ב"פרקי רבי אליעזר" (פרק מג) מובא: בר עזן אומר, בוא וראה כח התשובה, מרבי שמעון בן לקיש. שבתחילה, רבי שמעון בן לקיש היה תלמיד חכם, ולמד תורה אצל רבי אושעיא, שהיה מגדולי הדור. ולאחר מכן הלך והתחבר עם אנשי חמס, שהסיתו אותו ללכת באורחותיהם, עד שנעשה לראש ולקצין עליהם. כלומר, ריש לקיש (הוא רבי שמעון בן לקיש), היה ראש השודדים. כמו ראש ארגון פשע שיש בזמנינו.
ואותם שודדים, היו גוזלים וחומסים מכל מי שהיה עובר בדרכם. לימים, פגש ריש לקיש את רבי יוחנן, ונכנס עמו בדברים, ונעתר ריש לקיש לדברי רבי יוחנן והחליט לחזור בתשובה. ושוב הניח את כל רעיו השודדים ושב לאלהי אבותיו בכל לבו, בתשובה שלימה בתיקון מעשיו, ובצום ותפלה, והיה משכים ומעריב בבית המדרש, ועוסק בתורה בכל כוחו כל ימי חייו. ועוד היה ריש לקיש, מרבה בצדקות ובמעשים טובים, היה מרבה לתת מתנות לאנשים עניים, ומאז שפגש את רבי יוחנן, לא חזר על מעשיו הרעים כל ימי חייו. עד שהיה לאחד המיוחד בין חכמי ישראל, שבכל עת ובכל שעה בכל הדורות עוסקים בדברי תורתו המפורסמים לרוב במסכתות הש"ס.
כשנפטר ריש לקיש, נפטרו גם רעיו השודדים, וכשבאו לפני בית של מעלה, פסקו לתת לרבי שמעון בן לקיש את חלקו בעולם הבא, ואילו את רעיו השודדים דנו לשאול תחתית. קמו השודדים וטענו לפני הקדוש ברוך הוא, וכי משוא פנים יש לפניך? וכי יש כאן "פרוטקציה"? לריש לקיש מפני שהוא תלמיד חכם נותנים חלק לעולם הבא? והלא גם הוא היה שודד עמנו בהרים, ומדוע הוא ילך לאוצר החיים ואנו נלך לשאול תחתית?! אמר להם הקדוש ברוך הוא, זה שהיה חבירכם, עשה תשובה בחייו, ולמד תורה, ואילו אתם, לא עשיתם תשובה. אמרו לו, רבונו של עולם! הנח לנו כעת ונעשה תשובה! אמר להם, אין תשובה מועילה אלא עד יום המיתה. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה רוצה להפליג לים, אם אינו מכין צידה לדרך מהיבשה, אינו מוצא מה לאכול בים. כך, אם אדם אינו עושה תשובה ומעשים טובים בחייו, אין תשובה מועילה לו לאחר מיתה, שכך נאמר, "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים".
לפני כארבעים שנה, נקלעה ישיבתו של הגאון רבי משה פיינשטיין בארצות הברית למצוקה כלכלית קשה. והנה, אחד ממוקירי הגאון, היה יהודי מיוצאי ארם צובא (חלאב) שעברו לניו יורק. אותו אדם אירגן לרבי משה "דינר" בביתו, כדי לסדר התרמה עבור הישיבה של הרב. ל"דינר" הוזמנו כמה עשירים מסלתה ושמנה של יהדות חלאב שבניו יורק.
והנה הגיעו אותם עשירים לביתו של חברם והתיישבו לאכול. לאחר כמה דקות, הגיע גאון הדור רבי משה פיינשטיין, שהוזמן על ידי בעל הבית להתכבד ולשבת בראש השלחן. רבי משה נשא דברים קצרים, ולאחר מכן חולקו מעטפות בין המשתתפים, כאשר היה ברור שכל אחד צריך לשים במעטפה המחאה ("שיק") או כסף מזומן, כדי לסייע לרבי משה להוציא את ישיבתו מן המיצר.
אותם בעלי ממון שישבו שם, לא הכירו באופן אישי את רבי משה, וגם לא כל כך הבינו את דבריו שנאמרו במבטא אשכנזי, וממילא גם לא התפעלו במיוחד מנוכחותו. לכן כל אחד שם במעטפה סכום צנוע, מאה או מאתיים דולר, ואת המעטפות החזירו לבעל הבית שיתנם לרב. בעל הבית, שהבין את שאירע, נעמד על רגליו וביקש את סליחתו של רבי משה, וכך אמר: ברשות כבוד הרב, אני אדבר בשפה הערבית, כי ברצוני לדבר עם המשתתפים בשפה המובנת לנו יותר. רבי משה הנהן בראשו. לאחר מכן המשיך בעל הבית בערבית ואמר, רבותי! בושה היא לנו שגאון ישראל יושב כאן ומבקש שנעזור לו, וכל אחד שם סכום עלוב כל כך! זו בושה! אני לא אסכים! אין יותר מעטפות, אני שואל בקול רם, כמה אתה נותן?! וכמה אתה?! וכך התאסף סכום משמעותי בין היושבים, שהוגש לאחר מכן לעוזריו של רבי משה לשביעות רצון כל הצדדים.
והנה עתה נתבונן. הלא רבי משה פינשטיין כבר הלך לבית עולמו. וגם רוב אותם נדיבים כבר אינם בארץ החיים. ועתה נחשוב, ביום שעלו אותם אנשים לתת דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא, הרי בודאי הם לא נענשו, שהרי הם היו אנשים יקרי רוח, אוהבי תורה ותומכי תורה, וגידלו בניהם לתורה. אולם בכל זאת, הרי אז הם כבר ידעו היטב עם איזה אדם הם זכו לשבת בסלון ביתו של חברם! הם ידעו כמה חבל על אותם רגעים! הלא היתה להם הזדמנות לעזור לאדם הגדול הזה! כמה חבל שהם לא נתנו את כל מה שיכלו כדי לכבד את תורתו של אותו גאון וצדיק! כמה הם התחרטו על ההפסד העצום של אותה שעה נדירה בה יכלו לתת קורת רוח לקדוש ישראל. אך אז, היה כבר מאוחר.
והנה כך היא דרכו של היצר הרע בכל דבר. לכל אדם בכל זמן, ישנן הזדמנויות רבות לזכות לעולם הבא, עלינו להיות עירניים, שלא להפסיד את החיים! את הדקות היקרות שאנו נמצאים כאן, בעולם הזה!
