שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ' תמוז תשפ"א / 30 ביוני 2021

בנטילת ידיים היא חוצצת, מאחר ודרכו להסירה לפעמים. ואם אין דרכו להסירה לעולם, אפילו כשעובד בבוץ וכדומה, אזי אינו חייב להסירה.

בטבילה, הרי טבילה זו אינה מן הדין, וחציצה במיעוט מגופו אינה אלא מדרבנן, לכן אם ירצה יוכל לטבול עם הטבעת, ורק ממידת חסידות טוב שיסירנה.

לתפילין היא אינה חוצצת, (כי בלאו הכי אין דין חציצה ברצועות על היד). וגם בזה יש מידת חסידות להסירה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חציצה בנטילת ידיים

שאלה: האם אני רשאי ליטול את ידי, אף על פי שיש על ידי איזה לכלוך או צבע וכדומה?

תשובה: צריך כל אדם להזהר מחציצה בנטילת ידיים. ו"חציצה" פירושו, כל דבר שמפריד וחוצץ בין היד לבין המים בשעת הנטילה. וכל דבר שחוצץ בטבילה במקווה, חוצץ לנטילת ידיים. כלומר, לכלוך שנמצא תחת הצפורניים, כשם שהוא עלול לגרום לחציצה בטבילה, כך הוא יכול לגרום לחציצה בנטילת ידיים.

מקור דין חציצה בנטילת ידיים
דין זה, שאסור שיהיה דבר שחוצץ בין הידיים לבין המים, נלמד מדיני חציצה בטבילת הגוף. ובגמרא במסכת פסחים (קט.) למדו רבותינו מן הפסוק "ורחץ במים כל בשרו", מכאן שאסור שיהיה דבר החוצץ בין גופו של האדם למים, כדי שיטהר. (שהרי נאמר "כל בשרו", ומשמע שכל גופו יהיה במים, ולא שיהיה מכוסה באיזה דבר החוצץ בינו לבין המים). וכן הדין לענין נטילת ידיים, שצריך שכל היד תהיה גלויה לפני המים, ולא יהיה דבר החוצץ ביניהם.

ובזה הסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בדרשותיו עמוד זך), מה שאמר רבי עקיבא (במשנה במסכת יומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר, "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם", ועוד נאמר, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'", כלומר, ה' יתברך הוא כמו מקוה לעם ישראל, וכשם שבמקוה יש לטבול בלי שום חציצה, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בשלימות, וכביכול כל עם ישראל דבוקים בה' יתברך בלי שום הפרעה, ולכן עליהם גם לשמור את עצמם מכל השפעה חיצונית שלא תדבק בהם, וצריכים לקבל עליהם את המצוות בשלימות, ולא לוותר חלילה על אחת המצוות, כדי שיהיו מוכשרים להתדבק בה' יתברך.

דבר החוצץ שמקפידים או שלא מקפידים להסירו
אמנם יש פרטי דינים רבים בדיני חציצה. ונזכיר רק את עיקר הדבר הנוגע לנו, והוא, שכל דבר שחוצץ ברוב היד, (כלומר, רוב מקום היד שצריך נטילה, נמצא עליו דבר החוצץ), הרי הוא חוצץ לנטילת ידיים בכל מקרה. אבל דבר שאינו חוצץ ברוב היד, אלא רק במיעוטה של היד, הרי הוא חוצץ, דוקא אם "מקפידים" בדרך כלל להסירו. כגון לכלוך הנמצא על היד, שדרך בני אדם להסירו ולא להשאר איתו, הרי שהוא חוצץ בנטילת ידיים. אבל דבר החוצץ במיעוט היד, ואין דרך בני אדם להסירו, כמו לדוגמא מעט צבע שקשה להסירו, אין דרך בני אדם להקפיד עליו, ואין הוא חוצץ בנטילת ידיים.

ובהלכה הבאה נבאר יותר בעזרת ה'.

תאריך השאלה:
י"ט תמוז תשפ"א / 29 ביוני 2021

הוא אכן צריך לפסוע בעצמו וכו', כמו שכותב השואל. (מסתמא אחרי החזרה מיד). אבל דעת הרב מרן זצ"ל, שלכתחלה יש להקפיד שמי שהתפלל חזרה הוא זה שיאמר את הקדיש תתקבל.

 

תשובת הגאון רבי גד יזדי שליט"א

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהגי ימי בין המצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים", וכפי שהסברנו אתמול.

ברכת שהחיינו
טוב להזהר ולא לברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה לעם ישראל? וכן כתב מרן בשלחן ערוך, שטוב להזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או על מלבוש. ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים. (חזון עובדיה עמוד קכט).

ומעוברת (אשה בהריון) שרואה פרי חדש ומתאווה לאכול ממנו. מותר לה לאכול פרי חדש בימי בין המצרים. ותברך עליו שהחיינו.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום לאחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. אבל על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב. (כן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת ח"א סימן לז).

שמיעת מוזיקה וריקודים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

אף על פי שמעיקר הדין, מותר לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרשם קול, טייפ או דיסק וכדומה, שירים, ובפרט שירי קודש, המלווים על ידי כלי נגינה, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע מכך. וכבר הארכנו בזה במקום אחר. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן הרב זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי ז"ל.

ולסיכום: אין לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש בימי בין המצרים. ובשבתות שבימי בין המצרים אפשר להקל בדבר. ובשבת שחלה אחר ראש חודש אב, יש להחמיר בזה לגבי בגד חדש, אבל לגבי פרי חדש אפשר להקל. ואין לשמוע מוזיקה בימי בין המצרים. אבל שירה בלי כלי נגינה, מותרת.

ומותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב. אך אין ללובשם עד לאחר תשעה באב.

תאריך השאלה:
י"ט תמוז תשפ"א / 29 ביוני 2021

זו לו חובה. טוב לשבת נמוך פחות מעשרים וארבע ס"מ, או על שטיח, אבל לא על הקרקע ממש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות ומנהגי בין המצרים

אמירת תיקון חצות
הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ, ואף על פי שזכינו תהלות לאל עליון, לחזור לארץ קדשינו בצורה חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, והצרות תוכפות יותר ויותר, ועל הכל מבחינה רוחנית אנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.

מכיון שימים אלו הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים. (חצות היום, היינו, שמחלקים את הלילה, מהשקיעה עד הזריחה לשתיים, והנקודה האמצעית, היא "חצות" הלילה, מלשון "מחצית", ובאותה השעה ביום, הוא זמן חצות היום. ובהרבה לוחות שנה מופיעה זמן חצות היום, או חצות הלילה, שהוא שווה לזמן חצות היום), ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו.

וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבא עליהם ברכה.
 
ברכה על פרי חדש בימי בין המצרים
טוב ליזהר מלברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכן כתב מרן בשולחן ערוך, שטוב ליזהר מלומר שהחיינו בבין המצרים על פרי או על מלבוש, ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום אחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. ומכל מקום על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב, והטעם לחלק בין בגד לפרי הוא, משום שלדעת הרמ"א אסור ללבוש בגד חדש אחר ראש חודש אב, וזאת ללא קשר לברכת שהחיינו, אבל באכילת פרי חדש אין איסור מצד עצם אכילת הפרי, רק מצד ברכת שהחיינו שאין לברכה בימים אלו, לפיכך פרי חדש מותר לאכלו בשבת אף לאחר ראש חודש אב, אבל בבגד נכון להחמיר, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן ל"ז).

תאריך השאלה:
י"ט תמוז תשפ"א / 29 ביוני 2021

מותר לקנות עד ראש חודש אב. וללבוש לאחר תשעה באב. ירבו שמחות בישראל,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהגי ימי בין המצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים", וכפי שהסברנו אתמול.

ברכת שהחיינו
טוב להזהר ולא לברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה לעם ישראל? וכן כתב מרן בשלחן ערוך, שטוב להזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או על מלבוש. ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים. (חזון עובדיה עמוד קכט).

ומעוברת (אשה בהריון) שרואה פרי חדש ומתאווה לאכול ממנו. מותר לה לאכול פרי חדש בימי בין המצרים. ותברך עליו שהחיינו.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום לאחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. אבל על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב. (כן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת ח"א סימן לז).

שמיעת מוזיקה וריקודים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

אף על פי שמעיקר הדין, מותר לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרשם קול, טייפ או דיסק וכדומה, שירים, ובפרט שירי קודש, המלווים על ידי כלי נגינה, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע מכך. וכבר הארכנו בזה במקום אחר. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן הרב זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי ז"ל.

ולסיכום: אין לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש בימי בין המצרים. ובשבתות שבימי בין המצרים אפשר להקל בדבר. ובשבת שחלה אחר ראש חודש אב, יש להחמיר בזה לגבי בגד חדש, אבל לגבי פרי חדש אפשר להקל. ואין לשמוע מוזיקה בימי בין המצרים. אבל שירה בלי כלי נגינה, מותרת.

ומותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב. אך אין ללובשם עד לאחר תשעה באב.

תאריך השאלה:
י"ט תמוז תשפ"א / 29 ביוני 2021

לוקחים את היום מהזריחה עד השקיעה, ומחלקים לשתים עשרה, כל חלק הוא שעה זמנית. ובכל שעה זמנית שישים דקות זמניות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת שחרית מוקדמת

רבים שואלים: מאמתי מותר להתחיל בתפילת שחרית? ישנם אנשים רבים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת מאד בבוקר, ועלינו לדעת מתי מותר להם להתחיל בתפילת שחרית.

תשובה: זמן תפילת שחרית לכתחילה הוא רק לאחר הנץ החמה, והוא זמן ה"זריחה" הנדפס בלוחות השנה. ומצוה מן המובחר להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכמו שנאמר "ייראוך עם שמש".

ולכתחילה אין להתפלל עד הנץ החמה, אולם בדיעבד, אם התפלל אדם לפני הנץ החמה, אזי אם היה זה אחר "עלות השחר", שהוא שיעור של שבעים ושתים דקות (זמניות) לפני הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ואם התפלל לפני עלות השחר, לא יצא ידי חובת התפילה, שעדיין הוא זמן תפילת ערבית.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה בזה לתפילת העמידה. כי שאר חלקי התפילה, מותר לאמרם אפילו לכתחילה קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר.

ולפיכך כתבו הפוסקים, כי פועלים שזמנם מצומצם, ועליהם להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, יש להקל להם לכתחילה להתפלל בשעה מוקדמת לפני הנץ החמה, אחר עלות השחר, משום שהם דחוקים בזמנם, ואינם יכולים להתפלל אחר כך. ובפרט יש להקל בזה בימות החורף, שאז זריחת החמה היא בשעה מאוחרת, ויש אנשים שלא יוכלו להספיק להתפלל בבית הכנסת, אם לא שנקל להם שיוכלו להתפלל מזמן עלות השחר, ויסמכו על שיטות הפוסקים המיקלים בדבר.

ולכן בהרבה בתי כנסיות, מתקיים "מנין פועלים" קודם זמן הנץ החמה. אולם יש לדעת,  שאדם שיכול להתפלל אחרי הנץ החמה, אסור לו להתפלל עם מנין הפועלים שלפני הנץ החמה, כי לא הותר לפועלים להתפלל בזמן כזה, אלא מפני שהיא שעת הדחק. אבל סתם אדם שאין השעה דחוקה לו, אסור לו לסמוך לכתחילה על דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן עליו להמתין ולהתפלל במנין רגיל אחרי הנץ החמה.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שאפילו אם יודע שאין לו מנין אחר אלא מנין הפועלים, מוטב שימתין ויתפלל ביחידות לאחר הנץ החמה, ממה שיתפלל במנין קודם הנץ החמה. ובמקום שעל ידי כך יתבטל באופן מוחלט מתפילה במנין, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.

והנה כתבנו, שזמן עמוד השחר הוא כשבעים ושתים דקות לפני הזריחה, ויש להבהיר שהכוונה בזה היא לדקות "זמניות". כלומר, שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה חלקים, שאז כל שעה היא שעה "זמנית", וכל שעה כזו מתחלקת לששים דקות "זמניות". באופן שבימות החורף הקצרים דקה זמנית היא קצרה יותר מדקה רגילה, ואילו בימות הקיץ שהימים ארוכים, כל דקה זמנית היא ארוכה יותר מסתם דקה. ובאופן כזה יש לחשב את השבעים ושתים דקות שלפני הנץ החמה, שמאז עלה עמוד השחר.

ובזמנינו יש לוחות שנה המחשבים את עלות השחר באופן זה, אך יש שמחשבים את עלות עמוד השחר באופן שונה, כך שיוצא להם שתשעים ושש דקות קודם הנץ כבר עלה עמוד השחר. ואין הלכה כדבריהם. ויש לרכוש אך ורק לוחות המחשבים את זמן עלות השחר כשבעים ושתים דקות קודם הנץ, או לחשב באופן עצמאי את זמן עלות השחר. וכנ"ל.

ולסיכום:  אין להתפלל תפילת שחרית לפני ה"זריחה". ופועלים שאין להם ברירה אלא להתפלל בשעה מוקדמת מאד בבוקר, מפני שהם מוכרחים לצאת למקום עבודתם. רשאים הם להתפלל מזמן "עלות השחר", שהוא שבעים ושתים דקות "זמניות" לפני זמן הזריחה.

ובהלכה הבאה נבאר את סדר התפילה לפועלים ולכל מי שמתפלל מוקדם כי השעה דחוקה לו.

תאריך השאלה:
י"ט תמוז תשפ"א / 29 ביוני 2021

מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהגי ימי בין המצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים", וכפי שהסברנו אתמול.

ברכת שהחיינו
טוב להזהר ולא לברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה לעם ישראל? וכן כתב מרן בשלחן ערוך, שטוב להזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או על מלבוש. ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים. (חזון עובדיה עמוד קכט).

ומעוברת (אשה בהריון) שרואה פרי חדש ומתאווה לאכול ממנו. מותר לה לאכול פרי חדש בימי בין המצרים. ותברך עליו שהחיינו.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום לאחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. אבל על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב. (כן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת ח"א סימן לז).

שמיעת מוזיקה וריקודים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

אף על פי שמעיקר הדין, מותר לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרשם קול, טייפ או דיסק וכדומה, שירים, ובפרט שירי קודש, המלווים על ידי כלי נגינה, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע מכך. וכבר הארכנו בזה במקום אחר. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן הרב זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי ז"ל.

ולסיכום: אין לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש בימי בין המצרים. ובשבתות שבימי בין המצרים אפשר להקל בדבר. ובשבת שחלה אחר ראש חודש אב, יש להחמיר בזה לגבי בגד חדש, אבל לגבי פרי חדש אפשר להקל. ואין לשמוע מוזיקה בימי בין המצרים. אבל שירה בלי כלי נגינה, מותרת.

ומותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב. אך אין ללובשם עד לאחר תשעה באב.

תאריך השאלה:
י"ח תמוז תשפ"א / 28 ביוני 2021

מותר ואין מקום להחמיר בזה. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ימי "בין המצרים" תשפ"א

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג): "כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים, הם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ.

ואף על פי שזכינו בדור האחרון, לשוב אל ארץ קדשינו בצורה יחסית חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, וראשי האומות נוהגים כשליטים עליונים על ישראל, והצרות תוכפות יותר ויותר. ועל הכל, מבחינה רוחנית, שאנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.

ועל כל איש ואשה, להיות ערניים לענין הגלות, ולא להשאר שאננים, כי הימים הללו אינם ימים רגילים שמחוייבים אנו לנהוג בהם במנהגי אבלות בעל כרחינו, אלא בעצמותם הם ימי אבל, כי אנו דואבים ומצטערים על ההפסד הגדול בחורבן בית המקדש ובעיכוב הגאולה. ומרן זצ"ל היה אומר, יותר ממה שאנו בוכים על מה שהיה לפני אלפיים שנה, אנו בוכים על מה שהיה בדורותינו, בזמן השואה הנוראה, והיה מעורר את הציבור לזכור את מליון הילדים המתוקים שנטבחו בימי השואה, וכן את כל ישראל שהתענו תחת המגף הנאצי, גם על זה עלינו לבכות! וכבר אמרו רבותינו, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

דרגות האבלות בימים אלה, ושבוע שחל בו תשעה באב
במשך השבוע נבאר את דיני "בין המצרים" (ממה שכתבנו בשנים קודמות, ובתוספת נופך). ודינים אלו מחולקים. שמיום י"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, נוהגים מעט מנהגי אבלות. ומיום ראש חודש אב, מוסיפים על מנהגים אלה עוד מנהגים אחרים. ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות נוספים.

שבוע שחל בו תשעה באב בשנת התשפ"א
בשנה זו (תשפ"א), יחול יום תשעה באב ביום ראשון, לפיכך, למנהג הספרדים, אין לנו את דיני האבלות המיוחדים לשבוע שחל בו תשעה באב, כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנא). ורק האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה דינים כבר מראש חודש אב, וכמו שנבאר בעתו ובזמנו בעזרת ה'.

תיקון חצות
מכיון שימי "בין המצרים" הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים. (חצות היום, היינו, שמחלקים את הלילה, מהשקיעה עד הזריחה לשתים עשרה, והנקודה האמצעית, היא "חצות" הלילה, מלשון "מחצית", ובאותה השעה ביום, הוא זמן חצות היום. ובהרבה לוחות שנה מופיעה זמן חצות היום, או חצות הלילה, שהוא שווה לזמן חצות היום), ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו.

וכן נהג תמיד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבא עליהם ברכה.

ויש לציין שגם בשאר ימות השנה, טוב לומר תיקון חצות בכל לילה. וכאשר מרן זצ"ל היה אומר תיקון חצות, היה לוקח את הכרית ממיטתו, ומניחה על הרצפה, והיו עיניו זולגות דמעות בתחינתו על צרות כלל ישראל ועל איחור הגאולה.

ה' יזכינו לראות עין בעין בנחמת ציון ובנין ירושלים. אמן כן יאמר האל.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תשפ"א / 27 ביוני 2021

בחתונה, מותר. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

נשואין בימי בין המצרים

לשאלת רבים, האם מותר לישא אשה או להנשא לאיש בימי בין המצרים?

יש נוהגים שלא לערוך נשואין כלל, מיום י"ז בתמוז, ועד תשעה באב, שהם ימי "בין המצרים" כמו שביארנו כבר. וכן היה המנהג במדינות אשכנז.

ומנהג הספרדים בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, להתיר עריכת נשואין בימים אלה, עד ליום ראש חודש אב. אבל מאחר יום ראש חודש אב, אף על פי שמעיקר הדין יש להקל בזה לאדם שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה, מכל מקום, נהגו שלא לערוך נשואין בימים אלה, מפני שאין זה סימן טוב, לערוך שמחה בימים שכל כלל ישראל שרויים באבל כבד.

וכאשר נתמנה מרן הרב שליט"א למשרת הרב הראשי לתל אביב, בשנת התשכ"ט (1969), נהגו בכל ערי ישראל, על פי הוראת גדולי הרבנים האשכנזים, שלא היו רושמים לנשואין זוג המבקש להנשא בימי בין המצרים. וכאשר נתמנה הרה"ג רבי יעקב משה טולדאנו לכהן במשרת הרב הראשי לתל אביב, ניסה לבטל את הנוהל שלא רושמים לנשואין זוגות הבאים להנשא בימים אלה, אולם לא היה יכול להרים ראשו ולבטל המנהג, נגד הוראת הרב הראשי האשכנזי, הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן, כי בכל ערי הארץ, היו הרבנים הספרדים כפופים בכל הוראותיהם הציבוריות לרבנים האשכנזים הנכבדים מהם. עד שעלה לגדולה מרן הרב שליט"א, והודיע בצורה חד משמעית, כי הוא אינו ממונה בתור "זכר" למנהגי הספרדים בלבד, ומעתה ואילך הוא דורש בתוקף לשנות את תקנות הרבנות הראשית, ולתקן שכל זוג ספרדי המבקש להנשא בימי בין המצרים, יאפשרו לו להרשם לנשואין כדת וכהלכה. ותהלות לאל עליון, שעלה בידו לבטל המנהג שנהגו עד אז נגד ההלכה. ואף אז, קמו כנגדו מקצת רבנים ספרדים, שבשם "אחדות העם" ועוד נימוקים שונים, דרשו לכופף את מנהגינו למנהגי האשכנזים, והרב מרן שליט"א, לא שמע לעצתם, כי כך דרכה של תורה, שלכל עדה בישראל המנהגים שלה, ואין להשוות את המנהגים על ידי כפיפות קומה למנהגי עדה אחרת. וכל המשנה ממנהג שנהגו הספרדים בירושלים במשך דורי דורות, ידו על התחתונה, כי בביטול הנשואין, ובדחיית נשואין, גורמים רעה גדולה לעולם.

וכאן המקום לציין זאת, שלא רק מנהג זה היה מתבטל לגמרי אילו לא היה מרן שליט"א עומד בעוז על מנת להחזיר העטרה ליושנה, אלא בכל מנהגי הספרדים, ובכל הוראותיהם שהם כפופים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, לולי שמרן הרב שליט"א נלחם מלחמתה של תורה, ובכחו ובגדולתו הבלתי ניתנת להכחשה, החזיר העטרה ליושנה, שהספרדים פוסקים על פי דרכם, להחמיר ולהקל, בודאי היו נשכחות לגמרי ההלכות והמנהגים של הספרדים, לכל תפוצותיהם, בבליים ומרוקאים ותימנים וכן כל השאר. כי בעזרת כחו הגדול של הרב, הושווה מעמד הרב האשכנזי למעמד הרב הספרדי. שאם עד אז היה קרוי הרב האשכנזי "ראש הרבנים לישראל", ואילו הרב הספרדי היה נקרא "הרב הראשי לישראל", הרי שמאז שעלה מרן לגדולה, ונעשה ראשון לציון ורב ראשי לישראל, לא העיז שום אדם להכתיר את הרב הספרדי בתואר נמוך מזה של האשכנזי.

וכן מיני אז שנתפרסמו הוראות מרן הרב שליט"א, יודעים כל רבני האשכנזים, שכאשר מגיע אליהם שואל, והוא מבני ספרד, הם מבררים היטב את הדין להורות לו על פי דרכם של בני ספרד. ואילו קודם לכן, היו מורים לו בפשיטות להקל ולהחמיר על פי הוראותיהם ומנהגי האשכנזים, כאשר מעידים על זה רבים וטובים.

אף על פי שנהגו שלא לערוך נשואין אחר יום ראש חודש אב, וכן נהגו האשכנזים בכל ימי בין המצרים, מכל מקום, אדם שגירש את אשתו, וכעת נכנסו מתווכי שלום ביניהם והסכימו שניהם לחזור זה לזו, מותר לערוך להם את הנשואין אפילו אחר יום ראש חודש אב, משום שאין זו שמחה גדולה כל כך, ואדרבה, לעתים מחמת עיכוב הנשואין עלול השלום השורר בינהם להתפוגג, ויתבטל כל ענין הנשואין.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תשפ"א / 27 ביוני 2021

כן. אין ההקפדה בזה אלא ביום תשעה באב. תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

"שבעה עשר בתמוז"

היום הוא יום תענית "שבעה עשר בתמוז".

תענית שבעה עשר בתמוז
נאמר בספר זכריה (פרק ח פסוק יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח:), צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן. (וידוע שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה לפי מנין תורתינו הקדושה). וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מחודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן.

דין התענית
כתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

מה אירע ביום שבעה עשר בתמוז?
ביום שבעה עשר בתמוז אירעו חמישה דברים קשים, ואלו הן: נשתברו לוחות הברית, הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום בבית המקדש, הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני, שרף אפוסטמוס הרשע את התורה, והועמד צלם בהיכל בית המקדש.

מי חייב בתענית זו?
הכל חייבים להתענות בשבעה עשר בתמוז. ואסור לפרוץ גדר. ומעוברות (נשים בהריון) ומניקות אינן מתענות ביום זה. ואדם זקן שהתענית עלולה להזיק לו על פי הוראת הרופא, לא יתענה. וכן אשה שילדה בתוך שנתיים מהיום, והיא מרגישה חולשה יתירה מחמת התענית, אינה צריכה להתענות. וכל אדם שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להתענות, עליו לשאול תלמיד חכם בקי בהוראה, שיורה לו כיצד לנהוג. ואם יש חשש סכנה בתענית, בודאי שלא יתענה. ויתייעץ עם תלמיד חכם כדי שיורה לו כיצד לנהוג בסמוך לתענית תשעה באב, שהיא חמורה יותר מצד הדין.

הקטנים שהם פחות מגיל בר מצוה או בת מצוה, אינם מתענים בתענית זו אפילו כמה שעות, ורק מגיל מצוות יש להתחיל להתענות בתענית זו, וכן הדין לגבי תענית צום גדליה, ותענית עשירי בטבת. (חזון עובדיה).

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תשפ"א / 27 ביוני 2021

מים בבריכה, דינם כמים בתוך כלי, שאינם מטהרים אפילו כשיש בהם ארבעים סאה. רק מים שמכונסים באדמה נחשבים כמי מקוה שמטהרים. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טבילת הידיים במי הים

בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שנמצא על חוף הים, ומעוניין לאכול פת לחם, אינו יכול לקחת ממי הים בכלי וליטול את ידיו, כי מי הים המלוחים, פסולים לנטילת ידיים.

טבילת הידיים במי מעיין, ים, מקוה
וכל זה לגבי "נטילת ידיים", אבל יש עוד אופן לטהר את הידיים כדי לאכול לחם. והוא על ידי "טבילת הידיים". כלומר, הטבלת הידיים במי הים ממש, בלי להעביר את המים לכלי.

ולדוגמא, אדם הנמצא סמוך למעיין מים, אינו צריך ליטול את ידיו בכלי דוקא, אפילו אם המים מתוקים, אלא רשאי לטבול את ידיו במי המעיין, ומיד אחר כך רשאי לגעת ולאכול פת לחם.

וכן הנמצא בסמוך לים, אף על פי שהמים הנמצאים בו הם מלוחים, מכל מקום הוא רשאי להתקרב מעט לים, ולהטביל את ידיו בתוך מי הים. ובזה יוצא ידי חובת טבילת הידיים לסעודה.

וכן הדין לגבי מי שיש לו מקוה טהרה, שיכול לטבול את ידיו במי המקוה, ויוצא בזה ידי חובת טבילת הידיים, כדין הנוטל את ידיו. ואפילו אם המים אינם ראויים לשתיה, וכגון ששמו הרבה "כלור" במים כדי לשמור עליהם נקיים, בכל זאת הם ראויים וכשרים להטבלת הידיים בהם.

הטובל את ידיו, כמה פעמים יטבול ידיו, ומה יברך?
הטובל את ידיו, אינו צריך לטובלם כמה פעמים במים, כפי שאנו נוהגים בנטילת ידיים, אלא די לו בטבילת הידיים פעם אחת ותו לא.

המטביל את ידיו במים, מברך "על נטילת ידיים", כדין הנוטל ידיו מן הכלי. ולא יברך "על טבילת ידיים". (הכל מבואר בשלחן ערוך סימן קנט). ואם טעה ובירך "על טבילת ידיים" או "על שטיפת ידיים", יצא ידי חובתו. (הלכה ברורה בסוף הסימן).

תאריך השאלה:
ט"ז תמוז תשפ"א / 26 ביוני 2021

נחשב ללימוד, יש מעלה מיוחדת כשמוציא את הדברים מפיו, אבל בכל זאת מתקיימת מצוות תלמוד תורה גם במחשבת הלב, כמו שנאמר, והגית בו יומם ולילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בלק

מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
(נערך על ידי נכדו הרה"ג יעקב ששון שליט"א)

בפרשה נקרא, איך שבלק מלך מואב, שכר את בלעם בן בעור, שהיה מכשף גדול, כדי שיקלל את ישראל, אך הקדוש ברוך הוא הפר עצתו, וגרם לבלעם שיברך את ישראל.

בתוך דבריו, אמר בלעם בן בעור: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". מה פירוש הפסוק הזה?

בלק, קרא לבלעם, ואמר לו, אתה קוסם גדול, אתה מכשף, ובכח הכישופים אתה יודע מה יהיה בעתיד. אך אלה היהודים, אין להם כשפים, יש להם "אורים ותומים", שהיו על לבו של הכהן הגדול, והם ניגשים אל הכהן, ושואלים על העתיד, והאותיות שבחושן מאירות, וכך יודעים את התשובה. ואלה האורים ותומים, היו משיבים בדברים נחרצים, ולא באופן שיש בו ספק. לא כן הקוסמים והמכשפים, שהרבה פעמים טועים בדבריהם, כמו שנאמר, "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל", שהקדוש ברוך הוא מטעה אותם.

הנה חרטומי מצרים, שהיו מכשפים גדולים, ראו בכח הכישופים שלהם, שעתיד מושיעם של ישראל ללקות במים. מה חשבו? מה פירוש הדברים שילקה במים? היו משוכנעים החרטומים, שמושיעם של ישראל עלול לטבוע במים, ולכן ציוה פרעה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", שהיו בטוחים שבמים יוכלו להמית את מושיעם של ישראל. אך מה היה באמת? מהם המים שראו החרטומים שמשה ילקה בהם? אלו "מי מריבה", שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה להוציא מים מן הסלע, אמר משה לישראל, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", ומפני שדיבר כך עם ישראל, נענש שלא הרשה לו ה' יתברך להכנס לארץ ישראל, וזו היתה הכוונה האמיתית בכך שמשה ילקה במים, אך הם טעו, וחשבו שהכוונה שיטבע במים.

כך הם הכשפים וידיעת העתידות של הקוסמים, "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל", אבל האורים ותומים, משיבים דברים נחרצים, דברים ברורים שלא יטעו בהם!

אם כן, זהו פירוש תחילת הפסוק, כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כי לישראל אין ניחושים ולא קסמים, יש להם אורים ותומים, שמשיבים דברים נחרצים. אך עדיין מה פירוש המשך הפסוק, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, מה פירוש הדברים?

לפני שבא בלעם וקילל את ישראל, היו אומות העולם תוהים, מהו כוחם של ישראל? במה הם מצליחים כל כך? הלכו לשאול את זקני מדין, שהיו מכירים את משה רבינו, שהרי משה היה במדין, אצל יתרו, לפני שהגיע למצרים לגאול את ישראל. אמרו להם חכמי מדין, זה משה, כוחו בפיו, וזהו כוחם של ישראל, בפה שלהם. שמעו כן הגויים ואמרו, אם כך, גם אנו, נביא את בלעם הקוסם, שכוחו בפיו, שהרי בזמן שנלחם סיחון במואב, שכר סיחון את בלעם שיקלל את מואב, ובלעם קילל אותם, וקללתו התקיימה, כמו שנאמר "אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ", לכן אמרו הגויים, כעת נשכור את בלעם שיקלל את ישראל, מה הם כוחם בפיהם, אף הוא כוחו בפיו!

אך טעו אלה הטפשים טעות גדולה, וכי כוחם של ישראל רק בפיהם? הרי יש להם את הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, והוא משך את לשונו של בלעם, שיברך את ישראל, כמו שאמר בלעם, "אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר"!

כעת, לאחר שבירך בלעם את ישראל, אמר בלעם, מה עשינו? עד עתה, היו ישראל יכולים לחשוש, שמא יבוא נביאם של אומות העולם, ויקלל אותם בפיו, ועל ידי זה הם יפסידו במלחמה, אך עתה, שכבר בא בלעם לקללם, וראו ישראל שלא פעל בדבריו מאומה להזיקם, התחזקו יותר, ראו שאין מי שיכול לעמוד נגדם!

המגיד מדובנא מביא על כך משל. היה שר אחד, מצביא, ובכל פעם שהיו לו מלחמות, היה מנצח, וכשהיו משליכים נגדו חיצים, היה מכופף את עצמו, וכך החצים היו עפים מעל ראשו, אך לא פגעו בו. בכל זאת, חשש השר, שמא פעם אחת ישליכו את החצים כנגד לבו, והרי בהחלט יתכן הדבר שיפגעו בו החצים, לכן היה חושש ומחפש דרך להנצל. והנה שמע השר שמועה מוזרה, שישנו מדען גדול, שיש לו משחה מיוחדת, ומי שמורח על גופו את המשחה, לא יוכלו החצים לפגוע בו.

שמע, ויצא אל המדען הגדול, לקנות ממנו את המשחה. בא לפניו, ובאמת קיבל ממנו את המשחה, ומרח אותה על גופו. בדרכו חזרה לעירו, התנפלו עליו עדת שודדים, ראו מרכבה נאה והדורה, אמרו בודאי יש לאדם זה ממון רב, לכן החלו משליכים עליו חצים. והנה החצים פגעו בגופו, ונפלו בזה אחר זה! כילו השודדים את כל חציהם, וראו שאינם מנצחים, החלו לברוח!

קרא אליהם השר, בואו בואו! בואו חביבים שלי, בואו, אדבר איתכם יפה! ניגשו אליו בזהירות, הוציא השר יין ישן לקראתם, אמר להם, בואו, נשתה לחיים! אמרו לו השודדים, הלא אנו באנו להרוג אותך, ואתה מציע לנו יין משובח? השיב להם השר, דעו, כי עתה חזרתי מבית המדען, שמכר לי משחה מיוחדת, ובכל הדרך, אמרתי בלבי, איזה פתי אני! איזה טיפש יאמין שיש משחה שתוכל להגן מן החצים! כך הצטערתי ששילמתי על המשחה הון תועפות, אך כעת, שיריתם עלי וראיתי שהמשחה הועילה בהחלט, הנני שמח שמחה גדולה, לכן בואו ונשתה לחיים! זהו המשל.

והנמשל, אמר לו בלק לבלעם, כל הזמן אפשר היה לחשוב, שאדם שכוחו בפיו, יוכל לשלוט על ישראל, אבל עכשיו, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, כעת ידעו ישראל, מה פעל אל, איך שהקדוש ברוך הוא מושיע אותם, וכעת יתחזקו יותר נגד אויביהם.

ממשיך הפסוק ואומר,"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".

לפני למעלה ממאה שנה, ברוסיה, שלט הצר העריץ, ניקולאי, שם רשעים ירקב, שהיה שונא ישראל. קרא אליו את שר החינוך שלו, וציוה עליו, שיגזור על כל היהודים, שמעתה יהיו מחוייבים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים, ואסור יהיה לשלוח את הבנים לתלמודי תורה. שמע שר החינוך בקול הצר, וגזר על היהודים, שמעתה לא יוכלו ללמד תורה, וישלחו את כל הילדים לבתי הספר הממשלתיים.

שמעו זאת רבני ישראל, ובכללם הגאון רבי יצחק מוואלאזין, והאדמו"ר רבי שמואל שניאורסון, שהיה רבם של חסידי חב"ד, ופרסמו לכל היהודים, לבל ישמעו בקול שר החינוך, ויתעלמו מדבריו. ראה הצר ניקולאי, שאין היהודים שומעים לגזירתו, זימן אליו את שר החינוך, וגער בו, כיצד אינך מסוגל להיות אחראי לקיים את גזירתי?! השיב לו השר, מה אעשה? הרבנים של היהודים מעזים פניהם להתנגד לגזירתי, והיהודים שומעים בקולם! גער בו הצר בתקיפות, וציוה עליו לקחת אחריות על הדברים, ולדאוג שהגזירה תתממש.

מה עשה השר? זימן אליו את כל הרבנים היהודים, ועמד בפניהם ונאם, דברי נאצה וחירוף, "אתם הרבנים, אנשים בזויים ושפלים!, אנחנו מציעים לכם הצעה שהיא כמו טס של זהב, ואתם בועטים בה! אנחנו מאפשרים לכם שיהיו בניכם פרופסורים, דוקטורים, ואתם דוחים את דברינו! טפשים שכמותכם, אני תמה ומתפלא, בשביל מה ברא האלוקים עם שפל שכמוכם?!". שמעו הרבנים את דבריו, וכבשו פניהם בקרקע, התבונן בהם שר החינוך, והנה הוא רואה שרבי יצחק מוואלאזין, מחייך לעצמו. צרח עליו השר, אינך מתבייש? אתה מלגלג על דברי?

השיב לו רבי יצחק, אני איני מזלזל, אני פשוט שמח! שאל אותו השר, מדוע אתה שמח? אני לא חושב שיש לך סיבות לשמוח! אמר לו רבי יצחק, אדוני השר, יש נביא אחד שלכם, ושמו בלעם, והוא אמר את מה שכבודו אומר, הוא אמר, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, כלומר, כעת יאמרו לישראל, מה פעל אל? בשביל מה ברא אומה כזו? אומר לנו בלעם, יבואו ימים שיאמרו כך לישראל, בשביל מה ברא אותם ה', אך ממשיך בלעם ואומר, מה יהיה תיכף לאחר מכן? הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא! כמו אריות יקומו! למדנו שלא לפחד ממך, שלא לחשוש מפני גזירתך! שמע זאת השר, וירד מ"הפודיום" כמו כלב, הלך ולא חזר.

ומה פירוש המשך הדברים, "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה"?, הפסוק מדבר על משה רבינו, שלא ישכב, כלומר, לא יפטר מן העולם, עד "יאכל טרף", ועד ש"דם חללים ישתה". אמר ה' למשה, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", רק אחרי שיאכל טרף, ודם חללים ישתה, יפטר מן העולם, ומי הוא הטרף? זה הטרף, טריפה, זה בלעם הרשע, שהיה אומר שם של טומאה, והיה מרחף באויר, ובא פנחס להורגו, ופרח בלעם והתעופף לו, וכתוב בזוהר הקדוש, שכמו כן פנחס, אמר שם המפורש ופרח באויר גם הוא, והיה רודף אחרי בלעם, עד שהכהו והפילו לארץ והרג אותו.

"ודם חללים ישתה", אלו חמשת מלכי מדין, שהרגו אותם ישראל בחיי משה רבינו. זה פירוש הפסוקים. שרק אחר כך נפטר משה רבינו. ככה הקדוש ברוך הוא ינקום בכל שונאי ישראל הרשעים, שהקדוש ברוך הוא יודע מי הם ומה יש בלבם, כי הוא יודע מחשבות, ישיב להם מנה אחת אפיים על שנאתם, ויאבד אותם מן העולם. אנחנו נקווה שיבוא משיח צדקינו, במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ט"ז תמוז תשפ"א / 26 ביוני 2021

אם מדובר בבנין מגורים, אין צריך תיקון. מאחר ובזמנינו כתבו כמה פוסקים שיש סכנה ממש באי כיבוי דליקה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דליקה שפרצה בשבת

שאלה: האם נכון הדבר, שאדם שרואה את כל ביתו עולה בלהבות בשבת, אסור לו לכבות את השריפה?

תשובה: ראשית נבאר את יסוד הדין, ואחר כך נכתוב כיצד נוהגים למעשה.

דין כיבוי דליקה בשבת
דליקה שפרצה בשבת, אסור לכבותה. ואפילו אם רואה אדם את כל ביתו עולה בלהבות, אסור לו לכבות את הדליקה בשבת. וגזרו חכמים שאסור לאדם לומר לגוי שיכבה עבורו את השריפה, מפני שכשהיו מתירים ליהודי לומר לגוי לכבות את השריפה, היה היהודי בהול על ממונו, ומכבה בעצמו את השריפה. (הר"ן שבת קמה. דף סא. בהלכות).

אופני היתר בכיבוי דליקה בשבת
מותר לומר לגוי בדרך מרומזת שיכבה את השריפה, וכגון שיאמר "כל המכבה את הדליקה לא יפסיד שכרו".

וכן מותר לכבות את הדליקה בדרך של "גרמא", כלומר, שלא בצורה ישירה. ולפיכך הורה מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמותר להניח שקיות ניילון מלאות מים בסמוך לדליקה, שכאשר תגיע האש אליהם, יצאו המים מן השקיות ויכבו את האש.

ויש מקילים לכבות את הדליקה במקום הפסד, באופן שיזלף את המים כלפי מעלה, והכיבוי יהיה לאחר שירדו המים למטה. (מנחת שלמה סימן לא).

וכן בכל מקום שיש שם ספר קודש, חומשים וגמרות וכדומה, מותר לומר לגוי בפירוש שיכבה את הדליקה, מפני בזיון כתבי הקודש. (מרן בשלחן ערוך סימן שלד סי"ח בשם גאון). ולפי זה כתב בספר מסגרת השלחן (על הקיצור שלחן ערוך סימן פה), שמותר לכבות כל שריפה שפורצת בבתי היהודים, מחמת המזוזות הקבועות בפתחי החדרים, שעלולות להשרף, ודינם כדין כתבי הקודש שמותר להצילם בשבת על ידי אמירה לגוי שיכבה את הדליקה.

אולם בזמנינו בכמה מקומות שפרצו דליקות, נהגו לטלפן על ידי טלפון בשבת, ולהזמין את מכבי האש לכבות את הדליקה. ונבאר את טעם ההיתר בזה:

כיבוי דליקות שפורצות בזמנינו
הנה אין ספק, שאם יש חשש לסכנת נפשות מחמת הדליקה, בודאי שמותר לכבות את האש בשבת. כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ולכן כתב הרב הגדול רבי נסים קרליץ שליט"א בספר חוט שני (פרק לה אות ג), שבזמנינו שמצויים בסמוך לבתים בלוני גז, או מיכלים של סולר וכדומה, וכשתפול דליקה חס ושלום, עלולה האש להתפשט במהירות ולהגיע למכלי הגז ולהביא לפיצוצם, הרי שיש בדבר סכנת נפשות של ממש, שעלולים בני אדם הגרים באיזור להפגע מן האש, ולכן מותר לטלפן למכבי האש שיבואו לכבות את הדליקה כדי לקדם את פני הרעה שלא תבוא. שהרי זה בכלל פיקוח נפש.

ובדומה לזה כתב בספר ערוך השלחן (סימן שלד), לבאר את יסודות הדברים מן הגמרא, שכל שיש בדבר משום נזק של רבים, מותר לכבות את הדליקה בשבת. ומאחר ובזמנינו הבתים בנויים בסמוך לרשות הרבים, וממילא עלול לבוא נזק לרשות הרבים, לכן מותר לכבות את השריפות שבזמנינו, אפילו על ידי יהודי.

תאריך השאלה:
ט"ו תמוז תשפ"א / 25 ביוני 2021

מותר להשתמש בו. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צלב של נוצרים

שאלה: קבלתי במתנה מחרוזת חדשה שעליה תלוי צלב של נוצרים, השרשרת והצלב עשויים כולם זהב טהור יקר מאד, האם מותר לי למכור את השרשרת ולהנות משוויה או שיש בזה איסור?

תשובה: הנה אמת נכון הדבר שכל חפצי עבודה זרה הם אסורים בהנאה, ולכם אם קיבל אדם איזה חפץ שהוא של עבודה זרה, כגון פסל שמשתחוים אליו במדינת הודו וכדומה, הכל אסור בהנאה, ואסור לאדם מישראל למוכרו ולהנות ממנו.

והנה כי כן הנצרות אף היא נחשבת לעבודה זרה, שהרי הנוצרים מאמינים באדם שהוא אלוה, ואף שמאמינים הם גם בהשם יתברך, מכל מקום הם משתפים עמו אמונה קלוקלת בישו הנוצרי, ועל כן דינם כדין עובדי עבודה זרה.

ומעתה למדנו שכל חפצי הנוצרים השייכים לפולחנם נחשבים לחפצי עבודה זרה, וכולם אסורים בהנאה, ואם אירע שיהודי קיבל במתנה איזה חפץ שהם משתמשים בו לעבודתם, הרי שאסור לו למכור את אותו החפץ ולהנות מדמי מכירתו.

אולם לענין צלב, כתב רבינו התרומת הדשן בשם הראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה ולאוסרו בהנאה. וכן פסק הרמ"א בהגהתו על השלחן ערוך (יורה דעה סימן קמא) בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה, דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה. אבל צורת שתי וערב (צלב) שתולין בצוואר לזכרון, אינה נקראת צלם ומותרת בהנאה. עד כאן.

ולפי זה נראה שהמדליה עליה אנו מדברים, אין דינה כדין עבודה זרה, והרי היא מותרת בהנאה.

וכן כתב רבינו הריטב"א, לגבי כלים שחרוטה עליהם צורת צלב, שאין לאסור את השימוש בכלים אלה, שהרי ידוע הדבר שהנוצרים אינם משתחוים ואינם עובדים את צורת הצלב הנחרטת על גבי כלים, כי אינם משתחוים אלא לצורת הצלב שטימא אותה הכומר, אבל בכלים אין לחוש לזה. והוסיף הריטב"א וכתב, כי מטעם זה אנו נוהגים להקל להשתמש במטבעות של כסף שחרוטה עליהם צורת צלב, לפי שהדבר ברור שצורות אלה אינם נעבדות בעבודה זרה, ומותר להנות מהם בלי חשש.

אולם בשו"ת מאורי אור כתב, שמכיון שהדבר ידוע שהנוצרים מנשקים את הצלב התלוי עליהם לעתים מזומנות, הרי דינו כדין עבודה זרה, ודוקא במקום שהדבר ברור שלא עבדוהו הנוצרים היקל הרמ"א להנות מהם.

אולם בנדון שלנו שהמדליה היא חדשה ולא השתמשו בה מעולם, נראה שאין לחוש לזה, ועל כן העיקר להלכה שיש להקל למכור את השרשרת או להתיכה, ולהנות מדמיה, כי אינה אסורה בהנאה.

וכן הורה מרן רבינו הגדול שליט"א, לגבי מדליה שחרוט על גביה צלב, והיא ניתנת כמתנה של כבוד מאת המלך לכבוד ולתפארת, שאין לחוש בה לאיסור עבודה זרה. וציין למעשה שעשה הגאון רבי יעקב מאיר, שישב על כס הראשון לציון לפני כששים שנה, כאשר קיבל מן המלך מדליית זהב בצורת צלב, היה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון מטעם הבריטים. ואף הצטלם עם המדליה הזו. ואין ספק שהסתמך בזה על דברי הפוסקים הנ"ל.

לכן לסיכום: צלב חדש, שנעשה בכדי לתלותו על החזה, מן הסתם אינו שייך לעבודה זרה, ומותר למוכרו ולהנות ממנו.

תאריך השאלה:
י"ד תמוז תשפ"א / 24 ביוני 2021

יש לברך את כל הברכות, מלבד ברכת על נטילת ידיים. וכן יש להתפלל את כל התפילה כרגיל. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאת שמע וברכותיה לנשים

שאלה: האם נשים חייבות בקריאת שמע בכל יום?

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי רבותינו במסכת קדושין (לד., וכן בברכות כ: ועוד), שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. כלומר, כל מצוה שהיא ב"קום עשה" כגון מצות לולב, סוכה, תפלין וכדומה, והיא תלויה בזמן, כגון מצות לולב, ששייכת דוקא בחג הסוכות, הנשים פטורות ממנה. ולמדו כן רבותינו מן הפסוקים.

ומעתה, "קריאת שמע", בודאי שהיא בכלל מצות עשה, והיא גם תלויה בזמן, כי התורה הגבילה את זמן מצות קריאת שמע לשעות הבוקר והערב, כמו שנאמר: וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו', "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וקבלו רבותינו (בברכות י:), שפירוש הדברים הוא שיש לקרוא קריאת שמע בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים. לכן שנינו במשנה במסכת ברכות (דף כ.) שהנשים פטורות מקריאת שמע.

ובכל זאת כתב אחד מרבותינו הראשונים בספר אהל מועד (שער קריאת שמע), שאף שהנשים פטורות באופן כללי מקריאת שמע, בכל זאת הן מחוייבות לקרוא את הפסוק הראשון של קריאת שמע, שהרי אף הן מחוייבות במצוה הבסיסית ביותר של כל יהודי, להאמין בה' יתברך שהוא אל יחיד. וקריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע, היא קבלת יחוד ה'.

ומרן הבית יוסף (סימן ע) הביא את דברי האהל מועד, אבל מדברי שאר רבותינו הפוסקים משמע שאינם סוברים כדעת האהל מועד בענין זה, ולדעתם אי אפשר לחייב את הנשים מן הדין, אפילו בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע. (אף שבודאי שהן מחוייבות במצוות האמונה ויחוד ה').

ולמעשה פסק מרן השלחן ערוך, שהנשים פטורות מקריאת שמע, אבל נכון הוא שתקראנה את הפסוק הראשון של קריאת שמע בכל יום, כדי שתקבלנה עליהן עול מלכות שמים.

וכבר ביארנו בהלכה הקודמת, שלדעת מרן השלחן ערוך, נשים שמקיימות מצוה שהן פטורות ממנה, אינן מברכות על המצוה עם הזכרת שם ה'. וכתבנו שלדעת הרמ"א שהאשכנזים  נוהגים כדבריו, נשים מברכות אפילו על מצוות שהן פטורות מהן.

ומכלל הדברים אנו למדים שגם ברכות קריאת שמע, כלומר, ברכת "יוצר אור" ו"אהבת עולם", וכן ברכת "אמת ויציב", ובתפלת ערבית ברכת "המעריב ערבים" וברכת "אהבת עולם", וכן ברכת "אמת ואמונה", הנשים אינן מברכות את הברכות הללו בשם ומלכות. אבל למנהג האשכנזים, הנשים מברכות גם את הברכות הללו.

ולסיכום: נשים פטורות מן הדין מקריאת שמע. אבל נכון שתקראנה לכל הפחות את הפסוק הראשון של קריאת שמע בכל יום. ואם הן מתפללות את כל נוסח התפלה, אינן מסיימות את ברכות קריאת שמע בהזכרת שם ה', (כלומר, בסיום הברכות, אומרות "ברוך יוצר המאורות" וכן על זה הדרך). אבל מנהג האשכנזים שהנשים מתפללות את כל נוסח התפלה בהזכרת שם ה'.

תאריך השאלה:
י"ג תמוז תשפ"א / 23 ביוני 2021

סוף סוף התורה לא אסרה חיבור בחוזקה, אלא קשירה, וכאן אין קשירה. כמובן שאם מחבר לדוגמא גג לקיר, יש בזה איסור משום בונה.

מותר למחוץ ולנפח וכו' כמו שכתבת.

חוטים סבוכים זה בזה, אין להפרידם בשבת. אלא אם הם מעט סבוכים, ובנקל יכול להתירם זה מזה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים במי הים – מים מותפלים

שאלה: בימות הקיץ כשמבקרים בחוף הים ורוצים לאכול פת לחם, האם אפשר ליטול ידיים עם כלי שממלאים אותו במי הים?

תשובה: בדיני נטילת ידיים המבוארים במשנה ובגמרא למדנו, שמים שהם מלוחים או סרוחים, עד שאינם ראויים אפילו לכלב, כלומר, שגם הכלב אינו יכול לשתות מהם, הרי הם פסולים לנטילת ידיים. וכן מים שהם מרים, עד כדי כך שאפילו בהמה או כלב אינו יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידיים. וכן שנינו במשנה במסכת ידיים (פ"א משנה ג), שהמים המלוחים פסולים לנטילת ידיים. וכן פסקו כל הפוסקים, ומרן השלחן ערוך (סימן קס).

לפיכך הדין ברור, שאי אפשר לקחת כלי (ספל), ולמלאותו במי הים, וליטול בעזרתם את הידיים לסעודה. כי מים אלה פסולים לנטילה, שהרי מי הים הם מלוחים מאד ואינם ראויים לשתיה אפילו עבור כלב.

מים מותפלים
וכאן עלינו לדון לגבי "מים מותפלים", כלומר, מי ים שעברו תהליך ניקוי עד שאפשר לשתות מהם, האם אפשר גם ליטול מהם ידיים או לא? שהרי ידוע שבזמן הזה בארץ ישראל הרבה מאד מהמים שזורמים בברזים הם מי ים שעברו תהליך "התפלה" שיכשיר אותם להיות ראויים לשתיה. 

מים שנעשה בהם מלאכה
ותחילה עלינו להקדים ש"מים שנעשתה בהם מלאכה", כגון מים ששרו בתוכם פת כדי לרכך אותה, וכן מים שהדיחו בהם כלים וכדומה, הרי הם פסולים לנטילת ידיים, אפילו אם הם נקיים לגמרי. כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (שם, סעיף ב).

ולפיכך, מים שהדיחו בהם כלים, אף על פי שהם עדיין נקיים, וניתן לשתות בהם, בכל זאת הם פסולים לנטילת ידיים, שהרי נעשתה בהם מלאכה. ואם נאמר שדין מי ים מלוחים שווה לגמרי לדין מים שנעשתה בהם מלאכה, הרי שלמי הים אין תקנה בכלל, ואפילו אם יסננו אותם עד שיהיו ראויים לשתיה, אי אפשר ליטול בהם ידיים לסעודה.

אולם באמת יש חילוק בין מים שנפסלו לנטילת ידיים מחמת מלאכה שנעשתה בהם, לבין מים שנפסלו לנטילת ידיים מחמת טעמם המלוח. כי מים שהם פסולים רק מחמת מליחותם, ניתן באמת להכשיר אותם לשימוש אפילו לנטילת ידיים על ידי סינונם כפי שעושים כיום, שהרי כעת הם ראויים וטובים לשתיה. ואין זה דומה למים שנעשתה בהם מלאכה, שאין להם תקנה כלל, ואסור להשתמש בהם לנטילת ידיים אפילו אם יסננו אותם כמה פעמים.

מי שופכין שהותפלו
ולגבי מי שופכין שעברו תהליך התפלה, כלומר, מי ביוב ממש, שניקו אותם היטב עד שנעשו ראויים לשתיה עבור בעלי חיים, וכן לצורך השקיית השדות והגינות בסביבות חופי הים, כפי שעושים בזמנינו, הדין הוא שהמים הללו פסולים לנטילת ידיים, מפני שהסיבה הראשית שבגללה פסלנו אותם לנטילת ידיים, אינה מחמת מליחות או טינוף שהיה בהם, אלא מחמת שנעשתה בהם מלאכה, וההתפלה אינה מוציאה את המים מפסול זה, שסוף סוף אלהו הם אותם המים שנעשתה בהם מלאכה, בשטיפת כלים וכדומה. וכפי התנאים שביאר בזה בשו"ת אוצרות יוסף (סימן ז, עמוד לד. ושם הובאו דברי הגר"ש ואזנר זצ"ל, שכתב שאם חילחלו את המים באדמה, כעין מי תהום, הרי פנים חדשות באו לכאן, והם כשרים לנטילת ידיים.).

לסיכום: מי ים פסולים לנטילת ידיים. ומי ים מותפלים כשרים לנטילת ידיים. ובהלכה הבאה נבאר כיצד ניתן לטהר את הידיים גם במי הים.

תאריך השאלה:
י"ג תמוז תשפ"א / 23 ביוני 2021

מנהג הספרדים לומר אי בצירי. תבורך,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הקם בבוקר ונצרך לנקביו

לשאלת רבים: הקם בבוקר, ונצרך לבית הכסא (לחדר השירותים), האם יטול ידיו תחילה, ויברך "על נטילת ידיים", ואחר כך ילך להתפנות, או שידחה את נטילת  הידיים לאחר מכן?

תשובה: הדבר ברור, שמי היה נצרך לנקביו באופן שאינו יכול להשהות עצמו (להתאפק) במשך מעט יותר משעה (שיעור הילוך פרסה, כלומר, שבעים ושתים דקות), אינו רשאי להזכיר בפיו שום דבר שבקדושה, ובכלל זה, שבודאי שאינו רשאי לברך "על נטילת ידיים", עד שיתפנה. ועל כן עלינו לדון בשתי שאלות. ראשית נבאר, מה הדין כאשר נזקק לבית הכסא, אך יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות. האם יטול ידיו ויברך ואחר כך יתפנה. ושנית, אם אינו יכול להשהות עצמו, האם יטול ידיו בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר", או שטוב יותר לדחות את הנטילה עד לאחר שיתפנה.

והנה ביארנו כבר בהלכה הקודמת, שמעיקר הדין, אין חובה ליטול ידיים מיד כאשר קם משנתו בבוקר, ורשאי מעיקר הדין להתלבש תחילה, ואחר כך ליטול את ידיו. ועל כן הדבר ברור, שאם נצרך לנקביו עד כדי שאינו יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות, שאז מחוייב לנהוג כפי שורת הדין, ולהתפנות בתחילה, ואחר כך יטול את ידיו ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן כתב המשנה ברורה (בסימן א), שאף שלדברי הזהר הקדוש יש להזדרז מאד בנטילת ידיים של שחרית, מכל מקום חלילה לעבור על איסור ממש, שלא להתפנות, בכדי למהר את הנטילה, אלא יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו.

וכאשר נצרך לבית הכסא, אבל יכול להשהות עצמו שבעים ושתים דקות. יש אומרים, שיטול ידיו תיכף בקומו משנתו, ולא יברך על נטילה זו, ואחר כך יכנס לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו שנית,  ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן פסק הגאון המשנה ברורה, שבכדי לצאת ידי חובת כל השיטות, יטול ידיו מיד בקומו משנתו, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יטול ידיו שוב ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". והנוהג כדבריו, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. 

אולם רבינו הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קד), כתב, שיש לברך את ברכת "על נטילת ידיים" דוקא בסמוך לנטילה. והמברך לאחר זמן, הרי זו ברכה לבטלה. ולפי דבריו, הנוהג כדברי המשנה ברורה, יש לחוש שמברך ברכה לבטלה, שהרי כבר נטל ידיו בתחילה, וכעת כשנוטל ידיו שנית, אין זו הנטילה שעליה ראוי לברך "על נטילת ידיים", כי אין זו נטילת ידיים "של שחרית" שעליה תיקנו את ברכת "על נטילת ידים".ולכן יש אומרים שיטול ידיו, ויברך על הנטילה, ורק אחר כך יכנס לבית הכסא.

ומנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבכל אופן יכנס בתחילה בקומו משנתו לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יוכל לברך ברכת "אשר יצר". שהרי מעיקר הדין בודאי שאין חשש אפילו ללבוש בגדיו לפני נטילת ידיים, וכפי שביארנו כבר, וכל שכן שאין חשש במה שהולך להתפנות לפני נטילת ידיים. ולכן יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו בברכה, כדת וכדין.

ולסיכום: הקם משנתו, וצריך להתפנות לנקביו, אם אינו יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יכנס מיד לבית הכסא להתפנות, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים". ואז יוכל לברך גם ברכת "אשר יצר". ואם יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יש אומרים שיטול ידיו תחילה, בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואז יטול ידיו שנית, ויברך "על נטילת ידיים". ויש נוהגים ליטול ידיו בברכה, ואחר כך ילך לבית הכסא. ויש אומרים שלעולם יכנס בתחילה לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יברך ברכת "אשר יצר".

תאריך השאלה:
י"ב תמוז תשפ"א / 22 ביוני 2021

המשפט "לא גזרו" וכו', באמת אינו בדיקדוק, כי הוא בכלל הגזירה, כמו שכתבת. והיה צריך לומר, שלגבי תינוק אין לחוש לגזירת הבלנים וכו'. תבורך מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתקלח או לרחוץ תינוק בשבת?

תשובה: בעבר ביארנו שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א יש להקל להשתמש בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש לצורך שטיפת ידיים וכדומה, אבל רחיצת כל גופו או רוב גופו, היא ענין שונה וכמו שנבאר.

הנה רחיצת כל גופו (או רוב גופו) במים חמים בשבת, אסורה בהחלט, ואפילו אם מים אלו הוחמו לפני כניסת השבת, ואפילו על ידי דוד שמש, מכל מקום אסור לרחוץ במים חמים רוב גופו בשבת מפני גזירת חכמים. שכן שנינו בברייתא במסכת שבת (לט:). וביארו שם בגמרא שטעם הגזירה שאסרו חכמים לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת, הוא משום שבתחילה (לפני שגזרו חכמים על הדבר) היו נוהגים לרחוץ במים חמים בשבת, וראו חכמים שהיו הבלנים האחראים על בתי המרחץ נכשלים מתוך כך בחילול שבת לצורך חימום המים, וגזרו שאסור לרחוץ במים חמים בשבת. וממילא נאסרה רחיצה בכל מים חמים, אף אם הוחמו בהיתר, כגון מערב שבת או על ידי דוד שמש. ואפילו אם אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא איבר איבר בפני עצמו, אסור. אבל לרחוץ רק מקצת גופו, מותר על ידי מים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו על ידי דוד שמש, ולכן מותר לרחוץ ידיו בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש, או שהוחמו מערב שבת. אבל במים שמתחממים על ידי דוד חשמלי (בוילר) וכדומה, אסור בהחלט להשתמש בשבת מפני איסור בישול.
ולפיכך, אישה שחל ליל טבילתה בליל שבת, ומי המקווה חמים, ואינה יכולה לטבול בהם בליל שבת מפני גזירת רבותינו, וגם כנודע אינה יכולה לטבול קודם כניסת השבת, שהרי אין לטבול לפני שקיעת השמש, דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שעליה לטבול בתוך זמן "בין השמשות", דהיינו תוך שלוש עשרה דקות וחצי מזמן השקיעה, מפני שזמן זה נחשב עדיין לספק אם נכנסה כבר השבת, ומכיוון שאיסור רחיצה בחמין בשבת אינו מן התורה אלא מגזירת חכמים, יש להקל בכך בתוך זמן זה שמוגדר עדיין ספק אם נכנסה שבת, ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שבזמן שהורה כך מרן הרב שליט"א לראשונה, עדיין היה המנהג לטבול אף בליל שבת רק אחר זמן בין השמשות, והבלניות לא היו מאפשרות לנשים לטבול בתוך זמן בין השמשות, ומרן הרב שליט"א עבר משער לשער במחנה, והיה קורא אליו את הבלניות האחראיות על הטבילה, להורותן דעת לאפשר לנשים (בעיקר ספרדיות) לטבול בזמן זה, כדי שלא יאלצו לטבול בחמין בשבת. ותהילות לאל יתברך בזמנינו ברוב המקומות כבר פשטה הוראתו של מרן הרב שליט"א, והאחראיות במקואות מאפשרות לטבול בליל שבת בתוך זמן בין השמשות, ובכך יצאנו מידי כל פקפוק, ואמנם אם מחמת איזו סיבה לא התאפשר לטבול בבין השמשות, אין לדחות משום כך את הטבילה, ויכולה להקל לטבול בחמין בלית ברירה אף אחר בין השמשות.

ומותר לרחוץ תינוק אף במים חמים בשבת, באופן שהוחמו קודם השבת או על ידי דוד שמש, שלגבי תינוק לא גזרו גזירת הבלנים שלא לרחוץ בחמים בשבת, וכדין רחיצת הידיים או רחיצת כלים.

אך יש להבהיר, כי כל האמור הוא דוקא במים שהוחמו על ידי דוד שמש, או במים שהוחמו מערב שבת, וכעת משתמשים אך ורק במים החמים לצורך רחיצת הידיים, או לשם רחיצת תינוק, שאז הדבר מותר כאמור. אבל אם הוחמו המים על ידי דוד חשמלי מערב שבת, והמים הם חמים מאד, כך שלצורך השימוש בהם צריך לפתוח גם את ברז המים הקרים, על מנת שבמיזוג המים הקרים עם החמים, תתקבל תוצאה של מים פושרים שנעים לרחוץ בהם, ובשעת פתיחת הברז מתערבים מים חמים שהוחמו על ידי דוד חשמל, במים קרים, ומתבשלים אותם המים הקרים במים שהוחמו מערב שבת, אסור להשתמש במים באופן כזה אפילו לצורך רחיצת הידיים, שיש בזה חשש איסור בישול בשבת. וכמו כן אם בשעת פתיחת ברז המים הרותחים נכנסים לתוך דוד המים מים אחרים שהם קרים, גם כן יש לחוש בזה לאיסור בישול המים הקרים במים החמים ואין להקל בפתיחת ברז באופן הזה כלל ועיקר. ורק בפתיחת ברז שהמים היוצאים ממנו הם מים שהוחמו על ידי דוד שמש, יש להקל בשבת, שבזה אין איסור בישול כלל.
וכמו כן פשוט הדבר, שאסור בהחלט לפתוח בשבת ברז מים המחוברים לתנור שמחמם את המים מיד עם פתיחת הברז (יונקרס), שמלבד איסור בישול, יש בזה גם איסור של הבערה בשבת, שהרי מיד עם פתיחת הברז בוערת אש להבה בתנור, ויש בכך איסור גמור משום מבעיר בשבת.

תאריך השאלה:
י"ב תמוז תשפ"א / 22 ביוני 2021

מסוף העיר ועד לתחילת העיר הבאה. והנסיעה בתוך העיר אינה נלקחת בחשבון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נסיעה בדרכים – ברכת הגומל

 

לפני ימי חודש אלול, למדנו הלכות ברכת הגומל, ובימים הללו נבאר עוד כמה דינים הנוגעים לברכת הגומל, כדי להשלים את הנושא.

ביארנו, שלמנהג הספרדים, הנוסע מעיר לעיר מרחק רב יותר משיעור "פרסה", עליו לברך לאחר מכן ברכת הגומל.

שיעור פרסה, כמה הוא?
שיעור פרסה, הוא כארבעה קילומטר דרך. וזמן ההליכה ברגל של שיעור פרסה, הוא שבעים ושתים דקות. ועתה עלינו לברר, כיצד יש לשער את שיעור ה"פרסה" שעליו יש לברך ברכת הגומל. האם הוא שיעור פרסה קבוע, כלומר, ארבעה קילומטר, ואין חילוק אם הולך אותו ברגל או בנסיעה ברכב, שלעולם כל שעברו עליו ארבעה קילומטרים של דרך, עליו לברך הגומל. או שמא, שיעור זה הוא מצד "זמן" השהייה בדרך, שהליכה בשיעור "פרסה" לוקחת כשבעים ושתים דקות, ואם כן אדם הנוסע במכונית, לא יברך ברכת הגומל אלא אם ישהה בנסיעה מחוץ לעיר שיעור זמן של שבעים ושתים דקות.

ולהלכה העלה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (עמוד שסד), כי יש למדוד את שיעור הדרך על פי משך זמן ההליכה או הנסיעה, שאם הוא הולך ברגל מעיר לעיר, ושוהה בהליכתו שיעור זמן של שבעים ושתים דקות, עליו לברך הגומל בחזרתו, וכן אם הוא נוסע ברכב או טס במטוס, ושוהה בנסיעתו שבעים ושתים דקות, עליו לברך בחזרתו ברכת הגומל, אבל אם אינו נוסע במכוניתו אלא זמן מועט, אף על פי שעובר בדרכו יותר מארבעה קילומטר, לא יברך.

צירוף ההליכה והחזרה
גם אם אין בין שתי הערים מרחק דרך של שבעים ושתים דקות, אבל בצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור כזה, מצטרפות ההליכה והחזרה לענין זה, ועליו לברך הגומל, ובתנאי שיהיו הנסיעה והחזרה ביום אחד. (ויום אחד לענין זה, הכוונה אפילו אם יצא לעיר בבוקר, וחזר לביתו בלילה. חזון עובדיה עמ' שסה).

אדם הנוסע כל יום לעיר אחרת
אדם הרגיל לנסוע בכל יום ויום ללמודיו או לעבודתו מחוץ לעיר, אין לו לברך הגומל בכל יום, אלא ביום השבת בלבד.

תפלת הדרך
כבר ביארנו שכל דברינו אמורים לפי מנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אבל האשכנזים, גם בארץ ישראל, אינם נוהגים לברך הגומל אלא כשנוסעים ממדינה למדינה ממש, כגון על ידי טיסה לארץ אחרת וכדומה. אבל לענין תפילת הדרך, אין חילוק בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים, שכל שיש בדרך שיעור של שבעים ושתים דקות נסיעה (או הליכה) בין שתי הערים, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. (דהיינו בהזכרת שם ה').

ולסיכום: שיעור "פרסה", הוא שיעור נסיעה או הליכה של שבעים ושתים דקות. ומי שיוצא לעיר אחרת, ושוהה בנסיעה שבעים ושתים דקות, אפילו ששוהה כן רק בצירוף זמן ההליכה והחזרה, עליו לומר בנסיעתו תפלת הדרך בשם ומלכות. ולמנהג הספרדים, עליו לברך גם ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם. וכפי שביארנו.

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשפ"א / 21 ביוני 2021

מאכלים או משקאות שנכנסו לחדר השירותים, אי אפשר יותר לאכלם, מאחר ושורה עליהם רוח רעה שנמצאת בבית הכסא.  (שו"ת לב חיים סימן סו).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה ודברי תורה בחדר האמבטיה –תכניתו של מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?

תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.

"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשפ"א / 21 ביוני 2021

כך היתה דרכו של מרן זצ"ל, שהיה ממחיש את הדברים במושגים המקובלים כיום. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת חקת

מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".

את הפרה היו שוחטים ושורפים, ועם האפר שלה היו יכולים לטהר את הטמאים, את מי שנטמא בטומאת מת, וכך היו יכולים לקיים את כל מצוות התורה. להכנס לבית המקדש, להקריב קרבנות, לאכול קרבן פסח, וכן הרבה מצוות שאין לנו בזמן הזה, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה.

אך מדוע צריך שתהיה הפרה "אדומה", "ג'ינג'ית"? מדוע דוקא אדומה? למה לא צבע אחר? אפילו אם יש שתי שערות שחורות, כבר הפרה פסולה, מדוע ככה? זו גזירה! חוקה! "זאת חוקת התורה", אמר הקדוש ברוך הוא: "חוקה חקקתי, וגזירה גזרתי, ואין אתה רשאי להרהר אחריה"!

כל המצוות שלנו, נחלקות לשנים. יש מצוות "שמעיות", ויש מצוות "שכליות". מצוות שמעיות, אלו המצוות שאילו לא נצטוינו בהן, לא היינו מקיימים אותן, כי אין אנו יודעים את הטעם, אלא שהם גזירה של הקדוש ברוך הוא, כמו מצוות שעטנז, שאם יש צמר ופשתן בבגד, אסור ללבוש אותו! משי ופשתן, מותר. כותנה וצמר, מותר. רק צמר ופשתן אסור! מדוע? זו גזירה, בלי טעם! וכזו היא מצוות פרה אדומה.

אבל יש מצוות שהן שכליות, מובנות בשכל, כמו מצוות כיבוד אב ואם, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וזו מצוה מובנת, שהרי כמה ההורים טרחו עבור בנם ובתם?! כמה טרחו עד שגידלו אותם?, בודאי כעת ראוי הדבר שיכבדו אותם. ואפילו אנשים שאינם יהודים, מקיימים את המצוה הזו, לא רק יהודים.

הגמרא אומרת: שאלו את רבי אליעזר הגדול, הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, עד היכן מצוות כיבוד אב ואם? השיב להם, בואו ואספר לכם, שהיה גוי אחד באשקלון, ושמו דמא בן נתינא, שהיה גנרל חשוב בצבא, והיה לו תחביב, שהיה אוסף אצלו כל מיני מרגליות ואבנים יקרות, נופך, ספיר ויהלום, כל מיני אבנים מיוחדות, ולפעמים היה מוכר אותן, ומרויח.

בבית המקדש, היו לכהן הגדול אבנים שחקוקות בחושן, ואחת מהן, היה שם "ישפה", והיא האבן האחרונה בחושן, שהיא כנגד בנימין. ולמה דוקא אבן "ישפה"? כי בשעה שהגיע בנימין אל יוסף למצרים, יוסף הקדים וגילה לו שהוא באמת יוסף, אך אסר עליו לגלות זאת לאחים. וכאשר יצאו האחים ממצרים לשוב אל יעקב אביהם, ונמצא הגביע באמתחת בנימין, בנימין ידע שהכל משחק, הכל סתם, אך לא סיפר לאחיו דבר, אף על פי שהיה לו פה לדבר, שמר את הסוד ולא דיבר, לכן הוא נרמז באבן "ישפה", "יש פה", יש פה, אך לא מדבר!

והנה אירע פעם אחת, שהאבן הזו, אבן הישפה, נפלה מהחושן של הכהן הגדול, והרי על פי הדין, הכהן לא יכול לעבוד עבודה בבית המקדש בלי שיש לו את כל הבגדים בשלימות, אפילו אם חסרה אבן אחת, הכל פסול, הוא לא יכול לעבוד. לכן חיזרו וחיפשו חכמי ישראל אחר האבן הזו.

והנה נודע להם, שדמא בן נתינא, הגנרל, יש לו אבנים טובות. הגיעו לביתו, שאלו אותו, האם יש לך את האבן הזו, ישפה? השיב להם, כן כן, בודאי, יש לי את האבן! אמרו לו, וכמה תרצה עבורה? השיב להם, מאה אלף דולר! אמרו לו, בסדר, הראה לנו את האבן!

נכנס דמא לביתו, והנה הוא רואה את אביו השיכור ישן, כאשר רגליו מונחות על השלחן, ובמגירה שבשלחן, היתה מונחת המרגלית! ידע דמא, שאם הוא יקח את האבן, הוא יעיר את אביו, ומפני שהיה חרד כל כך על כבוד אביו, יצא אל חכמי ישראל, ואמר להם, אני מצטער, איני יכול כעת לתת לכם את האבן.

חשבו חכמי ישראל, שבודאי דמא חומד לעצמו עוד כסף, לכן אמרו לו, נשלם לך כפליים! מאתיים אלף דולר! השיב להם דמא, לא, אני מתנצל, לא יכול כעת! הוסיפו ואמרו, שלוש מאות אלף דולר! אך דמא בשלו! וכך נמשכו הדברים, עד שהציעו לדמא מליון דולר עבור האבן! אך הוא, בשלו, מתנצל ומתנצל!

הלכו חכמי ישראל לחפש את האבן במקום אחר. לאחר כמה דקות, התעורר אביו השיכור של דמא, מיהר דמא, לקח את האבן, ורץ אחרי חכמי ישראל. הגיע אליהם, ואמר, הנה, ראו את האבן! התבוננו בה החכמים, והסכימו, אכן, זו אבן הישפה! אמרו לדמא, בסדר, נשלם לך עבורה מליון דולר כפי שדיברנו. אמר להם, לא! את כבודו של אבי לא אמכור עבור שום כסף שבעולם, אמרתי מאה אלף דולר, אז תנו נא לי מאה אלף דולר! שמעו בקולו, נתנו לו מאה אלף דולר והלכו להם.

בתלמוד ירושלמי מסופר, שאמו של דמא בן נתינא היתה משובשת, משוגעת, יום אחד, בשעה שהיה דמא עומד כמפקד במסדר לפני אלף חיילים, הופיעה פתאום אמו, באה והחלה לחבוט בו עם הסנדל בידה, והוא לא השיב לה כלום! עד שהסנדל נשמט מידה ועף, רץ דמא, לקח את הסנדל והחזיר לאמו, שתמשיך להכות אותו! כל כך היה מהדר במצוות כיבוד הורים!

והגמרא אומרת, תראו! זה גוי, ואיך היה מכבד את אמא שלו! על אחת כמה וכמה היהודים שנצטוו בתורה לכבד את ההורים! כמה צריכים לכבד את ההורים! ובפרט שזו מצוה שכלית.

לשנה אחרת, שילם הקדוש ברוך הוא לדמא בן נתינא את שכרו בעולם הזה. היה לו לדמא, עדר של פרות, והנה נולדה לו בעדרו פרה אדומה, והיה דמא יודע שהיהודים רוצים פרה אדומה, לכן שמר עליה. ובעת ההיא הוצרכו חכמי ישראל לפרה אדומה, כי נגמר להם אפר הפרה הקודמת, והיו זקוקים לפרה נוספת.

באו חכמי ישראל לדמא בן נתינא, וביקשו ממנו את הפרה האדומה, שאלו אותו, כמה אתה רוצה עבורה? השיב להם, רק מה שהפסדתי עם האבן, תשע מאות אלף דולר, זה מה שאני מבקש. נתנו לו את הכסף, ולקחו את הפרה.

זה השכר שנתן ה' לדמא בן נתינא, "למען יטב לך והארכת ימים", למען יטב לך, בעולם הזה, והארכת ימים, בעולם הבא.

מדוע זכה דמא דוקא לשכר כזה? מדוע דוקא פרה אדומה? אלא שהיתה כאן נקודה של קטגוריא על ישראל, שהנה גוי מכבד כל כך את הוריו, ומי מתנהג כך? לכן נתן לו ה' פרה אדומה, שיבואו חכמי ישראל וישלמו עליה הון גדול כל כך, להראות את מסירותם של ישראל להשקיע גם במצוות השמעיות, אף על פי שאינן שכליות! הנה ראו כמה ישראל מדקדקים במצוות, שאפילו מצוה שאין בה טעם, הם משקיעים בה כל הון שבעולם! לכן התגלגל הדבר עד שקנו ממנו ישראל פרה אדומה.

אמר הקדוש ברוך הוא על מצוות פרה אדומה, "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה", לכאורה, מהי הכפילות? מדוע "חוקה חקקתי" ו"גזירה גזרתי"?

פעם אחת, הוצרכו חכמי ישראל לפרה אדומה, כי עד זמנם נשחטו שמונה פרות, מימות משה רבינו, אך אז כבר הוצרכו לשחוט את הפרה התשיעית. (את הפרה העשירית יעשה לנו משיח צדקינו, כמו שכתוב, וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, אך אז, היו צריכים את הפרה השמינית או התשיעית).

עד זמן הגמרא, עוד היו משתמשים באפר הפרה, והיו ישראל טהורים, וכשנהיה אנחנו טהורים, נוכל גם לאכול קרבן פסח, כשיבוא המשיח נזכה להטהר, ונאכל כולנו קרבן פסח! ואז גם נוכל לעלות להר הבית, ולהכנס לעזרה, ויהיו שייכים כל הדינים של בית המקדש.

בזמנינו אסור לעלות להר הבית. מדוע? מפני שאין אנו יודעים בדיוק, מהו הר הבית, ואיפה העזרה, וכן, יש עוד טעמים אחרים, שבגללם אסור לעלות להר, לכן מי שעולה לשם, יכול להתחייב בכרת, יש אנשים שחושבים שהם צדיקים, ועולים לשם, עושים "בלאגן" עם השוטרים, אך זה שיבוש, חושבים שזו מצוה? באמת זו עבירה גדולה! צריך לפרסם ברבים, אסור לעלות להר הבית! מי שעולה נכנס לעונש כרת!

והנה גוי אחד, היתה לו פרה אדומה. באו אליו חכמי ישראל, אמרו לו, שמענו שיש לך פרה ג'ינג'ית, השיב להם, נכון! בואו וראו! נכנסו חכמי ישראל, בדקו אותה, וראו שבאמת היא אדומה, ולא עלה עליה עול, היא כשרה למצוות פרה אדומה. שאלו אותו, כמה תבקש עליה? אמר להם, עשרת אלפים דולר!

הסכימו חכמי ישראל, אך הגוי השיב להם, לא כעת! תבואו מחר ותקבלו את הפרה שלכם! הלכו חכמי ישראל. אמר הגוי, שהיה שונא ישראל, לחברו, תראה איך אלו היהודים טפשים! הם רוצים את הפרה בשביל המצוות שלהם, לכן אני אקלקל להם, אני אעלה עול על הפרה, והיא תהיה פסולה, והם הרי לא יוכלו לדעת על כך, ותהיה להם פרה פסולה! ואמנם, לקח הגוי עול, והעלה על הפרה לכמה רגעים.

למחרת, שבו אליו חכמי ישראל, אמר להם, הנה, קחו את פרתכם ושלמו לי עבורה! אמרו לו, בסדר, רק נתבונן לרגע בפרה. התבוננו בה, וראו חכמי ישראל שעלה עליה עול. ואיך ידעו? כי סימנים מסר ה' בידיהם, כל פרה אדומה, עיניה ישרות, אך משעה שעלה עליה עול, עיניה מתבוננות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו פוזלת. ועוד סימן יש, שפרה אדומה, יש לה שתי שערות סמוכות לקרניה, והן עומדות זקופות, אולם כאשר יעלה עליה עול, הן נשכבות. כך ידעו חכמים שהפרה פסולה, שעלה עליה עול.

מיד אמרו לו לגוי, אתה רוצה לרמות אותנו? הרי על הפרה הזו עלה עול! שמע זאת הגוי, טיפס לגג ביתו וזרק את עצמו ומת, וכל זה מרוב צערו על הכסף הרב שהפסיד מתוך שטות.

על זה אמר הקדוש ברוך הוא, "חוקה חקקתי", זה הסימן של העיניים, "גזירה גזרתי", זה הסימן בשערות, שאלו סימנים מיוחדים שהטביע ה' בבריאה הזו, בפרה, כדי שיזכו בה בני ישראל. 

בעזרת ה' נזכה, יבוא משיח צדקינו, יעשה לנו את כל הדברים הטובים האלה, לחיים טובים, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אמן.

שבת שלום!


צפייה