השנה, שנת התשפ"ב, היא שנת השמיטה, שנהגו בה ישראל מאז שחילקו את הארץ לשבטים, שהחלו למנות שבע שנים, והשנה השביעית היתה שנת השמיטה.
שמיטת כספים ושמיטת קרקעות
מצות שנת השמיטה מתחלקת לשני ענינים. "שמיטת קרקעות" ו"שמיטת כספים".
שמיטת קרקעות אינה נוהגת אלא בארץ ישראל ובפירות ארץ ישראל. ולפיכך, אף על פי שאנו נסביר "בהלכה יומית" את עיקרי מצות השמיטה, בכל זאת לא נאריך בכל פרטי הדינים, מאחר ולתושבי חוץ לארץ, הלכות אלו אינן נוגעות כל כך הלכה למעשה. (אולם גם הם צריכים לדעת את הדינים השייכים לפירות השביעים המגיעים לחוץ לארץ, כגון אתרוגים ויינות).
שמיטת כספים, נוהגת הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, אולם אינה נוהגת אלא בסיום שנת השמיטה, ועל כן לא נעסוק עתה בדינים אלו, ובעזרת ה' לקראת סוף השנה נבאר את ענין שמיטת הכספים.
שמיטת קרקעות
עתה נסביר את יסודות מצות השמיטה, וראשית עלינו להביא את פסוקי התורה העוסקים במצות השמיטה.
נאמר בתורה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ ". (שמות פרק כג).
עוד נאמר בתורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה', שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". (ויקרא פרק כה).
עיקרי המצוות אשר למדנו מן הפסוקים הללו, שמצוה על האדם שיש לו קרקע בארץ ישראל, לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ, כמו שנאמר "בחריש ובקציר תשבות". ואסור לאדם לזרוע את שדהו בשנה השביעית, כמו שנאמר "שדך לא תזרע", וכן אסור לעשות דבר מעבודת האילן, כמו שנאמר "וכרמך לא תזמור" (כלומר, חיתוך ענפי האילן לתועלתו). ואסור לקצור מה שהצמיחה הארץ מעצמה בשנה השביעית, כמו שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור". וכשם שאסור לקצור, כן אסור לבצור מן האילנות את פירותיהן.
ובקצרה: למדנו על ארבע מלאכות האסורות בשביעית, זריעה וזמירה, קצירה ובצירה.
איסור זריעה וזמירה בשביעית, הוא מוחלט, שאין לו היתר בשביעית. מה שאין כן איסור קצירה ובצירה, שאי אפשר לומר שאסרתם התורה לגמרי, שהרי אמרה התורה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כלומר, רצתה התורה שנאכל מפירות השביעית. ואם נאמר שאסור לקצור ולבצור בשביעית, כיצד נאכל אלא שכוונת התורה בזה, שלא נקצור ונבצור באותה דרך שאנו עושים בכל שאר השנים, שלוקטים כמות גדולה בבת אחת, אלא יש ללקט את הפירות מעט מעט. וכמו שנבאר.
ולסיכום: יש לשבות מעבודת הקרקע בשביעית. ולכן אסור לזרוע זרעים או ליטוע אילנות וכדומה בשביעית. וכן אסור ללקט תבואה או פירות באותו אופן שעושים בכל השנים, אלא יש ללוקטן באופן אחר כפי שיבואר.
