שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשפ"ב / 24 ביוני 2022

זה כמו אדם שהולך בדרך שיש שם פריצות, ויש לו אפשרות שלא ללכת שם, שהגמרא אומרת על זה דברים חמורים. לכן אסור לשוטט שם. תבורך, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת קורח

נאמר בפרשת השבוע: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן, וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'! וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו".

מדוע דחה משה רבינו את התשובה לקורח עד למחרת? מסבירים רבותינו, שמשה התכוין לדחות אותם למחר, שאולי יחזרו בתשובה. אך לא רק שהדברים לא הועילו, אלא להיפך, עד למחרת, כבר הסית קורח את כל העדה נגד משה ואהרן! הצליח להשפיע כמעט על כולם!

עלינו להתבונן! כיצד הצליח קורח לקלקל כל כך את ישראל?

קורח עצמו, היה לוי, שכבר נבחר על ידי ה' והוכתר במעלת הלויים שהיא מעל מדרגתם של כלל ישראל, ובכל זאת, לקורח כאב, מדוע הוא אינו כהן! מדוע לא זכה לכהונה! מדוע לא זכה גם למלוכה?!

קורח היה עשיר מופלג, והיה חכם מחוכם, פיקח שבפיקחים, ומעמדו בישראל היה נכבד ביותר. אך הכל לא מספיק לו! ובכל זאת, כיצד הוא מצליח להשפיע על המון העם? עלינו להבין זאת, כדי לדעת גם להתגונן להבא, אם יבוא עוד "קורח" וינסה לשכנע אותנו לשמוע לעמדותיו, נוכל להזהר מפניו. וכמו שרמזו על מה שנאמר "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ", שנרמז כאן, שבניו האידיאולוגים של קורח, לא מתו, תמיד יש בעלי מחלוקת שמנסים להטיל דופי באמונתינו הצרופה ובדרכה של התורה הקדושה.

קורח היה איש תעמולה מן המדרגה הראשונה, הוא ידע להשתמש במסרים פשוטים, בסיפורים, שיש בהם קמצוץ של אמת, וכך הצליח לגרום נזק אדיר לכלל ישראל!

מה אמר קורח? אמרו רבותינו במדרש תהלים, על הפסוק: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", מה הכוונה "מוֹשַׁב לֵצִים"? זהו קורח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה? כינס את כל הקהל, שנאמר: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה", איך עשה זאת? בדברי ליצנות!

אמר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי, ועמה שתי נערות יתומות, ולא היה לה דבר כדי לפרנס אותן, מלבד שָׂדֶה אחת. מה עשתה? רתמה את השור והחמור למחרשה, אמר לה משה, "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו"! מסכנה האלמנה, הניחה את השור והחמור, ורתמה למחרשה את שתי היתומות, וכך חרשה את השדה.

כשהיה עליה לזרוע את השדה, באה לזרוע כמה מינים, בא משה ואמר לה, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם"! בצר לה זרעה האלמנה רק חטה. באה לקצור את השדה, אמר לה משה, הניחי לקט שכחה ופאה, (יש להשאיר בשדה מעט תבואה לעניים), קצרה האלמנה את שאר התבואה. באה לעשות גורן, אמר לה משה, תני תרומה, תרומת מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני! הסכימה האלמנה, ונתנה את כל המתנות כהלכה.

ראתה האלמנה שמהשדה כבר לא תוכל להתפרנס, מכרה את השדה וקנתה שתי כבשות, כדי שתוכל לאכול מהחלב שלהן, וללבוש בגדים שהיא תכין מהצמר שלהן.

בא משה ואמר לה, עלייך לתת ראשית הגז! לאחר מכן המליטו הכבשות, בא ואמר לה, עלייך לתת את הבכורות לכהנים! אמרה האלמנה, "איני מסוגלת עוד לעמוד בפני האיש הזה"! הלכה ושחטה את הכבשות.

לאחר ששחטה אותן, בא משה ואמר, עלייך לתת לכהנים את הזרוע והלחיים והקיבה! כעסה האשה ואמרה, "למרות ששחטתי את הכבשות לא ניצלתי מידו של משה! הרי הן חרם"! אמר לה: כעת תני הכל לכהנים, שהרי נאמר בתורה שכל חרם ינתן לכהן. לקחו ממנה את הכבשות, והניחו אותה חסרת כל ובוכה, היא ושתי יתומותיה.

כעת הרים קורח את קולו ושאל בדרמטיות: "האם נאה לעשות כך לאותה עניה אומללה"??

שמעו כל ישראל והתפעלו, הנה נכון מאד, משה גרם לאשה אומללה להתאמלל עוד יותר! זה ודאי לא יפה! איך אפשר להאמין שה' צוה עליו דברים קשים כל כך! הרי התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ו"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"! אם כך, איך זה יתכן?

זו דרכה של תעמולה שמשפיעה באופן חזק ביותר. אולם בהתבוננות מועטת, הלא היה עליהם להשיב לקורח:

קורח קורח! הרי אתה עשיר כקורח! אם מרחם אתה על האלמנה, תן לה בבקשה מעט צדקה, ותוכל לחלץ אותה ממצבה העגום! והרי בכלל, כל ישראל במדבר היו עשירים מופלגים, שהרי היו להם תכשיטים וזהב וכסף לרוב, שלקחו ממצרים, אם כך, מה הסיפורים האלה בכלל? ועוד, שהרי במדבר בכלל אין שדה, ואין אלמנה שצריכה לחרוש ולא לזרוע! הכל הבל הבלים, סיפורי בדים, אגדות מדמיון פרוע! אך לא! הציבור נהה אחרי קורח, טעו אחריו!

כשנתבונן נראה: להתלונן, לגלות רגשי רחמנות מזוייפים, להעביר ביקורת, קל מאד, אך אילו ישראל היו מתבוננים מעט פנימה, היו מיד מסיקים את המסקנה המתבקשת, שאם סיפורו של קורח אמנם אמיתי, אם כן בקלות יכולים הם להכניס את ידם לכיס, ולסייע למסכנה. אך לא! לדבר ולדבר, הכל יודעים, למתוח ביקורת, לפקפק ביושרם של צדיקי עולם, זה קל מאד, הנפש מתאווה לרכל ולהטיל דופי באחרים, אך לפעול בעצמך, לחשוב איך אני יכול לסייע, ואולי בכלל אני טועה בכל מחשבותי, זה כבר קשה, ומן הטעויות האיומות הללו, הביאו המתלוננים רעה גדולה על עצמם!

על כך אנו אומרים בכל יום בתפילה: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל". אך בכך לא די, עלינו גם: "לִשְׁמֹעַ, לִלְמד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת", ולבסוף, תכלית הכל, גם "לְקַיֵּם" אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה!

ישמע חכם ויוסף לקח!

שבת שלום

(מאמרו של הרב יעקב ששון הי"ו, נכד מרן רבינו זצ"ל)

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשפ"ב / 24 ביוני 2022

כשיש חשש שהכיפה תעוף, אם יכול ישים סיכה וכדומה, ואם אינו יכול, מצד הדין אינו חייב ללכת שם עם כיפה, כמו שכל הרוחצים בים אינם עם כיפה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיפה בחוף הים – כיסוי ראש בשעת הברכה

שאלה: האם חובה ללכת עם כיפה בחוף הים? האם אפשר לברך עם היד על הראש?

תשובה: ראשית כל עלינו לבאר את ענין החיוב לכסות את ראשו בזמן שמוציא שם ה' מפיו. ביארנו כבר בעבר, שמעיקר הדין אין חיוב ללכת עם כיפה, כי מה שנזכר בגמרא (שבת קיח:) "אמר רב הונא בריה דרב יהושע, תיתי לי (כמו, תבא לי ברכה) שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש", אין זה מעיקר הדין, אלא מצד מידת חסידות שהיה נוהג בה. ומכל מקום הזכרנו את דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבזמנינו שנעשתה הכיפה לסימן היכר המבדיל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, יש יותר ממידת חסידות בזה.

אולם הדבר פשוט, שכאשר נמצא אדם בביתו וקם משנתו, או כאשר אדם נמצא בחוף הים במקום שרוחצים, אין עליו חיוב מן הדין ללכת עם כיפה מן הדין. ועל כן נותר לנו לבאר, כאשר בא אדם לומר דבר שבקדושה, האם חייב מן הדין לשים אז כיפה על ראשו, או שגם אז אין חיוב בזה מעיקר הדין.

במסכת סופרים (פי"ד הט"ו) שנינו, מי שהיו בגדיו פרומים (קרועים קצת) או שהיה ראשו מגולה, רשאי לקרוא כך קריאת שמע. ויש אומרים, אם היו בגדיו פרומים, קורא קריאת שמע, אבל אם היה ראשו מגולה, אינו קורא, שאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו (כלומר, להזכיר שם שמים בפיו) כשראשו מגולה. ומבואר אם כן שנחלקו במסכת סופרים אם מותר לברך ולומר דבר שבקדושה כשראשו מגולה. ומרן הבית יוסף (סימן צא) הביא בשם רבינו ירוחם שלענין הלכה אנו תופסים שאסור לברך כשראשו מגולה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך.

ויש לציין כי לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, מן הראוי שגם בנות, רווקות ונשואות, ישימו על ראשיהן איזה כיסוי בשעה שהן מברכות, ובפרט בשעה שמתפללות ומברכות ברכת המזון. ויש צדקניות שנוהגות בזה. אשריהן ואשרי חלקן.

וכעת נותר לנו רק לבאר, האם די בהנחת היד על הראש בכדי שיוכל לברך, או שאין תועלת במה שיניח ידו על ראשו.

כתוב בתרומת הדשן (סי' י'), הנחת היד על הראש אינה נחשבת לכסוי, וטעם הדבר, שהראש והיד גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות עצמו. נמצינו למדים אם כן, שאין הנחת היד על הראש מועילה להחשב ככסוי אחר. וכן פסק מרן השלחן ערוך. והוסיף על זה, שלפי טעמו של התרומת הדשן, נראה שאם אדם אחר מכסה את ראשו של חבירו בידו, יכול חבירו לברך, מפני שאין זה גוף אחד.

ולסיכום: אדם הבא לברך, חייב לשים כסוי כגון כיפה על ראשו, וכן רשאי לברך בעת שידו של חבירו מונחת על ראשו, אבל הנחת ידו שלו על ראשו, אינה נחשבת לכסוי הראש לענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ד סיון תשפ"ב / 23 ביוני 2022

אם הכוונה לצביעת גבות שמחזיקה לכמה שנים, המיקלים יש להם על מה שיסמכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך - אילו כלים טעונים טבילה

בהלכות הקודמות נתבאר, שכלים שנקחים מן הגוי, כגון כלים המיוצרים בחוץ לארץ, טעונים טבילה במקוה קודם השימוש בהם, והזכרנו בדברינו, אילו כלים טעונים טבילה, ואילו כלים אינם טעונים טבילה, וכעת יבואו עוד פרטי דינים בזה.

הנה לענין כלי פלסטיק, כבר נזכר בהלכות הקודמות, שטעם הדבר שכלי חרס אינם צריכים טבילה, הוא משום שבפרשת כלי מדין לא נאמר חיוב זה אלא בכלי מתכות, ודוקא אותם צוונו השם יתברך להטביל. ואמר רב אשי, כלי זכוכית הללו, הואיל ואם נשברים יש להם תקנה, שראויים לחזור ולהתיכם ולעשות מהם כלים, דינם ככלי מתכות. ומבואר אם כן שמדברי רבותינו נצטוינו גם כן להטביל כלי זכוכית. ואם כן לכאורה כלי פלסטיק, שאפשר להתיכם לעשות מהם כלים, יש לדמותם לכלי זכוכית, ולהצריך אותם טבילה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שמכיון שכלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן ולא מן התורה, אם כן דוקא דבר שהיה בזמן חז"ל שייך לומר שגזרו עליו להצריכו טבילה, אבל כלי פלסטיק שכלל לא היו בזמן חז"ל, לא שייך לומר שחייבים בטבילה, אף שמצד  הטעם הם דומים לכלי זכוכית. אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פסק בספרו, שכלי פלסטיק חייבים טבילה, אולם לאחר מכן (בשו"ת מנחת יצחק חלק ד') כתב שראה את דברי מרן הרב זצ"ל וחזר בו להורות כדברי מרן הרב שכלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, ומותר להשתמש בהם מיד לאחר קנייתם.

כלי פורצליין (הנקרא בלשון ערבי פרפורי), כתב בספר כנסת הגדולה (להגאון מהר"ר חיים בנבנישתי זצ"ל, תלמיד מהרימ"ט, לפני קרוב לארבע מאות שנה), שהמנהג הוא שאינם צריכים טבילה, משום שדוקא כלים שהם זכוכית ממש ושיש להם תקנה להתיכם לעשות מהם כלים, חייבים בטבילה, משום שהם דומים לכלי מתכות, אבל כלי פורצליין שאם נשתברו אין להם תקנה, הרי הם ככלי עץ וכלי חרס, שאינם צריכים טבילה כלל.

ועל כן כלי פורצלן (אמיתי, ולא כל כלי חרס המצופה זכוכית נחשב לכלי פורצלן), אינן חייבים טבילה, ויש להקל להשתמש בהם מיד אחר קנייתם.

ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הטבילה בכלים חד פעמיים.

תאריך השאלה:
כ"ד סיון תשפ"ב / 23 ביוני 2022

על טבילת כלי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך - אילו כלים טעונים טבילה

בהלכות הקודמות נתבאר, שכלים שנקחים מן הגוי, כגון כלים המיוצרים בחוץ לארץ, טעונים טבילה במקוה קודם השימוש בהם, והזכרנו בדברינו, אילו כלים טעונים טבילה, ואילו כלים אינם טעונים טבילה, וכעת יבואו עוד פרטי דינים בזה.

הנה לענין כלי פלסטיק, כבר נזכר בהלכות הקודמות, שטעם הדבר שכלי חרס אינם צריכים טבילה, הוא משום שבפרשת כלי מדין לא נאמר חיוב זה אלא בכלי מתכות, ודוקא אותם צוונו השם יתברך להטביל. ואמר רב אשי, כלי זכוכית הללו, הואיל ואם נשברים יש להם תקנה, שראויים לחזור ולהתיכם ולעשות מהם כלים, דינם ככלי מתכות. ומבואר אם כן שמדברי רבותינו נצטוינו גם כן להטביל כלי זכוכית. ואם כן לכאורה כלי פלסטיק, שאפשר להתיכם לעשות מהם כלים, יש לדמותם לכלי זכוכית, ולהצריך אותם טבילה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שמכיון שכלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן ולא מן התורה, אם כן דוקא דבר שהיה בזמן חז"ל שייך לומר שגזרו עליו להצריכו טבילה, אבל כלי פלסטיק שכלל לא היו בזמן חז"ל, לא שייך לומר שחייבים בטבילה, אף שמצד  הטעם הם דומים לכלי זכוכית. אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פסק בספרו, שכלי פלסטיק חייבים טבילה, אולם לאחר מכן (בשו"ת מנחת יצחק חלק ד') כתב שראה את דברי מרן הרב זצ"ל וחזר בו להורות כדברי מרן הרב שכלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, ומותר להשתמש בהם מיד לאחר קנייתם.

כלי פורצליין (הנקרא בלשון ערבי פרפורי), כתב בספר כנסת הגדולה (להגאון מהר"ר חיים בנבנישתי זצ"ל, תלמיד מהרימ"ט, לפני קרוב לארבע מאות שנה), שהמנהג הוא שאינם צריכים טבילה, משום שדוקא כלים שהם זכוכית ממש ושיש להם תקנה להתיכם לעשות מהם כלים, חייבים בטבילה, משום שהם דומים לכלי מתכות, אבל כלי פורצליין שאם נשתברו אין להם תקנה, הרי הם ככלי עץ וכלי חרס, שאינם צריכים טבילה כלל.

ועל כן כלי פורצלן (אמיתי, ולא כל כלי חרס המצופה זכוכית נחשב לכלי פורצלן), אינן חייבים טבילה, ויש להקל להשתמש בהם מיד אחר קנייתם.

ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הטבילה בכלים חד פעמיים.

תאריך השאלה:
כ"ד סיון תשפ"ב / 23 ביוני 2022

בדיוק להיפך (בן איש חי פרשת בשלח). אלא על הספרדים לנהוג כפי מנהג הספרדים שלא מכופפים את הברכיים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכו את ה' המבורך

שאלה: בשעה שהשליח ציבור אומר "ברכו את ה' המבורך", ועונים לו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם יש לעמוד ולכרוע, או שאין בזה צורך?

תשובה: לענין החיוב לעמוד בזמן אמירת "ברכו את ה' המבורך", מצאנו שיש בזה חילוקי מנהגים ידועים בין הספרדים והאשכנזים, כי מנהג האשכנזים לעמוד בעת אמירת ברכו, ומנהג הספרדים להשאר יושבים. ויש מן האשכנזים שמקפידים לעמוד באמירת ברכו אף מפי העולה לתורה, ולא רק כשהיא נאמרת מפי השליח ציבור. ומכל מקום מנהג הספרדים שלא לחוש לזה כלל. וגם גדולי הספרדים ששמענו שמעם לא נהגו בזה. (ובקדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של שבת, גם הספרדים נוהגים לעמוד, על פי דברי רבינו האר"י, ויש מיוצאי חלאב ומיוצאי מרוקו שלא נהגו בזה).

ולגבי הכריעה באמירת "ברוך ה' המבורך", נזכר מנהג כזה בדברי הראשונים, במחזור ויטרי ובספר ארחות חיים ועוד. והגאון המשנה ברורה הביא שבספר מגן גבורים נדחק הרבה למצוא טעם למנהג זה, והמשנה ברורה עצמו (בביאור הלכה סי' קיג) הביא סמך לזה מן הפסוק בדברי הימים (א' פכ"ט) "ויאמר דוד לכל הקהל, ברכו נא את ה' אלהיכם, ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם, ויקדו וישתחוו לה' ולמלך". וכמה מן האחרונים הביאו עוד טעמים למנהג זה. אמנם בספר מקור חיים להגאון רבי יאיר בכרך כתב, שבכל הוספת כריעות שלא נזכרו בתלמוד, יש חשש איסור של מוסיף על תקנות חז"ל בכריעות, וכן כתב בספר שלחן טהור, שאין לנהוג במנהגי הכריעות הללו, ובהגהה שם כתב שלא מצינו מקור נכון למנהג זה, ובטעות יסודו. גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה סובר שאין לכרוע בברכו, מפני שיש בזה חשש הוספה על תקנות חז"ל בכריעות.

והגאון רבי דוד יוסף שליט"א, כתב לדחות טענה זו של חשש איסור בהוספת כריעות, שהרי מצינו כמה וכמה כריעות שאנו כורעים אף על פי שלא תיקנו לנו רבותינו כריעות אלו, וכגון, בעת אמירת "ויעבור ה' על פניו" שנוהגים לכרוע על פי דברי המקובלים, ולא חששו הפוסקים מפני איסור הוספה על תקנת חז"ל בכריעות בענינים אלו.

ומכל מקום, הספרדים ובני עדות המזרח אינם נוהגים כלל בכריעות אלו, ועליהם להשאר במנהגם ולא לכרוע בזמן אמירת ברכו, וכמו שנוהגים כן רבותינו הספרדים מאז ומעולם, וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לא היה נוהג לכרוע כלל בזמן אמירת ברכו, ועל כן אין לנהוג בכריעות אלו.

תאריך השאלה:
כ"ג סיון תשפ"ב / 22 ביוני 2022

לכיוון העיר ירושלים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ג סיון תשפ"ב / 22 ביוני 2022

אין צורך בהתרת נדרים, אדרבה, מעתה עליך לנהוג כהלכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכו את ה' המבורך

שאלה: בשעה שהשליח ציבור אומר "ברכו את ה' המבורך", ועונים לו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם יש לעמוד ולכרוע, או שאין בזה צורך?

תשובה: לענין החיוב לעמוד בזמן אמירת "ברכו את ה' המבורך", מצאנו שיש בזה חילוקי מנהגים ידועים בין הספרדים והאשכנזים, כי מנהג האשכנזים לעמוד בעת אמירת ברכו, ומנהג הספרדים להשאר יושבים. ויש מן האשכנזים שמקפידים לעמוד באמירת ברכו אף מפי העולה לתורה, ולא רק כשהיא נאמרת מפי השליח ציבור. ומכל מקום מנהג הספרדים שלא לחוש לזה כלל. וגם גדולי הספרדים ששמענו שמעם לא נהגו בזה. (ובקדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של שבת, גם הספרדים נוהגים לעמוד, על פי דברי רבינו האר"י, ויש מיוצאי חלאב ומיוצאי מרוקו שלא נהגו בזה).

ולגבי הכריעה באמירת "ברוך ה' המבורך", נזכר מנהג כזה בדברי הראשונים, במחזור ויטרי ובספר ארחות חיים ועוד. והגאון המשנה ברורה הביא שבספר מגן גבורים נדחק הרבה למצוא טעם למנהג זה, והמשנה ברורה עצמו (בביאור הלכה סי' קיג) הביא סמך לזה מן הפסוק בדברי הימים (א' פכ"ט) "ויאמר דוד לכל הקהל, ברכו נא את ה' אלהיכם, ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם, ויקדו וישתחוו לה' ולמלך". וכמה מן האחרונים הביאו עוד טעמים למנהג זה. אמנם בספר מקור חיים להגאון רבי יאיר בכרך כתב, שבכל הוספת כריעות שלא נזכרו בתלמוד, יש חשש איסור של מוסיף על תקנות חז"ל בכריעות, וכן כתב בספר שלחן טהור, שאין לנהוג במנהגי הכריעות הללו, ובהגהה שם כתב שלא מצינו מקור נכון למנהג זה, ובטעות יסודו. גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה סובר שאין לכרוע בברכו, מפני שיש בזה חשש הוספה על תקנות חז"ל בכריעות.

והגאון רבי דוד יוסף שליט"א, כתב לדחות טענה זו של חשש איסור בהוספת כריעות, שהרי מצינו כמה וכמה כריעות שאנו כורעים אף על פי שלא תיקנו לנו רבותינו כריעות אלו, וכגון, בעת אמירת "ויעבור ה' על פניו" שנוהגים לכרוע על פי דברי המקובלים, ולא חששו הפוסקים מפני איסור הוספה על תקנת חז"ל בכריעות בענינים אלו.

ומכל מקום, הספרדים ובני עדות המזרח אינם נוהגים כלל בכריעות אלו, ועליהם להשאר במנהגם ולא לכרוע בזמן אמירת ברכו, וכמו שנוהגים כן רבותינו הספרדים מאז ומעולם, וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לא היה נוהג לכרוע כלל בזמן אמירת ברכו, ועל כן אין לנהוג בכריעות אלו.

תאריך השאלה:
כ"ב סיון תשפ"ב / 21 ביוני 2022

הכלים הללו צריכים טבילה. וסתם כלים לא יוצרו על ידי ישראל, ואם תראה בתחתיתם את שם היצרן שהוא גוי, תוכל גם גם לברך. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין טבילת כלים

כלי סעודה חדשים הנקנים מן הגוי, צריך להטבילם במקוה טהרה לפני שישתמשו בהם. ולכן רוב ככל הכלים שנקנים בזמנינו, שמיוצרים במפעלים של גויים בחוץ לארץ, צריך להטבילם לפני שמשתמשים בהם. שכן נאמר בתורה (בחומש במדבר לא), לאחר שנלחמו בני ישראל עם המדינים, וחזרו מהמלחמה עם שלל, ציוה אותם השם יתברך להטביל את הכלים שבאו משלל המדינים במקוה טהרה. וכן אמרו בגמרא במסכת חולין (דף עה:).

לפני שמטביל את הכלי, צריך לברך על מצות הטבילה, ואם הוא כלי אחד, מברך עליו, "אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי", ואם הם שני כלים או יותר, מברך, "אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים". ובדיעבד, בין שבירך על כלי אחד "על טבילת כלים", ובין שבירך על כלים רבים "על טבילת כלי", יצא ידי חובת הברכה, ואינו חוזר ומברך.

וכשמטביל את הכלי, צריך להטביל את כל הכלי כאחד, שיהיה כולו בבת אחת מתחת למים, ואפילו אם הוא כלי גדול וארוך, אין להטביל מחציתו ואחר כך את חציו השני, משום שאין טבילה לחצאין.

וברוב המקומות שיש בהם ישוב של יהודים שומרי תורה, ויש שם מקוה טהרה, יש שם גם מקוה מיוחד לצורך הטבלת כלים, וחייב כל אדם להזהר שיהיו כל הכלים בביתו טבולים כדת, משום שכל זמן שלא הוטבלו הכלים הטעונים טבילה, אסור לאכול ולשתות בהם, ומכל מקום אם עבר ועשה איסור והשתמש בהם, אין המאכל נאסר מחמת כן.

כשצוה ה' יתברך על ישראל להטביל את הכלים שנלקחו מן הגויים, לא צוה כן, אלא לגבי כלי מתכות, כלומר, כלים שעשויים ממתכת, כגון כלי ברזל. ורבותינו גזרו להטביל גם כלי זכוכית. ולענין זה ישנן משמעויות הלכתיות שונות.

ולדוגמא, אין לשלוח "קטן", שהוא ילד פחות מבן שלוש עשרה שנה, או ילדה בת פחות משתים עשרה שנה, להטביל כלי שחיוב הטבילה בו הוא מן התורה. ולכן אי אפשר לשלוח כלי מתכות לטבילה ביד קטן. אבל כלי שאינו חייב בטבילה מן התורה, כגון כלי זכוכית, מותר לשלוח ילד קטן להטבילו וגם להאמין לו אחר כך שעשה את שליחותו כהוגן.

ובהלכה הבאה יבואר בעז"ה אילו כלים חייבים בטבילה ואילו מהם פטורין.

תאריך השאלה:
י"ז סיון תשפ"ב / 16 ביוני 2022

שלום רב!
מי שיכול טוב יותר שיפריש מעשר מכל הסכום, אך מי שקשה לו יכול קודם לנכות הוצאות ביתו ורק ממה שנשאר לו כריוח יפריש מזה מעשר. (עיין שו"ת יביע אומר חלק י סימן נח אות כט).
התשובה התקבלה מהגאון רבי ציון בן חמו שליט"א.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עקירת אילן פרי לצורך בניית בית

בהלכות הקודמות ביארנו, שאסרה התורה לעקור אילן העושה פירות, כגון דקל, או עץ גפן. והבאנו כמה מקרים שבהם מותר לעקור אילן פרי, וכגון, כאשר ערך גוף העץ עולה על ערך הפירות הגדלים ממנו, שאז מותר לעוקרו בכדי למכור את גוף העץ, שאין זו "דרך השחתה".

עקירת אילן לצורך בנין בית
כתב רבינו הרא"ש, שאם היה צריך למקומו של האילן, וכגון שהיה האילן נטוע במקום שהוא רוצה לבנות בו בנין, נראה שמותר לקוצצו. וכדבריו כתב גם רבינו ירוחם (בנתיב לא ח"ב דף צד ע"ד), וזו לשונו: ואסור לקצוץ נטיעותיו של עצמו, ואם צריך למקומם, מותר. עד כאן. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בספרו שו"ת יביע אומר (חלק חמישי יו"ד סי' יב), שמשמעות דבריהם, שאף על פי שהאילן עצמו נשחת לגמרי כאשר עוקרים אותו לצורך שימוש במקומו, מכל מקום אין איסור בדבר, הואיל ואין זו דרך השחתה. ומכאן, שדברי רבותינו הרא"ש ורבינו ירוחם בזה הם מחודשים, שהרי בגמרא לא מצאנו שמותר להשחית אילן, אלא כשגוף האילן נמכר בכסף רב, והוא אינו נשחת, ואילו הרא"ש ורבינו ירוחם מיקלים בהשחתת אילן, גם כאשר האילן כולו נשחת, ורק יש צורך במקומו, שכן סוף סוף, אין זו "דרך השחתה".

אולם יש מרבותינו האחרונים שחלקו על דברי הרא"ש בזה, ובראשם הגאון בעל ספר בית יעקב, והביאו ראיות לדבריהם. אולם לענין הלכה, מרן החיד"א השיב כל דברי הרב בית יעקב בענין זה, וכלשונו המליצית של מרן הרב זצ"ל: שמרן החיד"א האריך בטוב טעם לדחות דברי הרב בית יעקב, תשובה כהלכה על כל קוץ וקוץ, ועל כל פרק תקיעה, וימלא כפו מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים כדרכו בקודש וכמדתו לכל רוח, עיין שם נפלאות מתורתו".

ולפיכך פסק, שכאשר יש צורך בדבר, להרחבת דירה, כאשר כיום היא דחוקה ומצומצמת למשפחה הדרה בה, אין בדבר חשש איסור כלל, ומותר לקוץ את האילן עבור מטרה כזו. ומכל מקום, כאשר מרחיב דירתו רק לשם נוי ויופי וכדומה, ולא לצורך ממש, אין להקל בעקירת האילנות עבור זה, שרק באילן סרק, אין איסור לעוקרו כל שיש תועלת בדבר, אבל אילן העושה פירות, אין לעוקרו אלא עבור צורך גדול. והביא כן בשם גדולי הפוסקים.

חשש סכנה בעקירת אילן פרי
עד כאן נסובו הדברים, רק מצד ההלכה, אולם הגאון רבי יעקב עמדין, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ, כתב שאפילו במקום שמותר לקצוץ אילן מאכל, עדיין יש חשש סכנה בדבר. והביא ראיה לזה, ממה שאמר רבי חנינא בגמרא (קמא צא:), "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנה", כלומר, בנו של רבי חנינא, היה שמו "שיבחת", והיה צדיק בכל דרכיו, עד שלא מצא רבי חנינא סיבה לפטירתו בקיצור ימים ושנים, אלא משום שקצץ אילן תאנה צעיר, ובודאי עשה כן באופן המותר, ואף על פי כן נפטר מסיבה זו. ומכאן מוכח שיש חשש סכנה בדבר, לעקור אילן פרי, כי האדם עץ השדה. ועל כל פנים אין זו "משנת חסידים" לעקור אילן פרי אפילו בהיתר.

ואף שיש מרבותינו הפוסקים שדחו דברי הגאון יעב"ץ בענין זה, וכתבו שכל שאין איסור בדבר, גם אין סכנה בדבר. אולם גם בצוואת רבי יהודה החסיד כתב, שאין לקצוץ אילן העושה פירות. ויש לפרש בדבריו שכונתו אפילו כשעושה כן באופן המותר. ונודע שנחלקו הפוסקים אם יש לחוש לדברי רבי יהודה החסיד בצוואותיו, וכפי שנדבר מענין זה בעזרת ה'. ולכן להלכה, אף שפסק מרן הרב זצ"ל שמותר לקוץ אילן לצורך בנין בית לצורך גדול, מכל מקום נכון שיעשה כן על ידי שישכור גוי שיעקור הוא את האילנות, ולא יעקרם בעצמו.

תאריך השאלה:
י"ז סיון תשפ"ב / 16 ביוני 2022

קציצת ענפים אינה בגדר השחתת האילן והיא מותרת. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עקירת אילן פרי לצורך בניית בית

בהלכות הקודמות ביארנו, שאסרה התורה לעקור אילן העושה פירות, כגון דקל, או עץ גפן. והבאנו כמה מקרים שבהם מותר לעקור אילן פרי, וכגון, כאשר ערך גוף העץ עולה על ערך הפירות הגדלים ממנו, שאז מותר לעוקרו בכדי למכור את גוף העץ, שאין זו "דרך השחתה".

עקירת אילן לצורך בנין בית
כתב רבינו הרא"ש, שאם היה צריך למקומו של האילן, וכגון שהיה האילן נטוע במקום שהוא רוצה לבנות בו בנין, נראה שמותר לקוצצו. וכדבריו כתב גם רבינו ירוחם (בנתיב לא ח"ב דף צד ע"ד), וזו לשונו: ואסור לקצוץ נטיעותיו של עצמו, ואם צריך למקומם, מותר. עד כאן. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בספרו שו"ת יביע אומר (חלק חמישי יו"ד סי' יב), שמשמעות דבריהם, שאף על פי שהאילן עצמו נשחת לגמרי כאשר עוקרים אותו לצורך שימוש במקומו, מכל מקום אין איסור בדבר, הואיל ואין זו דרך השחתה. ומכאן, שדברי רבותינו הרא"ש ורבינו ירוחם בזה הם מחודשים, שהרי בגמרא לא מצאנו שמותר להשחית אילן, אלא כשגוף האילן נמכר בכסף רב, והוא אינו נשחת, ואילו הרא"ש ורבינו ירוחם מיקלים בהשחתת אילן, גם כאשר האילן כולו נשחת, ורק יש צורך במקומו, שכן סוף סוף, אין זו "דרך השחתה".

אולם יש מרבותינו האחרונים שחלקו על דברי הרא"ש בזה, ובראשם הגאון בעל ספר בית יעקב, והביאו ראיות לדבריהם. אולם לענין הלכה, מרן החיד"א השיב כל דברי הרב בית יעקב בענין זה, וכלשונו המליצית של מרן הרב זצ"ל: שמרן החיד"א האריך בטוב טעם לדחות דברי הרב בית יעקב, תשובה כהלכה על כל קוץ וקוץ, ועל כל פרק תקיעה, וימלא כפו מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים כדרכו בקודש וכמדתו לכל רוח, עיין שם נפלאות מתורתו".

ולפיכך פסק, שכאשר יש צורך בדבר, להרחבת דירה, כאשר כיום היא דחוקה ומצומצמת למשפחה הדרה בה, אין בדבר חשש איסור כלל, ומותר לקוץ את האילן עבור מטרה כזו. ומכל מקום, כאשר מרחיב דירתו רק לשם נוי ויופי וכדומה, ולא לצורך ממש, אין להקל בעקירת האילנות עבור זה, שרק באילן סרק, אין איסור לעוקרו כל שיש תועלת בדבר, אבל אילן העושה פירות, אין לעוקרו אלא עבור צורך גדול. והביא כן בשם גדולי הפוסקים.

חשש סכנה בעקירת אילן פרי
עד כאן נסובו הדברים, רק מצד ההלכה, אולם הגאון רבי יעקב עמדין, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ, כתב שאפילו במקום שמותר לקצוץ אילן מאכל, עדיין יש חשש סכנה בדבר. והביא ראיה לזה, ממה שאמר רבי חנינא בגמרא (קמא צא:), "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנה", כלומר, בנו של רבי חנינא, היה שמו "שיבחת", והיה צדיק בכל דרכיו, עד שלא מצא רבי חנינא סיבה לפטירתו בקיצור ימים ושנים, אלא משום שקצץ אילן תאנה צעיר, ובודאי עשה כן באופן המותר, ואף על פי כן נפטר מסיבה זו. ומכאן מוכח שיש חשש סכנה בדבר, לעקור אילן פרי, כי האדם עץ השדה. ועל כל פנים אין זו "משנת חסידים" לעקור אילן פרי אפילו בהיתר.

ואף שיש מרבותינו הפוסקים שדחו דברי הגאון יעב"ץ בענין זה, וכתבו שכל שאין איסור בדבר, גם אין סכנה בדבר. אולם גם בצוואת רבי יהודה החסיד כתב, שאין לקצוץ אילן העושה פירות. ויש לפרש בדבריו שכונתו אפילו כשעושה כן באופן המותר. ונודע שנחלקו הפוסקים אם יש לחוש לדברי רבי יהודה החסיד בצוואותיו, וכפי שנדבר מענין זה בעזרת ה'. ולכן להלכה, אף שפסק מרן הרב זצ"ל שמותר לקוץ אילן לצורך בנין בית לצורך גדול, מכל מקום נכון שיעשה כן על ידי שישכור גוי שיעקור הוא את האילנות, ולא יעקרם בעצמו.

תאריך השאלה:
ט"ז סיון תשפ"ב / 15 ביוני 2022

כן. שורה עליהם רוח רעה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר עקירת עצי פרי

בהלכה הקודמת ביארנו את שורש איסור "בל תשחית", שעיקרו, מה שאסרה התורה לקצוץ או לאבד בכל דרך שהיא, אילן העושה פירות. וביארנו שכשם שאסור לאבד אילן העושה פרי, כמו כן אסור להשחית שום דבר מן הדברים, כגון לשבור כלים, או לקרוע בגדים וכדומה. אולם חמור הוא דין עקירת אילן פרי, שאפילו במקום שיש צורך בדבר, אין להקל בעקירתו, אלא בתנאים מסויימים, כפי שנבאר:

אילן פרי המזיק לאילנות אחרים
לא אסרה התורה לעקור אילנות מאכל, אלא כשעושה כן "דרך השחתה". לפיכך, כאשר עקירת האילן באה לתועלת אילנות אחרים, וכגון, שהאילן גדל במקום שהוא מפריע לאילנות אחרים לגדול ולהוציא פירות, מותר מן הדין לקוצצו. וכמו שאמרו בגמרא (פרק החובל דף צא:), ששמואל, הביאו לו האריסים שלו (שהיו אחראים על שדותיו) לאכול תמרים. טעם שמואל בתמרים טעם של יין, שאל על כך את אריסיו, מדוע הוא טועם בתמרים טעם יין, השיבוהו, שהתמרים גדלים בין עצי גפן, הבין שמואל שהתמרים פוגעים באיכות הגפנים, וביקש מאריסיו לעקור את דקלי התמרים מכרם הענבים שלו. ומבואר שמותר לעקור אילנות המוציאים תמרים, במקום שהם מפריעים לאילנות אחרים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ששי מהלכות מלכים), שאם היה האילן מזיק אילנות אחרים, מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה.

אילן פרי שדמיו יקרים
וכן אם עלה ערך האילן, עד כדי כך שגוף העץ שלו עלה בשוויו על הפירות הגדלים ממנו, ונמצא שהריוח ממכירת גוף העץ גדול יותר מגידולו ומכירת הפירות היוצאים ממנו, גם כן מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. וכן פסק הרמב"ם שם.

אילן שאינו מוציא פירות כפי שראוי לו
ומבואר עוד בגמרא, שאם האילנות אינם מוציאים פירות כפי שראוי להם (כפי השיעור שנקבע בגמרא), עד כדי כך שההשקעה באילן אינה כדאית ביחס לתוצרת היוצאת ממנו, גם כן מותר לקוצצו. (ויש פרטי דינים בזה).

ובהלכה הבאה נדון בעקירת אילן לצורך בניית בית, האם עקירה זו נחשבת ל"דרך השחתה" או לא, והאם יש חשש סכנה בעקירה זו.

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשפ"ב / 14 ביוני 2022

אסור לעשות כן. מכמה סיבות. האפשרות היחידה להשתמש במים חמים בשבת, היא במים שהוחמו על ידי דוד שמש. ולא על ידי חשמל או גז. ולגדולים בלא הכי אין להתקלח בשבת במים חמים, אפילו שהוחמו בהיתר, ורק מקצת הגוף מותר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי שעון שבת, בשבת

מאחר ורבים שואלים אותנו בענין זה, נסביר את הדברים בקצרה, מבלי להכנס לכל נימוקי ההלכה.

כבר ביארנו בעבר, שמותר להפעיל מערב שבת (לפני כניסת השבת) "שעון שבת", הן צורך הדלקת וכיבוי האורות בבית, והן לצורך כיבוי והדלקת מאוורר, פלאטה, וכן כל כיוצא בזה.

שעון דיגיטלי
שעון שבת שהוא "דיגיטלי", ובשעה שרוצים לשנות את מצבו, יש צורך לבצע פעולה חשמלית כלשהי, (וכן שעון מכאני שיש צורך להפסיק את פעולתו כדי לשנות את הזמנים), אסור לשנות את מצבו בשבת, בשום אופן, וכל מה שאנו דנים כאן, הוא לגבי שעון שבת המצוי בדרך כלל, שיש סביבו "זיזים" (כפתורים) קטנים, שהם קובעים אם החשמל יזרום או לא יזרום בזמן מסויים.

השארת מצב דלוק
וכעת נבאר, באיזה מקרים מותר או אסור לשנות את מצב ה"שעון שבת" בשבת עצמה:

אם כשהיה החשמל דולק, רוצים להאריך יותר את זמן פעולת החשמל, ולדוגמא, כאשר השעון מכוון לכבות את האור בשעה עשר, ורוצים לְאַחֵר את זמן הכיבוי לשעה אחת עשרה, מותר ללחוץ או למשוך את הזיזים, כדי לְאַחֵר את כיבוי החשמל.

הקדמת הכיבוי
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים, ולקצר את זמן פעולת השעון, כדי להקדים את כיבוי האורות. (ומכל מקום לצורך חולה שמצטער מחמת האור, יש להקל גם לקצר את פעולת השעון. והוסברו הדברים בזה בילקוט יוסף ובהלכה ברורה סימן רעז).

השארת מצב כבוי
וכן היה החשמל כבוי, ועתיד להדלק מאוחר יותר על ידי שעון שבת, ולדוגמא, כעת השעה עשר, והשעון אמור להדליק את האור בשעה אחת עשרה, ורוצים לאחר את זמן ההדלקה לשעה שתים עשרה, מותר להמשיך את המצב הקיים, על ידי לחיצה או משיכת הזיזים, כדי שמשך הזמן שהאור יהיה כבוי יתארך, והאור ידלק בשעה מאוחרת יותר.

הקדמת ההדלקה
אבל אין להקל לשנות את המצב הקיים ולהקדים את הדלקת החשמל. (ויש מיקלים בזה לדבר מצוה).

וכלל הדברים: מותר לגרום לכך שהשעון ימשיך את המצב הקיים. שכאשר האור כבוי, לגרום לכך שהוא ישאר כבוי למשך זמן רב יותר. או כשהוא דלוק, לגרום לכך שהאור ישאר דלוק זמן רב יותר. אבל לשנות מצב, כגון להקדים את ההדלקה או את הכיבוי, אסור.

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשפ"ב / 14 ביוני 2022

אחרי בין השמשות אינו יכול לברך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עד מתי להתפלל מנחה

שאלה: עד איזו שעה אפשר להתפלל תפילת מנחה?

תשובה: לצורך התשובה, נזכיר את זמן "שקיעת החמה", שהוא זמן ה"שקיעה" המופיע בלוחות השנה בכל מקום ומקום.

בגמרא במסכת ברכות (דף כט:) אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה (כלומר, בזמן שהשמש זורחת או שוקעת), שנאמר "יִרָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" זו תפלת שחרית, "וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים" זו תפלת המנחה. כלומר, לדעת רבי יוחנן, טוב מאד להתפלל מנחה עם שקיעת החמה. ואמרו בגמרא, "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה", כלומר, בני ארץ ישראל דיברו בגנותו של מי שמתפלל עם דמדומי חמה סמוך לשקיעה, שמא יקרה איזה מאורע שיגרום לאדם שיפסיד את התפלה לגמרי.

ומשמע אם כן בגמרא, שיש להקדים ולהתפלל תפלת מנחה זמן רב לפני השקיעה, ולא לחכות עד סמוך לשקיעה. ודבר זה עומד בניגוד למנהג שנהגו בהרבה בתי כנסיות, שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה ממש. ולאחר מכן מתפללים ערבית. וכן נוהגות הרבה נשים צדקניות, שהן מתפללות תפלת מנחה סמוך לזמן השקיעה ממש.

גם רבינו האר"י היה נוהג תמיד, להתפלל סמוך לשקיעת החמה, ולאחר מכן היה מתפלל תפלת ערבית. וגם מנהגו של רבינו האר"י עומד לכאורה בסתירה למה שאמרו בני ארץ ישראל בגמרא. והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (פרשת כי תשא) כתב, שמה שרבינו האר"י לא נזהר בדבריהם של חכמי ארץ ישראל, הוא משום שהם לא אמרו, אלא שצריך להזהר שלא להתפלל סמוך לשקיעה, שמא בסופו של דבר יפסיד את זמן התפלה ולא יתפלל, אבל האר"י הקדוש, שהיה לו מנין מיוחד שהתפללו עמו בכל יום תמיד, והיו ממתינים עד שיגיעו לזמן זה, לא שייך בהם שום חשש שיתרשלו ולא יתפללו כלל.

נמצא אם כן, שלדעת הגאון בן איש חי, אסור להתפלל סמוך לזמן השקיעה, ויש להקדים ולהתפלל מנחה מוקדם יותר. ורק האר"י שהיה לו מנין מיוחד לכך, היה רשאי להתפלל סמוך לשקיעה.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל העיר על כך (הליכות עולם ח"א עמוד רמח), שמדברי הגמרא משמע שאין שום חילוק בין בני האדם בזה, ומשמע שלכל בני האדם ובכל מצב אין לאחר כל כך את תפלת המנחה.

ומרן הבית יוסף (בתחילת סימן רלב) כתב, בשם ההגהות מיימוני, שמה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל בשעת דמדומי חמה, הכוונה היא למי שמתאחר עם התפלה עד זמן השקיעה ממש, אבל מי שמתפלל לפני השקיעה, אפילו כמה דקות, אין שום גנאי במעשיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הוכיח שגם רבינו האר"י, לא היה מתפלל אלא סמוך לשקיעה, לפני השקיעה, ולא עם השקיעה ממש, שהרי האר"י היה מתפלל מנחה עם תפילין (של שימושא רבה), והוא היה נזהר להסיר את התפילין לפני השקיעה, ואם כן בודאי שמה שנהג האר"י להתפלל מנחה מאוחר, אין הכוונה שהיה מתפלל עם השקיעה ממש, אלא סמוך ולפני השקיעה.

ואם כן מה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא עם זמן השקיעה ממש. ומה שנהגו בבתי הכנסת, וכן מה שנהג רבינו האר"י להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא לפני השקיעה בכמה דקות, ובזה אין שום חשש איסור.

ולכן למעשה, מותר להתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה, לפני השקיעה. וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות, וכמנהג נשים צדקניות, אבל אין לאחר את זמן התפלה עד לאחר השקיעה, שמא יטרד ויפסיד את התפלה לגמרי.

ומכל מקום מי שאיחר את זמן השקיעה, עליו להתפלל מנחה עד זמן "צאת הכוכבים", (שהוא כעשר דקות לאחר שקיעת החמה, כפי שנדפס בלוחות השנה).

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשפ"ב / 14 ביוני 2022

אם הם זקוקים לכסף (ומן הסתם זה המצב), יכול לתת להם, ואדרבה, עניי עירך קודמים. ומבשרך אל תתעלם. לגבי אם נכון לתת גם למקומות אחרים, לעניות דעתי נראה שכדאי שיתן איזה סכום גם לאחרים, ואין בזה שיעור כמה, אלא לפי ראות עיניו. תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: אלו הנוהגים להפריש בכל חודש מעשר כספים, האם יכולים לנכות מסכום המעשר דמי פרנסת בניהם ובנותיהם אשר עמם בבית?

תשובה: ביארנו, שחייב כל אדם לתת איזה סכום לצדקה בכל שנה, ומדה בינונית לתת בכל חודש עשירית מכל הריוח של אותו החודש. וכעת לענין השאלה, אודות אלו הנוהגים לתת בכל חודש מעשר כספים מכל הרוחים שלהם, האם הם רשאים לנכות מהמעשר את הוצאות כלכלת בניהם ובנותיהם הגדולים אשר בבית.

והנה שורש השאלה, הוא לפי מה שמבואר בגמרא ובפוסקים, כי מצד הדין אין חיוב על האדם לזון את בניו ובנותיו שהם יותר מגיל שש שנים, ואין החיוב לזון את בניו מעל גיל זה, אלא מדין צדקה, כי הקרוב קרוב קודם, והואיל וכל אדם חייב במצוות צדקה, ממילא עליו לזון את בניו ובנותיו. אך אם אין לו במה לזון אותם, אינו חייב במזונותיהם מן הדין.

ולפיכך אמרו בגמרא במסכת כתובות (דף נ.), על מה שנאמר בתהלים "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לעשות צדקה בכל רגע ורגע?, אלא דרשו רבותינו שבעיר יבנה, זה הזן את בניו ובנותיו שהם קטנים. כלומר, מי שזן את בניו ובנותיו הקטנים שהם מעל גיל שש שנים, אף שאינו חייב מן הדין לזונם, הרי הוא מקיים מצוות צדקה בכך שהוא זן אותם. וכן כתב רבינו הרמב"ם (פ"י מה' מתנות עניים), שהנותן מזונות בניו ובנותיו שאינו  חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד אותם תורה ולהדריכם בדרך ישרה, הרי זה בכלל מצוות צדקה.

ולכן כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה, שיש להקל גם כן לענין מעשר כספים, שיהא רשאי כל אדם לנכות את הוצאות בניו ובנותיו שהם מעל גיל שש, שהרי הוא מקיים בזה מצוות צדקה. ואף שהגאון חיד"א כתב לחלוק על המהר"ם מרוטנבורג, משום שעל פי הקבלה יש חיוב גמור במצוות מעשר כספים דווקא. ועוד שמבואר בפוסקים שדוקא מצוה שלא היתה יכולת לקיימה מבלעדי מצוות מעשר, מותר לקיימה ממעות מעשר, אבל דבר שהיה נעשה גם בלאו הכי, כגון מזונות בניו ובנותיו, אין להשתמש במעות מעשר לצורך אותו הדבר. אולם מרן הרב זצוק"ל כתב לחלוק על דברי הגאון חיד"א בזה, והעלה שהעיקר להלכה כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שמותר להשתמש במעות מעשר לצורך מזונות בניו ובנותיו, ואף שכיום על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל חייב כל אדם לזון את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנים, מכל מקום אין זה מונע ממנו לתת מעות אלו ממעות מעשר. אולם מי שנהג כבר לתת מעשר כספים, נכון שיעשה "התרת נדרים" בפני שלשה על מה שנהג עד כה שלא להשתמש במעות אלו לצורך מזונות ילדיו, ומעתה ואילך יתנה בפירוש שהוא נותן ממעות מעשר גם לצרכים אלו.

ולסיכום, הנוהג לתת מעשר כספים, רשאי לנכות מדמי המעשר את הוצאות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש שנים. ומכל מקום מי שנהג עד כה לתת מעשר כספים אך ורק לענינים אחרים, מה טוב שיעשה התרת נדרים על מה שנהג עד כה לתת מעשר לצדקה ממש, ומעתה יוכל לתת ממעות המעשר לצרכי ילדיו. ופשוט שכל זה הוא דוקא במי שמחנך את ילדיו על ברכי התורה ממש, שאז יש מקום לומר שמקיים בזה מצוות צדקה, אבל אם בניו לומדים במוסדות שאינם של תורה וכיוצא בזה, אי אפשר להחשיב הוצאה כזו כמצוות צדקה כלל.

ומי שחננו ה' ויש לו לתת מעות לצדקה מלבד הוצאות בני ביתו, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר.

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשפ"ב / 14 ביוני 2022

בהחלט. אי אפשר לעשות חזרה במקום שאין שם עשרה בני אדם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין חזרת הש"ץ

-------------------------

עם כל בית ישראל, אנו אבלים על פטירתם של הרוגי האסון במירון, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ויהי רצון שישלח השם יתברך תנחומים למשפחותיהם, ולא יוסיפו לדאבה עוד.

אין בדורותינו מי שיוכל לשער באופן מדוייק את חשבונותיו של ה' יתברך, מדוע אירע אסון נורא כל כך, ועל האנשים פרטים שנהרגו שם, בודאי שאי אפשר לדעת את פשרם של הדברים, מדוע עלה במחשבה לפניו, שיהרגו דמויות יקרות כל כך ביום שמחתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, זהו דבר מן הדברים הנסתרים שלא נדע את פשרם עד שיגיע משיח צדקינו.

אך על הכלל, מדוע אירע אסון זה אצל שומרי התורה, אנו יכולים לשער, לאחר שגאון גדול וצדיק בדורינו, הוא הגאון חכם שלום כהן שליט"א, התבטא, שהאסון אירע בעוון שנאת חינם. ועלינו לדעת, כי בכל הגזירות הקשות, אשמים אנחנו, וכאשר שמענו ממרן רבינו זצ"ל, שעיקר המשקל שיש בשמים למעשיהם של ישראל, הוא במעשיהם של שומרי התורה בדורותינו, ולמעשיהם של החילונים אין משקל כמעט, מאחר והם שוגגים ואינם מודעים כלל למשמעות מעשיהם, ולכן עלינו להתעורר ולפשפש במעשינו, וחלילה לחשוב שהגזירה באה בסיבתם של אחרים.

והרי אין טעם שנאמר דברי תוכחה ברורים בענין זה, אף על פי שבאמת בימים האחרונים כבוד התורה ועניני המחלוקת הגיעו לשפל שכמעט לא היה כמותו, רק בכל זאת אנו נעשה את שמוטל עלינו, וכל אדם יחפש בנגעי ביתו, בעניני מחלוקת ושנאה, ומי שיש לו שכן שמסוכסך איתו, וכל שכן כאשר בין אחים יש מחלוקת, (שזהו דבר מגונה מאד, ובדרך כלל עוברים על מה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך), הרי שזו העת למצוא דרך ליישר את ההדורים ולהרבות באהבת חינם, וה' יתברך יראה בענינו ויחוש לגאלינו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. 

-------------------------

רבותינו תקנו שאחר שהתפלל כל אחד מהציבור תפילת שמונה עשרה בלחש, יחזור השליח ציבור ויתפלל שמונה עשרה בקול רם, כדי שאם יהיה בקהל מישהו שאינו בקי ואינו יודע להתפלל בעצמו, ישמע התפילה מפי השליח ציבור ויצא ידי חובתו. ויש טעם בתקנה זו גם בזמנינו. גם באמצעות חזרת השליח ציבור אנו זוכים באמירת הקדושה (נקדישך ונעריצך וכו'), וזוכים בעניית אמנים וכדומה.

ואינו יוצא ידי חובת התפילה מפי השליח ציבור, אלא מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל בעצמו.  ומי שאינו יודע להתפלל בעצמו, והוא מבין את מילות התפילה, עליו להטות אוזן להקשיב היטב לשליח ציבור ולצאת ידי חובה בתפילתו. ובזמנינו תהלות לאל יתברך, הכל יודעים לקרוא, וגם מצויים סידורי תפילה בשפות שונות, כך שאף מי שנשאו לבו לחזור בתשובה ולהתפלל, אפילו אם לא התפלל  מימיו, יוכל לעשות זאת בנקל. לכן על כל אחד ואחד להתפלל בעצמו, ואחר כך בחזרת הש"ץ אינו יוצא ידי חובתו.

כשחוזר השליח ציבור על התפילה, על הציבור להאזין לברכותיו ולכוין למשמעותן ולענות אחריהן ברוך הוא וברוך שמו ואמן. ואיסור חמור  הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד). ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה), שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות (כ"כ הכל בו. והביאוהו האחרונים. ואמרו בשם הרה"ג החסיד קדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים). וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א), "כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, ונזהר שלא לדבר בשעת החזרה, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקדוש ברוך יכבדו ויתן שכרו מושלם. כדרך מה שנאמר (בשמואל א, ב), כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

תאריך השאלה:
י"ד סיון תשפ"ב / 13 ביוני 2022

חייב בטבילה. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
י"ד סיון תשפ"ב / 13 ביוני 2022

יש מקרים שיש לו לאן לגרוף, ואם אין, יכול לתוך הניקוז, אבל אסור לפתוח את פתח הניקוז אם הוא סתום בשבת. (אלא אם יש לו ידית מיוחדת לפתיחה, מה שלא מצוי כל כך בזמנינו, ויש מיקלים בזה, במכסים מפלסטיק שיש להם סרח עודף סביב סביב, כדי שיוכלו לפותחן. ויש מקום להחמיר בזה, מפני שאין החלק העודף עשוי אלא לנוי ולא כדי לפותחו, וגם אין הדרך לפותחו כלל. אך אין כאן המקום להאריך).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת הבית בשבת – הוראת מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשטוף את הבית עם מים בשבת?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (צה:) מבואר, שאסרו רבותינו לשטוף את הבית במים בשבת. וטעם האיסור בזה, היה משום שבזמנם רוב הבתים לא היו מרוצפים עם רצפות כמו שבזמנינו, אלא היו מפזרים חול על רצפת הבית. ומטעם זה אסרו אפילו "לכבד", כלומר, לטאטא את חדרי הבית בשבת, שמא יבוא להשוות את רצפת הבית שתהיה חלקה, שיש בזה איסור בשבת.

אולם מבואר בגמרא ובדברי הפוסקים, שבבית שהוא מרוצף, מותר לטאטא אותו בשבת. והיקלו בזה אפילו אם רוב הבתים שבעיר אינם מרוצפים, מאחר ויש צורך גדול וחיוני בדבר, כל שאותו בית מסויים הוא מרוצף, מותר לטאטא אותו אפילו בשבת. אולם לשטוף את רצפת הבית בשבת לא היקלו אפילו אם הבית מרוצף.

אבל אם רוב הבתים בעיר מרוצפים, כפי שהמציאות בזמן הזה, היקלו רבותינו אפילו לזלף מעט מים על רצפת הבית. וזו שיטת הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבת). ולעומתו דעת כמה מרבותינו הראשונים, להקל בזה לגמרי, שאם רוב בתי העיר מרוצפים, אז יש להקל אפילו לשטוף את הבית עם מים רבים.

ומרן השלחן ערוך (סימן שלז) העתיק את לשון הרמב"ם. ולפיכך הורה הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל (אור לציון ח"ב עמוד ערה), שלדעת מרן השלחן ערוך אין להקל לשטוף את כל הבית בשבת. אולם אף הוא כתב, שבמקרה שהרצפה התלכלכה באופן מיוחד, יש להקל להדיחה במים בשבת, כשם שהיקלו לטאטא את הבית בשבת מאחר והוא צורך חיוני.

ושמענו מהגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שהעיד בגודלו, שבביתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כאשר היו באים אורחים רבים לבית בשבת, והיתה רצפת הבית מתלכלכת באופן מיוחד, היה מרן זצ"ל מיקל לרעייתו הרבנית לגרוף באמצעות גומי (ולא בדבר שסופג ונסחט) מים על רצפת הבית כדי לנקותה.

לכן למעשה, אין לשטוף את הבית בשבת. אבל אם אירע שבמקום מסויים התלכלכה רצפת הבית מאד. וכגון שנשפך שם מיץ או רוטב, אז יש להקל לשפוך מים ולהעבירם על רצפת הבית, באופן שלא יבואו לידי חשש סחיטה. וכגון שהמגב עשוי מגומי בלבד.

  בעניין תכלת.
הרבי מרדז'ין רצה לברך ונמצא מקלקל..
כל הרבנים שמתנגדים לתכלת מביאים את הסיפור הדיונון של רדזין ומוכיחים שאם הרבנים דאז דחו אותו, סימן שאין לחשוש לתכלת.. אבל אין הנידון דידן (ארגמון כהה קוצים) דומה לראיה, שהרי אנחנו מדברים במין ממיניי החילזון ללא שום ספק, ועל העובדה הזאת אין שום חולק!!
וגם אין חולק שמדמו של אותו חילזון ללא שום תוספת אפשר להפיק גוון תכלת רק שמוסיפים סממנים על מנת שהצבע לא ירד מהבגד, בדיוק כפי שכתוב בגמרא.
ושני העובדות הללו לא היו בדיונון של רדזין:
1. הדיונון אינו חילזון בהגדרה אלא סוג של דג ככל הדגים.
2. הצבע המופק מהדיונון אינו בגוון כחול ורק לאחר שמוסיפים חומר כימי אז הוא מקבל גוון כחול...
בנוסף יש ראיה לחיזוק העניין של התכלת מארגמון והוא שהצבע שמופק ממנו דומה בדיוק לקלא אילן. גם זה בדיוק כפי שכתוב בגמרא.
ואגב הדיונון של רדזין ממש לא דומה לקלא אילן...
ומה שנטען שהוא מאוד נדיר ועולה אחת לשבעים שנה, אמת הוא שאין הארגמון עולה ליבשה ולכן צריך ציידים מומחים שיצודו אותו ממעמקי הים..
ואגב סתם לידיעה גם הרב הרצוג שמע על הארגמון והבין שכנראה זה החילזון אך מעשה שטן, כשביקש ממדען לנסות להפיק ממנו תכלת, אותו מדען הפיק ממנו צבע במעבדה סגורה מפני קרני השמש ולכן יצא צבע סגול. וסגול טען הרב הרצוג - אינו גוון תכלת..
לאחר כל זה עדיין סובר הרב שאין מחוייבים לכל הפחות מצד הספק להטיל תכלת בציצית?

תאריך השאלה:
י"ג סיון תשפ"ב / 12 ביוני 2022

לדידי, פשוט הדבר שאין מקום כלל להחמיר בענין התכלת, וכתבתי בזה בספרי אביר הרועים ח"ג, והראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א כתב בענין זה בקובץ "בית יוסף", ושם העלה שאין לנהוג בתכלת בזה"ז. ושם (בסימן נח) הובא מ"ש בזה בספר הכוונות. (שוב נודע לי שמצאו כן בספר תנא דבי אליהו). ע"ש. ובמוצאי חג הפסח התשע"ט שלחתי למראה עיניו איזה הערות, ובכללם כתבתי את אלו הדברים: כבוד רבינו שליט"א, הנני מודה לו על הספרים וקונטריסים אשר נתן לי בביקורי בביתו. וראיתי מה שכתב כהדר"ג בספר קובץ בית יוסף (בסימן מא) שאין להטיל תכלת בציצית בזה"ז, ושם (בסימן נח) הובאו דברי ספר הכוונות בזה. ונראה דודאי לא תתגלה התכלת עד הגאולה השלימה, גם מרן סבא קדישא זצ"ל אמר שעד שיבוא משיח א"א שתהיה תכלת האמיתית. ואמר כן גם בשם רבינו האר"י, ואפשר דמקורו שם. והבאתי לזה ראיה מש"ס ערוך בפ' המוכר את הספינה (עד.) דרבי יוחנן מצא ארגז משובץ במרגליות בים, וכאשר ניסו להוציאו מן המים, נפקא בת קול ואמרה מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרחב"ד, דעתידה דשדיא תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי. (מה יש לכם עם הארגז של אשתו של רבי חנינא בן דוסא, שעתידה להטיל תכלת לצדיקים לעולם הבא). ע"כ. ומוכח דתכלת שייכא דוקא אחר ביאת המשיח. דאם איתא דתתגלה בזה"ז, אם כן לאיזה צורך טמנתן, והא איכא טובא ממין תכלת הלז בכל מקום. ודברי הגמ' הובאו בהרא"ש (פ"ד דגיטין סימן מו). (אף דבמציאות היתה ידועה התכלת בעולם אף אחר החורבן, כדאיתא בסנהדרין יב. ובע"ז לט. ובמנחות מג. ובכ"ד). ולבי אומר דדביתהו דר"ח בן דוסא הטמינה שם החילזון, ולכן הניחתו בים דוקא. (ויש בזה גרסאות בש"ס, עי' שו"ת דברי יציב סי' ב). ושמעתי מאת הגאון רבי משה שפירא זצ"ל שאמר דלדעתו הויא רמות רוחא לומר דיש בידינו לקיים באופן הנכון מצוה זו דתכלת. ואמר, הרי אם אבי לא היה עושה קידוש, אני איני יודע איך עושים קידוש. וזו דרכו של מרן אבינו מלכנו זצ"ל שהיה נסמך תמיד על דברי הפוסקים והקבלה איש מפי איש. גם כל מאן דידע בטבעא פשיטא ליה דא"א למצוא התכלת שעליה דיברה תורה, דהא איכא אלפי מינים ממינים שונים של בעלי חיים ומסתמא ברבים מהם תמצא תכלת, ואפשר דיתגלו בעתיד עוד מינים כאלה, ולכן בלתי אפשרי הדבר שיבוא בן זמנינו ויחשוב לקבוע מסמרות שמצא חילזון התכלת. וכסא כת"ר ירום ונשא וגבה מאד. יעקב ששון

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניין מה שיש אנשים הלובשים טלית קטן (ציצית) עם "פתיל תכלת", האם צריך לנהוג כן על פי ההלכה?

תשובה: נאמר בספר במדבר (פרק טו) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שפתיל (חוט אחד) אחד מפתילי הציצית צריך להיות צבוע בצבע תכלת. ובתוספתא (פרק ט דמנחות הלכה ו) אמרו, תכלת אינה כשירה אלא מן החילזון. וחילזון זה הוא מין בעל חיים ימי, שהיו מפיקים ממנו צבע זה. ולכן פסקו הפוסקים, שלמעשה אין להכשיר שום צבע אחר אלא דוקא תכלת המופק מן החילזון, וכתבו כן מכמה טעמים שלא נוכל לפרטם במסגרתינו.

ולאחר חורבן בית המקדש, שהגלה נבוזראדן את רוב ישראל מארצם, נאמר בספר ירמיה (פרק נב) "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב (ה)טבחים, לכורמים וליוקבים". כלומר שאף לאחר חורבן הבית נשארו בארץ ישראל הכורמים והיוקבים, ובגמרא במסכת שבת (דף כו.) ביארו מי הם אותם יוקבים, אלו ציידי חילזון, שהשאיר נבוזראדן בכדי שיספקו תכלת לצורך בגדי המלך נבוכדנצר. ומבואר אם כן שבזמן ההוא עוד היתה מצויה תכלת לישראל.

אלא שלאחר מכן, לא היתה יותר התכלת מצויה, וכמו שמבואר בכמה מקומות בדברי רבותינו. ולכן כבר בימי הגאונים שביארו היטב כל מצוות התורה, לא נמצא כלל מעניין מצות התכלת, מפני שכבר בזמנם לא היתה התכלת מצויה לישראל. ואף על פי שיתכן שחילזון התכלת עדיין קיים בעולם, כתב הרדב"ז, שמכיון שהוא בעל חיים ימי נדיר ביותר, שהיה מזדמן אחת לשבעים שנה (כלומר לעיתים רחוקות מאד היה אפשר לצוד אותו), אין אנו מכירים אותו, ולכן התבטלה מצוה זו מביננו.

ולדעת רבינו האר"י, אין שייכות למצות התכלת בציצית בזמן שאנו בגלות, וביאר דבריו על פי הקבלה. ובמדרש רבה (במדבר) אמרו שבזמנינו צבע התכלת נגנז.

אלא שבבריתא במסכת מנחות (דף מד.) אמרו , חילזון זה גופו (צבעו) דומה לים, ובשרו רך, והילוכו (תנועתו) במים על ידי סנפיריו בדומה לדג. וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל נזכרו כמה פרטים מזהים ביחס לחילזון זה. מה שהביא לכך שבשנת תרמ"ז הוציא הגאון רבי גרשון חנוך העניך מרוז'ין את ספרו "שפוני טמוני חול", בו הוא טוען שמצא את חילזון התכלת, וזאת באמת לאחר מחקרים מעמיקים. גם טוען בספרו שיתכן וגם לרמב"ם היה חילזון זה, שהרי הוא כותב שדמו של החילזון הוא בצבע שחור, ומניין זאת לרמב"ם אם לא שהיה חילזון זה מצוי אצלו. ואכן מנהג חסידי רוז'ין עד היום לצבוע פתיל הציצית בתכלת המופקת מדג זה.

אך האמת היא שרבים ועצומים לא קיבלו את דבריו ודחו את ראיותיו של הגאון מרוז'ין, ואכן אחר כמה שנים קמו חוקרים אחרים ומצאו דג אחר שתואם יותר לתיאורי חז"ל את חילזון התכלת, וגם דבריהם לא נמצאו מוכרחים כלל, עד שרוב מוחלט מגדולי ישראל לא חששו בכלל לדברים אלו, אפילו לא בתורת ספק (שהרי אף אם היה ספק בדבר,מכל מקום ראוי היה לקבל את פסק הרב מרוז'ין, שכן מצות התכלת היא מן התורה, והיא מצוה חשובה ויקרה),וגם הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שמלבד היותו גאון בתורה היה גם בקי במדעים, דחה את דברי הגאון מרוז'ין וקבע שהחילזון הוא מין אחר לגמרי. לפיכך אין כל טעם להחמיר בדבר שהוא סברא דחויה לגמרי, שכל גדולי הדורות לא חששו להם. וכן העיד הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שבכל גדולי רבני הספרדים בדור שלפנינו, לא נמצא אפילו אחד שהחמיר בענין זה, וכן נודע מכל גאוני האשכנזים בדורות הללו שלא חששו כלל לדעה זו. ומכאן נלמד גם דרך הנהגה באופן כללי, שיש לנו לדבוק במנהגי גדולי הדורות, ולא להחליט בעצמינו איזה דרך ישכון אור, כי מה יודעים אנו שלא ידעו הם.

ולסיום אזכיר מעשה, שפעם שאל תלמיד חכם אחד את הגאון החזון איש זצ"ל, מדוע שלא נלך עם תכלת בציצית, הלא על כל פנים, "אם לא יועיל גם לא יזיק". מיד השיב לו הגאון, שגם בוילנא היה יהודי אחד שהיה כבד ראייה ולא היה לו כסף לקנות עדשות למשקפיו, מה עשה?, התקין זגוגיות פשוטות (של חלון) במשקפיו והלך איתם, וכששאלוהו מה מרויח בכך, והלא אין זגוגיות אלו משנות כלל את צורת הראייה, השיב, הלא על כל פנים "אם לא יועיל גם לא יזיק"...

תאריך השאלה:
י"ג סיון תשפ"ב / 12 ביוני 2022

לפני ברכת בעל הבית, לא צריך לעשות כלום. כיון שהפסק בדיבור בין הנטילה לברכה אינו מעכב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפסק בדיבור בסעודת שבת

שאלה: בסעודת שבת, בעלי בירך המוציא על החלות, טעם בעצמו מהחלות, והחל לחלק לבני הבית. באותו זמן, אחד הילדים דיבר, לפני שטעם בעצמו מן החלות. האם עליו לחזור ולברך המוציא?

תשובה: ביארנו כאן כבר בעבר, שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה. לדוגמא, אם אדם בירך על תפוח "בורא פרי העץ", ולאחר מכן, לפני טעם מהתפוח, דיבר, אפילו מילה אחת (שאינה קשורה לאכילה), עליו לחזור ולברך שוב בורא פרי העץ. ורק לאחר שיטעם מעט מן המאכל שלפניו, אז רשאי כבר לדבר כמה שירצה.

"שומע כעונה"
עוד ביארנו כבר כמה פעמים, שכאשר אדם שומע ברכה מפי אדם אחר, והמברך מכוין להוציא ידי חובה את השומע, והשומע מכוין לצאת ידי חובה מפי המברך, הרי ששניהם יוצאים ידי חובת הברכה. גם המברך ממש, וגם זה ששמע את הברכה וענה אחריה "אמן". ודין זה נובע מן הכלל "שומע כעונה", שברוב ההלכות הקשורות לאמירה, כמו הלכות ברכות, אדם ששומע דבר מפי אדם אחר, יוצא בזה ידי חובתו. ולכן, למרות שכולנו מחוייבים בקריאת המגילה בפורים, רוב הציבור לא קוראים בעצמם את המגילה, אלא יוצאים ידי חובה כששומעים את הקריאה מפי אדם אחר. וגם זה מדין "שומע כעונה".

ולכן נוהגים בסעודות שבת, שבעל הבית מברך "המוציא לחם מן הארץ", ופוטר בברכתו את כל המסובים, ולאחר מכן הוא מחלק לכל אחד מהפת, ובודאי שאסור למסובים לדבר שום מילה, עד שיטעמו בעצמם מן הפת. וכן הדין בברכת בורא פרי הגפן, שאם המסובים שותים מעט מן היין לאחר הקידוש, עליהם להמתין בשתיקה עד שיקבלו יין בעצמם.

כשהמברך כבר טעם
וכעת נבוא לשאלה שלפנינו, שכאן בעל הבית כבר טעם בעצמו מהפת, אלא שאחד הילדים, דיבר לפני שהוא עצמו טעם. ועלינו לדון, האם עצם העובדה שבעל הבית טעם מהפת, נחשבת עבור כל המסובים כאילו הברכה כבר הסתיימה, והם רשאים לדבר אף על פי שלא טעמו בעצמם, או שבאמת אין שום קשר בין הטעימה של בעל הבית לשאר המסובים, ולכן מי שדיבר בין הברכה לטעימה, עליו לחזור ולברך.

ובאמת ש"הרוקח", (הובא בבית יוסף סימן קסז) כתב, שאם בעל הבית אכל מהפת, והמסובים המשיכו לדבר לפני שטעמו, מאחר והם כיונו לצאת בברכת בעל הבית, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור לברך. אולם מרן הבית יוסף עצמו, כתב לדחות את דברי הרוקח, משום שבאמת בשעה ששמעו המסובים את ברכת המוציא, נחשב הדבר כאילו הם עצמם מברכים, וכשהם דיברו בין הברכה לטעימה, הרי יש כאן הפסק, ולא יצאו ידי חובת הברכה.

ולהלכה, אף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, שקבלנו הוראותיו, מכל מקום מאחר ובנידון הזה ישנה מחלוקת הפוסקים, ומדובר כאן ב"ספק ברכות", לכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (הליכות עולם ח"א עמוד שמז), שבמקרה כזה שדיברו חלק מהמסובים, לאחר שבעל הבית טעם מהפת, לא יחזרו לברך שוב "המוציא", אלא יסמכו על הברכה ששמעו מבעל הבית. (וטוב שיהרהרו את הברכה בלבם).

ולסיכום: כאשר בעל הבית בירך, ובני הבית ענו אמן, אסור להם לדבר עד שיטעמו בעצמם מהפת. ואם אירע שמישהו דיבר בטעות, לאחר שבעל הבית עצמו כבר טעם מהפת, הדין הוא שאין לחזור ולברך שנית, אלא יוצאים ידי חובה בברכת בעל הבית.

תאריך השאלה:
י"ג סיון תשפ"ב / 12 ביוני 2022

יש לברך שוב, כולם לא יצאו ידי חובה. כיון שהברכה היתה ברכה לבטלה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפסק בדיבור בסעודת שבת

שאלה: בסעודת שבת, בעלי בירך המוציא על החלות, טעם בעצמו מהחלות, והחל לחלק לבני הבית. באותו זמן, אחד הילדים דיבר, לפני שטעם בעצמו מן החלות. האם עליו לחזור ולברך המוציא?

תשובה: ביארנו כאן כבר בעבר, שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה. לדוגמא, אם אדם בירך על תפוח "בורא פרי העץ", ולאחר מכן, לפני טעם מהתפוח, דיבר, אפילו מילה אחת (שאינה קשורה לאכילה), עליו לחזור ולברך שוב בורא פרי העץ. ורק לאחר שיטעם מעט מן המאכל שלפניו, אז רשאי כבר לדבר כמה שירצה.

"שומע כעונה"
עוד ביארנו כבר כמה פעמים, שכאשר אדם שומע ברכה מפי אדם אחר, והמברך מכוין להוציא ידי חובה את השומע, והשומע מכוין לצאת ידי חובה מפי המברך, הרי ששניהם יוצאים ידי חובת הברכה. גם המברך ממש, וגם זה ששמע את הברכה וענה אחריה "אמן". ודין זה נובע מן הכלל "שומע כעונה", שברוב ההלכות הקשורות לאמירה, כמו הלכות ברכות, אדם ששומע דבר מפי אדם אחר, יוצא בזה ידי חובתו. ולכן, למרות שכולנו מחוייבים בקריאת המגילה בפורים, רוב הציבור לא קוראים בעצמם את המגילה, אלא יוצאים ידי חובה כששומעים את הקריאה מפי אדם אחר. וגם זה מדין "שומע כעונה".

ולכן נוהגים בסעודות שבת, שבעל הבית מברך "המוציא לחם מן הארץ", ופוטר בברכתו את כל המסובים, ולאחר מכן הוא מחלק לכל אחד מהפת, ובודאי שאסור למסובים לדבר שום מילה, עד שיטעמו בעצמם מן הפת. וכן הדין בברכת בורא פרי הגפן, שאם המסובים שותים מעט מן היין לאחר הקידוש, עליהם להמתין בשתיקה עד שיקבלו יין בעצמם.

כשהמברך כבר טעם
וכעת נבוא לשאלה שלפנינו, שכאן בעל הבית כבר טעם בעצמו מהפת, אלא שאחד הילדים, דיבר לפני שהוא עצמו טעם. ועלינו לדון, האם עצם העובדה שבעל הבית טעם מהפת, נחשבת עבור כל המסובים כאילו הברכה כבר הסתיימה, והם רשאים לדבר אף על פי שלא טעמו בעצמם, או שבאמת אין שום קשר בין הטעימה של בעל הבית לשאר המסובים, ולכן מי שדיבר בין הברכה לטעימה, עליו לחזור ולברך.

ובאמת ש"הרוקח", (הובא בבית יוסף סימן קסז) כתב, שאם בעל הבית אכל מהפת, והמסובים המשיכו לדבר לפני שטעמו, מאחר והם כיונו לצאת בברכת בעל הבית, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור לברך. אולם מרן הבית יוסף עצמו, כתב לדחות את דברי הרוקח, משום שבאמת בשעה ששמעו המסובים את ברכת המוציא, נחשב הדבר כאילו הם עצמם מברכים, וכשהם דיברו בין הברכה לטעימה, הרי יש כאן הפסק, ולא יצאו ידי חובת הברכה.

ולהלכה, אף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, שקבלנו הוראותיו, מכל מקום מאחר ובנידון הזה ישנה מחלוקת הפוסקים, ומדובר כאן ב"ספק ברכות", לכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (הליכות עולם ח"א עמוד שמז), שבמקרה כזה שדיברו חלק מהמסובים, לאחר שבעל הבית טעם מהפת, לא יחזרו לברך שוב "המוציא", אלא יסמכו על הברכה ששמעו מבעל הבית. (וטוב שיהרהרו את הברכה בלבם).

ולסיכום: כאשר בעל הבית בירך, ובני הבית ענו אמן, אסור להם לדבר עד שיטעמו בעצמם מהפת. ואם אירע שמישהו דיבר בטעות, לאחר שבעל הבית עצמו כבר טעם מהפת, הדין הוא שאין לחזור ולברך שנית, אלא יוצאים ידי חובה בברכת בעל הבית.


צפייה