והביא ראיות רבות לדבריו.

והגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, בעל שו"ת משנה הלכות, כתב, שבביקורו בארץ ישראל בביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, שאל על זה את הגאון רבי שלמה זלמן, והגאון הורה להקל בדבר, אולם לאחר מכן הוסיף, שהוא מוכרח לציין שידידו הרב עובדיה יוסף, סבור שיש בזה איסור מן התורה. ולכן גם הגאון זצ"ל חשש לאיסור בענין זה.

אולם כתב מרן זצ"ל, שאם המים זורמים בכיור, אלא שהם זורמים לאט לאט, במקרה כזה מותר לפתוח את הסתימה באמצעים פשוטים (לא על ידי מומחה) בשבת.

ולסיכום: אסור להסיר חוט מיותר שנותר בבגד חדש בשבת. ואסור לפתוח סתימה בשבת. (ומותר לומר לגוי לפתוח סתימה כזו במקום צורך גדול).

תאריך השאלה:
י"ד אייר תשפ"א / 26 באפריל 2021

בבגד ישן, וכמובן באופן שאין קריעה, אלא שיש חוט מיותר, נראה שאפשר להוציאו. 

אם פותח צינוק בהברגה, עובר משום סותר, מלבד איסור מתקן כלי. לכן אסור בהחלט.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוצאת חוט מבגד ופתיחת סתימה בשבת

שאלה: בשבת לבשתי בגד חדש, וראיתי חוט מיותר שיוצא מהבגד, האם מותר היה להוציא את החוט בשבת?

תשובה: מפורש במסכת שבת (דף עה:), שמי שנוטל את ראשי החוטים שנותרו בבגד חדש בשבת, חייב משום מלאכת "מכה בפטיש", שהיא אחת המלאכות האסורות מן התורה בשבת. ומשמעות המלאכה הזו, שכל דבר שהוא סיום יצירת הכלי או הבגד, יש בו איסור משום "מכה בפטיש". ולכן, מאחר ודרכם של החייטים וייצרני הבגדים, להסיר את החוטים שנותרו בבגד לאחר התפירה, אלא שהם שכחו לעשות כן, ממילא אסור לכל אדם ליטול את החוטים הללו בשבת.

ולכן התשובה לשאלה שלפנינו היא, שאסור היה להסיר את החוט מן הבגד בשבת, ורק אם עשו כן בלא כוונה, בדרך ההתעסקות בבגד, אין בזה איסור מן התורה.

שאלה נוספת: האם מותר לפתוח סתימה שנוצרה בכיור בשבת?

תשובה: רבותינו האחרונים דנו בענין זה באריכות, האם מותר לפתוח בשבת סתימה שנוצרה בכיור או בחדר השירותים, באמצעות משאבת גומי ("פומפה"), או שיש בזה איסור. והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל דן להקל בדבר, אולם לעומתו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו, (וחזר על הדברים בספר חזון עובדיה שבת, ח"ה עמוד שלא), ולדעתו יש בדבר איסור מן התורה ממש, משום "מתקן מנא", כלומר, אסור לעשות כן מפני "תיקון כלי" בשבת, שהיא מלאכה האסורה בשבת, ובמקרה זה היא אסורה מן התורה. והביא ראיות רבות לדבריו.

והגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, בעל שו"ת משנה הלכות, כתב, שבביקורו בארץ ישראל בביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, שאל על זה את הגאון רבי שלמה זלמן, והגאון הורה להקל בדבר, אולם לאחר מכן הוסיף, שהוא מוכרח לציין שידידו הרב עובדיה יוסף, סבור שיש בזה איסור מן התורה. ולכן גם הגאון זצ"ל חשש לאיסור בענין זה.

אולם כתב מרן זצ"ל, שאם המים זורמים בכיור, אלא שהם זורמים לאט לאט, במקרה כזה מותר לפתוח את הסתימה באמצעים פשוטים (לא על ידי מומחה) בשבת.

ולסיכום: אסור להסיר חוט מיותר שנותר בבגד חדש בשבת. ואסור לפתוח סתימה בשבת. (ומותר לומר לגוי לפתוח סתימה כזו במקום צורך גדול).

תאריך השאלה:
י"ג אייר תשפ"א / 25 באפריל 2021

לא, משום שקליפת הגזר אינה נאכלת בדרך כלל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קשירת חוט של ציצית ואזיקונים בשבת

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי דיני קשירת קשר והתרתו בשבת. וכלל הדברים, שכל קשר שהוא מעשה ידי אומן, כלומר, שיש אומנות ביצירתו, אסור לעשותו בשבת. וכן כל קשר שהוא של קיימא, כלומר, שמיועד להשמר לזמן ממושך, אסור לעשותו בשבת.

קשירת קשר, על גבי קשר שהיה קשור מערב שבת
כבר ביארנו, שיש מחמירים שלא לקשור "קשר על גבי קשר" בשבת. כלומר, קשר אחד, הוא כמו הקשר שאנו נוהגים לעשות בשרוכי הנעלים, שעושים קשר אחד, ועל גביו מין עניבה. והעושה קשר על גבי קשר, עושהו באופן שהקשר נשאר מהודק מאד. ויש אומרים שקשירה כזו אסורה בשבת, כי היא נחשבת לקשר מעשה אומן.

ולפיכך, כתבו הפוסקים, שיש להזהר שאם יש קשר אחד שנקשר לפני שבת, אין לקשור על גביו קשר נוסף בשבת. שהרי הקשר השני הוא עיקר הקשירה האסורה בשבת. והדבר דומה למי שכתב אות אחת לפני שבת, ואחר כך בא בשבת והוסיף עוד אות אחת, והשלים את המילה. כגון שהיתה כתובה האות א', והוא הוסיף בשבת את האות ב', הרי שהדבר נחשב כאילו כתב "אב" בשבת, שהיא מילה עם משמעות, והכותבה בשבת עובר על איסור מן התורה. (ומדרבנן, אסור לכתוב בשבת אפילו אות אחת).

וכמו כן המוסיף קשר על גבי קשר שהיה קשור עוד קודם השבת, עובר על איסור משום "קושר" בשבת.

וכן פסק מרן רבינו זצ"ל בספרו (חזון עובדיה שבת ח"ה עמוד סח). ואף על פי שכבר כתבנו שהמיקל לעשות קשר על גבי קשר בשבת יש לו על מה שיסמוך, מכל מקום נכון להחמיר בדבר לכתחילה.

קשר של ציצית שנתרופף
קשר של ציצית שנתרופף, אסור להדקו בשבת. משום שהדבר דומה לקשר על גבי קשר. ובפרט שיש מקום לומר שקשירת הציצית היא מעשה אומן, והציצית נקשרת לעולם, שאין כוונה להתיר את הקשרים.

אזיקונים
דנו פוסקי זמנינו לגבי שימוש ב"אזיקונים" של פלסטיק בשבת. האם יש בדבר חשש משום קושר, או משום בונה. ולהלכה פסק מרן זצ"ל (עמוד עה) שאין בדבר איסור, ומותר לקשור על ידי אזיקונים בשבת, משום שאין כאן קשר, אלא הידוק ותפיסה בלבד, ועל ענין כזה לא דיברה התורה ולא גזרו חכמים כלל, שאין לזה שייכות למלאכת קושר.

ולסיכום: אין להדק קשר של ציצית בשבת. ומותר להשתמש באזיקונים בשבת.

תאריך השאלה:
י"ג אייר תשפ"א / 25 באפריל 2021

להעביר אותם בשבת, בודאי שאסור, יש בזה איסור מוקצה. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קשירת חוט של ציצית ואזיקונים בשבת

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי דיני קשירת קשר והתרתו בשבת. וכלל הדברים, שכל קשר שהוא מעשה ידי אומן, כלומר, שיש אומנות ביצירתו, אסור לעשותו בשבת. וכן כל קשר שהוא של קיימא, כלומר, שמיועד להשמר לזמן ממושך, אסור לעשותו בשבת.

קשירת קשר, על גבי קשר שהיה קשור מערב שבת
כבר ביארנו, שיש מחמירים שלא לקשור "קשר על גבי קשר" בשבת. כלומר, קשר אחד, הוא כמו הקשר שאנו נוהגים לעשות בשרוכי הנעלים, שעושים קשר אחד, ועל גביו מין עניבה. והעושה קשר על גבי קשר, עושהו באופן שהקשר נשאר מהודק מאד. ויש אומרים שקשירה כזו אסורה בשבת, כי היא נחשבת לקשר מעשה אומן.

ולפיכך, כתבו הפוסקים, שיש להזהר שאם יש קשר אחד שנקשר לפני שבת, אין לקשור על גביו קשר נוסף בשבת. שהרי הקשר השני הוא עיקר הקשירה האסורה בשבת. והדבר דומה למי שכתב אות אחת לפני שבת, ואחר כך בא בשבת והוסיף עוד אות אחת, והשלים את המילה. כגון שהיתה כתובה האות א', והוא הוסיף בשבת את האות ב', הרי שהדבר נחשב כאילו כתב "אב" בשבת, שהיא מילה עם משמעות, והכותבה בשבת עובר על איסור מן התורה. (ומדרבנן, אסור לכתוב בשבת אפילו אות אחת).

וכמו כן המוסיף קשר על גבי קשר שהיה קשור עוד קודם השבת, עובר על איסור משום "קושר" בשבת.

וכן פסק מרן רבינו זצ"ל בספרו (חזון עובדיה שבת ח"ה עמוד סח). ואף על פי שכבר כתבנו שהמיקל לעשות קשר על גבי קשר בשבת יש לו על מה שיסמוך, מכל מקום נכון להחמיר בדבר לכתחילה.

קשר של ציצית שנתרופף
קשר של ציצית שנתרופף, אסור להדקו בשבת. משום שהדבר דומה לקשר על גבי קשר. ובפרט שיש מקום לומר שקשירת הציצית היא מעשה אומן, והציצית נקשרת לעולם, שאין כוונה להתיר את הקשרים.

אזיקונים
דנו פוסקי זמנינו לגבי שימוש ב"אזיקונים" של פלסטיק בשבת. האם יש בדבר חשש משום קושר, או משום בונה. ולהלכה פסק מרן זצ"ל (עמוד עה) שאין בדבר איסור, ומותר לקשור על ידי אזיקונים בשבת, משום שאין כאן קשר, אלא הידוק ותפיסה בלבד, ועל ענין כזה לא דיברה התורה ולא גזרו חכמים כלל, שאין לזה שייכות למלאכת קושר.

ולסיכום: אין להדק קשר של ציצית בשבת. ומותר להשתמש באזיקונים בשבת.

תאריך השאלה:
י"ג אייר תשפ"א / 25 באפריל 2021

מותר לשמוע רק מיום ל"ג לעומר, כלומר, יום חמישי הקרוב בלילה, ליל יום שישי. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קשירת חוט של ציצית ואזיקונים בשבת

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי דיני קשירת קשר והתרתו בשבת. וכלל הדברים, שכל קשר שהוא מעשה ידי אומן, כלומר, שיש אומנות ביצירתו, אסור לעשותו בשבת. וכן כל קשר שהוא של קיימא, כלומר, שמיועד להשמר לזמן ממושך, אסור לעשותו בשבת.

קשירת קשר, על גבי קשר שהיה קשור מערב שבת
כבר ביארנו, שיש מחמירים שלא לקשור "קשר על גבי קשר" בשבת. כלומר, קשר אחד, הוא כמו הקשר שאנו נוהגים לעשות בשרוכי הנעלים, שעושים קשר אחד, ועל גביו מין עניבה. והעושה קשר על גבי קשר, עושהו באופן שהקשר נשאר מהודק מאד. ויש אומרים שקשירה כזו אסורה בשבת, כי היא נחשבת לקשר מעשה אומן.

ולפיכך, כתבו הפוסקים, שיש להזהר שאם יש קשר אחד שנקשר לפני שבת, אין לקשור על גביו קשר נוסף בשבת. שהרי הקשר השני הוא עיקר הקשירה האסורה בשבת. והדבר דומה למי שכתב אות אחת לפני שבת, ואחר כך בא בשבת והוסיף עוד אות אחת, והשלים את המילה. כגון שהיתה כתובה האות א', והוא הוסיף בשבת את האות ב', הרי שהדבר נחשב כאילו כתב "אב" בשבת, שהיא מילה עם משמעות, והכותבה בשבת עובר על איסור מן התורה. (ומדרבנן, אסור לכתוב בשבת אפילו אות אחת).

וכמו כן המוסיף קשר על גבי קשר שהיה קשור עוד קודם השבת, עובר על איסור משום "קושר" בשבת.

וכן פסק מרן רבינו זצ"ל בספרו (חזון עובדיה שבת ח"ה עמוד סח). ואף על פי שכבר כתבנו שהמיקל לעשות קשר על גבי קשר בשבת יש לו על מה שיסמוך, מכל מקום נכון להחמיר בדבר לכתחילה.

קשר של ציצית שנתרופף
קשר של ציצית שנתרופף, אסור להדקו בשבת. משום שהדבר דומה לקשר על גבי קשר. ובפרט שיש מקום לומר שקשירת הציצית היא מעשה אומן, והציצית נקשרת לעולם, שאין כוונה להתיר את הקשרים.

אזיקונים
דנו פוסקי זמנינו לגבי שימוש ב"אזיקונים" של פלסטיק בשבת. האם יש בדבר חשש משום קושר, או משום בונה. ולהלכה פסק מרן זצ"ל (עמוד עה) שאין בדבר איסור, ומותר לקשור על ידי אזיקונים בשבת, משום שאין כאן קשר, אלא הידוק ותפיסה בלבד, ועל ענין כזה לא דיברה התורה ולא גזרו חכמים כלל, שאין לזה שייכות למלאכת קושר.

ולסיכום: אין להדק קשר של ציצית בשבת. ומותר להשתמש באזיקונים בשבת.

תאריך השאלה:
י"א אייר תשפ"א / 23 באפריל 2021

מותר לערוך שירים. ומותר לשמוע מוזיקה מליל ל"ג לעומר. יום חמישי בלילה בשבוע הקרוב.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת אחרי מות קדושים

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת, נקרא את הציווי של ה' לישראל: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". דהיינו, עם ישראל מצווה לקיים את כל המצוות של התורה, ועל ידי כך להתקדש, כמו שאנו אומרים בברכות "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי כל מצוה שאדם עושה, הרי הוא מגביר את הרוח שבתוכו על הגוף, ובכך הוא מקדש את  עצמו.

שואל רבי יעקב מדובנא בספרו המגיד מדובנא על התורה, הציווי  להיות קדושים מובן, אך הסיבה שנותנת התורה, קדושים תהיו "כי קדוש אני ה' אלוהיכם", אינה מובנת, וכי אנו יכולים להתקדש ולהגיע לדרגה של קדושת ה', ומה שייך לומר קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכי אנו יכולים להגיע כביכול לדרגת קדושתו של בורא עולם, אם כן איך שייך להקביל את הציווי שעלינו להתקדש כביכול על מנת להגיע לדרגת קדושתו?

בכדי ליישב זאת, מביא המגיד מדובנא משל. משל לכפר נידח שחיו בו כפריים חקלאים רועי צאן ומגדלי בקר, ובין תושבי הכפר גר חקלאי ירא שמים, עשיר ובעל נכסים, שהייתה לו בת יחידה, מיוחדת בחכמה ביופי ובעושר, וכשהגיעה לפירקה, חיפש לה אביה חתן בן תורה וירא שמים. ראה אביה כי בכפר הזה לא ימצא את מבוקשו, קם ונסע לעיר הגדולה שהייתה בה ישיבה גדולה עם בחורי חמד שעוסקים בתורה יומם ולילה. ניגש לראש הישיבה ואמר לו, יש לי בת כלילת המעלות והיופי, ימצא לי כבודו בחור מהישיבה בעל מידות טובות, מוכשר וראוי, בעל שאיפות, אשר עדיו לגדולות, ואקח אותו לחתן, ואני מוכן שיבוא לכפר וילמד תורה יומם ולילה, עד שיהיה גדול בתורה, ואני מוכן לפרנסו ולכלכלו על חשבוני  5 שנים, עד שיסיים את מסכת לימודיו.
שמע זאת ראש הישיבה, ומיד הציע לו את הבחור הכי מתמיד והכי מיוחד בישיבה, אשר יושב ועוסק בתורה יומם ולילה, ללא הפסקה, ואשר בטוחים בו כי הוא יצא אחד מגדולי הדור בעתיד.
שמח הכפרי על החתן המפואר שנפל בחלקו, וחיש חתם על שטר תנאים ונקבע תאריך לעריכת חופה וקידושין. לאחר החופה שנערכה ברוב פאר והדר, קבלו הזוג הצעיר דירת מגורים מפוארת בכפר, והחתן הצעיר ישב ולמד תורה ללא הפסקה, חוץ מהפסקות לאוכל ושינה. ראה זאת אבי הכלה, והיה מאושר על הזכות שנפלה בחלקו, לקבל כזה חתן למדן וירא שמים. אלא שכעבור חצי שנה, באחד הימים כשיצא החתן ממקום לימודיו לביתו, נכנס לרגע לראות את עדרי הבקר והצאן, והדבר מצא חן בעיניו, ובהפסקת הצהרים היה נהנה מידי פעם לשבת בדשא עם הכבשים והעיזים, וליהנות מהאוויר הצח והצלול שבכפר ששכן למרגלות ההרים. אלא שהחתן ניגרר, ומידי יום הוסיף עוד זמן לטייל ולהתבטל על חשבון לימודיו, והדבר הפך לשיחת היום בכפר. שמע זאת הכפרי ומיד קרא לחתנו ואמר לו, הרי הבטחת שתלמד תורה ללא הפסקה, ומדוע אתה מתבטל? ענה לו חתנו, מה אתה מדבר? אני לומד כל בוקר שעתיים אחרי התפילה וזה יותר מכל אנשי הכפר אשר אינם פותחים ספר כלל, ואני יותר טוב מכולם! קצף חמיו ואמר לו, וכי לקחתי אותך לחתן ואתה סמוך על שולחני בגלל שאתה יותר טוב מכל אנשי הכפר שלי? הלא לקחתיך לחתן בגלל שאתה היית הכי מתמיד בישיבה שלך בעיר הגדולה, ולכן את היחס ללימודיך צריך להיות מקביל לחביריך בישיבה ולא לאנשי הכפר שלי! שמע זאת החתן וקיבל על עצמו לחזור ללמוד כפי שהיה.

הנמשל, הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו קדושים תהיו, תקיימו את מצוותי ותתקדשו. יבוא אדם מישראל ויאמר, מספיק לי במעט המצוות שאני עושה, שהרי ביחס לחברי או לשכני שהוא רשע גמור אני יותר טוב, ואני צדיק ממנו, אם כן די לי במעט שלי. על כך באה התורה ואומרת, קדושים תהיו,  "כי קדוש אני ה''! היחס  לקיום המצוות שלכם ולקדושה, לא יהיה ביחס כלפי קיום המצוות  של אדם פשוט מישראל, ואז תסתפקו במועט, אלא הקדושה תהיה תמיד ביחס לשאיפה להתקדש כמה שיותר, ולקיים את כל המצוות כדי שנתקדש בכל כוחנו ובכל יכולתנו, ונרגיש כמה שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא, וזה יהיה על ידי קיום כל המצוות, בשאיפה לעשות כמה שיותר נחת רוח ליוצרינו, ולעשות רצון בוראינו.  אמן. 

שבת שלום

תאריך השאלה:
י' אייר תשפ"א / 22 באפריל 2021

בכל זמן שתרצה, מצוות מזוזה נוהגת כל הזמן. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מתי יש לקבוע את המזוזות

שאלה: בעוד חודש אנו נכנסים לדירה חדשה שקנינו, וכבר קבענו בה את המזוזות, האם נהגנו כהוגן?

מצות המזוזה היא "חובת הדר", כלומר, מי שדר בבית, הוא המחוייב לקבוע בו מזוזה. אבל אדם שיש לו בית ריק לגמרי, והוא אינו דר בו, אינו חייב לקבוע בו מזוזה. ולמדו כן רבותינו (בבא מציעא קא: ובפירוש רש"י בפסחים ד.), לפי שנאמר "מזוזות ביתך", מלשון "ביאתך", כלומר, פתח שאתה נכנס ויוצא בו. וכן פסק הרמב"ם (סוף פ"ה מה' תפילין).

לפיכך, כתב מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (או"ח סי' יט), שהנכנס לבית חדש, הן בשכירות הן בקניה, לא יקבע את המזוזה לפני שיבוא לדור בבית, אלא תיכף כשיבוא לדור יברך "לקבוע מזוזה" ויקבע את המזוזה. שהרי קביעת המזוזה, היא המצוה, ואין לקיים את המצוה בשעה שאינו מחוייב בה עדיין.

ולאור דברי מרן החיד"א, כתב הגאון המשנה ברורה (סימן יט סק"ד), שאין לברך על המזוזה, אלא כשהוא נכנס לדור בבית תיכף ומיד, כשם שמברכים על הציצית, מיד כשמתעטף בציצית.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ח עמוד ריח) כתב לחלוק על דברי המשנה ברורה, וכתב שלעולם אין צורך שיקבע את המזוזה מיד כשהוא נכנס לדור בה, אלא רשאי לקבוע את המזוזה כאשר מתכונן כבר להכנס לדירה, והכניס לשם חלק מן הרהיטים וכלי המטה וכיוצא בהם. שאז כבר מתחייב במצות מזוזה. כשם שאדם שיש לו עשרה בתים, חייב לקבוע מזוזה בכל בית ובית, אף על פי שאינו נכנס אליו אלא פעם אחת בשנה. והביא שכן הורו רוב גדולי האחרונים.

ולפיכך לסיכום: כאשר נכנסים לדור בדירה חדשה, יש לקבוע מזוזה. ואת המזוזה יש לקבוע כאשר מכניסים חלק מהחפצים לדירה. אבל אין לקבוע את המזוזה כאשר הדירה ריקה ואינו נכנס לדור בה אלא כעבור כמה ימים.

תאריך השאלה:
ט' אייר תשפ"א / 21 באפריל 2021

 

לגבי השאלה, אין זה משנה מתי נקשר הקשר. גם א הוא נקשר ביום חול, אסור להתירו בשבת. ומה שמגדיר אם מדובר במעשה אומן, הוא צורת הקשירה, ולא ההתרה. אם הקשר הוא מעשה אומן, וההתרה אינה מעשה אומן, גם כן אסור להתירו. תבורך,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קשרים שאסור לקושרם בשבת מדרבנן, וקשר שמותר לקושרו בשבת

בהלכה הקודמת, ביארנו שמן המלאכות שאסור מן התורה לעשותן בשבת, נכללת מלאכת "קושר" וכן מלאכת "מתיר". כלומר, קשירת קשר והתרתו אסורות בשבת.

וביארנו אילו קשרים אסור לקושרם בשבת מן התורה. ועתה נבאר אילו קשרים אסור לקושרם בשבת מדרבנן, כלומר, מגזירת חז"ל שהוסיפו גדר וסייג לדברי התורה.

כפי שביארנו, מן התורה אסור לקשור בשבת קשר שהוא "של קיימא", כלומר, שאינו עומד לפירוק בזמן הקרוב. וכן שיהיה הקשר "מעשה אומן", כלומר, שנדרשת מומחיות ואומנות כדי לקושרו. ולפיכך אסור מן התורה לקשור בשבת את הרצועה שכרוכה על חוטמה של הנאקה או הגמל. כיון שקשר זה הוא מעשה אומן, ואינו עומד לפירוק.

קשרים שגזרו עליהם רבותינו: מעשה אומן, או עומד לקיימא
ורבותינו גזרו, שגם קשר שאינו מעשה אומן, אסור לקושרו בשבת אם הוא "של קיימא". כלומר, אף על פי שאין הקשר מעשה אומן, וכל אדם יודע ויכול לקושרו בשבת. מכל מקום, מכיון שאותו הקשר הוא של "קיימא", אסור לקושרו בשבת. (שלחן ערוך סימן שיז ס"א).

ודוגמא לקשרים כאלה, הוא הקשר שקושרים בדלי התלוי מעל הבור. שמכיון שלא מתירים את הקשר הקשור לדלי לעולם,  אף על פי שאין אומנות בקשירת הקשר ההוא, מכל מקום אסור מדרבנן לקושרו בשבת.

וכן הקושר רסן בפי הבהמה, ואינו חושב להתיר את הקשר לעולם. אף על פי שאין אומנות בקשירת הרסן, אסור מדרבנן לקושרו בשבת.

וכן קשר שאינו עומד לקיימא, אבל נדרשת אומנות בקשירתו, אסור לקושרו בשבת מדרבנן.

קשר שמותר לקושרו בשבת
אבל קשר שאינו עומד לקיימא, וכן אינו מעשה אומן, מותר לקושרו לכתחילה בשבת, שגם רבותינו לא גזרו אלא על קשר שעומד באחד התנאים שאמרה התורה, כלומר, או שהוא מעשה אומן, או שהוא של קיימא, אבל אם אינו של קיימא וגם אינו מעשה אומן, מותר לקושרו בשבת. וכפי שנבאר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ט' אייר תשפ"א / 21 באפריל 2021

מותר יהיה לשמוע את המוזיקה הזו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות קושר ומתיר

במשנה במסכת שבת (דף עג.) נשנו כל המלאכות האסורות בשבת "ארבעים חסר אחת", כלומר שלשים ותשע מלאכות. ובכללן שנינו: "הקושר והמתיר". כלומר, העושה קשר בשבת, וכן המתיר קשר בשבת, עובר משום עשיית מלאכה בשבת. ודינו כדין המבעיר אש בשבת, או הזורע חטים בשבת.

ויש כמה פרטי דינים בנדון זה, כי לא כל קשר אסור לעשותו בשבת, וכן לא בכל מקרה אסור להתיר את הקשר בשבת, וכפי שנשתדל לבאר את עיקרי הדינים השייכים למלאכות אלו.

איסור קשירה ואיסור התרת קשר תלויים זה בזה
ראשית נבאר, לגבי איסור קשירה והתרת קשר בשבת, שהדברים תלויים זה בזה. כלומר, כל קשר שאסור לקשור אותו בשבת, כמו כן אסור להתירו בשבת. וכל קשר שמותר לקושרו בשבת, כמו כן מותר להתירו בשבת. שכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"י ה"ז) ובשלחן ערוך (סימן שיז ס"א). (חזון עובדיה חלק חמישי עמוד מז).

קשרים שאסור לקושרם מן התורה ומדרבנן
יש סוגים של קשרים שאסור לקושרם בשבת מן התורה. ויש קשרים שאין איסור לקושרם מן התורה, אבל חכמים הוסיפו גדר וסייג, וגזרו שאסור לקשרם בשבת.

קשרים שאסור לקושרים מן התורה – קשר של קיימא, מעשה אומן
הקושר בשבת קשר "של קיימא", כלומר, קשר שלא עומד לפירוק ביום הקרוב או בשבוע הקרוב (כפי שיתבאר), ואותו הקשר הוא "מעשה ידי אומן", כלומר, לא כל אדם רגיל לקשור קשר שכזה, כי יש צורך בחכמה ובאומנות לקושרו, הרי זה חייב מן התורה על הקשירה שקשר, כדין מי שהבעיר אש בשבת, או שזרע חטים בשבת וכיוצא בזה.

ודוגמא לקשרים שאסור לקושרים בשבת מן התורה: קשר הגמלים. שהיו נוהגים לעשות נקב בחוטמה של הנאקה או בחוטמו של הגמל, והיו מעבירים דרך הנקב רצועת עור, וקושרים אותה היטב, באופן שלא מתירים את אותו הקשר לעולם. הרי קשר זה הוא קשר "של קיימא", וגם הוא "מעשה אומן". ולכן הקושרו בשבת עובר על איסור קשירה בשבת מן התורה.

וכן הקושר בשבת קשר שעושים בראש הספינה, שמכניסים חבל דרך הנקב שבראש הספינה, וקושרים אותו היטב היטב, כדי שיוכלו לקשור אליו חבל נוסף, כדי להעמיד את הספינה בנמל. הרי זה קשר "של קיימא", וגם הוא "מעשה אומן". ולכן אסור לקשרו בשבת מן התורה. ובהלכה הבאה נבאר אלו קשרים מותר לעשותם מן התורה, אבל רבותינו עמדו וגזרו איסור לעשותם בשבת.

תאריך השאלה:
ח' אייר תשפ"א / 20 באפריל 2021

כך באמת פסק בספר אור לציון. שהוא כולל כל השערות שבגוף. כמו שפסק מרן בשלחן ערוך לגבי אבל. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת, גילוח הזקן, בימי הספירה

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו. 

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז  שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

תאריך השאלה:
ח' אייר תשפ"א / 20 באפריל 2021

זו קושיה מפורסמת. עיין יביע אומר ח"ז סימן מ אות ו, ובמאור ישראל ח"א עמוד קסד. ויש עוד תירוצים, תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות קושר ומתיר

במשנה במסכת שבת (דף עג.) נשנו כל המלאכות האסורות בשבת "ארבעים חסר אחת", כלומר שלשים ותשע מלאכות. ובכללן שנינו: "הקושר והמתיר". כלומר, העושה קשר בשבת, וכן המתיר קשר בשבת, עובר משום עשיית מלאכה בשבת. ודינו כדין המבעיר אש בשבת, או הזורע חטים בשבת.

ויש כמה פרטי דינים בנדון זה, כי לא כל קשר אסור לעשותו בשבת, וכן לא בכל מקרה אסור להתיר את הקשר בשבת, וכפי שנשתדל לבאר את עיקרי הדינים השייכים למלאכות אלו.

איסור קשירה ואיסור התרת קשר תלויים זה בזה
ראשית נבאר, לגבי איסור קשירה והתרת קשר בשבת, שהדברים תלויים זה בזה. כלומר, כל קשר שאסור לקשור אותו בשבת, כמו כן אסור להתירו בשבת. וכל קשר שמותר לקושרו בשבת, כמו כן מותר להתירו בשבת. שכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"י ה"ז) ובשלחן ערוך (סימן שיז ס"א). (חזון עובדיה חלק חמישי עמוד מז).

קשרים שאסור לקושרם מן התורה ומדרבנן
יש סוגים של קשרים שאסור לקושרם בשבת מן התורה. ויש קשרים שאין איסור לקושרם מן התורה, אבל חכמים הוסיפו גדר וסייג, וגזרו שאסור לקשרם בשבת.

קשרים שאסור לקושרים מן התורה – קשר של קיימא, מעשה אומן
הקושר בשבת קשר "של קיימא", כלומר, קשר שלא עומד לפירוק ביום הקרוב או בשבוע הקרוב (כפי שיתבאר), ואותו הקשר הוא "מעשה ידי אומן", כלומר, לא כל אדם רגיל לקשור קשר שכזה, כי יש צורך בחכמה ובאומנות לקושרו, הרי זה חייב מן התורה על הקשירה שקשר, כדין מי שהבעיר אש בשבת, או שזרע חטים בשבת וכיוצא בזה.

ודוגמא לקשרים שאסור לקושרים בשבת מן התורה: קשר הגמלים. שהיו נוהגים לעשות נקב בחוטמה של הנאקה או בחוטמו של הגמל, והיו מעבירים דרך הנקב רצועת עור, וקושרים אותה היטב, באופן שלא מתירים את אותו הקשר לעולם. הרי קשר זה הוא קשר "של קיימא", וגם הוא "מעשה אומן". ולכן הקושרו בשבת עובר על איסור קשירה בשבת מן התורה.

וכן הקושר בשבת קשר שעושים בראש הספינה, שמכניסים חבל דרך הנקב שבראש הספינה, וקושרים אותו היטב היטב, כדי שיוכלו לקשור אליו חבל נוסף, כדי להעמיד את הספינה בנמל. הרי זה קשר "של קיימא", וגם הוא "מעשה אומן". ולכן אסור לקשרו בשבת מן התורה. ובהלכה הבאה נבאר אלו קשרים מותר לעשותם מן התורה, אבל רבותינו עמדו וגזרו איסור לעשותם בשבת.

תאריך השאלה:
ז' אייר תשפ"א / 19 באפריל 2021

אם אכל שיעור כביצה, ואינו יודע אם בירך, צריך לחזור ולברך מספק. בין אם שתה ובין אם לא שתה. זו דעת מרן הבית יוסף. (ויברך רק את שלושת הברכות הראשונות, עד "בונה ירושלים", ולא ימשיך את ברכת האל אבינו וכו'). ואם אכל רק שיעור כזית, לא חוזר לברך מספק.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסתפק אם בירך ברכת המזון

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את דין "ספק ברכות להקל", ולמדנו שהמסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך על מה שאוכל מן הספק, מפני שבכך הוא נכנס לספק נשיאת שם שמים לשוא בברכה, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל והוא אינו חייב לברך כלל. ומכל מקום למדנו שאותו אדם רשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו, לפי הכלל "ספק דרבנן להקל", ומכיון שעיקר דין ברכות הוא מדרבנן ואינו מן התורה ממש, לכן בכל מקום ספק אנו נוקטים שאינו חוזר לברך.

וכתבנו שכל זה הוא דוקא בברכות שחיובן הוא מדרבנן, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, (שכל שאכל ושבע ממה שאכל, חייב לברך מן התורה, כדבר שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת"), אז הדין הוא שאף מחמת הספק חייב לחזור ולברך שוב ברכת המזון, כי ספק דאוריתא לחומרא, כלומר, ספק דבר תורה, להחמיר.

האם כל ברכת המזון היא "מן התורה"?
והנה בעיקר מה שכתבנו שברכת המזון חיובה הוא מן התורה, באמת שאין הדבר כן אלא לגבי שלושת הברכות הראשונות של ברכת המזון, "הזן את הכל", "על הארץ ועל המזון" וברכת "בונה ירושלים". אבל הברכה הרביעית הנקראת "הטוב והמטיב" (לעד האל אבינו מלכנו" וכו') אינה מן התורה, אלא חכמים תקנוה בברכת המזון. ולפי זה נראה פשוט שאין לחזור ולברך ברכה זו מחמת הספק, לפי הכלל "ספק ברכות להקל".

סברת ה"מגן אברהם"
אולם המגן אברהם (בסימן קפד) כתב שבכל מקום שחוזרים על ברכת המזון מחמת הספק, יש לחזור גם על ברכת הטוב והמטיב, מפני שאם נאמר שאין לחזור על ברכה זו, יבואו לזלזל בה, כאילו חשיבותה נחותה משאר ברכת המזון. והביא שכן כתבו גדולי האחרונים הספרדים, מהר"ש חיון ומהר"י הלוי. וכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים, שאף על פי שבשאר ברכות אנו פוסקים ספק דרבנן להקל, מכל מקום כאשר מעורבות יחד ברכות שהן מן התורה וברכות שהן מדרבנן, אנו פוסקים שיש לחזור על כל הברכות, בכדי שלא יבאו לזלזל בברכות אלו שאינן מן התורה.

סברת ה"לחם משנה"
ובספר אליה רבה כתב, שמצא בלחם משנה, שאין לחזור על ברכת הטוב והמטיב, מפני שאינה של תורה. וכן כתב בספר עולת תמיד, שמסתמות לשון מרן השלחן ערוך שחוזר על ברכת המזון "מפני שהיא של תורה" משמע, שדוקא החלק בברכת המזון שהוא של תורה, חוזר עליו מן הספק, אבל הברכה הרביעית שאינה מן התורה, אינו חוזר לברכה מן הספק. וכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים, שבכל מקום ספק, אין לחזור אלא על הברכות שחיובן הוא מן התורה, אבל הברכה הרביעית שבברכת המזון שחיובה הוא מדרבנן, אין לחזור עליה במקום ספק.

הדין למעשה
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, האריך בנדון זה בדברי הפוסקים, והביא ראיות לכאן ולכאן, והעלה למעשה שמחמת הספק אין לחזור ולברך את ברכת הטוב והמטיב, ורק את שלש הברכות הראשונות של ברכת המזון יש לברך גם במקום ספק.

ולסיכום: מי שאכל פת והוא שבע מאכילתו, ועתה הוא מסופק אם בירך ברכת המזון, חוזר מן הספק ומברך ברכת המזון, אבל לא יחזור לברך אלא את שלש הברכות הראשונות של ברכת המזון, אבל הברכה הרביעית של ברכת המזון, שהיא ברכת לעד האל אבינו מלכנו וכו', אינו חוזר לברך מן הספק.

ובהלכה הבאה יבואר דין הנשים בנדון זה.

תאריך השאלה:
ז' אייר תשפ"א / 19 באפריל 2021

נכון מאד, אין לעבור שם בכוונה בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנדלקת באמצעות חיישן – תשובת מרן זצ"ל

שאלה: בבנין שלנו בצרפת, התאורה בחדר המדרגות נדלקת באופן אוטומטי באמצעות חיישן שמרגיש אם יש שם אנשים. האם מותר לי להכנס לחדר המדרגות בשבת?

תשובה: במסכת שבת (דף קכ:) אמרו, נאמר בתורה, "לא תעשה כל מלאכה", עשייה, הוא שאסור, אבל "גרמא", מותרת. כלומר, לא אסרה התורה לעשות בשבת, אלא מלאכה שנעשית על ידי האדם באופן הרגיל, למשל, להשקות את השדה בשבת בידיים, אסור מן התורה. אבל דבר שהאדם לא עושה אותו באופן ישיר, ולמשל, אדם ששופך מים בביתו כדי לנקותו, והמים זורמים משם מאליהם על ידי המרזב לגינת הבנין, הרי השקיה זו אינה מעשה "בידים", אלא בדרך "גרמא". ונחלקו הפוסקים, אם דבר שנעשה בגרמא, מותר לעשותו לכתחילה, גם בלי שיש הפסד מהדבר, או שאין להקל בדבר.

ומעתה לגבי הדלקת אור חשמל בשבת, ידוע שהדבר אסור מן התורה, מאחר ובהדלקת אור החשמל נעשה מעשה הבערה, וכך היא דרך ההבערה בנורות שמצויות בזמנינו, שמבעירים אותן באמצעות מתג שמחבר אותן לזרם החשמל. אבל נורות שנדלקות באמצעות חיישן, לכאורה יש מקום לומר שאין זה בגדר "מעשה הבערה", אלא "גרמא" בלבד.

והנה לפני כעשר שנים, הצגנו שאלה כזו בפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ואז היה מדובר באדם שאמר, שאם לא יתירו לו לעלות במדרגות ביתו בשבת, הרי שהוא יאלץ לעבור לשכונה אחרת לגמרי, והדבר יגרום לו לעגמת נפש גדולה. והוסיף שהוא אינו היחיד שנקלע לבעיה כזו, כי עוד הרבה יהודים גרים בבנינים כאלה, ואין להם אפשרות אחרת לעלות לבתיהם. ובכל זאת מרן זצ"ל השיב, כי חלילה להקל בדבר, מפני שהדלקת הנורה על ידי חיישן תנועה, אינה נחשבת לגרמא, כי כך הדרך הרגילה של הדלקת הנורות הללו, שבהכנס אדם לחדר המדרגות, תיכף החיישנים מרגישים בתנועתו או בחום גופו, וגורמים לנורות להדלק, ויש בדבר איסור ממש מן התורה. ואף על פי שהסברנו למרן זצ"ל, כי הדבר מכביד מאד על הרבה יהודים שדרים בבנינים כאלה, ובעיר פריז, על פי החוק, אין אפשרות להתקין נורות שידלקו באופן ידני בחדר המדרגות, בכל זאת מרן זצ"ל חזר ואמר כי אין מקום כלל להקל בדבר, ועליהם לעבור לדור במקום אחר, וה' יתברך יצליח דרכם, ויברך את בתיהם החדשים, שיהיו מלאים ברכה וטובה.

גם מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, השיב לאסור בענין זה, והביא שאף הוא הציג את השאלה לפני למעלה מעשרים שנה בפני מרן זצ"ל, והציג בפניו את טענת המיקלים, שמאחר והדבר אינו נעשה בידיים, אם כן אפשר אולי להגדיר את ההדלקה הזו בגדר "גרמא", אך מרן זצ"ל סתר את הדברים, והביא ראיות לסברתו, כי אין כל אפשרות להקל להכנס לבנין כזה בשבת. והביא שכן פסקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. [אולם במקרה שאין ברירה אחרת, הביא הגאון הראש"ל שליט"א קצת סימוכין להקל בדבר (על פי דברי הרשב"א בשבת קז.), ולכן אדם שאין לו ברירה אחרת, יעשה שאלת חכם כיצד עליו לנהוג].

ולסיכום: אסור להכנס בשבת לחדר שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד דינים השייכים לענין זה.

תאריך השאלה:
ו' אייר תשפ"א / 18 באפריל 2021

יש להקל לגבי אכילה. (את ההבדלה לא עושים מיד בצאת הכוכבים, אלא כמה דקות אחר כך, כמו זמן צאת השבת שמופיע בלוחות). תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהו זמן "רבינו תם" שיש המחמירים להמתין לו בצאת השבת, והאם יש לנהוג בחומרא זו?

תשובה: נודע הדבר, כי על פי דין התורה, כל יום, נמשך אחר הלילה שלפניו. כלומר, השבת מתחילה משקיעת החמה במוצאי יום ששי, ועד צאת הכוכבים של יום השבת, שהוא ליל יום ראשון.

וזמן "צאת הכוכבים", הוא הקובע אימתי מסתיים אותו היום ומתחיל היום שלאחריו לרוב דיני התורה, וכן לענין צאת השבת, אסור לעשות כל מלאכה עד לזמן צאת הכוכבים. ומשעת צאת הכוכבים, יצאה השבת והתחיל ליל יום ראשון.

מחלוקת הגאונים ורבינו תם
והנה מצאנו מחלוקת עצומה בין רבותינו הראשונים, אודות שיעור זמן "צאת הכוכבים", שלדעת הגאונים, (שהם רוב חכמי ישראל הסמוכים לזמן הגמרא), זמן צאת הכוכבים הוא אחרי שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה. ואילו לדעת רבינו תם, זמן צאת הכוכבים הוא מאוחר יותר, כשיעור שבעים ושתים דקות (זמניות, כלומר, דקות שמחושבות בכל יום לפי אורכו) מזמן השקיעה

מנהג ארץ ישראל 
בארץ ישראל, ובהרבה מקומות בגלויות ישראל, נהגו לחשב זמן צאת הכוכבים על פי שיטת הגאונים, דהיינו שאחר שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה (ועוד תוספת כל שהיא, מחמת דין "תוספת שבת" שלא נאריך בו כעת), כבר נהגו לעשות הבדלה, ולאחר מכן התירו לעשות מלאכה, כי השבת כבר יצאה לה. וכן מחושב זמן "צאת השבת" ברוב לוחות השנה המצויים כיום. (אלא שבלוחות מהודרים המצויים כיום, מופיע מידי שבוע גם זמן "רבינו תם", ולעיתים הוא מופיע בראשי תיבות ר"ת).

כיצד יש לנהוג למעשה
ובאמת אילו הוכרעה ההלכה שלא כדעת רבינו תם, מפני שרוב או כל הפוסקים היו דוחים דבריו, לא היה מקום כל כך לחוש לדעתו, וכפי שאנו פוסקים בכל ענין על פי כללי ההוראה המסורים לנו מדור דור. אלא שבנדונינו אין הדבר כן, כי רבים ועצומים מרבותינו הראשונים, סוברים שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם. ולשיטה זו, העושה מלאכה במוצאי שבת קודם לזמן זה, הרי הוא באיסור סקילה (כי עון חילול שבת עונשו בסקילה). וכן דעת רבינו האי גאון, והראב"ד, והרז"ה, והרמב"ן, והרשב"א, והרא"ה, והריטב"א, והר"ן, והרב המגיד, והמאירי, והרב אוהל מועד, והסמ"ג, והרוקח, והמרדכי, ורבינו פרץ, והרא"ש, ורבינו ירוחם, ועוד. ולא עוד אלא, שכן פסקו להלכה מרן השלחן ערוך והרמ"א, וכן דעת המבי"ט והרדב"ז ומהר"י קולון והגאון מהר"ח אבולעפיא ועוד.

דברי רבינו יעקב פראג'י
והנה לפני למעלה משלש מאות שנה, קם הגאון מהרי"ף (רבי יעקב פראג'י, מגדולי הפוסקים במצרים, חבירו של הגאון בעל גינת ורדים), וחיבר קונטרס שלם להוכיח שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם, ושלא כמו שנוהגים ברוב קהילות ישראל.

אלא שבזמנו, לא היו נוהגים במצרים לחוש לשיטת רבינו תם בכלל, והיה הגאון מהרי"ף מסתפק אם יש טעם בכלל שיפרסם דבריו, וכך כתב בסוף תשובתו בענין זה: "וגם אני היום, כמו חמישים שנה ויותר שעמדתי על הדבר הזה, ואני מתהלך בו בתום לבבי (שהיה רוצה שינהגו לחומרא כדעת רבינו תם ולא היו שומעים לו), ואפילו נוות ביתי (אשתו) אינה שומעת לי בדבר הזה, שאומרת לי בפירוש אני הולכת בדרך שהולכים כל היהודים. אלא היא נוהגת להמתין רק כרבע שעה יותר משאר בני העיר, אבל אינה ממתינה כל כך עד שיגיע זמן רבינו תם, נמצא (יוצא ש) הקונטריס שחיברתי, לעצמי חברתיו (כי רק הוא היה מחמיר כשיטת ר"ת), ולא נתעוררתי לשלחו (כלומר לפרסמו) אלא מפני שבחלום אמרו לי מן השמים, שטוב הדבר שיתפרסם הקונטרס הזה בעולם, שעל ידו הרבה ינהגו כשיטת רבינו תם, ואפשר שעל ידי זה תתקרב הגאולה". 
 
וכן כתבו עוד גאונים רבים, שראוי לכל חרד לדבר ה', להחמיר כשיטת רבינו תם ורוב הפוסקים, שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת לפני שיגיע זמן רבינו תם, ולכל הפחות נכון להחמיר כשיטה זו באיסורי תורה, כגון הדלקת אור החשמל וכדומה. וכן כתב להלכה מרן הרב שליט"א, שעם כל זה שהוא תמיד משתדל להקל ולא להחמיר, מכל מקום בספרו שו"ת יביע אומר, האריך בנדון זה. ובדרשותיו היה מעורר על הדבר, בפרט בימי עשרת ימי תשובה, שנכון מאד להחמיר בחומרת רבינו תם. וכן ראוי לנהוג גם בכל השנה. ובזמנינו ברוך ה', רבים מאד נוהגים להחמיר כשיטת רבינו תם.

תאריך השאלה:
ו' אייר תשפ"א / 18 באפריל 2021

הספרדים נוהגים שלא לאכול ביצה כזו. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ביצה או שום שהיו קלופים לילה שלם

דברים האסורים משום סכנה 
בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה.

ומבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.

ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק.

רוח רעה בזמנינו 
אולם ב"הגהות מרדכי", נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים.

אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה.

הדין למעשה 
וכדברי התוספות והפוסקים פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אמנם לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.

ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל.

תאריך השאלה:
ד' אייר תשפ"א / 16 באפריל 2021

הסיבה לשינוי היא טעות סופר. וצריך לומר יסובבנו. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת תזריע ומצורע – לשון הרע

מאת מערכת הלכה יומית

כתוב בפרשה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת, וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". (ויקרא יג ב). כלומר, אדם שראה על בשרו נגע כל שהוא, היה בא אל הכהן, שיורה כיצד יש לנהוג.

רבותינו במדרש אמרו: "כיון ששמעו ישראל פרשת הנגעים, נתייראו (פחדו), אמר להם משה, אל תתיראו, אלו לעובדי אלילים, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנהו". (תהילים לב, י).

יש להסביר את דברי המדרש כך: אמרו רבותינו במסכת ברכות (דף ה.) "יסורין ממרקין עוונותיו של אדם", כלומר, היסורין ממרקין עוונותיו, כמו הרופא שמנתח את החולה, שלמרות שהרפואה קשה לחולה, הרי היא לטובתו, כך במחלות הנפש, היסורין המה הניתוח שבאמצעותו מתרפאת הנפש. וזו כוונת הפסוק בתהילים, "רבים מכאובים לרשע", שהוא אינו מבין שהנגעים הם לתועלתו, אך "הבוטח בה' חסד יסובבנהו", שהבוטח בה', יודע כי מאיתו לא תצא שום רעה, והיסורין יסובבו לו חסד.

וזו כוונת המדרש, כיון ששמעו ישראל פרשת הנגעים, נתייראו פן יבואו עליהם ויצטערו מהם, אמר להם משה, אלו לרשעים, שהיסורין המה להם רק למכאוב, אבל אתם, לאכל ולשתות ולשמוח בהם, כי עליכם לקבל אותם באהבה, מפני שהם יסבו לכם רק טובה.

טעם הדבר שבא על האדם או על ביתו נגע צרעת, הוא מחמת איסור לשון הרע, וכמו שאמרו במסכת ערכין (טז.): "על שבעה דברין  הנגעים באים", ואחד מהם  - "על לשון הרע".

יש החושבים כי איסור לשון הרע הוא דוקא בדבר שקר, כגון שמעליל על חבירו עלילות דברים שאין בו, ומפרסם זאת. אך טעות בידם, כי אין זה "לשון הרע", אלא "הוצאת שם רע", ואילו איסור לשון הרע, הוא כאשר מספר דברי אמת על חבירו, ובכל זאת הדבר אסור בתכלית.

ושלושה ניזוקים מחטא לשון הרע: המספר, השומע, ומי שסיפרו עליו. 
אותו שסיפרו עליו ניזוק מלשונם הרעה, והמספר והשומע נענשים על חטאם בדיבור לשון הרע.

מספרים על הגאון החפץ חיים (שחיבורו המפורסם עוסק כולו בהלכות לשון הרע), שכאשר הגיע לגיל תשעים, ערך מסיבה בביתו, ותמהו עליו מקורביו, מדוע עושה לעצמו מסיבה כזאת גדולה, בהיותו בן תשעים. השיב להם, כי תמיד חשש הוא שאם יפטר מן העולם בלא אריכות ימים, ירננו אחריו בני אדם שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים", (שהוא רק דורש, אבל אינו מקיים את דרשתו) שהרי כתוב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע", כלומר, אדם שומר את פיו מלשון הרע, זוכה לאריכות חיים. ולכן כאשר זכה לאריכות ימים, ערך מסיבה ושמח על כי נתקיים בו דברי הפסוק, ולא ירננו חס ושלום עליו ועל ספרו.

הדבר המרכזי שגורם לאדם שידבר לשון הרע על חבירו, הוא מפני שרואה  נגעי חברו ואינו רואה נגעי עצמו, כמו הגמל, שאינו רואה אלא את גיבנת חברו, ואינו יודע שאף הוא נושא גיבנת על גבו.

הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה רגיל לומר, כי האדם נברא עם שתי עיניים, כדי שבאחת יסתכל על חסרונותיו שלו, ובשניה על מעלותיו של חברו, אך בני אדם נוהגים להפך, בעין אחת מסתכלים על מעלותיהם שלהם, ובשניה על חסרונותיהם של חבריהם....

עד כמה גדול כחה של הלשון, צא ולמד ממה שאמרו במדרש תהלים (מזמור לט), "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני", מעשה היה במלך פרס שנטה למות ונעשה כחוש מאוד, אמרו לו הרופאים, אין לך תקנה עד שיביאו חלב לביאה ותשתה מחלבה ותתרפא, שלח אצל מלך שלמה בן דוד, מיד שלח שלמה וקרא לבניהו בן יהוידע, אמר לו כיצד נוכל למצוא חלב לביאה? אמר לו בניהו, תן לי עשרה עזים, הלך הוא ועבדי המלך לגוב האריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום ראשון עמד לו מרחוק והשליך לה אחת, ביום שני התקרב מעט והשליך אחרת, וכן בכל יום ויום, לסוף העשרה ימים נתקרב אצלה, עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו לדרכו, ונתנו את החלב לרופא המלך, כשהיה בדרך, ראה בחלומו את אבריו רבים זה עם זה, הרגליים אומרים אין בכל האיברים כמונו, שאם לא הלכנו לא היה הגוף יכול להביא את החלב, ענו הידים ואמרו, אין כמונו, שאם לא היינו ממשמשין לא היה יכול להביא מן החלב, העיניים אמרו, אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו הדרך, לא היה נעשה כלום. ענה הלב ואמר אני למעלה מכם, שאם לא נתתי העצה, לא הועלתם כלום. ענתה הלשון ואמרה, אני טובה מכם, שאם לא הדיבור מה הייתם עושים? ענו כל האיברים והשיבו ללשון, איך לא יראת להדמות אלינו, ואת יושבת במקום חושך ואפילה, ואין בך אפילו עצם כשאר האיברים! אמרה להם הלשון, היום תאמרו שאני שולטת בכם!

כשניעור משנתו, שמר את החלום בלבו והלך לדרכו, נכנס אצל המלך, ואמר לו, הא לך חלב כלבא שבקשנו בשבילך ותשתה! מיד קצף המלך עליו וצוה לתלותו, שככה זילזל במלך, (שהביא לו חלב של כלבה, במקום חלב לביאה). כשהמתין לקראת מותו, חלם שוב, וכל איבריו רועדים, אמרה להם הלשון, הלא אמרתי לכם היום שאין בכם ממש, אם אני מצילה אתכם תודו לי שאני שולטת עליכם? אמרו לה, כן! כשהתעורר, מיד אמר לתולים אותו, השיבוני אל המלך, השיבוהו אל המלך, אמר לו למה ציוית לתלותי? אמר לו, מפני שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו, אצלינו קוראים ללביאה כלבתא, וזה חלב לביאה. לקח ממנו המלך, שתה ונתרפא, ופטרו אותו לשלום. אמרו לה האיברים, עכשיו אנו מודים לך, שאת שולטת על כל האיברים, וזה שאמר שלמה המלך (משלי יח כא) "מות וחיים ביד הלשון".

אשרי אדם שאינו מדבר דברי לשון הרע. 

שבת שלום

תאריך השאלה:
ד' אייר תשפ"א / 16 באפריל 2021

אם הוא מת לגמרי מותר לעוקרו כיו ן שהוא כבר עקור ממילא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר עקירת עצי פרי

בהלכה הקודמת ביארנו את שורש איסור "בל תשחית", שעיקרו, מה שאסרה התורה לקצוץ או לאבד בכל דרך שהיא, אילן העושה פירות. וביארנו שכשם שאסור לאבד אילן העושה פרי, כמו כן אסור להשחית שום דבר מן הדברים, כגון לשבור כלים, או לקרוע בגדים וכדומה. אולם חמור הוא דין עקירת אילן פרי, שאפילו במקום שיש צורך בדבר, אין להקל בעקירתו, אלא בתנאים מסויימים, כפי שנבאר:

אילן פרי המזיק לאילנות אחרים
לא אסרה התורה לעקור אילנות מאכל, אלא כשעושה כן "דרך השחתה". לפיכך, כאשר עקירת האילן באה לתועלת אילנות אחרים, וכגון, שהאילן גדל במקום שהוא מפריע לאילנות אחרים לגדול ולהוציא פירות, מותר מן הדין לקוצצו. וכמו שאמרו בגמרא (פרק החובל דף צא:), ששמואל, הביאו לו האריסים שלו (שהיו אחראים על שדותיו) לאכול תמרים. טעם שמואל בתמרים טעם של יין, שאל על כך את אריסיו, מדוע הוא טועם בתמרים טעם יין, השיבוהו, שהתמרים גדלים בין עצי גפן, הבין שמואל שהתמרים פוגעים באיכות הגפנים, וביקש מאריסיו לעקור את דקלי התמרים מכרם הענבים שלו. ומבואר שמותר לעקור אילנות המוציאים תמרים, במקום שהם מפריעים לאילנות אחרים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ששי מהלכות מלכים), שאם היה האילן מזיק אילנות אחרים, מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה.

אילן פרי שדמיו יקרים
וכן אם עלה ערך האילן, עד כדי כך שגוף העץ שלו עלה בשוויו על הפירות הגדלים ממנו, ונמצא שהריוח ממכירת גוף העץ גדול יותר מגידולו ומכירת הפירות היוצאים ממנו, גם כן מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. וכן פסק הרמב"ם שם.

אילן שאינו מוציא פירות כפי שראוי לו
ומבואר עוד בגמרא, שאם האילנות אינם מוציאים פירות כפי שראוי להם (כפי השיעור שנקבע בגמרא), עד כדי כך שההשקעה באילן אינה כדאית ביחס לתוצרת היוצאת ממנו, גם כן מותר לקוצצו. (ויש פרטי דינים בזה).

ובהלכה הבאה נדון בעקירת אילן לצורך בניית בית, האם עקירה זו נחשבת ל"דרך השחתה" או לא, והאם יש חשש סכנה בעקירה זו.

תאריך השאלה:
ד' אייר תשפ"א / 16 באפריל 2021

תבורך מפי עליון, חזקו ואמצו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת תזריע ומצורע – לשון הרע

מאת מערכת הלכה יומית

כתוב בפרשה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת, וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". (ויקרא יג ב). כלומר, אדם שראה על בשרו נגע כל שהוא, היה בא אל הכהן, שיורה כיצד יש לנהוג.

רבותינו במדרש אמרו: "כיון ששמעו ישראל פרשת הנגעים, נתייראו (פחדו), אמר להם משה, אל תתיראו, אלו לעובדי אלילים, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנהו". (תהילים לב, י).

יש להסביר את דברי המדרש כך: אמרו רבותינו במסכת ברכות (דף ה.) "יסורין ממרקין עוונותיו של אדם", כלומר, היסורין ממרקין עוונותיו, כמו הרופא שמנתח את החולה, שלמרות שהרפואה קשה לחולה, הרי היא לטובתו, כך במחלות הנפש, היסורין המה הניתוח שבאמצעותו מתרפאת הנפש. וזו כוונת הפסוק בתהילים, "רבים מכאובים לרשע", שהוא אינו מבין שהנגעים הם לתועלתו, אך "הבוטח בה' חסד יסובבנהו", שהבוטח בה', יודע כי מאיתו לא תצא שום רעה, והיסורין יסובבו לו חסד.

וזו כוונת המדרש, כיון ששמעו ישראל פרשת הנגעים, נתייראו פן יבואו עליהם ויצטערו מהם, אמר להם משה, אלו לרשעים, שהיסורין המה להם רק למכאוב, אבל אתם, לאכל ולשתות ולשמוח בהם, כי עליכם לקבל אותם באהבה, מפני שהם יסבו לכם רק טובה.

טעם הדבר שבא על האדם או על ביתו נגע צרעת, הוא מחמת איסור לשון הרע, וכמו שאמרו במסכת ערכין (טז.): "על שבעה דברין  הנגעים באים", ואחד מהם  - "על לשון הרע".

יש החושבים כי איסור לשון הרע הוא דוקא בדבר שקר, כגון שמעליל על חבירו עלילות דברים שאין בו, ומפרסם זאת. אך טעות בידם, כי אין זה "לשון הרע", אלא "הוצאת שם רע", ואילו איסור לשון הרע, הוא כאשר מספר דברי אמת על חבירו, ובכל זאת הדבר אסור בתכלית.

ושלושה ניזוקים מחטא לשון הרע: המספר, השומע, ומי שסיפרו עליו. 
אותו שסיפרו עליו ניזוק מלשונם הרעה, והמספר והשומע נענשים על חטאם בדיבור לשון הרע.

מספרים על הגאון החפץ חיים (שחיבורו המפורסם עוסק כולו בהלכות לשון הרע), שכאשר הגיע לגיל תשעים, ערך מסיבה בביתו, ותמהו עליו מקורביו, מדוע עושה לעצמו מסיבה כזאת גדולה, בהיותו בן תשעים. השיב להם, כי תמיד חשש הוא שאם יפטר מן העולם בלא אריכות ימים, ירננו אחריו בני אדם שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים", (שהוא רק דורש, אבל אינו מקיים את דרשתו) שהרי כתוב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע", כלומר, אדם שומר את פיו מלשון הרע, זוכה לאריכות חיים. ולכן כאשר זכה לאריכות ימים, ערך מסיבה ושמח על כי נתקיים בו דברי הפסוק, ולא ירננו חס ושלום עליו ועל ספרו.

הדבר המרכזי שגורם לאדם שידבר לשון הרע על חבירו, הוא מפני שרואה  נגעי חברו ואינו רואה נגעי עצמו, כמו הגמל, שאינו רואה אלא את גיבנת חברו, ואינו יודע שאף הוא נושא גיבנת על גבו.

הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה רגיל לומר, כי האדם נברא עם שתי עיניים, כדי שבאחת יסתכל על חסרונותיו שלו, ובשניה על מעלותיו של חברו, אך בני אדם נוהגים להפך, בעין אחת מסתכלים על מעלותיהם שלהם, ובשניה על חסרונותיהם של חבריהם....

עד כמה גדול כחה של הלשון, צא ולמד ממה שאמרו במדרש תהלים (מזמור לט), "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני", מעשה היה במלך פרס שנטה למות ונעשה כחוש מאוד, אמרו לו הרופאים, אין לך תקנה עד שיביאו חלב לביאה ותשתה מחלבה ותתרפא, שלח אצל מלך שלמה בן דוד, מיד שלח שלמה וקרא לבניהו בן יהוידע, אמר לו כיצד נוכל למצוא חלב לביאה? אמר לו בניהו, תן לי עשרה עזים, הלך הוא ועבדי המלך לגוב האריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום ראשון עמד לו מרחוק והשליך לה אחת, ביום שני התקרב מעט והשליך אחרת, וכן בכל יום ויום, לסוף העשרה ימים נתקרב אצלה, עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו לדרכו, ונתנו את החלב לרופא המלך, כשהיה בדרך, ראה בחלומו את אבריו רבים זה עם זה, הרגליים אומרים אין בכל האיברים כמונו, שאם לא הלכנו לא היה הגוף יכול להביא את החלב, ענו הידים ואמרו, אין כמונו, שאם לא היינו ממשמשין לא היה יכול להביא מן החלב, העיניים אמרו, אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו הדרך, לא היה נעשה כלום. ענה הלב ואמר אני למעלה מכם, שאם לא נתתי העצה, לא הועלתם כלום. ענתה הלשון ואמרה, אני טובה מכם, שאם לא הדיבור מה הייתם עושים? ענו כל האיברים והשיבו ללשון, איך לא יראת להדמות אלינו, ואת יושבת במקום חושך ואפילה, ואין בך אפילו עצם כשאר האיברים! אמרה להם הלשון, היום תאמרו שאני שולטת בכם!

כשניעור משנתו, שמר את החלום בלבו והלך לדרכו, נכנס אצל המלך, ואמר לו, הא לך חלב כלבא שבקשנו בשבילך ותשתה! מיד קצף המלך עליו וצוה לתלותו, שככה זילזל במלך, (שהביא לו חלב של כלבה, במקום חלב לביאה). כשהמתין לקראת מותו, חלם שוב, וכל איבריו רועדים, אמרה להם הלשון, הלא אמרתי לכם היום שאין בכם ממש, אם אני מצילה אתכם תודו לי שאני שולטת עליכם? אמרו לה, כן! כשהתעורר, מיד אמר לתולים אותו, השיבוני אל המלך, השיבוהו אל המלך, אמר לו למה ציוית לתלותי? אמר לו, מפני שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו, אצלינו קוראים ללביאה כלבתא, וזה חלב לביאה. לקח ממנו המלך, שתה ונתרפא, ופטרו אותו לשלום. אמרו לה האיברים, עכשיו אנו מודים לך, שאת שולטת על כל האיברים, וזה שאמר שלמה המלך (משלי יח כא) "מות וחיים ביד הלשון".

אשרי אדם שאינו מדבר דברי לשון הרע. 

שבת שלום


צפייה