תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף מ.) ובפירוש רש"י שם, מבואר שאסור לדבר בין הברכה על המאכל לאכילתו, ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. וכן פסק מרן השולחן ערוך. אולם אם הייתה השיחה (דהיינו הדיבור) מעניין הדבר שמברכים עליו, כגון שבירך על הפת, וכאשר בא לטבול את הפת במלח, ראה שאין לפניו מלח. ואמר "הביאו מלח", במקרה כזה אינו חוזר ומברך, משום ששיחה מעניין הברכה אינה נחשבת להפסק בין הברכה לאכילה. וכמובן שכל זה דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה לאכילה.
ודנו הפוסקים אם לאחר שטעם אדם מהמאכל ועדיין לא בלעו, האם יכול לדבר אם לאו, וכן אדם המכניס סוכריה לתוך פיו, ומרגיש מייד טעם הסוכרייה, אבל עדיין לא בלע ממנה כלום, האם יכול לדבר או שצריך להמתין עד שיבלע קצת מהסוכרייה.
ושורש הספק הוא, האם עיקר הברכה נתקנה על הנאת החיך מטעם המאכל, או שעיקר הברכה נתקנה על אכילה ממש, כמו שנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ומכיוון שרבים מהפוסקים כתבו שחייב להמתין עד שיבלע, ראוי להחמיר כן לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע מעט מהמאכל, ומכל מקום מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק, שאם דיבר אחר שטעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, אינו חוזר לברך שוב על המאכל, כיוון שעיקר הברכה אינה על הבליעה אלא על תחילת האכילה, מייד כשהחיך נהנה מהמאכל.
וכתב עוד מרן הרב שליט"א שאם אדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ושמע את חברו מברך איזה ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה אמן לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו. (ומכל מקום אם בירך על מאכל ולפני שטעם ממנו בכלל שמע ברכה מפי חברו, לא יענה אמן.)
