שאלות ותשובות הלכה יומית

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

דין כביסה ובגדים מכובסים

במשנה בתענית (כו:) שנינו, שבוע שחל בו תשעה באב (כמו השבוע שלפנינו, כלומר, מיום ראשון הקרוב), אסור להסתפר ולכבס. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך. ולמנהג האשכנזים יש לאסור לכבס החל מיום ראש חודש אב.

מהות איסור "כיבוס"
ואיסור כיבוס בימים אלו הוא אפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה, אלא להניחו וללבשו אחרי תשעה באב. ואיסור הכיבוס הוא בין בבגד העליון ובין בבגד תחתון, וכן אסור לכבס מגבות ומפות וסדינים וכיוצא בזה. ואסור לכבס בגדי ילדים קטנים בימים אלו, ומכל מקום נוהגים להקל לכבס בגדים של תנוקות קטנים ביותר, בני שנתיים או שלוש שנים, שדרכם להתלכלך תמיד. ונכון שלא לכבס הרבה מבגדים אלו ביחד, וכן נכון שיכבסו בגדים אלו בצנעה, (דהיינו שלא בפני רבים, אלא כל אחד בביתו).

לבישת בגד מכובס
כשם שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, (ולמנהג האשכנזים החל מראש חודש אב), כמו כן אסור ללבוש בגד מכובס. ואפילו בגד שכיבסוהו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבשו בימים אלו. ובמקום שיש הכרח להחליף הבגדים בימים אלו, כגון מחמת זיעה וכדומה, יש להקל על ידי שילבש הבגד המכובס במשך כשעה בימים שלפני שבוע שחל בו תשעה באב (או לפני ראש חודש אב למנהג האשכנזים), ומכיון שכבר לבשו אז, אין עליו יותר תורת בגד מכובס, ומותר ללבשו בימים אלו. ובדרך זו יש להקל להכין אפילו הרבה בגדים לצורך ימים אלו.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם רוצה להכין בגדים בשבת שלפני תשעה באב בדרך זו (שאז יש בעיה הלכתית של הכנת דבר משבת ליום חול), מכל מקום רשאי לעשות כן באופן שילבש בגדים מכובסים מערב שבת, ובבוקר שלמחרת לא יחזור ללבוש בגדים אלו, אלא ילבש בגדים אחרים מכובסים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לצורך שבוע שחל בו תשעה באב, ואם יש צורך בעוד בגדים, יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישון מעט שינת צהריים, וכשיקום ילבש בגדים אחרים מכובסים, ובאופן כזה אין לחוש לאיסור הכנה משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים ביום השבת.

בגד העשוי לספוג זיעה
ובגד העשוי לספוג זיעה, כגון לבנים, גופיות, גרביים וכדומה, מותר ללובשם מכובסים, שאין דינם כדין שאר הבגדים.

מי שלא הכין בגדים לפני שבוע שחל בו תשעה באב
נשאלנו, מה יעשה מי שמסיבה כל שהיא, שכח להכין בגדים לשבוע שחל בו תשעה באב, האם יש לו תקנה כלשהי בכדי שיותר לו ללבוש בגד מכובס? והתשובה לזה, כתב בספר לחם הפנים בשם הגאון מהר"ש מלובלין, שאם הניח את הבגד למשך איזה זמן על קרקע עולם (כלומר קרקע לא מרוצפת) מותר ללבשו בשבוע שחל בו, שאין זה בגד מכובס. וכתב מרן הרב זצ"ל, שבמקרה ששכח להכין בגדים לשבוע זה, יש לסמוך על שיטה זו להתיר לבישת בגדים באופן כזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תספורת בימי בין המצרים – שנת תשפ"ג

מנהג איסור תספורת
מרוב תוקף האבלות בימי בין המצרים, נהגו האשכנזים שלא להסתפר ולהתגלח, מיום שבעה עשר בתמוז ועד יום עשירי באב.

אולם הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו להחמיר בזה, אלא מנהגינו כעיקר תקנת רבותינו התנאים, שגזרו אחר חורבן בית המקדש, שבשבוע שחל בו תשעה באב, אסור מלספר ולכבס, וכן פסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. אולם אלה מהספרדים שלומדים או גרים בסביבת אשכנזים, ורוצים להחמיר בזה, רשאים להחמיר. (כמו שכתב בספר חזון עובדיה ארבע תעניות).

ושבוע שחל בו תשעה באב, פירושו, השבוע שבתוכו חלה תענית תשעה באב, מיום ראשון ואילך. ולדוגמא השנה, שיחול יום תשעה באב ביום חמישי הבא, הרי שמיום ראשון שלפניו, נוהגים כל מנהגי האבלות השייכים לשבוע שחל בו תשעה באב.

תספורת לנשים
לענין תספורת לנשים בשבוע שחל בו למנהג הספרדים, או בכל ימי בין המצרים למנהג האשכזים, נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג. ובאמת שהדבר תלוי במחלוקת אחרת, וכפי שנבאר:

נחלקו הפוסקים, לענין אשה שאבלה על אחד משבעת קרוביה (אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ובעל), האם אסור לה להסתפר, כשם שלאנשים אסור להסתפר, או שאיסור זה אינו נוהג באשה.

ולהלכה, מרן השלחן ערוך, אשר הספרדים וכל בני עדות המזרח הולכים לאורו, פסק שאין איסור תספורת נוהג באשה. ועל כן תיכף אחר שבעת ימי האבל, מותר לאשה להסתפר. אבל הרמ"א, שלפי הוראותיו הולכים האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, פסק שאיסור תספורת נוהג גם בנשים.

ולפי זה נראה, שלדעת מרן השלחן ערוך, ולמנהג הספרדים, אין איסור תספורת נוהג בנשים גם בשבוע שחל בו תשעה באב. אבל למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, אף הנשים בכלל איסור זה. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ועוד מגדולי הפוסקים.

ומכל מקום יש מרבני האשכנזים שכתבו, שאף על פי שבאבלות ממש, מנהגם הוא שגם הנשים אינן מסתפרות, מכל מקום בבין המצרים רשאיות הנשים להקל בזה, כי אין תוקף מנהג האבלות חמור כל כך מצד הדין, רק בתורת מנהג, כמו שביארנו. אבל בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז איסור התספורת הוא מתקנת  חכמי המשנה ממש, ולא רק מחמת המנהג, אין לחלק בין אנשים לנשים.

ולמעשה: מנהג האשכנזים לאסור תספורת בכל ימי בין המצרים. והספרדים מחמירים בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולגבי נשים, אף מן האשכנזים המיקלות בזה, יש להן על מה לסמוך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

משנכנס אב – שנת תשפ"ג

ביום רביעי הקרוב, יחול ראש חודש "מנחם אב". ובשבוע הבא ביום חמישי, יחול יום תשעה באב, הקדוש ברוך הוא יהפכהו לששון ולשמחה במהרה בימינו.

השנה, מאחר ויום תשעה באב יחול ביום חמישי, חלים הלכות ומנהגי האבלות בימים הללו, במלוא תוקפם, שהרי "שבוע שחל בו תשעה באב", ימשך בכל השבוע הבא, עד ליום חמישי, תשעה באב.

משנכנס אב
אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבלות, וכמו שלמדנו, מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבלות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו, ולכן  שנינו במסכת תענית (דף כו:), "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ושמחה זו, הכוונה בעיקר לשמחת נשואין, שנוהגים שלא לישא ולהנשא בימים הללו.

עוד אמרו רבותינו, שישראל (יהודי) שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב. מאחר ומזלם של ישראל אינו טוב בימים הללו.

משא ומתן של שמחה
מיום ראש חודש אב, ממעטים במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. וכן אסור לסייד או לצבוע את הבית בימים הללו, מפני שזהו ענין של שמחה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמכל מקום טוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו.

אכילת בשר ושתיית יין
נהגו ישראל, שבימים אלו, מיום ראש חודש אב ועד ליום עשירי באב, הקרויים "תשעת הימים", אינם שותים יין ולא אוכלים בשר, אלא ביום השבת. (ובענין זה נדון בהמשך בעזרת ה').

רבים טועים לחשוב, שלמנהג הספרדים אין איסור באכילת בשר אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש לעורר כי אין הדבר נכון, אלא מראש חודש אב לא אוכלים בשר.

שבוע שחל בו תשעה באב
ובשבוע שחל בו תשעה באב, (למשל השנה, תשעה באב חל ביום חמישי, הרי שממוצאי השבת הקרובה, מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב), נוהגים עוד מנהגי אבלות, ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים, וכן אסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים.

החומרות שנהגו בהם האשכנזים
מנהג האשכנזים להחמיר מאד באיסור הרחיצה, ולמנהגם יש לאסור את הרחיצה מיום ראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים

זאת אומרת, שהאשכנזים נוהגים שתי חומרות נוספות על הספרדים, ראשית, לאסור את הרחיצה כבר מיום ראש חודש אב, ועוד, שלמנהגם יש לאסור רחיצה אפילו במים קרים. אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות. ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

כמו כן נוהגים האשכנזים להחמיר בענין כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, שהספרדים נוהגים בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו האשכנזים נוהגים איסור בדבר החל מיום ראש חודש אב.

קניות עבור חתן וכלה
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת), מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש זמן לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו כל שיש חשש הפסד בדבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

משנכנס אב – שנת תשפ"ג

ביום רביעי הקרוב, יחול ראש חודש "מנחם אב". ובשבוע הבא ביום חמישי, יחול יום תשעה באב, הקדוש ברוך הוא יהפכהו לששון ולשמחה במהרה בימינו.

השנה, מאחר ויום תשעה באב יחול ביום חמישי, חלים הלכות ומנהגי האבלות בימים הללו, במלוא תוקפם, שהרי "שבוע שחל בו תשעה באב", ימשך בכל השבוע הבא, עד ליום חמישי, תשעה באב.

משנכנס אב
אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבלות, וכמו שלמדנו, מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבלות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו, ולכן  שנינו במסכת תענית (דף כו:), "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ושמחה זו, הכוונה בעיקר לשמחת נשואין, שנוהגים שלא לישא ולהנשא בימים הללו.

עוד אמרו רבותינו, שישראל (יהודי) שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב. מאחר ומזלם של ישראל אינו טוב בימים הללו.

משא ומתן של שמחה
מיום ראש חודש אב, ממעטים במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. וכן אסור לסייד או לצבוע את הבית בימים הללו, מפני שזהו ענין של שמחה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמכל מקום טוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו.

אכילת בשר ושתיית יין
נהגו ישראל, שבימים אלו, מיום ראש חודש אב ועד ליום עשירי באב, הקרויים "תשעת הימים", אינם שותים יין ולא אוכלים בשר, אלא ביום השבת. (ובענין זה נדון בהמשך בעזרת ה').

רבים טועים לחשוב, שלמנהג הספרדים אין איסור באכילת בשר אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש לעורר כי אין הדבר נכון, אלא מראש חודש אב לא אוכלים בשר.

שבוע שחל בו תשעה באב
ובשבוע שחל בו תשעה באב, (למשל השנה, תשעה באב חל ביום חמישי, הרי שממוצאי השבת הקרובה, מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב), נוהגים עוד מנהגי אבלות, ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים, וכן אסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים.

החומרות שנהגו בהם האשכנזים
מנהג האשכנזים להחמיר מאד באיסור הרחיצה, ולמנהגם יש לאסור את הרחיצה מיום ראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים

זאת אומרת, שהאשכנזים נוהגים שתי חומרות נוספות על הספרדים, ראשית, לאסור את הרחיצה כבר מיום ראש חודש אב, ועוד, שלמנהגם יש לאסור רחיצה אפילו במים קרים. אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות. ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

כמו כן נוהגים האשכנזים להחמיר בענין כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, שהספרדים נוהגים בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו האשכנזים נוהגים איסור בדבר החל מיום ראש חודש אב.

קניות עבור חתן וכלה
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת), מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש זמן לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו כל שיש חשש הפסד בדבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

המשך דיני אכילת מאכלי בשר ומאכלי חלב על שלחן אחד

בהלכה הקודמת ביארנו, שאסור לאכול מאכלי חלב, כאשר מונחים על השלחן מאכלי בשר. מפני שיש לחשוש שמא האוכל, יבוא לטעום מהמאכלים המונחים על השלחן, ויכשל באיסור חמור של אכילת בשר וחלב. והזכרנו שאין הבדל בדין זה, אם מדובר באדם שיושב לבדו לאכול, או שמדובר בשני אנשים שיושבים זה לצד זה, והאחד אוכל מאכלי בשר והשני מאכלי חלב, שבין כך ובין כך הדבר אסור בהחלט.

הנחת "היכר" על השלחן
אפילו שני אנשים המכירים זה את זה, ואפילו בני משפחה אחת, יכולים לאכול בשר וגבינה על שלחן אחד, באופן שישימו "היכר" על השלחן, שיזכיר להם שאסור להם לאכול זה ממאכליו של רעהו. וכגון שיאכלו כל אחד על מפה אחרת, או שישימו ביניהם איזה סימן להפריד ביניהם, כמו כיכר לחם וכדומה, שאינם משתמשים בה בשעת סעודתם. אך יש תנאי בדבר, שאותו סימן "היכר" יהיה דבר גבוה קצת ובולט לעין, כגון כיכר לחם או קנקן וכדומה, אבל אין להסתפק בהיכר מועט כגון טבעת וכדומה, שעדיין יכולים לטעות בלא לשים לב להיכר שביניהם ולאכול זה ממאכליו של זה.

אנשים שמקפידים שלא לאכול מצלחת אחת
אפילו שני בני אדם המכירים זה את זה, אבל מקפידים שכל אחד לא יאכל מצלחתו של השני, חייבים לשים ביניהם היכר בשעה שאוכלים ביחד בשר וחלב, שעדיין חששו חכמים שלא יכשלו באכילת בשר בחלב.

הנחת "היכר" לאדם שאוכל לבדו
יש לציין, שכל מה שכתבנו לגבי הנחת "היכר" על השלחן, להבדיל בין הבשר ובין החלב, דבר זה מועיל רק באופן שמדובר בשני אנשים שאוכלים יחד על השלחן,  שאז אנו אומרים, שגם אם אחד הסועדים יטעה ויבוא לאכול ממאכלי חברו, הרי חברו יזכיר לו שאסור לו לאכול ממאכליו. אבל אם מדובר רק באדם יחידי שאוכל לבדו, הרי שאז אי אפשר לסמוך על ה"היכר" שהניח על השלחן, כי עדיין יש לחשוש שמא יזיז את ההיכר ולא יבחין בו ויאכל מן המאכלים האסורים עליו. כפי שכל אדם מבין ויודע, שאם הוא יושב על יד השלחן, הרי שהוא עשוי בהחלט לאכול מכל דבר ערב שיהיה מונח על השלחן באותה שעה מבלי לשים לבו לכך שהדבר אסור.  

מינוי "שומר"
יש אופן שאפילו אדם שאוכל לבדו, רשאי לסמוך על ה"היכר" שיניח על השלחן, וזאת באופן שנמצא שם אדם נוסף, אף על פי שאינו סועד באותה שעה יחד עם חבירו, מכל מקום יכול הסועד למנות את חבירו כ"שומר" עליו, שיזכיר לו שלא יטעה ויאכל מן המאכלים האסורים, ואז, בצירוף ה"היכר", יוכל להקל לאכול באופן זה, שיש לו גם היכר וגם אדם אחר שיזכיר לו, וכדין שני אנשים המסובין יחדיו שהזכרנו.

מינוי ילד כ"שומר", ואכילה עם ילד
אין למנות ילד קטן (שלא הגיע למצוות) כ"שומר" לעניין זה, משום שאין לסמוך על קטן שיזכירנו שלא יאכל דבר האסור לו, ולפיכך גם אינו רשאי לאכול מאכלי חלב עם קטן שאוכל מאכלי בשר, אפילו אם יש ביניהם היכר, כי לעולם צריך שיהיה גם היכר וגם חבר שיזכיר לו, ועל קטן אין לסמוך שיזכיר לו כלל, ואף שיש המיקלים בזה, מכל מקום כתב מורינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א שיש להחמיר בזה. ואם כן נמצא שאין אפשרות לאכול עם קטן, זה מאכלי חלב וזה מאכלי בשר, אלא בתנאי שיאכלו על שני שולחנות נפרדים, או שישים אדם אחר להיות שומר ביניהם, וכאמור לגבי אדם שאוכל לבדו.​

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מתי יש לקבוע את המזוזות

שאלה: בעוד חודש אנו נכנסים לדירה חדשה שקנינו, וכבר קבענו בה את המזוזות, האם נהגנו כהוגן?

מצות המזוזה היא "חובת הדר", כלומר, מי שדר בבית, הוא המחוייב לקבוע בו מזוזה. אבל אדם שיש לו בית ריק לגמרי, והוא אינו דר בו, אינו חייב לקבוע בו מזוזה. ולמדו כן רבותינו (בבא מציעא קא: ובפירוש רש"י בפסחים ד.), לפי שנאמר "מזוזות ביתך", מלשון "ביאתך", כלומר, פתח שאתה נכנס ויוצא בו. וכן פסק הרמב"ם (סוף פ"ה מה' תפילין).

לפיכך, כתב מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (או"ח סי' יט), שהנכנס לבית חדש, הן בשכירות הן בקניה, לא יקבע את המזוזה לפני שיבוא לדור בבית, אלא תיכף כשיבוא לדור יברך "לקבוע מזוזה" ויקבע את המזוזה. שהרי קביעת המזוזה, היא המצוה, ואין לקיים את המצוה בשעה שאינו מחוייב בה עדיין.

ולאור דברי מרן החיד"א, כתב הגאון המשנה ברורה (סימן יט סק"ד), שאין לברך על המזוזה, אלא כשהוא נכנס לדור בבית תיכף ומיד, כשם שמברכים על הציצית, מיד כשמתעטף בציצית.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"ח עמוד ריח) כתב לחלוק על דברי המשנה ברורה, וכתב שלעולם אין צורך שיקבע את המזוזה מיד כשהוא נכנס לדור בה, אלא רשאי לקבוע את המזוזה כאשר מתכונן כבר להכנס לדירה, והכניס לשם חלק מן הרהיטים וכלי המטה וכיוצא בהם. שאז כבר מתחייב במצות מזוזה. כשם שאדם שיש לו עשרה בתים, חייב לקבוע מזוזה בכל בית ובית, אף על פי שאינו נכנס אליו אלא פעם אחת בשנה. והביא שכן הורו רוב גדולי האחרונים.

ולפיכך לסיכום: כאשר נכנסים לדור בדירה חדשה, יש לקבוע מזוזה. ואת המזוזה יש לקבוע כאשר מכניסים חלק מהחפצים לדירה. אבל אין לקבוע את המזוזה כאשר הדירה ריקה ואינו נכנס לדור בה אלא כעבור כמה ימים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הנבטת זרעים עבור צפורים, כיור שזורם לגינה

השריית זרעים בשבת
נשאלנו, לגבי אנשים המגדלים בבתיהם תוכים או עופות שונים, ועליהם להשרות זרעים שונים במים, ואחר כך לתת אותם לעופות, האם מותר לעשות כן בשבת?

לכאורה יש לאסור, על פי מה שכתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות שבת), שהשורה בשבת חיטים או שעורים חייב משום מלאכת זורע. שהרי על ידי השרייה מתחילים החטים להתבקע ולנבוט, וכפי שהסברנו אתמול. אולם באמת שלא נאסר הדבר, אלא באופן שמשרה את הזרעים למשך כמה שעות, עד שיתרככו ויהיו ראויים לזריעה, אבל אם אינו משרה אותם אלא במשך שעה או שעתיים, ומיד נותנם לפני העופות, אין בדבר איסור. וכן פסק מרן זצ"ל בספר חזון עובדיה (שבת ח"ד עמוד יז). וכן כתבנו לפני מספר שנים ב"הלכה יומית".

אולם למעשה, לגבי תוכים וציפורים, בדרך כלל בכוונת המגדלים לגרום לכך שהזרעים ינבטו לגמרי, ובאופן כזה יש לאסור כפי שביארנו. ועוד, שדוקא לגבי זרעי חטה או שעורה, יש להקל להשרות אותם למשך זמן קצר, אבל זרעי שומשום או פשתן וכדומה, שעל ידי שרייתם במים הם נדבקים ונתלים זה בזה, אסור להשרותם בשבת במים, משום איסור "לישה" בשבת (כמבואר בש"ע סימן שמ סעיף יב). ובתערובת המיועדת לעופות כגון תוכים, יש שם זרעים מסוג זה שהם נדבקים זה לזה כזרעי פשתן ("סיטריה"), ואסור להשרותם במים בשבת מן התורה.

כיור שמימיו זורמים לגינה
דנו הפוסקים, לגבי כיור שרוחצים בו ידיים, והמים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור, ובסוף דרכו של הצינור, המים נשפכים על גבי אדמה שגדלים בה צמחים שונים. האם מותר להשתמש בכיור זה בשבת, או שיש בדבר איסור משום "זורע"?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב בנדון זה בכמה מקומות, (שו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן כז, ובספר חזון עובדיה על הלכות שבת חלק ראשון עמוד קלה, ובחלק רביעי עמוד י), והעלה שמן הדין אפשר להקל לשפוך מים בכיור זה בשבת, כאשר אין כוונתו כדי להשקות, אלא רק כדי לשטוף את ידיו וכדומה.

והטעם שהיקל בזה מרן זצ"ל, הוא משום ששפיכת המים אינה נעשית באופן ישיר על ידי האדם, אלא בצורה של "גרמא", שהמים נשפכים תחילה לכיור, ומשם הם זבים מאליהם עד שהם מגיעים לקרקע, ואין זה נחשב להשקייה ישירה, כמו אדם שמשקה על ידי צינור ומכוין באופן ישיר את המים לקרקע. ומכיון שאין כוונתו של האדם להשקות, אלא רק לרחוץ את ידיו, הרי אין כאן אלא לכל היותר איסור מדברי חז"ל, שכאשר אין כוונתו למלאכה האסורה, אין בדבר איסור כלל. ומרן רבינו זצ"ל הביא ראיות רבות לדבריו, והביא שכן כתב הגאון החתם סופר, ועוד מגדולי הפוסקים.

אולם ברור שאין להקל בדבר, אלא באופן שהאדם המשתמש בכיור, אינו מתכוין להשקות את הגינה, רק רצונו הוא להשתמש בכיור, כדי לרחוץ את ידיו או את הכלים. אבל אם עושה כן על מנת להשקות את הגינה, יש בדבר איסור בשבת.

ולסיכום: כיור שהמים הנשפכים בו זורמים על ידי צינור לאדמה שיש בה צמחים, מותר להשתמש בו בשבת, אם אינו מתכוין לשם השקייה, אלא לצורך שטיפת ידיים וכדומה.

אסור להשרות בשבת זרעים במים, אלא אם עושה כן למשך זמן מועט, כגון שעה או שעתיים, בכדי להניחם לפני בהמה שברשותו. ובכל אופן אין לעשות כן בזרעי פשתן או שומשום וכדומה שנדבקים זה לזה מיד כשנרטבים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ראש חודש

מחר (מהיום בלילה), יום שני, וכן ביום שלישי, יחולו ימי ראש חודש תמוז. ולכן נדון בשאלה הנוגעות ליום ראש חודש.

שאלה: מי ששכח להזכיר בתפלת ראש חודש, "יעלה ויבא", האם עליו לחזור ולהתפלל שנית?

תשובה: הדבר ידוע בסדר התפלה של ראש חודש, שאנו מזכירים באמצע ברכת "רצה" שבתפלת העמידה, נוסח "יעלה ויבא", שבו מוזכר ענין ראש חודש, שיחדשהו ה' לטובה ולברכה. ונוסח זה הוא מעיקר תקנת חכמים שסידרו עבורינו את כל נוסחי התפלה.

בגמרא במסכת ברכות (ל:) מבואר, כי מי שטעה ולא הזכיר "יעלה ויבא" בתפלת ראש חודש (וכמו מחר, ומחרותיים, שהם ימי ראש חודש תמוז), חייב לחזור ולהתפלל שוב את תפלת העמידה. משום שהמתפלל בלא הזכרת ראש חודש, הרי הוא כמי שלא הזכיר חלק מנוסח התפלה שכולו תקנת חכמים, ועליו לחזור ולהתפלל שנית את תפלת העמידה. (ובכל מקום שאנו אומרים שעליו לחזור ולהתפלל, הכוונה רק לתפלת העמידה).

ובגמרא שם, מבואר בדברי רבי יוחנן, שכל מה שאמרנו שמי ששכח לומר יעלה ויבוא חוזר להתפלל, זהו דוקא באדם יחידי, אבל השליח ציבור שהתפלל ושכח בתפלתו להזכיר "יעלה ויבא", אינו חוזר, מפני טורח הציבור, שיצטרכו כולם להמתין ולשמוע שנית את תפלת החזן, ולכן לא הצריכוהו חכמים לחזור ולהתפלל, ודי לו במה שיזכיר אחר כך את ענין ראש חודש בתפלת המוסף. אבל אדם יחיד שהוא מתפלל, בין הוא מתפלל בציבור, ובין הוא מתפלל ביחידות בביתו, ושכח להזכיר יעלה ויבא של ראש חודש בתפלה, חייב לחזור ולהתפלל שנית. וטוב שיחזור להניח תפילין כשמתפלל פעם שניה. (וכמו שביאר ענין זה באורך, מרן רבינו זצ"ל בספר הליכות עולם בראש חלק ה).

ולסיכום: השוכח להזכיר "יעלה ויבוא" בתפלת ראש חודש, ונזכר לאחר שסיים את התפלה, עליו לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר לפני שסיים את תפלת העמידה, עליו לחזור ל"רצה", ולומר "יעלה ויבוא" כהלכה. וכמבואר בדברי מרן בשלחן ערוך (סימן קכו).

וכל זה שייך דוקא בתפלת שחרית או בתפלת מוסף ומנחה של ראש חודש, אבל השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ערבית של ראש חודש, אינו צריך לחזור כלל על תפלתו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שאלה: האם מותר לבשל או לטגן את הכבד אחר צלייתו?

כשצולים את הכבד, פורש ממנו הדם שנמצא בתוכו, כמו שביארנו בהלכה הקודמת, ולפיכך מותר לבשל את הכבד אחר צלייתו במים, או לטגנו בשמן, ואין בכך כלום. ולדעת הרמ"א, וכן מנהג רבים מן האשכנזים, יש להחמיר ולשטפו אחר הצלייה לפני הבישול. ומכל מקום אף לשיטת הרמ"א, אם לא שטף את הכבד אחר הצלייה ובישלו, אין בכך כלום, ומותר לאכול את הכבד.

איזה כבד מותר בבישול או בטיגון?
במה דברים אמורים, שמותר לבשל את הכבד אחר צלייתו? בכבד שלא עברו עליו שלושה ימים מזמן השחיטה עד לצלייתו, אבל כבד שעברו עליו שלושה ימים אין לאכלו אלא צלי, משום שכאשר עברו עליו שלושה ימים, כבר נקרש הדם שבתוכו, ואינו נפלט כולו על ידי הצלייה, וכשהוא מתבשל אחר צלייתו, הרי הוא פולט את הדם ההוא שבלוע בתוכו לתוך התבשיל, ונמצא התבשיל מעורב בדם, לכן אסור לבשלו. אבל לאוכלו צלי בלא בישול מותר, שאף על פי שיש בתוכו דם קרוש, אותו הדם אינו אסור באכילה כשהוא בלוע בכבד, ורק כאשר הוא פורש מן הכבד הוא אסור באכילה.

ויש לדעת, שהרבה מן הכבדים הנמכרים בחנויות עברו עליהם כבר שלושה ימים, ואין לאכלם אלא כשהם צלויים, אבל לבשלם אחר הצלייה אסור, אלא אם מצויין בפירוש מתי הוא תאריך השחיטה של העוף שממנו יצא הכבד, ומאז יש למנות שלשה ימים.

ועתה העיר ה' את רוחם של המשווקים כבד עוף בהשגחת בד"ץ בית יוסף, והם כותבים בפירוש על אריזת הכבד, עד איזה יום ועד איזו שעה מותר יהיה לטגנו לאחר הצלייה. וכך ניתן לצלות ולבשל את הכבד ללא חשש.

כבד שנשמר במקפיא
וכתב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכבד שנכנס להקפאה (לפני שעברו עליו שלושה ימים) ממושכת, אין דינו כדין כבד שעברו עליו שלושה ימים, אפילו אם הוא נמצא בהקפאה זמן ממושך, ומותר לבשלו אחר צלייתו, כל שלא עברו עליו שלושה ימים כשהוא במצב מופשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חסה מגידול בלתי מבוקר

שאלה: האם מותר להשתמש בחסה רגילה הנמכרת בשוק, ללא ביקורת מיוחדת על נושא התולעים? ומה הדין לגבי עלי גפן?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (דף כד.) מבואר, שכל האוכל תולעת, חייב עליה משום חמשה "לאוין", כלומר, חמשה איסורי "לאו" שנאמרו בתורה. והגאון רבי חיים בנבנישתי בעל ספר כנסת הגדולה (יורה דעה סימן פד) כתב, אודות "החסה", שבמקומות אלו מצויים בהם תולעים הרבה, וצריך בדיקה יפה, מפני שהתולעים הם דקים וקטנים מאד, ומראיהם כמראה הירק עצמו, ומקודם הייתי אוכל מהחסה (למצות מרור בליל פסח) על ידי בדיקה יפה, ועתה מקרוב, משכתי ידי מכל וכל, שלא לאכול חסה, אלא רק מהקלח שלה שהוא לבן, ועל ידי בדיקה.

ובמנהגי הגאון בעל חתם סופר (בהלכות פסח אות יח) כתוב, שהחתם סופר היה רגיל ליטול למצוות מרור בליל פסח, חזרת, שקורין סאלאט (חסה). והיו מופקדים על כך בחורים בני תורה לבדוק היטב את החסה על ידי כלי ראיה (זכוכית מגדלת). וכל זה דוקא בליל פסח, אבל בשאר ימות השנה, לא בא ירק כזה על שלחנו.

וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת צו אות כז), שהאשה שהיא עקרת הבית, צריכה להזהר מאד בבדיקת עלי החסה שמצויים בהם תולעים, מפני שכל בני הבית סומכים עליה בזה, ואם היא מקילה בבדיקה, הקולר תלוי בצוארה, ואפשר שתתחייב מלקיות הרבה יותר משערות ראשה, שהרי על כל תולעת חייבים חמש מלקיות. ואם בני הבית מרובים, וקשה מאד לבדוק עלי החסא, שצריך זמן רב לבדיקה מרובה זו, יש להסיר את העלים ולקחת הקלחים בלבד, שבנקל אפשר לבודקם ולצאת בהם ידי חובת מצות מרור.

והביא כל זה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת חלק ראשון (סימן יח).

והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל דן (בשו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן צא), אודות מיני כרוב, האם יש לאכלם לאחר בדיקה רגילה שעושים לבדקן מן התולעים? וכתב ש"במקומותינו ב"יורופ", היו מוחזקין בתולעים הרבה, והיתה צריכה בדיקה גדולה, אבל כאן באמריקה, לא מצוי תולעים כלל במיני כרוב. לכן די בבדיקה רגילה לכרוב שבאמריקה, וכן הדין לגבי חסה שידוע שיש מקומות שלא מצויות בה תולעים. אבל ירק שמצויות בו תולעים רבות, או במקומות שבהם מצויות תולעים בכרוב או במיני חסה, יש בהם הרבה תולעים ירוקות וקטנות, ואין לסמוך על כל אדם בבדיקת עלים אלה". 

והנה במקומותינו ובזמנינו, הנסיון הוכיח בבדיקות שונות, כי עלי החסה מלאים תולעים למאות ממש. וכמעט בלתי אפשרי לבדקם היטב מן התולעים. וידוע, שכשהיה מרן זצ"ל צעיר לימים, ראה בבית אחד שמנקים את עלי החסה היטב בחומץ, ובודקים אותם כנגד האור, ואחר כך היו מניחים אותם למצוות מרור. ומרן זצ"ל לקח את העלים, והניחם על גבי מפה לבנה כנגד השמש, ואחר כמה דקות, ראו את המפה כולה רוחשת תולעים שיצאו מן החסה אל המפה.

לכן הורה מרן זצ"ל, שטוב שיקחו למצוות מרור רק מן הקלחים הלבנים של החסה, ולא מן העלים הירוקים. וגם בזה אין להקל אלא על ידי בדיקה מדוקדקת ביישוב הדעת.

ואמנם יש מדינות (בדרום אמריקה) שאומרים שהעלי החסה שם אינם נגועים כל כך וניתן לבודקם. ועל בני המקום מוטלת החובה לבדוק את נכונות הדברים, והאם באמת יוכלו להמשיך במנהגם לאכול מעלי החסה.

ובשנים האחרונות החלו מתיישבי "גוש קטיף" לגדל חסה בחממות מבוקרות, באופן שיוצא הדבר מידי חשש. וכן לאחר שגירשום ממקומם, המשיכו במעשיהם במקומות אחרים. ועל ידי שטיפה היטב כפי הוראות היצרנים, ניתן לאכול מעלי החסה הללו. ואחריהם קמו כמה חברות שעשו כמעשיהם. ולכן נכון מאד שלא לקנות חסה מתוצרת אחרת, אלא אך ורק מגידול מבוקר ללא חשש תולעים. וכן היה מורה תמיד מרן זצ"ל.

והרוצה לחשוש לעצמו, שלא לקנות מתוצרת זו, מאחר ויש גידולים שמלאים בחומרי הדברה שונים ומשונים, ויש בזה חשש מבחינה בריאותית, יוכל להחמיר בזה, אך לא יקנה חסה מתוצרת שאינה מבוקרת, שיש בה חשש גדול של נגיעות בתולעים.

לגבי עלי גפן, הנה ידוע כבר שלפני למעלה ממאה שנה, גזרו חכמי העיר הגדולה "חלאב" שבסוריה, שלא לאכול כלל מעלי הגפן הללו. מאחר ואי אפשר לבדקם כראוי מן התולעים. אמנם יש אומרים שבזמנינו ניתן להשיג עלים כאלה, כבושים, ללא תולעים, ותחת השגחת רבנים נאמנים, ואם נכון הדבר, יוכלו להשתמש בהם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

ברכת "אשר יצר אתכם בדין"

שאלה: אדם הרואה את בית קברות בכל יום בהיותו נוסע במכוניתו סמוך לכניסה לירושלים, וכן בניו יורק בברוקלין, שבנסיעה בכביש נראים קברי ישראל בצד הדרך, האם הוא צריך לברך בכל פעם ברכת "אשר יצר אתכם בדין"?

תשובה: הנה אמת נכון הדבר שמי שרואה קברי ישראל צריך שיברך בשעה שרואה אותם "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכן בדין ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים". אלא שאין מברכים ברכה זו אלא מי שלא ראה את אותם הקברות במשך שלשים יום האחרונים, אבל מי שראה כבר את אותם הקברות תוך שלושים יום האחרונים, ועתה הוא רואה שוב את אותם הקברות, אינו מברך עליהם כלל. ועל כן גם לנדון שאלתינו, אדם הרואה בכל יום מידי נסיעתו את קברי ישראל שבהר המנוחות בכניסה לירושלים, אינו מברך על ראיה זו, אלא אם עברו כבר שלשים יום מהפעם האחרונה שראה ובירך על אותם הקברות.

ומלבד זה בנדון שאלתינו, נראה שאף אילו עברו שלשים יום מאז שראה את הקברות, אינו רשאי לברך על ראייתם, לפי מה שכתוב בתוספתא "ההולך" בבית הקברות מברך אשר יצר אתכם בדין, משמע שדוקא אם הוא ממש מתקרב לקברות כמה שאפשר, אז מברך, אבל בראיה מרחוק אין לברך על קברי ישראל. וכן פסק רבינו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (עמ' תכ), שצריך שיהיה סמוך לקברות ממש, ושכן נראית דעתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

ולסיכום, הרואה קברי ישראל מברך את ברכת אשר יצר אתכם בדין. ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשלשים יום. אלא אם ראה בינתיים קברות אחרים, (כגון שהוא נוסע בין קברי צדיקים), שאז יברך שוב על ראייה זו. ואין מברכים ברכה זו אלא כשנמצאים סמוך ממש לקברות, אבל מי שרואה אותם ממרחק מידי עוברו בדרך, אינו מברך עליהם כלל. וה' יזכינו לראות בתחיית המתים במהרה בימינו. אמן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הוספת תבלין לתבשיל בשבת

שאלה: האם מותר להוסיף תבלין, כגון פלפל שחור, לתבשיל בשבת, כדי לשפר את טעמו. וכן האם מותר להוסיף כורכום לתבשיל, כדי לצבוע אותו בצהוב, או שיש בזה איסור משום "צובע" או משום "בישול ?

תשובה: בהלכה בעבר, ביארנו באופן כללי את איסור צביעה בשבת, שמלאכת הצובע היא אחת משלשים ותשע המלאכות האסורות בשבת מן התורה.

צביעה באוכלין
בספר שבלי הלקט (לרבינו צדקיה בן רבי אברהם הרופא, שחי לפני כשמונה מאות שנה בעיר רומא שבאיטליה), כתב, צריך לעיין, לגבי נתינת הכרכום במאכל בשבת, אם יש בזה משום איסור צובע, ולפי דברי בעל היראים שאמר שאין דרך צביעה באוכלין, מותר. עד כאן.

ומבואר מדבריו, שבספר היראים כתב, שאין איסור לצבוע מאכלים בשבת, משום שאין זו דרך צביעה שאסרה התורה. שלא אסרה תורה אלא צביעה ממש, כגון צביעת בדים וכדומה, אבל מאכל, שאחרי צביעתו בדבר מאכל אוכלים אותו, אין זה בכלל צביעה שאסרה התורה. ולפי זה מותר יהיה לשים בשבת כורכום במאכל, בשביל לצבוע אותו בצהוב. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סוף סימן שכ), שאין דין צביעה באוכלין בשבת.

ורבינו הרמ"א ז"ל גם כן כתב להקל בצביעה בשבת במיני מאכל, שהרי כתב שמותר לערב בשבת יין לבן יחד עם יין אדום, ואין לחוש לצביעה, והביא ראייה לדבריו, שהרי מותר לערב בשבת ביצה עם חרדל, ואף על פי שהעירוב נעשה רק על מנת לתת צבע נאה בביצה, מותר, ואין לחוש לזה משום צובע. משמע שהרמ"א גם כן סובר שאין איסור צביעה בשבת במיני מאכל.

בישול תבלין בכלי ראשון
אולם העיר על כך מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שהדבר פשוט, שאין להקל בהוספת כרכום וכדומה, אלא בכלי שני דוקא, כלומר, אסור להוסיף תבלין לתבשיל, אלא לאחר שהוציאו את התבשיל מן הכלי שנתבשל בו, לכלי אחר, אבל בכלי ראשון, שהוא הסיר שבו התבשל התבשיל, אסור בהחלט להוסיף תבלין, שהרי יש בזה איסור משום בישול התבלין בשבת, שמרוב רתיחת התבשיל, מתבשל גם התבלין. (חזון עובדיה שבת, חלק חמישי עמוד לב).

לכן לסיכום: אין איסור צביעה באוכלין בשבת, ומותר להוסיף כורכום למאכל בשבת בכדי לצבעו, כל שהוא ראוי לאכלו מיד אחר כך. (אבל אין להוסיף תבלין, אלא בכלי שני, אבל לא בכלי הראשון שבו נתבשל התבשיל, וכפי שהסברנו).

----------------------

הבהרה: נשאלנו הרבה, לגבי הוספת מים צוננים למיחם ביום טוב כשהוא על מצב "שבת". והשבנו שיש לאסור, משום שגוף החימום מתרתח יותר כאשר מכניסים מים צוננים, ויש בזה איסור של הולדת אש חדשה ביום טוב. ושוב שאלנו על זה מומחים לדבר, והשיבו שהדבר נכון רק לגבי מיחמים גדולים מאד שיש בהם טרמוסטט שמשנה את חום המיחם כאשר נכנסים מים צוננים. אבל במיחמים ביתיים אין בכלל חשש כזה, ומותר להוסיף לו מים צוננים ביום טוב, כאשר הוא על מצב "שבת", וכאשר יש צורך במים הללו לשתיה וכדומה. (ובשבת ברור שאסור לעשות כן). ואנו מודים לכל המעירים בזה, שיבורכו מפי עליון, ונזכה שלא להכשל בדבר הלכה.

----------------------

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הגשת מאכלים למי שאינו מברך

שאלה: האם מותר להגיש לפני אדם שאינו רגיל לברך על המזון, כיבוד, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, או שיש בזה איסור מפני שבכך הוא נכשל באיסור אכילה בלא ברכה?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של "לפני עיור לא תתן מכשול", שהכוונה בזה, שאסור לתת לפני שום אדם מכשול שיעבור על אחת ממצות התורה, כגון לתת לו מאכל איסור וכיוצא בזה.

ומעתה נבא לדון בעניננו, באדם שמחמת איזו סיבה מתארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא מעונין להגיש לפניו דבר מאכל, וידוע לו שאותו אדם לא יברך על המאכל, האם יש לחוש גם בנדון כזה לאיסור לפני עור לא תתן מכשול או לא?

ובגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, שאסור להאכיל פת למי שאינו נוטל את ידיו לפני האוכל, מפני איסור "לפני עור לא תתן מכשול".

ונחלקו הפוסקים, האם אסור להגיש לחם דוקא למי שאין ספק בדבר שלא יטול את ידיו, או שהאיסור שייך גם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו. ומדברי מרן השלחן ערוך משמע שגם במקרה שיש ספק אם האורח יטול את ידיו או לא, אסור להגיש לפניו לחם, מפני חשש איסור לפני עור לא תתן מכשול. (אולם המגן אברהם דייק להיפך מדברי מרן, שדוקא אם ודאי יעשה המתכבד איסור, אז אסור להגיש לפניו פת). ואם כן לכאורה הוא הדין לענינינו, במי שאינו רגיל לברך על האוכל, שיהיה אסור לתת לפניו כיבוד, מפני שמסתבר שלא יברך על האוכל, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור אכילה בלא ברכה, ועל כל פנים יהיה בכך איסור במקום שבודאי אינו מברך על האוכל.

עוד עלינו להוסיף, כי אין להקל ראש בנדון שאלתינו כלל וכלל, מפני שהשאלה העומדת לפנינו, היא שאלה של איסור תורה ממש, שהרי איסור "לפני עור לא תתן מכשול" הוא איסור מן התורה. ואף על פי שאכילה בלא ברכה, לדעת רוב הפוסקים אין איסורה אלא מדרבנן, מכל מקום גם בהכשלת אדם באיסור דרבנן יש את האיסור של לפני עור לא תתן מכשול מן התורה, שהרי בנתינת מכשול כפשוטו בפני עור, כגון מי שמניח אבן להכשיל את העור שיפול בהליכתו, בודאי שיש איסור תורה, ואם כן, בהכשלה באיסור דרבנן, שגורמת לאדם לקבל עונש בידי שמים, שהוא דבר חמור יותר ממעידה ונפילה בעולם הזה, כל שכן שנחשב הדבר למכשול מן התורה. (ואמנם יש הרבה מה להאריך בענין זה, ובשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין האריך לדון בנדון זה, אם המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור תורה של לפני עור, או שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה הנוגעת לאיסור תורה), ועל כן קשה מאד לסמוך על סברות בלתי מוכרחות להתיר נתינת כיבוד בפני מי שאינו מברך.

ומעשה שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, שנשאל בנדון שלנו הגאון בעל ה"חזון איש", והשיב לשואל (הוא הרב מגיד המישרים הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון ז"ל), שלדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו להקל בזה היה, הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול, אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל, ואם כן, הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בודאי הוא יפגע מכך, ועל ידי זה יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל, שבודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א), לא כתב להקל בזה, אלא דוקא בנדון שהאורח היה תומך תורה גדול, וגם יש חשש חילול ה', שיאמרו שהדתיים אינם מתנהגים בדרך ארץ, אבל בלא דוחק גדול כזה לא כתב להתיר.

ולמעשה, השיבנו מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כי נכון להמנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו, ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך, ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד, אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל, ואם אי אפשר לבקשו לברך, או שקרוב לודאי שהוא יסרב, אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. ועל כל פנים כאמור, לדעת החזון איש יש להקל בנדון זה.

ויש עוד עצה בענין זה שלעתים קרובות היא אפשרית, שיגיש בפני האורח כיבוד, ואז יטול בעצמו גם כן מהכיבוד, ויאמר לאורח, אני מברך ומכוין להוציא אותך ידי חובה, ותענה אמן, ואז יברך ויפטור בברכה גם את האורח, וגם יזכה אותו בברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מאכלים שהוכנסו לבית הכסא

שאלה: מה דין מאכלים, שהוכנסו בטעות לחדר השירותים?

תשובה: בבית הכסא (הוא חדר השירותים) שורה רוח רעה. כמו שמובא בספר הזוהר הקדוש (פרשת בראשית). ולכן אדם שנכנס לבית הכסא, עליו לשטוף את ידיו בצאתו משם. ואפילו אם לא עשה צרכיו, צריך לשטוף ידיו.

ודנו רבותינו האחרונים, האם אותה רוח רעה ששורה בבית הכסא, שורה גם על גבי מאכלים או משקאות שהוכנסו לבית הכסא. כי בספר שלמי ציבור (דף יח ע"ב) כתב, שרוח רעה השורה בבית הכסא, אינה שורה אלא על גבי דבר שיש בו קדושה, כמו גוף האדם (שהוא מקיים מצוות ויש בו קדושה). אבל מאכלים ומשקאות שאין בהם שום קדושה, לא שורה עליהם רוח רעה. ולפיכך מותר להכניסם לבית הכסא.

ולעומת זאת הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (סימן סו) כתב, שאסור להכניס מאכלים לבית הכסא, והביא ראיות לדבריו. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים, והביאו ראיות לכך שאסור בהחלט להכניס מאכלים לבית הכסא.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב בענין זה (שו"ת יביע אומר חלק שלישי סימן א), ומסקנת הדברים למעשה היא, שאסור להכניס מאכלים לבית הכסא. ומי שמוכרח להכניס מאכל לבית הכסא, ולמשל, מי שיש בכיסו סוכריה, ואין לו היכן להניח אותה, רשאי להכנס איתה לבית הכסא, כשהיא מכוסה בתוך כיס בגדו וכדומה, אבל לא כשהיא מגולה.

ומיני מאכלים שהוכנסו לבית הכסא ואינם מכוסים, אם אפשר לשטוף את המאכלים הללו שלוש פעמים במים, יש לעשות כן. ולמשל, מי שילדו נכנס לבית הכסא ותפוח בידו, יש לשטוף את התפוח שלוש פעמים במים, ואז יוכלו לאכול ממנו. אבל אם מדובר במאכל שאי אפשר לשטוף אותו, אף על פי שיש מיקלים בדבר ומתירים לאכול ממנו, מכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו ברכת טוב.

ולסיכום: אין להכניס מאכלים לבית הכסא. ומאכל שהוכנס לשם, אם אפשר, יש לשטוף אותו שלוש פעמים במים. ואם אי אפשר לשטוף אותו, נכון להחמיר שלא לאכול ממאכל זה יותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו.

וכאן המקום להזכיר, כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

הוספה חשובה: ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

השחלת שרוכים בנעל בשבת

שאלה: שרוך שנשמט מהנעל בשבת, האם מותר לחזור ולהשחיל אותו בנעל, או שיש בדבר איסור?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן שיז סעיף ב) כתב בזו הלשון: נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל, מותר להחזיר הרצועות למקומן. עד כאן.

כלומר, אם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים, ואחר כך נשמטו, מותר לחזור ולהשחילן בשבת, ואין בזה איסור כלל, לא מצד קושר, ולא מצד תופר, ולא מצד "מתקן מנא", כלומר "מתקן כלי".

ואמנם, כתב המשנה ברורה, שאם מדובר בנעליים חדשות, אסור להשחיל בתוכן את השרוכים בשבת, משום שיש בדבר איסור מצד "מתקן מנא", כלומר, תיקון וגמר מלאכת הנעליים, שעל ידי השחלת השרוכין, הן נעשות ראויות לשימוש.

אולם יש מפוסקי זמנינו שכתבו להקל בדבר בנעליים המצויות כיום. משום שבנעליים שלנו, רגילות היא שיש מן טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, ובקלות ניתן להשחיל את השרוך, בלי שום טורח, ולכן לא שייך לאסור בזה משום צד. והאריך בזה הגאון בעל ספר בצל החכמה, ואחיו בעל ספר באר משה, והביאו שכך הורה אביהם הגאון ז"ל להקל בזה.

עוד הביאו להקל בדבר מטעם אחר, מאחר והנעליים שבזמנינו, יש אפשרות לנעול אותן אף בלי שרוכים, שרק בזמן חז"ל והפוסקים הקדמונים, היו השרוכים בנויים בצורה כזו שבלעדיהם הנעל מיד תיפול מן הרגל, (כמין סנדל), אבל הנעליים שלנו שהם סגורות מכל צדיהן, והשרוכים רק מהדקים את הנעל לרגל, אין השחלת השרוכים נחשבת לתיקון הנעל ולגמר מלאכתה כלל.

ולהלכה כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שיש להקל בדבר בפשיטות בנעליים ישנות דוקא, אבל בנעליים חדשות, אין להשחיל את השרוך בנקבים, משום שהדבר דומה לתיקון כלי. ומכל מקום מאחר ורבים מיקלים בזה, סיים שהמיקל כדבריהם, יש לו על מה שיסמוך.

ולסיכום: שרוך שנשמט מהנעל בשבת, מותר לחזור ולהשחילו בנעל. ואפילו אם השרוך חדש, יש להקל בזה. אבל אם הנעליים חדשות, ולא הושחל בהן השרוך מעולם, יש מחמירים שלא להשחיל את השרוך בשבת. ויש להזהר להשחיל את השרוכים לפני שבת. והמיקלים בזה, להשחיל אף בשבת במקום צורך, יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פרשת השבוע - פרשת אמור

השבת, נקרא על ציווי הכוהנים שלא להיטמא למת (כלומר, אסור לכהן לגעת במת, או לשהות בחדר אחד עם מת, שהרי טומאת המת שורה שם), כי אם לשבעה קרובים, דהיינו, לאביו ולאמו, לאחיו ולאחותו, לבנו ולבתו, ולאשתו. וכמו כן אסור לכהן רגיל לשאת אשה גרושה או חללה. ואילו לכהן הגדול נאסר להיטמא אפילו לאביו ולאמו, ואסור לו לשאת אפילו אשה אלמנה. בפסוק נאמר: "אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו", "קדושים יהיו לאלוהיהם, ולא יחללו שם אלוהיהם, כי את אשי ה' הם מקריבים, והיו קודש". דהיינו, הכהנים מצווים להיות קדושים, ולשמור על קדושתם המיוחדת שלא להטמאות למת ולא לשאת נשים האסורות להם.

וצריך להבין מדוע בדין זה כפלה התורה את הציווי בלשון "אמור" "ואמרת אליהם", מדוע לא מספיקה לשון אמירה אחת "אמור אל הכוהנים" בלבד? ושאלה נוספת שיש לשאול, מדוע נאמר בפסוק "אמור אל הכהנים בני אהרון", וכי אין אנו יודעים שהכהנים הם בני אהרון? ומדוע זה התורה מדגישה זאת דווקא כאן?

בכדי להבין זאת, נקדים, שטבעו של האדם לקבל על עצמו איסורים שמובנים לו, כגון, לא תגנוב, לא תגזול, וכדומה, אך איסורים שאין להם הבנה מעשית, כגון איסור כניסה של כהן לבית הקברות, שלכאורה אין לכך שום הבנה מעשית, אלא כל העניין הוא רק איסור רוחני, שהרי הכהן לא נוגע במת, אלא רק עומד בארבע אמותיו, ובכל זאת הדבר אסור. איסור כזה, קשה לו לאדם לקבל, לפיכך הזהירה התורה בלשון כפולה, "אמור" אל הכוהנים "ואמרת" אליהם, כדי לזרז את קבלת הדברים על הכהנים, ובדברים רוחניים של קדושה חשוב מאוד שידעו הכהנים את מעלתם ודרגתם המיוחדת בעם ישראל, כדי שיוקל עליהם להבין ולשמור את רמת הקדושה לה הם נדרשים, ולכן גם הדגישה התורה 'הכוהנים בני אהרון', שידעו שהם בניו של אהרון הכהן, וכשיזכרו לאיזה שבט הם שייכים, וכי הם בניו של אהרון הכהן, הרי שהם מרוממים מהמון העם, ועליהם להתקדש ולשמור על רמה רוחנית גבוהה יותר מכל העם.

עניין זה של הרגשת רוממות המחייבת את האדם להיות ברמה אחרת, הינה יסוד גדול בחיי האדם עצמו, ובחינוך בניו ובנותיו, ותועלתו מובטחת לזהירות מחטא ומהתנהגות בלתי הולמת, שכן כאשר האדם יודע ומרגיש כי הוא מבניו של ה', שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות", והתורה אומרת "בנים אתם לה' אלוהיכם", היאך אדם שהוא ברמה כזו גבוהה ירד מדרגתו זו לדרגת חטא או עוון או התנהגות בלתי הולמת למעמדו? ומצינו יסוד זה בדברי הנביא ישעיה (פרק נ"א פסוק א') "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם". בפסוק זה אומר הנביא לישראל, ראו מי אביכם, ומי הייתה אמכם, 'אברהם ושרה', ואיך יכולים אתם בנים של אלה הצדיקים לחטוא.

מעשה יפה אירע לפני כמאה וחמישים שנה, וניתן להביאו בהקשר לדברינו. בעיר לונדון היה גן חיות גדול בקצה העיר, והנה באחד הימים הצליח האריה לברוח מגן החיות ונכנס לעיר, מייד שותקה כל התנועה בעיר, וכולם ברחו והתחבאו בביתם, פן יטרוף אותם האריה. פנה ראש העיר למפקד המשטרה שישלח שוטרים לתפוס את האריה. שמע המפקד את הבקשה, ומיד הורה לבנו הצעיר, שהיה בן עשרים שנה, שיצא לתפוס את האריה. לקח בנו של המפקד חבל ויצא לכיכר העיר לתפוס את האריה הסורר, ואכן לאחר דקות, איתר הבן את האריה, ומיד שעט לעברו ולאחר מאבק קצר הצליח לתפוס את האריה ולקשרו בחבל לקול תשואות העם שעמדו במרפסות ובגגות וצפו במתרחש. אך הכל ראו כי תוך כדי המאבק, הצליח האריה לשרוט שריטה אחת בפניו של בן המפקד, אך דבר זה לא העיב על השמחה, שהנה סוף סוף נתפס האריה והובל חזרה לכלוב בגן החיות. לאחר כשבוע, ערך ראש העיר מסיבה גדולה והענקת פרס 'יקיר העיר' לבנו של מפקד המשטרה, על הצלחתו בלכידת האריה, והצלת אנשי העיר, במעמד ראשי העיר ואישי ציבור. במעמד זה כובד האבא, מפקד המשטרה, לתת לבנו את הפרס. אלא כשעלה הבן הגיבור לבמה לקבל את הפרס, הבחין אביו בשריטה שעל פניו, ושאל אותו לפשרה של השריטה, הסביר לו הבן כי תוך כדי המאבק באריה קיבל מכה, וממנה שריטה זו. כעס המפקד על בנו, ולתדהמת כולם, סטר לבנו סטירה מצלצלת, והעניק לו את הפרס. מיד קם להסביר את מעשהו. שמעו נא! אמר מפקד המשטרה לנוכחים בטקס, בצעירותי הייתה מסביב לעיר כת שודדים אשר הפילה את חיתתה על העיר ולא הצליחו לתפסם, עד אשר פנו אלי שאטפל בהם. ואכן לילה לילה, היינו אורבים להם, ולאט לאט, הצלחנו ללכדם מעט מעט. לילה אחד יצאנו ללכוד את הגרעין הקשה שנשאר מכנופית השודדים, ונכנסנו עימהם לקרב פנים מול פנים, והצלחנו להרוג בהם, עד שנשאר ראש השודדים שהיה כול גופו ופניו מכוסים בבגד ברזל ופלדה, ורק עיניו היו מגולות. מיד קפצתי לעברו, וכשהפלתיו על הרצפה ועמדתי להורגו, הסיר את כובע הפלדה שעל ראשו, ואמר לי, אינך מתבייש להרוג אשה? הופתעתי לראות כי ראש השודדים הגיבור שהטיל את חיתתו על כל העיר במשך שנים רבות, לא היה אלא אישה, ומיד אמרתי לה, אם תחזרי למוטב, אשא אותך לאישה! ואכך כך היה, היא חזרה למוטב, ונשאתי אותה לאישה, ויצא העגל הזה, זה הבן הגיבור שלכד את האריה. ואז הרים מפקד המשטרה את קולו והכריז, מורי ורבותי! ילד שנולד לאבא מפקד משטרה ולאמא מפקדת השודדים, הרי שאפילו שריטה קטנה אסור שתהיה לו בפניו, וזהו פשרה של הסטירה שנתתי לבני.

כך הנביא ישעיה אומר לעם ישראל, אתם בני אברהם ושרה, אינכם יכולים שאפילו חטא קטן ביותר יהיה עליכם, וזאת לפי רום מעלתכם. יהי רצון שנזכה לחוות הרגשה זו של רוממות הרוח, ולחיות כיאה וכראוי לעם סגולה, בניהם של האבות ענקי הרוח. אמן.

שבת שלום