שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ה שבט תשפ"ד / 4 בפברואר 2024

הספרדים נוהגים שאשה לא חייבת לקבל שבת בהדלקת הנרות. ולכן אנו מברכים על ההדלקה לפני ההדלקה, ולאחר מכן מדליקה, וכשמסיימת את ההדלקה יכולה לקבל שבת. לכן אין בעיה שתדליק גם את האורות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוי אורות החשמל קודם הדלקת נרות שבת

בהלכה הקודמת ביארנו, כי מעיקר ההלכה ניתן לצאת ידי חובת הדלקת נרות של שבת גם בנרות של חשמל, שכן עיקר תקנת רבותינו בהדלקת נרות שבת היתה בשביל שיהא נר דולק בבתיהם של ישראל ביום השבת, מצד מצות כבוד שבת ועונג שבת, וגם בנרות של חשמל מתקיימת תקנה זו. ועל כן במקום שלא ניתן להדליק נרות של אש ממש, מותר להדליק נרות של חשמל ולברך על הדלקה זו כאשר ביארנו.

והנה לדעת מרן השלחן ערוך, לאחר שהדליקה האשה נרות שבת, אסור לאדם אחר לברך על הדלקה של נרות נוספים. מפני שעל אף שיש בתוספת האור תוספת לכבוד שבת, מכל מקום הואיל וכבר התקיימה תקנת רבותינו להדליק נרות על ידי האשה שהדליקה מתחילה, על כן אין לברך שוב על תוספת אורה שבאה אחר כך. וממוצא דברינו נלמד, שלדעת מרן השלחן ערוך אסור לבנות הבית להוסיף נרות לאחר ההדלקה של אם המשפחה ולברך על הדלקה זו, הואיל ואין אנו מברכים על תוספת אורה, כי אם על ההדלקה הראשונה בלבד. (ואם הן חפצות להדליק נרות נוספים, אל להן לברך על הדלקה זו).

ועל כן, לפי מה שביארנו שיוצאים מעיקר הדין ידי חובת הדלקה בנרות חשמל, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שנכון מאד לכבות את אור החשמל בבית לפני הדלקת נרות שבת, ואחר כך תברך האשה על ההדלקה, ותדליק את נרות השבת, ותכוין בברכתה גם על הדלקת אור החשמל שתדליק לאחר הדלקת הנרות, שהואיל ובאור החשמל כבר מתקיימת תקנת רבותינו בהדלקת הנרות, נמצא אם כן שיש לחוש שאין לברך עוד על הדלקת הנרות שאחר כך, ולכן ראוי לכבות קודם את כל האורות בבית, ואז בודאי שיש מקום מחודש לתקנת רבותינו להדליק נרות, ובודאי שיש לברך על הדלקה זו, שכוללת בתוכה את הדלקת הנרות המיוחדים לשבת, ולאחריהם הנרות של החשמל (הרגילים) שבבית.

ולסיכום: ראוי מאד לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות בשמן או בשעוה, ולחזור ולהדליק את אור החשמל לאחר הדלקת הנרות, ולכוין בעת הברכה לפטור את מאור החשמל, אשר באורו  הגדול נראה אור, לאכול וליהנות מאורו.

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשפ"ד / 1 בפברואר 2024

ממה שאני יודע, מרן זצ"ל אמר לשם יחוד רק לפני הנחת תפילין, ולפני ספירת העומר. לפני הנחת תפילין זה כדאי מאד, מפני שרוב הדברים הנזכרים בנוסח לשם יחוד, מפורשים בשלחן ערוך שיש לכוונם. 

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשפ"ד / 1 בפברואר 2024

אין להוסיף על העולים בשני וחמישי. שלחן ערוך סימן קלה סעיף א. והוא מפורש במשנה מגילה דף כא. אבל אצל האשכנזים, יש שנהגו שאם יש שם שני חתנים מוסיפים עולה וחוזר וקורא. וכנראה על זה סמכו שם. וכן פסקו הגר"ש משאש והגר"י משאש ועוד, אבל מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ו סי' כג כתב, שאפילו למנהג האשכנזים שנהגו להוסיף עולים עבור חתן, בבר מצוה אין להקל בזה.

תאריך השאלה:
כ' שבט תשפ"ד / 30 בינואר 2024

לכתחילה אין לברך כך, שנאמר, ימלא פי תהלתך. ורק מיש בטעות הכניס דבר מאכל לפיו ואינו יכול להוציאו, מותר לו לברך כאשר המאכל עדיין בפיו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד מברכים?

שאלה: האם כשמברך צריך להשמיע לאוזניו את הברכה, או שדי בברכה בשקט מוחלט שאפילו המברך עצמו אינו שומע? וכן האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, בלי כיפה?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף טו.) מבואר שבכל הברכות שהאדם מברך, צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו. כלומר אין לברך בלחש על המאכל, אלא יש להגביה את הקול מעט בכדי שלכל הפחות המברך עצמו ישמע את הברכה שמוציא בשפתיו. ומכל מקום בדיעבד, אם לא השמיע לאוזניו את קריאתו או ברכתו, כל שביטא בשפתיו את המילים יצא ידי חובה ואינו חוזר לברך.

ומרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שהוא הדין לגבי הברכות שבתפילת שמונה עשרה, שאף שנאמר בפסוק אודות חנה שהתפללה בלחש, "רק שפתיה נעות", מכל מקום אין הכוונה שיתפלל בלחש לגמרי, אלא יבטא המילים בשפתיו ממש, עד שיוכלו אזניו לשמוע מה שפיו מדבר. ואף שיש מחלוקת בזה בין רבותינו המקובלים, שיש מהם שאומרים שבתפלת העמידה יהיה ביטוי המילים בשפתיים בלבד, בלא הוצאת הגה מהפה. מכל מקום להלכה נכון יותר שיגביה מעט את קולו (אבל לא שישמעוהו אחרים). וכן מבואר בדברי רבינו אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים, שהיה בעצמו מקובל וחי בסמוך לזמן מרן ורבינו האר"י, שכתב שאפילו בתפלת שמונה עשרה, לא נכון שאדם יבטא את המילים בשקט מוחלט רק במלמול שפתיו, אלא עליו לבטא את המילים בדיבור ממש. וכן פסק הגאון רבי שלום משאש זצ"ל.

על כל אדם מוטלת חובה קדושה, להרגיל את עצמו ואת בניו אחריו, להזהר שלא לברך את הברכות בחטף, וכדאי שינהגו כעצתו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, לחלק את הברכה לשלשה חלקים: ברוך אתה ה', ואז ימתין מעט, אלקינו מלך העולם, ושוב ימתין, שהכל נהיה בדברו. שאז, חזקה עליו שיברך בכובד ראש ללא קלות דעת וזלזול בברכות אשר חשיבותן רבה מאד.

ולענין השאלה השנייה, האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, ללא כיפה. הנה כבר דיברנו בענין זה בעבר, שנחלקו הפוסקים לגבי חיוב הליכה עם כיפה, האם הוא חיוב גמור מן הדין. אולם לעניין ברכה בגילוי ראש ללא כיפה, הדבר חמור יותר, כי בשעת הברכה יש חיוב מעיקר הדין ממש לכסות את הראש בכיפה, משום שאסור להוציא מהפה אזכרה (דהיינו שם ה') בראש מגולה. וכמו שכתבנו לגבי מי שמברך בחוף הים.

וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאסור להוציא שם שמים מהפה בלי כיסוי ראש כמו כיפה. ולפיכך אף במקום שגם הדתיים אינם נזהרים ללכת עם כיפה, כגון על חוף הים וכדומה, מכל מקום בשעה שבאים לברך חייבים מן הדין לכסות ראשם כדת בכיפה.

תאריך השאלה:
י"ד שבט תשפ"ד / 24 בינואר 2024

אם אינו רוצה לאכול מהתמר, לא מחייבים אותו לברך ולאכול אותו. אלא יברך על מה שירצה. וטוב להקדים את התפוח. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני קדימה בברכות – לברך במתינות – הנהגת מרן זצ"ל

בליל ט"ו בשבט, שיחול ביום רביעי הקרוב, ליל יום חמישי, נוהגים לאכול כמה מיני פירות וירקות. ויש ללמוד בימים הללו את סדר הברכות. כלומר, איזו ברכה קודמת לחברתה. והדינים הללו אינם מסובכים, אך נצטרך להסביר את עיקריהם היטב, כדי שכל אחד ואחת יהיו בקיאים בהלכות הללו. 

ועל כל אדם, בפרט זה שכבר יש לו ילדים קטנים, לשים לבו לכך, כי מי שלומד את ההלכות השייכות לברכות, ומנהיג בביתו לברך בצורה נכונה ובמתינות, יזכה עבור זה להשכין את השכינה בביתו, שיהיו כל בניו למודי ה' וכל רואיהם יכירום שהם גדלים בבית של תורה ויראת שמים. לא כן אותם המברכים תמיד בשקט ובמהירות, שהברכה אינה יוצאת כלל מפיהם, וילדיהם הולכים בדרכיהם, והוא קלקול גדול בהנהגה שכמעט רוב בני אדם נכשלים בה, וקשה מאד לשנות את ההרגל בזה. לכן מצוה רבה על כל איש ואשה, להתחזק בזה, ולהתחיל לברך במתינות כראוי, ובקול, ועל ידי זה יזכו לכל הברכות שבתורה.

ואומרים בשם החסיד רבי ישראל אביחצרא זצ"ל (הבאבא סאלי), שמי שנזהר תמיד לברך ברכת המזון מתוך בירכון במתינות, לא תחסר לו הפרנסה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה רגיל הרבה, כשהיה יושב עם ילדיו או עם נכדיו, היה לוקח בידו פירות וסכין, והיה חותך מעט מכל פרי, נותן לכל ילד ואומר לו, תברך!, והילד שעומד לפני מרן זצ"ל, היה מברך בצורה יפה, ואז היה מרן זצ"ל נותן לו עוד אותו פרי, ואחר כך מפירות אחרים, ומברך את הילדים באהבה.

הטעם שיש סדר לברכות
כאשר בא אדם לברך על כמה מאכלים הנמצאים לפניו, אין הוא רשאי לברך על מה שירצה לפי איזה סדר שיחפוץ. אלא יש סדר לברכות. וטעם הדבר שיש סדר לברכות הוא מאחת משתי סיבות:

הסיבה הראשונה שיש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, הוא מפני חשיבותה של הברכה. וענין זה יתבאר בעזרת ה' בהלכה הבאה. והסיבה השנייה שבגינה יש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, היא מפני חשיבות המאכל שבאים לברך עליו. וענין זה יתבאר להלן.

פירות שבעת המינים
ראשית נבאר, כאשר באים לפני האדם פירות שברכתן בורא פרי העץ, על איזה פרי יש לברך בתחילה?

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, כמו שכתוב בתורה (דברים ח, ח) "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". (ופירוש "דבש": תמרים. וכמו שמבואר בתלמוד ירושלמי פ"א דביכורים ה"ג). ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ.

ולמשל, אדם שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), עליו לברך תחילה על התמרים, שהם משבעת המינים, ואוכל מהם, ואחר כך אוכל מן התפוחים.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף אם התפוח חביב עליו יותר מן התמר, לעולם מין שהוא משבעת המינים קודם לברך עליו תחילה.

לכן למשל בדוגמא שהזכרנו, שהאדם בא לאכול תפוח ותמר. והוא אוהב יותר את התפוח. בכל זאת עליו להקדים ולברך על התמר, ואינו רשאי לברך על התפוח תחילה, למרות שהוא אהוב עליו יותר.

הקדמת הברכה בין פירות שבעת המינים עצמם
כל פרי משבעת המינים שהוזכר בפסוק ראשון, הרי הוא קודם לחבירו, כי הוא חשוב יותר. ולכן מי שעומדים לפניו תאנים וענבים, עליו להקדים את הענבים לתאנים, שהרי הענבים נכתבו בפסוק לפני התאנים.

ומלבד זאת, עוד יש קדימה נוספת לכל פרי הסמוך יותר למילה "ארץ" בפסוק. וביאור הדברים: נאמר בתורה: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. נמצא שהמילה "ארץ" מוזכרת פעמיים בפסוק. ואם כן הפרי "זית", נכתב ראשון אחרי המילה "ארץ" בפסוק (ארץ "זית שמן"). והפרי "גפן", נזכר שלישי אחרי המילה "ארץ" (ארץ חיטה ושעורה "וגפן"). ועל כן אם נמצאים לפני האדם זיתים וענבים, עליו להקדים את הברכה על הזיתים, הסמוכים יותר למילה "ארץ", לעומת הענבים, הרחוקים יותר וחשיבותן מועטת.

וכשם שהזיתים קודמים לענבים, כמו כן התמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש"), והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן"), ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק.

ולסיכוםנמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו, וכפי שביארנו כבר בהלכות קידוש, כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה). ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שבדעתו לאכול כעת.

תאריך השאלה:
ו' שבט תשפ"ד / 16 בינואר 2024

גם בפרי האדמה, כאשר ניכר שהוא חדש, מברכים שהחיינו. לכן לדוגמא על כרובית (מגידול ללא תולעים, וכן ברוקולי), אבטיח ומילון, מברכים ברכת שהחיינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"שהחיינו" על ריח טוב

שאלה: האם מברכים ברכת שהחיינו על ריח טוב שמתחדש משנה לשנה?

תשובה: ביארנו בהלכה הקודמת, שעל פרי חדש, כגון תותים או ענבים וכדומה, כאשר בא לאכול מהם בפעם הראשונה באותה שנה, מברך עליהם את הברכה הראוייה להם, ולמשל ברכת "בורא פרי העץ", ולאחר מכן מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ולפיכך עלינו לדון, האם גם על ריח טוב המתחדש מידי שנה, כגון ריח של פרח "יסמין" הגדל רק בחודשי הקיץ, וכן ורדים ושושנים, שגם הם אינם גדלים אלא בחודשי הקיץ, האם גם עליהם יש לברך ברכת שהחיינו או לא?

והנה רבינו הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, כתב בתשובה, שריח טוב המתחדש משנה לשנה, כגון הורד והיסמין וכדומה, יש לברך עליו שהחיינו. ואף על פי שבכל מקום אנו יודעים שריח הוא אינו דבר חשוב, ויש לכך השלכה לכמה דינים, מכל מקום, לענין ההנאה מהריח, שתיקנו לנו רבותינו לברך עליה ברכות הריח, בודאי שהוא הדין שיש לברך עליהם ברכת שהחיינו, שמכיון שיש לאדם הנאה בריח, לכן עליו לברך על הריח, וכמו כן עליו לברך שהחיינו. והביאו דבריו להלכה כמה מגדולי הפוסקים.

אולם בספר "שיירי כנסת הגדולה", העיר על כך הרי עינינו הרואות שלא נוהגים לברך ברכת שהחיינו על ריח טוב. ונתן טעם לדבר. ובספר לחם חמודות כתב, שהטעם שאין אנו מברכים שהחיינו על ריח טוב, הוא מפני שהריח מביא להנאה מועטת, שהרי מטעם זה אין אנו מברכים "ברכה אחרונה" על ריח טוב, שהרי אין בו אלא הנאה מועטת, וכמו שכתב רש"י. ולכן גם לענין ברכת "שהחיינו", מכיון הנאה חשובה ומשמחת כל כך בריח טוב, לכן אין לברך שהחיינו על ריח טוב.

ועוד טעם נפלא למנהגינו שאין לברך שהחיינו על ריח טוב, כתב בספר לחם חמודות הנ"ל, בשם עמיתו הגאון רבי משה לוי דיין זצ"ל, שהרי הריח הטוב, גורם להנאה גם לנשמה, ולא רק לגוף, וכמו שנאמר בתהלים "כל הנשמה תהלל יה". ולכן לא שייך לברך ברכת "שהחיינו" על דבר שנוגע גם לנשמה, שהרי הנשמה היא נצחית, וגם לאחר שהאדם נפטר מן העולם ונחשב "מת", עדיין נשמתו חיה וקיימת. לפיכך אין לברך שהחיינו על ריח טוב המתחדש משנה לשנה, שעיקרו הוא הנאה לנשמה הנצחית.

ואמנם בשו"ת פעולת צדיק כתב שבילדותו ראה לרבותיו שהיו מברכים שהחיינו על הריח הטוב היוצא מהורדים. והאריך להצדיק את מנהג רבותיו בזה. מכל מקום להלכה פסק מרן החיד"א, שמכיון שכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן אין לברך שהחיינו על ריח טוב. ועוד, שאילו האמת היתה כדעת הרדב"ז שיש לברך על ריח טוב, קצת קשה כיצד לא נזכר דין זה בדברי אף אחד מרבותינו הראשונים.

לכן להלכה אין לברך שהחיינו על ריח טוב, שמכל מקום לא יצאנו מידי מחלוקת בדבר. והרוצה להתחסד, רשאי לברך ברכת שהחיינו על ריח טוב, בלי "שם ומלכות", כלומר שלא יזכיר שם שמים בברכתו, אלא יאמר, "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

תאריך השאלה:
ד' שבט תשפ"ד / 14 בינואר 2024

על ענבים שחורים ולבנים, וכן שזיפים, אין לברך אלא פעם אחת. ואין לברך על כל מין ומין בפני עצמו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על מיני פירות דומים

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש לברך ברכת שהחיינו בשעה שאוכלים פרי מפירות הדר, כגון אשכולית או תפוז, שאינם מצויים כל כך במשך כל השנה, וכאשר זוכה אדם לאכול מפירות אלה לראשונה באותה השנה, והפירות הינם חדשים משנה זו, יברך עליהם ברכת "בורא פרי העץ", ולאחריה יברך ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ויאכל מהפרי. ואף שכמה מפירות ההדר הם פירות שיצירתם אינה טבעית, אלא על ידי הכלאת מינים ממינים שונים, מכל מקום אין זה מעכב את ברכת שהחיינו, וכפי שפשט המנהג בינינו.

ועתה נדון לגבי אדם שבירך כבר ברכת שהחיינו על אחד מפירות ההדר, כגון אשכולית, ועתה הובא לפניו לאחר כמה ימים פרי תפוז, האם יוכל לברך שנית ברכת שהחיינו. או שנאמר שהואיל ופירות אלה הם ממין אחד, שכולם פירות הדר, ובפרט שיש אומרים שבתפוז בעצמו מורכב אילן אשכולית, שוב אין לברך שהחיינו על אכילת התפוז.

והנה בשורש הדבר כבר נחלקו רבותינו הראשונים, לגבי תאנים שחורות (סגולות) ותאנים לבנות (ירוקות). שיש אומרים שעל כל מין מין יש לברך שהחיינו בפני עצמו, הואיל וסוף סוף הם פירות שונים זה מזה, הן מצד המראה שלהם והן מצד הטעם. אולם יש סוברים שאין לברך שהחיינו על כל מין ומין, הואיל וכולם מין אחד. והביאו ראיה לדבריהם מדיני תרומה, שמבואר במסכת תרומות שפירות כאלה נחשבים למין אחד. ואן כן גם לגבי ברכת שהחיינו הכל מין אחד, ואין לברך עליהם ברכה זו.

והנה לגבי פירות הדר, מובא בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (בס' אור לציון ח"ב עמ' קמא), שלכל הדעות יש לברך עליהם ברכת שהחיינו, הואיל ופירות אלה הם שונים זה מזה בשלשה דברים, בשמם, שלכל אחד שם פרטי, כגון תפוז, אשכולית, פומלה, קלמנטינה, אתרוג. והן מצד המראה, שלכל אחד ואחד מראה חיצוני שונה. והן מצד הטעם השונה בהחלט זה מזה. וכל שכן לדעת האומרים שאפילו על תאנים משני צבעים יש לברך ברכת שהחיינו על כל מין ומין, שבודאי שעל פירות ההדר יש לברך על כל פרי ופרי. ואפילו אם אוכל עתה מפרי שכבר אכל פרי אחר המורכב ממנו, גם כן רשאי לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו, כי סוף סוף עתה עומד לפניו פרי שונה בתכלית.

וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פר' ראה), לגבי מלפפון וקישואים, שיש לברך על כל אחד ואחד מהם ברכת שהחיינו. וכוונתו למלפפון ולירק הנקרא "פאקוס", כלומר, מלפפון ערבי הנמכר בשווקים (ויש להזהר לבדקו שאינו נגוע בתולעים), שאף על פי שהם דומים מאד, מכל מקום הואיל ולכל אחד שם שונה, ומראה וטעם שונים, אפשר לברך על שניהם ברכת שהחיינו.

וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בס' הליכות עולם חלק שני עמוד ר), לגבי פירות ההדר, שכל שיש ביניהם שינוי במראה החיצוני, ובשם, ובטעם, יש לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו.

ולכן לסיכום: יש לברך ברכת שהחיינו כאשר אוכלים פרי חדש ממיני פירות ההדר,. ואם הובאו לפניו כבר אשכוליות, ועתה הובאו לפניו תפוזים, יוכל לברך ברכת שהחיינו בשנית, וכן על כל פרי ופרי ממיני פירות ההדר.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"ד / 7 בינואר 2024

כמובן שאסור שהיא תכבס בבית של היהודי בשבת. בכל אופן אם כבר כיבסה באיסור יש להמתין במוצאי שבת כדי שיעבור הזמן שאפשר לכבס ואז הבגד יהיה מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בעל תשובה שכיבס בגדים בשבת

שאלה מבעל תשובה: אדם שבהיותו חילוני כיבס את בגדיו בשבת, וכעת חזר בתשובה, האם יהיה אסור לו ליהנות מאותם הבגדים לעולם?

תשובה: ראשית כל, נכון הוא שאדם שכיבס בגדים באיסור בשבת, אסור לו ללבוש את אותו הבגד אפילו במוצאי שבת. אולם אם נעשה הדבר בשוגג, כלומר, בלי כוונה, מותר ללבוש את הבגד מיד במוצאי שבת. כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח) בזו הלשון: המבשל בשבת במזיד (בכוונה), אסור לו (לאכול מן המאכל) לעולם. ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג, אסור בו ביום (כלומר, בשבת), ולערב, מותר גם לו, מיד. 

אדם שלא היה דתי, האם נחשב "מזיד"?
במקרה שלפנינו, אם נאמר שכיבוס הבגדים נעשה בשוגג, הרי שיש מקום להקל להשתמש בבגדים אחרי שבת. וכאן הרי מדובר באדם שהיה "חילוני", ומן הסתם היה חסר ידע בתורה וביראת ה', והיו שומרי הדת נראים בעיניו כאנשים חשוכים ופרמיטיבים, כפי שמתחנכים לצערינו במסגרות שונות, לכן יתכן מאד שיש להחשיבו כשוגג, ולהתיר לו להשתמש בבגדים שכובסו בשבת.

תערובת של בגדים
עוד טעם יש להקל בזה, משום שאותו אדם אינו יודע בוודאות מי מהבגדים כובס בשבת, שהרי חלק מן הבגדים שבביתו כובסו בשבת, וחלק מהם כובסו בימות החול. ואם כן יש כאן "תערובת" של בגדים שכובסו בשבת ובגדים שכובסו בחול. ומכיון שהאיסור ליהנות ממעשה שבת אינו מן התורה, אלא מדרבנן (מדברי חז"ל), אם כן אין כאן אלא ספק דרבנן. ובפרט שיש לפנינו תערובת, של בגדים שכובסו בשבת ובגדים שלא כובסו בשבת, ורוב הבגדים כובסו בודאי בשאר ימות השבוע, ואם כן נוכל ללכת אחרי רוב הבגדים שכובסו בימות השבוע. (והואיל וצריך להוציא הוצאות על כביסה נוספת, אין זה נחשב כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל. ואין כאן המקום להאריך).

בגד שכובס בשבת וחזרו לכבסו ביום חול
אלא שיש מקום לומר שאין ספק בדבר האם הבגדים כובסו בשבת או לא, שהרי ברור שכל הבגדים כובסו בשבת בזמן מן הזמנים, אם לא בפעם האחרונה אז בפעם קודמת. ואם כן יהיה אסור להשתמש בכל הבגדים. 

ואמנם הגאון בעל בן איש חי כתב, שמטפחת שכיבסו אותה בשבת, אף על פי שחזרו ללכלך אותה וכיבסו אותה ביום חול, אין לה היתר. אך מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק רביעי עמוד תמא) כתב לחלוק על דבריו, והעלה שאם הבגד כובס בשבת ואחר כך התלכלך וכובס ביום חול, אין איסור להשתמש בו, כי לא גזרו חכמים איסור על הנאה ממעשה שבת, אלא כשנהנה מגוף המעשה, אבל אם חזר ללכלך את הבגד וכיבסו ביום חול, שוב אין כאן כל הנאה מן המעשה שנעשה בשבת, ומותר להשתמש במטפחת ללא חשש.

לסיכום: לכן בנידון השאלה, שיש ספק אם הבגדים כובסו בפעם האחרונה בשבת, וכעת זכה אותו אדם לשוב לכור מחצבתו. מותר לו להשתמש באותם הבגדים כרצונו. וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח. (ישעיהו כט).

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשפ"ד / 31 בדצמבר 2023

מי שבודאי לא אמר רצה והחליצנו, הדין הוא שבסעודה ראשונה ושניה של שבת, עליו לחזור ולברך ברכת המזון שנית. אבל בסעודה שלישית, יצא ידי חובתו. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מי שמסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון

הנה הלכה רווחת, שהואיל ומצות ברכת המזון היא מן התורה, כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה', לכן המסתפק אם בירך ברכת המזון אם לאו, חייב לחזור ולברך ברכת המזון מספק, לפי הכלל "ספק דאוריתא (של תורה) להחמיר". וכמו שביארנו כבר בדין הזכרת "רצה והחליצנו" בברכת המזון ביום השבת. ולפי זה נראה לכאורה שהוא הדין לענין מי שמסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו ביום השבת, שהואיל ואם שכח להזכיר רצה והחליצנו הדין הוא שצריך לחזור ולברך, אם כן הוא הדין גם כן שמחמת הספק יצטרך לחזור ולברך.

אלא שבאמת, אף שברכת המזון היא מן התורה, מכל מקום דין הזכרת רצה והחליצנו בברכת המזון אינו מן התורה. וכן כתבו רבים מרבותינו הראשונים, ומהם הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח) בפסקיו לברכות (מט.). ועוד. ועל כן נראה יותר שכאשר הוא מסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו או לא, הרי הדין הוא שאינו צריך לברך, לפי הכלל "ספק דרבנן להקל". שהרי מן התורה יצא ידי חובת ברכת המזון אף אילו לא הזכיר רצה והחליצנו.

אולם בשו"ת בשמים ראש סי' רפז, (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש), כתב, שהואיל וחזקה על אדם שהוא ממשיך בברכתו כפי שהוא רגיל לברך בכל ימות השבוע, על כן יש להניח יותר שלא הזכיר בברכת המזון "רצה והחליצנו", ולכן עליו לחזור ולברך ברכת המזון כדין מי שנזכר שבודאות לא הזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון. וכמו שאנו פוסקים לענין מי שנסתפק לאחר שסיים תפילתו בשלושים יום הראשונים, אם הזכיר בתפילתו בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה", שאנו מניחים יותר ששכח שאנו בימות הגשמים, והמשיך כרגילותו בימות הקיץ שאין מבקשים על הגשמים, ועל כן חייב לחזור ולהתפלל, כמו כן הדין לענין הזכרת רצה והחליצנו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, אחר שדן בענין זה באריכות בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ז דף סח), כתב, שאף שבדרך כלל אנו נוטים לומר שחזקה על כל אדם שהמשיך ברגילותו בתפילה ושאר ענינים, מכל מקום לענין ברכת המזון בשבת, יש סברא שעומדת כנגד חזקה זו, שהואיל ואימת השבת עומדת על האדם ביום השבת, שהרי כל האוירה ביום השבת משתנה, והאדם רגיל להזהר בכל איסורי שבת בכל רגע ורגע, אם כן יש מקום לתלות שאדרבא זכר שהוא יום השבת ולא שכח להזכיר רצה והחליצנו. ואף שלא יצא הדבר עדיין מידי ספק, מכל מקום הואיל וביארנו כבר שדין הזכרת רצה והחליצנו אינו אלא מדרבנן ואינו מן התורה, אם כן חזר הדין שספק דרבנן להקל, ועל כן להלכה בנדון כזה אין לחזור ולברך ברכת המזון.

ולסיכום: מי שסיים ברכת המזון (בסעודות הראשונה והשנייה) ביום השבת, וכעת הוא מסופק אם הזכיר בברכת המזון רצה והחליצנו, אינו חוזר לברך ברכת המזון, הואיל ועיקר דין הזכרת רצה והחליצנו אינו אלא מדרבנן. ואין לחוש לכך שמסתמא המשיך ברגילות לשונו בכל ימות השבוע ולא הזכיר רצה והחלצינו, מכיון שכנגד זה יש לומר שהואיל ואימת השבת עליו, זכר להזכיר בברכתו רצה והחליצנו.

ואם לאחר שסיים ברכת "בונה ירושלים" הסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו, ועדיין לא התחיל בברכת "הטוב והמטיב" שאחרי ברכת בונה ירושלים, אז יתקן את הדבר על ידי שיברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" וכו', כמו שביארנו בהלכה הקודמת.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

ישר כח, הערה נכונה מאד, שמרן זצ"ל כתב שמנהג ירושלים להתפלל בעוד היום גדול מפני כבוד השבת. אך מסתבר שאם בלאו הכי יסיימו ערבית בשעה מוקדמת ולא יתעכבו, עדיף להתפלל מאוחר כדי שלא יפסידו ברכת כהנים. ורק אם מאחרים את התפילה, אז יש להקדים את מנחה מפני כבוד השבת, שאם לא כן, מה כבוד השבת יש כאן שיתפללו מוקדם יותר? 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת מנחה בעשרה בטבת

רבים שואלים, השנה, שיחול יום עשרה בטבת מחר, ביום שישי, כיצד יש לנהוג לגבי תפילת מנחה בערב שבת?

המנהג בכל ימות השנה
בדרך כלל בימי שישי, נוהגים להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת סמוך לשקיעת החמה, ולאחר מכן אומרים קבלת שבת, ולאחר מכן תפילת ערבית.

כאשר חלה תענית ביום שישי, יש שמעדיפים להקדים את תפילת המנחה, ולהתפלל בשעה מוקדמת, ולאחר מכן כולם חוזרים לביתם, ובאים לבית הכנסת לקראת ערב לקבלת שבת ולתפילת ערבית בלבד.

אולם יש לדעת שאין הדבר נכון לעשות כן. ונסביר את הדברים:

ברכת כהנים במנחה
בכל ימות החול, הכהנים, שמברכים את העם בברכת כהנים, אינם נושאים כפיהם אלא בתפילת שחרית, ולא בתפילת מנחה, מפני שברכת כהנים דומה לעבודה בבית המקדש, ואסור לכהנים לעבוד בבית המקדש כשהם שתויי יין, ולכן אסרו רבותינו באופן מוחלט לברך ברכת כהנים בתפילת מנחה, מפני שרוב העם (בזמנם) שותים יין בסעודתם.

זו הסיבה שאין ברכת כהנים בתפילת מנחה.

מנחה של תענית
ובגמרא במסכת תענית (דף כו:), מבואר, שבזמנינו (כלומר, כבר בזמן הגמרא), נהגו הכהנים לשאת את כפיהם ולברך את העם בתפילת מנחה של התענית, מפני שבתעניות, הכהנים בלאו הכי לא אוכלים ולא שותים שום דבר, ואין חשש שיהיו שתויי יין. אך אף על פי כן, מבואר בגמרא שגזרו רבותינו שלא לשאת כפים גם ביום תענית, שמא יבואו לשאת את כפיהם בימים שאינם ימי תענית. ולכן ביום הכיפורים, הכהנים לא נושאים את כפיהם בתפילת מנחה. ורק בתפילת נעילה, שהיא ממש סמוכה לסוף היום, התירו חכמים לכהנים לברך את העם, שאין הדבר דומה לתפילת מנחה שבכל יום.

אולם בשאר התעניות, הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה, מפני שתפילת מנחה בתעניות, היתה בדרך כלל ממש סמוך לשקיעת החמה, ואז אין הדבר דומה לתפילת מנחה שבכל יום, וכפי לשון הגמרא: "כיון דבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כפייהו, כתפילת נעילה דמיא", כלומר, כיון שהתפילה בתענית היא סמוכה לשקיעת החמה, ואז פורשים את כפיהם, דומה הדבר לברכת כהנים שאנו עושים בתפילת נעילה.

למדנו מן הדברים, שציבור שמתפללים תפילת מנחה בתענית בשעה מוקדמת, אין הכהנים רשאים לישא את כפיהם ולברך את הציבור. וכן כאשר חלה התענית ביום שישי, אם יקבעו את זמן תפילת מנחה לשעה מוקדמת, לא יוכלו הכהנים לברך את הציבור. ורק אם יקבעו את תפילת המנחה כפי שרגילים תמיד, סמוך לשקיעת החמה, אז יוכלו הכהנים, לברך את עמו ישראל באהבה.

הדין למעשה
לכן הנכון הוא לקבוע את זמן תפילת מנחה סמוך לשקיעה, (לא יותר מארבעים דקות קודם השקיעה), כדי שיוכלו הכהנים לברך, והעם להתברך. וכן פסק מרן זצ"ל בספרו חזון עובדיה על התעניות (עמוד צג).

וה' יהפוך לנו את כל הימים הללו לששון ולשמחה, ונראה במהרה בישועת ישראל, בגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

כל מה ששאלת, הכל מותר. זו תענית של אכילה ושתיה, לא של רחיצה וכדומה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עשרה בטבת בערב שבת

ביום שישי הקרוב, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

תענית בערב שבת
נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

דברי התוספות
ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

הדין למעשה
ולמעשה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ד / 21 בדצמבר 2023

אסור לטעום דבר שבולע ממנו בתענית. ורק אם פולט מה שטועם, מצד הדין, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עשרה בטבת בערב שבת

ביום שישי הקרוב, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

תענית בערב שבת
נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

דברי התוספות
ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

הדין למעשה
ולמעשה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

תאריך השאלה:
כ"ט כסלו תשפ"ד / 12 בדצמבר 2023

מפני שבזמנם עיקר האור היה מנרות, ואפילו אם היה שמש, הרי רוב האור הוא מהנרות, וגם לא כולם היו שמים שמש, ובודאי שלא היה אור חשמל, לכן הן נהגו בזה איסור משנים קדמוניות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהג הנשים

נוהגות נשות ישראל, שאינן עושות מלאכה, כגון תפירה או סריגה, או כביסה ביד, שהן מלאכות ממש, בזמן שנרות החנוכה דולקים. כלומר, במשך חצי שעה. אבל ממלאכות קלות, כמו אפיה ובישול וכיוצא בזה, לא נהגו הנשים להמנע.

ויש נשים שנהגו שאינן עושות מלאכה בכלל בימי החנוכה. אולם כתבו הפוסקים, כי אין למנהג זה סמך כלל, ויש לבטלו, כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא.

טעם המנהג, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכות בשעה שנרות החנוכה דולקות, כתב הגאון יעב"ץ, בספרו "מור וקציעה", שבזמנים שלא היה מצוי אור חשמל, היו כולם עושים את מלאכותיהם לאור הנרות. ומאחר ואסור להשתמש באור הנרות של חנוכה, לכן נמנעו הנשים מלעשות מלאכות בשעה שהנרות דולקות.

ולכן כתב הב"ח, שיש מקומות שגם האנשים נמנעים מלעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקות, שהרי הטעם למנהג שנהגו הנשים, שייך גם כן לגבי אנשים. אולם בזמנינו אין מנהג לאנשים להחמיר בזה כלל, ורק הנשים נוהגות להחמיר בדבר.

ובאמת שיש טעם מיוחד למנהג שנהגו הנשים דוקא, שלא לעשות מלאכה, משום שנס חנוכה, נעשה על ידי אשה, היא יהודית, שהרגה את שר צבאו של אנטיוכוס מלך יוון. ולכן הנשים מציינות באופן מיוחד את הימים הללו, שהם ימי חגן, בכך שנמנעות מלעשות מלאכה קשה בשעה שהנרות דולקים.

ומרן השלחן ערוך (סימן תרע) הביא את מנהג נשות ישראל בענין זה, גם רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הביא את כל דברי הפוסקים בענין זה. ואין להקל במנהג שנהגו אותן הנשים, שיש לו יסודות נאמנים בדברי הפוסקים.

תאריך השאלה:
כ"ט כסלו תשפ"ד / 12 בדצמבר 2023

רבינו הרמב"ם כתב שהנשים פטורות מאמירת ההלל בחנוכה. וכן האריכו בדין זה הפוסקים, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הסביר את הדברים היטב, שאף על פי שהנשים היו באותו הנס של חנוכה, מכל מקום לא מצאו רבותינו לנכון לחייבן באמירת ההלל, משום שיש חילוק גדול בין מצות הדלקת נרות חנוכה, שהוא ענין של פרסום גדול לעיני כל העוברים והשבים, שיראו את נרות החנוכה, וידעו ויזכרו את הנס שנעשה לאבותינו, ולכן נכון לחייב אף את הנשים במצוה יקרה זו. מה שאין כן מצות ההלל בחנוכה, שהיא בין האדם לבין קונו, ולא שייך בה פרסום הנס גדול כל כך, לכן, לא רצו רבותינו לשנות את דין אמירת ההלל בימי החנוכה מדין ההלל בשאר הימים הטובים, ופטרו את הנשים ממצוה זו. (חזון עובדיה חנוכה, עמוד ריד).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהג הנשים

נוהגות נשות ישראל, שאינן עושות מלאכה, כגון תפירה או סריגה, או כביסה ביד, שהן מלאכות ממש, בזמן שנרות החנוכה דולקים. כלומר, במשך חצי שעה. אבל ממלאכות קלות, כמו אפיה ובישול וכיוצא בזה, לא נהגו הנשים להמנע.

ויש נשים שנהגו שאינן עושות מלאכה בכלל בימי החנוכה. אולם כתבו הפוסקים, כי אין למנהג זה סמך כלל, ויש לבטלו, כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא.

טעם המנהג, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכות בשעה שנרות החנוכה דולקות, כתב הגאון יעב"ץ, בספרו "מור וקציעה", שבזמנים שלא היה מצוי אור חשמל, היו כולם עושים את מלאכותיהם לאור הנרות. ומאחר ואסור להשתמש באור הנרות של חנוכה, לכן נמנעו הנשים מלעשות מלאכות בשעה שהנרות דולקות.

ולכן כתב הב"ח, שיש מקומות שגם האנשים נמנעים מלעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקות, שהרי הטעם למנהג שנהגו הנשים, שייך גם כן לגבי אנשים. אולם בזמנינו אין מנהג לאנשים להחמיר בזה כלל, ורק הנשים נוהגות להחמיר בדבר.

ובאמת שיש טעם מיוחד למנהג שנהגו הנשים דוקא, שלא לעשות מלאכה, משום שנס חנוכה, נעשה על ידי אשה, היא יהודית, שהרגה את שר צבאו של אנטיוכוס מלך יוון. ולכן הנשים מציינות באופן מיוחד את הימים הללו, שהם ימי חגן, בכך שנמנעות מלעשות מלאכה קשה בשעה שהנרות דולקים.

ומרן השלחן ערוך (סימן תרע) הביא את מנהג נשות ישראל בענין זה, גם רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הביא את כל דברי הפוסקים בענין זה. ואין להקל במנהג שנהגו אותן הנשים, שיש לו יסודות נאמנים בדברי הפוסקים.

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תשפ"ד / 4 בדצמבר 2023

תבורך מפי עליון, חזק וברוך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

חיילים בנר חנוכה

שאלה: חיילים הנמצאים בערי האויב, לדוגמא בעיר עזה, האם עליהם להדליק נרות חנוכה?

תשובה: כמו שביארנו, למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, לאחר שבעל הבית מדליק נרות חנוכה בביתו, יוצאים כל בני הבית בהדלקתו, ואפילו בניו, שהם לומדים בישיבות וכדומה, ואינם נמצאים בבית, הרי הם יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות של אביהם (או של אמם), ואינם צריכים להדליק נרות במקום מושבם.

חיילים בצבא
כיוצא בזה, חיילים ספרדים המשרתים בצבא, יכולים לסמוך על הדלקת נר חנוכה של אביהם בביתם, ואינם צריכים להדליק נרות כלל. וחיילים אשכנזים, אם יש להם חדרים בפני עצמם בצבא, עליהם להדליק נר חנוכה בברכה בחדרם. וכדין אורח.

חיילים המשרתים בבסיסים מרוחקים, או בערי האויב
כל מה שכתבנו, נכון דוקא כאשר מדובר בחיילים המתגוררים בבסיסים במקומות ישוב, כמו אותם חיילים שמשרתים באזורי ירושלים ותל אביב ובאר שבע וכדומה, אולם חיילים המשרתים במקומות מרוחקים, ובפרט אותם שנמצאים בערי האויב, בהם הדין שונה, וכפי שנבאר:

כפר של גויים
כתב מרן השלחן ערוך (סימן תרעז סעיף ג), אודות מי שנמצא בכפר של גויים, שאין שם נר חנוכה כלל, שאף על פי שמדליקים עליו בביתו, עליו להדליק נר חנוכה בברכה. זכר לנס חנוכה, כי מצוה לראות נרות חנוכה.

ולדוגמא, אדם שנמצא במדינה רחוקה, שאין שם יהודים בכלל, אף על פי שמדליקים עליו בביתו, עליו להדליק נר חנוכה בברכה במקום בו הוא נמצא. וזו ממש תקנה מיוחדת לאדם כזה, שיפרסם נס חנוכה במקום שאין מי שיפרסם אותו.

לפיכך, גם חיילים ספרדים, שנמצאים בחזית, ואינם רואים כלל נר חנוכה, הדין הוא שעליהם להדליק נר חנוכה בברכה בחדרם.

האם יברכו?
כתב הגאון המשנה ברורה, שאין לברך על ההדלקה הזו לפי דעת מרן השלחן ערוך, וביאר את דבריו, שבאמת דין זה שכתב מרן שיש לברך במקום שאין שם יהודים, סותר לגמרי לפסק מרן בעצמו, שאין לברך כאשר מדליקים עליו בביתו.

אולם הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן כז סמ"ט), פסק כדעת מרן שידליק בברכה. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שחיילים ספרדים המשרתים במקומות שאין שם יהודים, עליהם להדליק נרות בברכה, והסביר שאין זה סותר את פסק מרן שאדם שמדליקים בביתו אינו צריך להדליק, כיון שכאן מדובר במקרה שאין שם בכלל נרות חנוכה, ובאופן כזה חל חיוב מחודש של הדלקת נרות. לכן יש להדליק בברכה.

חיילים שמשרתים במקום פתוח
נחלקו האחרונים, לגבי חיילים הנמצאים בשטח פתוח בלילות חנוכה, (כמו אותם שישנים בשוחות, ואין להם לא אהל ולא בית), האם עליהם להדליק נרות חנוכה, או לא. שמצד אחד, כמו שכתבנו, יש עליהם חיוב להדליק, כיון שאין שם יהודים בכלל, ולא רואים שם נרות חנוכה, אך מצד שני, עיקר חיוב ההדלקה הוא דוקא "נר איש וביתו", אבל אדם שאין לו בית, אין הדבר ברור שהוא חייב בהדלקת נרות.

והגאון רבי שלום משאש זצ"ל (בשו"ת שמש ומגן ח"ג סי' נו) כתב, שגם מי שאין לו בית יכול להדליק בברכה. אבל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל חשש בזה למחלוקת הפוסקים, ולכן פסק כי הנכון הוא במצב כזה, שידליקו נרות חנוכה כפי שיתאפשר להם (בתוך עששית, בית מגן מן הרוח העשוי זכוכית), אך לא יברכו על ההדלקה בשם ומלכות. (חזון עובדיה, חנוכה, עמוד קנב והלאה).

כשיש שם נר חנוכה
כל האמור הוא דוקא בחיילים, שנמצאים באזור שאין שם בכלל נרות חנוכה. אבל נראה, (אף שמרן זצ"ל והפוסקים לא כתבו בענין זה), שאם יש שם חיילים אשכנזים שמדליקים בלאו הכי נרות (כפי מנהגם), או שיש שם חייל שאין לו בית ולא מדליקים עליו בביתו והוא מדליק נרות מצד הדין, הרי שאז אין דין המקום ככפר שאין שם נרות חנוכה, וחיילים ספרדים לא ידליקו שם נרות חנוכה. ורק אם נמצאים באזור שאין שם מי שמדליק בכלל, ולכן לא רואים שם נרות חנוכה, ידליק לכל הפחות חייל אחד את הנרות בברכה, וככל האמור.

לסיכום: חיילים שמישהו מדליק נרות חנוכה בביתם, אינם צריכים להדליק נרות. אולם חייל שמשרת במקום שאין שם יהודים ואין שם נרות חנוכה בכלל, צריך להדליק נרות, ואם יש לו מקום מקורה לישון בו, ידליק שם, ואם הוא ישן בשטח פתוח, אם יוכל, ידליק בלי ברכה.

ויהי רצון שה' יתברך יצליח דרכם של חיילינו, שיפלו כל אויבינו לפניהם, וישובו החיילים לבתיהם לחיים טובים ולשלום, ושמחת עולם על ראשם.

תאריך השאלה:
י"ז כסלו תשפ"ד / 30 בנובמבר 2023

פשוט הדבר שאין שום חילוק בין פיתה לחלה. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צירוף לחם קפוא ללחם משנה

הנה ביארנו כבר, כי מצוה לברך בסעודות השבת על "לחם משנה", דהיינו שני לחמים או חלות, והנה מצוי הדבר, שאין לאדם שתי חלות ללחם משנה, וברצונו לצרף לחלה האחת שבידו, חלה נוספת מן המקפיא, שהיא עדיין קפואה ואינה ראוייה למאכל, והשאלה הנשאלת אם נכון לעשות כן, או שאין חלה כזו מצטרפת ללחם משנה?

והנה ביארנו כבר, כי אין חיוב לבצוע משתי החלות בסעודת השבת, ולא נאמרה מצות לחם משנה אלא בשעת הברכה, אבל לבצוע אין חיוב אלא מחלה אחת. וכמו שכתב כן הרשב"א בשם רבינו האי גאון, ועוד מרבותינו הראשונים. ומעתה נראה שכיון שאין חיוב לבצוע משתי החלות, אם כן מותר לברך על שתי חלות אף שאחת אינה ראויה עדיין למאכל.

ואף שאין החלה ראויה עדיין למאכל בשעה שהיא קפואה, מכל מקום כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שהואיל והיא עתידה לאחר זמן להיות ראויה למאכל, לאחר שהיא תפשיר, ואין צורך בשום פעולה על מנת להביאה למצב שתהיה ראויה למאכל, ראויה היא גם כעת למצוות לחם משנה. וראיה לדבר ממה שכתב הגאון רבינו עקיבא איגר, לגבי חלה שנאסרה באכילה מכיון שאפו אותה ביום טוב הסמוך ליום השבת (אף שאסור להכין מיום טוב לשבת, ואם עבר והכין מיום טוב לשבת, נאסר אותו הדבר באכילה), מכל מקום מותר לצרפה ללחם משנה, מכיון שאין האיסור באכילת חלה זו אלא מדרבנן, ולאחר זמן היא מותרת באכילה, ועל כן לענין מצות לחם משנה יש להקל לצרפה לחלה השנייה. ואם כן הוא הדין גם כן לענין חלה קפואה, שאף שיש מניעה לאכלה לפי שעה, מכל מקום מכיון שאחר זמן היא ראויה למאכל, יש לצרפה ללחם משנה במקום שאין שם חלה אחרת.

ועל כן להלכה מותר לצרף חלה קפואה ללחם משנה, והמחמיר לבקש משכנו חלה אחרת שהיא ראויה כבר למאכל, תבא עליו ברכה.

תאריך השאלה:
כ"ט חשון תשפ"ד / 13 בנובמבר 2023

אם עושים עיסה, כלומר בצק, ובדעתם לחלק אותו לפני האפיה, אי אפשר לברך על הפרשת חלה. לכן יש לאפות במקום ורק אחר כך לחלק. (בית יוסף סימן שכו). תבורכו,


צפייה