בהלכות הקודמות ביארנו שדבר שיש בו ריח טוב צריך לברך עליו קודם שמריחים ממנו.
במשנה במסכת ברכות (נא:) שנינו, אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח, כלומר, אין מברכין על בשמים שלא נעשו מעיקרם בכדי להפיץ ריח טוב, אלא עיקר תכליתם בכדי להעביר ריח רע. ולפיכך אין מברכין על בשמים של מתים, שהיו מניחים על מיטתו של המת מיני בשמים בכדי שלא ירגישו מלויו בריח רע היוצא ממנו, מפני שעיקר תכליתם היא לסלק ריח רע, אף על פי שבודאי הם גם מפיצים ריח טוב.
ובגמרא בברכות (נג.) אמר רב הונא, בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו. ומבואר שדינים אלו נלמדו מדברי המשנה שהזכרנו, שהרי בשמים של בית הכסא עיקר תכליתם היא לסלק ריח רע, והוא הדין לגבי "מטהר אויר" שנמצא בזמנינו ומזלפים ממנו בבית הכסא, שאין לברך על ריח טוב היוצא ממנו (מחוץ לבית הכסא, כי בבית הכסא ממש בודאי שאסור לברך בלאו הכי) כיון שתכליתו של מטהר אויר זה היא לסלק ריח רע, אף על פי שגם יש בו ריח טוב.
וכן לגבי מה שאמר רב הונא שאין לברך על שמן העשוי להעביר את הזוהמא, שפירוש הדבר הוא שהיו נוהגים לסוך את הגוף בשמן בכדי להעביר ריח רע, ומכיון שעיקר תכליתו של השמן היא להעביר ריח רע, אין מברכין עליו אף על פי שיש בו ריח טוב. ומתוך כך אנו למדים גם לגבי "דאודורנט" הנמצא בזמנינו, שתכליתו גם כן למנוע ריח רע, ולפיכך אין לברך עליו, אם ריח טוב נודף ממנו, שהרי דינו ממש כדין השמן שהיה מצוי בזמנם. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.
וכבר ביארנו בהלכה הקודמת, שגם בשמים שעיקר תכליתם היא לשם ריח טוב, אין לברך עליהם ברכת "בורא מיני בשמים" אלא בעודם לפנינו, כגון שהם בבקבוק וכיוצא בזה. אבל אם שם בושם על ידו, וכבר נספג הבושם והתייבש לו, אף על פי שעדיין נשאר ממנו ריח טוב, אין לברך על ריח זה, לפי שאין לו עיקר, שהרי עיקר הדבר המפיץ ריח (שהוא הבושם) כבר אינו נראה בעין.
