תשובה: הכהנים, מוזהרים שלא להכנס לאהל שיש בו מת. וכמו שנאמר בתורה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". מכאן שאסור הכהן להטמא למת. ואין האיסור רק בנגיעה במת לבדה, אלא אף הכניסה לאהל המת אסורה מן התורה. ובכלל אהל, כל חדר שהתקרה שבו מאהילה (עומדת מעל) על המת, אסור הכהן לעמוד שם. ואיסור זה הוא מן התורה.
ומכאן, שבבית חולים, שבודאי יש בו מתים, הרי שכל בנין בית החולים יכול להיות בבחינת "אהל המת", כיון שלא תמיד יש שם דבר החוצץ כדת וכהלכה בין החדר שנמצא בו מת, לשאר מסדרונות בית החולים. ודבר זה מצוי בפרט בבתי החולים מחוץ לארץ ישראל, שאין שם מודעות בכלל לענין זה.
ועתה נגש לדון בשאלה, האם מותר בכלל לכהן להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ.
בראשית דברינו נזכיר, כי הלכה למעשה, אף על פי שאסור לכהן לגעת במת שאינו מישראל (אינו יהודי), מכל מקום, לדעת רבים מאד מרבותינו הפוסקים, מת שאינו מישראל, אינו מטמא בטומאת אהל. כלומר, אך ורק בטומאת "מגע" ממש, הוא מטמא כמת ישראל. אבל בטומאת אהל, אין המת הזה מטמא כלל. והנה הדבר ברור, שבחוץ לארץ, אין ודאות בכלל שהמתים הנמצאים כעת בבית החולים הם מישראל, ואדרבא, רוב המתים שם הם מאומות אחרות, שאינם מטמאים בטומאת אהל. נמצא שעצם האיסור להכנס לבית חולים בחוץ לארץ, אינו אלא לכל היותר בתורת "ספק", שמא יש באותו בית חולים מת מישראל.
ועתה נגש לנקודה נוספת בענין זה.
ביארנו, כי אסור לכהן להטמא למת. ואמנם, בזמן אבותינו הקדמונים, היה מצוי בידם אפר פרה אדומה, והיו רבים מבני האדם נזהרים כל ימיהם להשאר בקדושה וטהרה. וכך היו הכהנים טהורים רוב ימיהם מטומאת מת. מה שאין כן בזמנינו, שבלאו הכי כולנו טמאים בטומאת מת, שגם מי שלא נטמא למת בעצמו, מכל מקום בודאי נטמא לאדם אחר שהוא טמא למת ממש. נמצא שכולנו טמאי מתים. ואף הכהנים בזמנינו כולם טמאי מתים מיום הולדם. ומכל מקום, אף בזמן הזה, אסור לכהנים להטמא למתים, אף על פי שאין זה משנה מאומה מבחינתם, שהרי בלאו הכי הם טמאי מתים, מכל מקום, אסורים הם להוסיף טומאה על טומאתם. וכן דעת רבינו הרמב"ם ורוב הפוסקים, ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.
אולם לדעת הראב"ד, הכהנים בזמן הזה אינם מוזהרים כלל על איסור טומאת מת, מכיון שבלאו הכי כולנו טמאי מתים. (ואמנם יש כמה פירושים בדברי הראב"ד, ולא נוכל להאריך בזה כעת.) וכתב מרן רבינו הגדול שליט"א, שאף על פי שאין הלכה כהראב"ד, מכל מקום, כיון ששיטתו אינה דחוייה לגמרי מן ההלכה, לכן אפשר לצרף את שיטתו ל"ספק ספקא". כלומר, ספק בתוך ספק. ונסביר את הענין.
מאחר שביארנו כבר, כי עצם השאלה באיסור הכניסה לבית חולים בחו"ל היא מחמת הספק, שמא יש שם מת מישראל. כעת הכלל הוא, שאם נמצא עוד ספק (בתנאים מורכבים מאד שלא נוכל להאריך בהם כעת), נוכל להקל באותו הענין מכח "ספק ספקא".
ובנדון שלנו, הלא יש בידינו ספק ספקא. ספק ראשון, שמא אין בבית החולים מת מישראל. ואף אם נאמר שיש כאן מת מישראל, עדיין יש בידינו ספק נוסף, שמא הלכה כדעת הראב"ד, שבזמן הזה אין הכהנים מוזהרים בכלל על טומאת מת.
לכן להלכה, יש להקל לכהנים להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ, כל זמן שאין ודאות שיש שם מת יהודי. וכל זה דוקא במקום צורך. וכעין זה פסק הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קסו).
תשובת הרב יעקב ששון שליט"א.
