בגמרא במסכת ברכות (דף מב.) מבואר שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מהי) מברכים עליה ברכת בורא מיני מזונות, ואחר אכילתה מברכים ברכה אחת מעין שלש (שהיא ברכת על המחיה, ולא ברכת המזון הכוללת בתוכה כמה ברכות). וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קס"ח) וסיים, פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, (וכסנין מלשון כיס), ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. (שאם אינו ניכר כלל, לכל הדעות דינו כפת גמור שברכתו המוציא), ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות ועל המחיה, (אלא אם כן קבע סעודתו עליהם שאז מברך עליהם ברכת המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת).
ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (וכבר ביארנו שלמנהג האשכנזים צריך שיהיה מעורב בעיסה הרבה סוכר או דבש עד שיהיה טעמה כעוגה ממש, ולמנהג הספרדים כל שניכר טעם התערובת בבצק ברכתו בורא מיני מזונות). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב. כיון שאינו ריק כמו לחם, אין עליו דין פת אלא דין פת הבאה בכסנין (מלשון כוסס) שברכתה בורא מיני מזונות.
ומכאן לכאורה יש לנו ללמוד לגבי המצה הנאכלת בפסח ובשאר ימות השנה, שברכתה בורא מיני מזונות, שהרי היא יבשה ונכססת, אלא שהדבר אינו כן כמו שנבאר בהלכה הבאה.
