הלילה (ליל יום חמישי), יחול ליל ט"ו בשבט.
יום ט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" (ראש השנה דף ב.), ומקובל לחשוב, שכשם שביום א' בתשרי שהוא יום ראש השנה, דנים את כל באי עולם, לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, כמו כן ביום ט"ו בשבט, דנים בשמים על האילנות וקובעים מה יהיה גורלם במשך השנה הקרובה.
אלא שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שבאמת הדבר אינו כן, וביום זה לא דנים כלל על האילנות. וכן כתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל (רב שכונת הבוכרים בירושלים לפני כחמישים שנה), שהמוני העם טועים וחושבים שיום ט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, ואין זה נכון, שהרי שנינו במשנה במסכת ראש השנה (דף טז.) שבחג השבועות דנים על פירות האילן, ולא ביום ט"ו בשבט בכלל. ואם כן עלינו להסביר מה המשמעות של יום ט"ו בשבט, שנחשב "ראש השנה לאילנות"?
אלא נראה שהטעם שנקבע יום ט"ו בשבט ליום ראש השנה לאילנות, הוא מפני שאז כבר ירדו רוב גשמי השנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף יד.) וכתב שם רש"י, שביום ט"ו בשבט, כבר עברו רוב הגשמים, והשרף עולה באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מיום זה. (ופירוש הדבר "חונטין", הוא מצב שבו הפירות עברו חלק ניכר מתהליך גדילתם, ונחלקו הראשונים בשיעור זה כמה הוא בדיוק).
ומכל מקום יש לעניין יום ט"ו בשבט משמעות הלכתית רבה לכמה דינים בענייני תרומות ומעשרות ועורלה, והדברים מעט מסובכים, ובכל זאת רק לשם דוגמא נזכיר אחד מהם.
כתוב בתורה (ויקרא יט, כג): "כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל". והסבירו חכמינו זכרונם לברכה: שצריך למנות שלוש שנים מעת נטיעת האילן, ורק אחר כך יהיו הפירות מותרים באכילה, אבל הפירות שגדלו על האילן בתוך שלוש השנים הראשונות, הרי הם אסורים בהנאה לעולם.
אולם אין למנות שלוש שנים אלו "מיום ליום", כלומר, אין צורך להמתין שלוש שנים ממש, אלא הולכים בהם אחר "שנות העולם". כלומר, ישנם מקרים בהם ניתן להסתפק בימים האחרונים של השנה, ולהחשיב אותם כמו שנה שלימה. ולדוגמא: אדם שנטע נטיעה בסוף שנת תשע"ז, אינו מחוייב להמתין עד לסוף שנת תש"פ כדי שהפירות לא יהיו "ערלה", אלא הימים האחרונים של שנת התשע"ז, כבר נחשבים לו לשנה שלימה, ולאחר מכן הוא מונה את שנת תשע"ח ושנת תשע"ט, ומיד בראשית שנת תש"פ יצאו הפירות מאיסור ערלה.
וכמה ימים בסוף השנה נחשבים לשנה שלימה? ארבעים וארבעה ימים. ולדוגמא, אילן שנטעו אותו לפני יום ט"ז באב של שנת תשע"ז, שנותרו ארבעים וארבעה ימים עד לראש השנה תשע"ח, עלתה לו שנה לנטיעתם. והטעם שצריך להקדים ארבעים וארבעה ימים לפני סוף השנה, הוא משום ששלושים יום בסוף השנה הראשונה, נחשבים כמו שנה שלימה, ועוד ארבע עשרה יום יש להוסיף לקליטת הנטיעה באדמה, כי במשך ארבע עשרה יום הנטיעה עדיין לא נקלטה באדמה, ורק לאחר ארבע עשרה יום ניתן להתחיל למנות את שנות הערלה לאילן. ולפיכך צריך ארבעה וארבעים יום בשנה הראשונה, ומונה עוד שנתיים להשלמת שלושת השנים, שאם נטע את האילן בשנת תשע"ז כנ"ל, מונה שנתיים, תשע"ח ותשע"ט, ובשנת תש"פ הפירות מותרים באכילה. אלא שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן אף בשנת תש"פ שהיא השנה הרביעית, הפירות שנמצאים על האילן עד יום ט"ו בשבט תש"פ אסורים בהנאה, ורק הפירות שגדלו אחרי ט"ו בשבט מותרים באכילה (אף בלא הפרשת תרומות ומעשרות, אבל נקראים פירות "נטע רבעי", שמותר לאכלם אחר שיחללו את קדושתם על פרוטה לאחר שיתלשו הפירות, והפודה פירות רבעי מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון (נטע) רבעי. ולוקח פרוטה שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא, כגון עשר אגורות בארץ ישראל, ואומר, כל קדושת הפירות הללו וחומשם מחוללים על שווה פרוטה זה, וטוב שיאמר כן שלוש פעמים, ואחר כך הפירות מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.)
ומכל מקום, אף שביום ט"ו בשבט לא דנים ממש מה יעלה בגורלם של האילנות באותה שנה, מכל מקום כתב רבינו יוסף חיים מבבל, שידוע הוא, שיש קבלה ביד חכמי אשכנז ז"ל, שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט באופן מיוחד על האתרוג, שיזדמן לישראל אתרוג טוב ויפה בחג הסוכות.
דברים לליל ט"ו בשבט
הלילה הוא ליל ט"ו בשבט, ונוהגים בלילה זה להגיש כמה מיני פירות ולברך עליהם.
כבר ביארנו, שכאשר מוגשים לפנינו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים, והשני אינו משבעת המינים, למשל, תפוח ותמר, יש להקדים ולברך על הפרי שהוא משבעת המינים תחילה, משום שמעלתו גדולה שנשתבחה בו ארץ ישראל.
הרש"ר הירש (בפרשת וירא) מסביר, שהמספר "שבע" רומז על התגלות ה' יתברך בבריאה. המספר שש רומז על הבריאה לבדה בששת ימי המעשה, ואילו בתוספת ספרה אחת, הספרה של יום השבת, מתבטאת מציאות ה' בעולם. ולכן המילה "שבועה" באה מאותו שורש של המילה "שבע", כי משמעות השבועה, להעמיד את עצמו ואת כל הבריאה תחת הציוי והרצון של ה' יתברך.
יתכן לומר, שגם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל רומזים על השגחתו של ה' יתברך באופן מיוחד על ארץ ישראל.
המין הראשון בשבעת המינים, הוא החיטה. החיטה היא החשובה מכל המינים, ממנה מייצרים את הלחם שהוא עיקר מאכלו של האדם. לפיכך היה מן הראוי, שכאשר השיבולת של החיטה עומדת בשדה, היה עליה לעמוד זקופה וישרה. אולם המציאות שונה לגמרי, ככל שהחיטה משמינה ונעשית בשלה ועסיסית, היא דוקא הולכת ומתכופפת כלפי האדמה. מה משמעות הדברים?
מובא בספרים משל: אדם אחד ושמו בנימין, רצה להיות איכר. לא היה לו מושג על אופן זריעת החטים ועיבודן עד שהן תגענה לתכליתן. לכן הוא פנה לידיד שלו, שהיה איכר, וביקש ממנו ללמד אותו את רזי המקצוע.
האיכר שמח ללמד את חבירו בנימין, והזמין אותו לשדה לקראת החרישה הראשונה. כאשר הגיעו השניים לשדה, נגלה לעיניהם מחזה נפלא של אדמה פוריה ומוריקה. אולם מה רבה היתה תדהמתו של בנימין כאשר הוא רואה את חבירו עולה על המחרשה, והורס את כל יופיה של השדה. הוא החל צועק על חבירו, מה אתה עושה? אתה הורס הכל! השיב לו חבירו, המתן מעט ותראה.
לאחר מכן הביא האיכר גרעינים של חטה, והחל משליך ומפזר אותם על האדמה. שוב קם בנימין ואמר לו, מה אתה עושה? אתה מקלקל את הגרעינים היקרים! ושוב השיב לו האיכר, עליך להתאזר בסבלנות ולראות!
אחר כך שוב עלה האיכר על המחרשה, והחל הופך שוב את האדמה. בנימין תהה שוב, מה אתה עושה? הרי כעת אתה מקלקל את הגרעינים ושוב לא יהיה ניתן לאסוף אותם!
אולם לא עבר זמן רב, ושוב הגיעו השניים לשדה, אז כבר היתה השדה עמוסה בשיבולים יפהפיות שעלו וצמחו בשדה. כעת היה בנימין מרוצה, אולם חבירו האיכר עלה על המקצרה, והחל לקצור את השיבולים. אמר לו בנימין, השתגעת לגמרי? למה אתה קוצר את כל מה שזרעת? ושוב השיב לו האיכר, עליך להמתין בסבלנות!
אחר כך לקח האיכר את החטים, דש אותן, טחן אותן עד שהן נעשו כמו חול דק, הרטיב אותן ועשה מהן עיסה בוצית, ובנימין עומד מן הצד ולא יודע את נפשו, מה עושה האיכר?
אז קם האיכר, לקח את העיסה ובא להשליך אותה לתנור הבוער, כדי לאפות ממנה לחם. בנימין כבר לא יכול היה להתאפק, והחל צועק, מה אתה עושה? כל מה שהשקענו כעת אתה שורף? יצאת מדעתך! בנימין נעתר לבסוף להמתין עוד מעט, ומה מאד רבה שמחתו כאשר ראה כיכר לחם לתפארת יוצאת מן התנור!
והנמשל: אנו בעולם הזה דומים לבנימין. הקדוש ברוך הוא בחר באברהם יצחק ויעקב, ואז טלטל את יעקב ובניו מצריימה. שם עינו אותם בעבודת פרך, וכולם תמהו, מדוע עושה כך ה' לבני בחיריו? אך החכמים לימדונו, שכדאי להמתין ולראות מה יהיה בסוף. יצאנו ממצרים, ונדדנו במדבר ארבעים שנה, הגענו לארץ, נבנה בית ראשון ובית שני ושניהם נחרבו. לאחר מכן סבלנו גלות מרה ממרור, עם כל הצרות והתלאות שעברו על אבותינו במשך אלפי שנים. וחכמינו אומרים לנו, המתינו מעט, עדיין לא הגעתם לתכלית של כל המסע הזה!
והנה כעת אנו עומדים ממש בתוך התנור. אש הגשמיות בוערת בעולם, רבים מתבלבלים ונוטים אחרי השקפות עולם חדשות, נוטשים את הדרך שהאבות מסרו עליה את נפשם, ובכך הם בעצם דוחים את כל הסבלנות והסבל שעברו על עמינו עד עתה.
מי שמתבונן, יבין שכעת הוא הזמן הקריטי ביותר, כעת כדאי להמתין בסבלנות, כמו שהחיטה מרכינה את ראשה ככל שהיא כבדה ועשירה יותר, היא מביטה בהכנעה על האדמה שילדה אותה, כך עלינו להרכין ראש בפני תורתינו הנצחית, בפני המסורת שהחזיקה אותנו במשך אלפי שנים. זהו הזמן שמי שיעמוד בו, יזכה להגיע לתכלית בביאת משיח צדקינו.
