בהלכה הקודמת הזכרנו את מאמר רבותינו בפרקי אבות, שכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. (וכתבנו שאף על פי כן אם עשה תשובה תשובתו מתקבלת, כמו שביארנו). ונזכיר כעת מעשה שהוסיף מרן הרב זצ"ל בהקשר לענין זה.
מעשה שהיה אצל הגאון רבי בנימין דיסקין, רבה של הורודנא (היא גרודנא שבבלרוס, שבתקופות מסוימות התקיימו בה חיים יהודיים תוססים שהגיעו עד לרוב מוחלט של תושבי העיר), שבאה אליו אשה מכובדת ומתוך הכנעה ובעינים זולגות דמעות, בקשה ממנו לשפוך לפניו שיחה ומר נפשה. והיא סיפרה לו, כי היא באה כעת ממדינת פרוסיה, אשר שם חיתה עם משפחתה חיים יהודיים כשרים כדת משה וישראל, אבל צר לה להגיד, כי אביה היה המומר בעל ספר נתיבות עולם, שהיה כעש וכרקב לבית ישראל, אביה זה עזב אותה לאנחות כשהיתה עדיין פעוטה, בידי אמה העניה, והוא הרחיק נדוד למדינת אנגליה, ושם כרת ברית עם השטן ותירגם ספר פלסטר נגד הדת לעברית. תודות לחינוך הדתי שקבלה בבית אמה, נשארה היא נאמנת לדת משה וישראל, וכשהגיעה לפרקה באה בברית הנשואין עם אחד משומרי התורה והמצוות.
שנים רבות עברו והיא השתדלה לשכוח את זכר אביה, אשר השחיר את פניהם. אבל פתאום לאחר זמן רב, קבלה מכתב מאביה, מלא נהי תמרורים, כולו מלא חרטה והרהורי תשובה, ומבקש רחמים מבתו, שתחוס על אביה ותרשה לו לבא לביתה להיות סמוך על שלחנה לעת זקנתו.
היא התלבטה רבות בענין זה, וכמעט החליטה שלא להענות למכתבו, אבל אחר התיעצות עם בעלה, שהוא איש טוב לב, נצחה מדת הרחמים והיא הסכימה להכניס את אביה לביתה. הוא שב אל עמו ואל אלהיו באמת ובלב שלם, ורגשי החרטה על מעשיו הנוראים לא נתנו לו מנוח, מצב רוחו השפיע על מצב בריאותו, והוא נפל למשכב, ומן המטה שעליה עלה, לא ירד עוד. אבל לפני מותו קרא אליו את בתו ואת חתנו וסיפר לפניהם את הדברים האלה.
אני יליד אלטונה, ואבי היה אחד מאותם מחרחרי הריב שעמדו לימינו של הגאון יעב"ץ במלחמתו כנגד הגאון רבי יהונתן איבשיץ רבה של אלטונה. (כידוע, באותם הימים לאחר ימי שבתאי צבי משיח השקר ימח שמו, חשד הגאון יעב"ץ ברבי יהונתן איבשיץ שהוא מכת שבתאי צבי, ונלחם בו מלחמת חרמה, עד שגם הוא היה מסתפק אם צדק במלחמתו כנגד רבי יהונתן). רבים מכתבי הפלסתר כנגד הגאון רבי יהונתן נכתבו על ידי אבי, שהיה מחונן בכשרון ספרותי. גם ספר "עקיצת עקרב" (אלטונה תקיג), שהוא מלא חירופים וגדופים כנגד הגאון רבי יהונתן ושמייחסים אותו ליעב"ץ נכתב על ידי אבי. את הספר הזה סיים, ביום בו הכניסני בברית המילה.
כל אלה שהשתתפו בברית המילה, ראו בזה סימן לטובה וניבאו לי עתידות. וזאת הברכה אשר בירך הרב יעב"ץ את אבי ואותי (כפי שמסר לי אבי בעצמו): "יהי רצון שבנך זה הרך הנימול, יזכה ויתחנך ברוחו של ספרך, ושכמוך, גם הוא יתנגד לדעותיו והשקפותיו ותורותיו של אותו האיש (רבי יהונתן), הקורא את עצמו רבה של אלטונה". אבי ענה אמן בכל כוחו. וכשספרו אחר כך את דברי הברכה הזאת לרבי יהונתן, ענה ואמר, גם אני עונה אמן אחר ברכה זו, ומקוה ומאמין שאכן כך יהיה עתידו של ילד זה.
ועתה אתם רואים, כי ברכתו של היעב"ץ ושל רבי יהונתן נתקיימה בי, ובהתנגדותי לתורתו של רבה של אלטונה הרחקתי לכת, אשמתי בגדתי זייפתי, היית למסית ומדיח, ונתתי פתחון פה לשונאי ישראל. בחטאו של אבא שהכניס ראשו בין גדולי ישראל, יצאתי אני לתרבות רעה, כירבעם בן נבט. אוי לי מיום הדין אוי לי מיום התוכחה. אחרי כן התחיל לבכות בכי חרישי ופנה אל בתו, במטותא ממך, עשי עמי חסד אחרון, לאחר מותי הואילי נא לחפש אחר אחד מגדולי ישראל, צדיק ותמים במעשיו, ספרי לו את כל מה שסיפרתי לך, ותבקשי ממנו כי יהיה מליץ יושר בעד נפשי החוטאת. אלו הדברים אשר סיפרה האשה לרבה של אלטונה.
סיפור זה מלמדינו, עד כמה יש להזהר בכבודם של חכמי ישראל, אשר כל הנוגע והפוגע בהם לא ינקה.
