שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ט אב תשפ"א / 28 ביולי 2021

מפורש בשלחן ערוך שזמן קריאת הקרבנות לא יכול להיות בלילה, מאחר ואין קרבנות בלילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת שחרית מוקדמת

רבים שואלים: מאמתי מותר להתחיל בתפילת שחרית? ישנם אנשים רבים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת מאד בבוקר, ועלינו לדעת מתי מותר להם להתחיל בתפילת שחרית.

תשובה: זמן תפילת שחרית לכתחילה הוא רק לאחר הנץ החמה, והוא זמן ה"זריחה" הנדפס בלוחות השנה. ומצוה מן המובחר להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכמו שנאמר "ייראוך עם שמש".

ולכתחילה אין להתפלל עד הנץ החמה, אולם בדיעבד, אם התפלל אדם לפני הנץ החמה, אזי אם היה זה אחר "עלות השחר", שהוא שיעור של שבעים ושתים דקות (זמניות) לפני הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ואם התפלל לפני עלות השחר, לא יצא ידי חובת התפילה, שעדיין הוא זמן תפילת ערבית.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה בזה לתפילת העמידה. כי שאר חלקי התפילה, מותר לאמרם אפילו לכתחילה קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר.

ולפיכך כתבו הפוסקים, כי פועלים שזמנם מצומצם, ועליהם להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, יש להקל להם לכתחילה להתפלל בשעה מוקדמת לפני הנץ החמה, אחר עלות השחר, משום שהם דחוקים בזמנם, ואינם יכולים להתפלל אחר כך. ובפרט יש להקל בזה בימות החורף, שאז זריחת החמה היא בשעה מאוחרת, ויש אנשים שלא יוכלו להספיק להתפלל בבית הכנסת, אם לא שנקל להם שיוכלו להתפלל מזמן עלות השחר, ויסמכו על שיטות הפוסקים המיקלים בדבר.

ולכן בהרבה בתי כנסיות, מתקיים "מנין פועלים" קודם זמן הנץ החמה. אולם יש לדעת,  שאדם שיכול להתפלל אחרי הנץ החמה, אסור לו להתפלל עם מנין הפועלים שלפני הנץ החמה, כי לא הותר לפועלים להתפלל בזמן כזה, אלא מפני שהיא שעת הדחק. אבל סתם אדם שאין השעה דחוקה לו, אסור לו לסמוך לכתחילה על דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן עליו להמתין ולהתפלל במנין רגיל אחרי הנץ החמה.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שאפילו אם יודע שאין לו מנין אחר אלא מנין הפועלים, מוטב שימתין ויתפלל ביחידות לאחר הנץ החמה, ממה שיתפלל במנין קודם הנץ החמה. ובמקום שעל ידי כך יתבטל באופן מוחלט מתפילה במנין, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.

והנה כתבנו, שזמן עמוד השחר הוא כשבעים ושתים דקות לפני הזריחה, ויש להבהיר שהכוונה בזה היא לדקות "זמניות". כלומר, שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה חלקים, שאז כל שעה היא שעה "זמנית", וכל שעה כזו מתחלקת לששים דקות "זמניות". באופן שבימות החורף הקצרים דקה זמנית היא קצרה יותר מדקה רגילה, ואילו בימות הקיץ שהימים ארוכים, כל דקה זמנית היא ארוכה יותר מסתם דקה. ובאופן כזה יש לחשב את השבעים ושתים דקות שלפני הנץ החמה, שמאז עלה עמוד השחר.

ובזמנינו יש לוחות שנה המחשבים את עלות השחר באופן זה, אך יש שמחשבים את עלות עמוד השחר באופן שונה, כך שיוצא להם שתשעים ושש דקות קודם הנץ כבר עלה עמוד השחר. ואין הלכה כדבריהם. ויש לרכוש אך ורק לוחות המחשבים את זמן עלות השחר כשבעים ושתים דקות קודם הנץ, או לחשב באופן עצמאי את זמן עלות השחר. וכנ"ל.

ולסיכום:  אין להתפלל תפילת שחרית לפני ה"זריחה". ופועלים שאין להם ברירה אלא להתפלל בשעה מוקדמת מאד בבוקר, מפני שהם מוכרחים לצאת למקום עבודתם. רשאים הם להתפלל מזמן "עלות השחר", שהוא שבעים ושתים דקות "זמניות" לפני זמן הזריחה.

ובהלכה הבאה נבאר את סדר התפילה לפועלים ולכל מי שמתפלל מוקדם כי השעה דחוקה לו.

תאריך השאלה:
י"ד אב תשפ"א / 23 ביולי 2021

אם הכל בסדר אצלך פחות או יותר, אל תשמעי בקולו. תבורכי מפי עליון,   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי השם

שאלה: האם כשמשנים לאדם שמו מחמת איזה סיבה, מותר לשנות שמו לגמרי, או שיש רק להוסיף על שמו שם נוסף?

תשובה: בפרשת בראשית נאמר "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ועל פי קבלת רבינו האר"י נלמד מכאן, שכל אדם מקבל חיותו משורש האותיות של שמו, כי לכל אות ואות יש השפעה על האדם.

ולפיכך כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשם כמה פוסקים, שאין לעקור לגמרי את שמו הראשון של האדם, בין אם משנים שמו לצורך שידוך, כגון ששמו שווה לשם אבי הכלה, שאז רבים נוהגים ליזהר לשנות שם החתן שלא יהיה שווה לשם חמיו (כי על פי צוואת רבינו יהודה החסיד יש בכך סכנה אם שם החתן ושם חמיו שווה), ובין אם משנים שמו כשמתפללים לרפואתו.

וטעם הדבר הוא כפי שנתבאר, שמאחר וחיות האדם באה לו מכח שמו, הרי יש לחוש, שהשם השני שאנו קובעים לאותו אדם, אינו שייך לחיותו של אותו אדם, ולא ימשכו לו חיים משמו החדש, ולכן נוהגים שאין עוקרים את השם הראשון לגמרי אלא מוסיפים עליו, וכגון אם היה שמו "יוסף", מוסיפים לו שם "חיים יוסף" וכדומה.

אולם כאשר מדובר באדם שקבעו לו שם של רשע, כגון "נמרוד" וכדומה, יוכל לשנות שמו לגמרי, ולא להשאיר זכר משמו הקודם. ואדרבה, כך טוב שינהג.

וכך היה מעשה באדם שקראו לו "עומרי", (עומרי, היה מלך רשע שמלך על ישראל, כמו שנאמר במלכים פרק טז, "ויעשה עמרי הרע בעיני ה', וירע מכל אשר לפניו"), ובאנו לפני מרן זצ"ל ושאלנו אם לשנות את שמו, והורה לנו מרן זצ"ל לעשות שינוי השם, ולעקור שמו הקודם. (והוסיף שבנו של ראש הממשלה אריאל שרון, היה שמו עמרי, וכשעמדו וגזרו גזירות על שומרי התורה בארץ ישראל, ועל תושבי גוש קטיף, היה מרן מתפלל לה' יתברך, וכך היה אומר: ע'ד מ'תי ר'שעים י'עלוזו, ראש תיבות "עמרי". והיה מתפלל בבכיות לפני ה' יתברך שיבטל את מחשבותיהם וגזרותיהם, עד שממש ביקש מה' יתברך שיפיל את ראש הממשלה שרון ויבטל מלכותו, מפני שהוא מיצר לתורה. וכך היה).  

וכאן יש לעורר, כי ענין השמות אינו דבר פשוט. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אף על פי שכל הוראותיו כמעט הם על דרך הפשט, ולא היה מרבה להכניס עצמו לענינים סגוליים, מכל מקום בדבר זה הקפיד מאד, שההורים לא יקראו לבניהם ולבנותיהם שמות משונים, או שמות של רשעים וכדומה.

ולא אחת אירע, שבאו הורים לפני מרן זצ"ל, למול את בנם (כי מרן זצ"ל התכבד בסנדקאות), ומרן זצ"ל בירר כיצד עומדים הם לקרוא לבנם, וכאשר שמע, כי בכוונתם להעניק לבנם שם שאינו ראוי, העיר להם על כך, ויעץ להם לתת לו שם אחר. ולעתים היתה הסיבה מאחר ואין השם ראוי על פי התורה. ולעתים היתה הסיבה מאחר והשם עלול לעורר לילד בושה או חוסר נעימות בעתיד.

וכך למשל מעשה באדם אחד, שבשעת המילה, אמר מרן זצ"ל "ויקרא שמו בישראל", ואמר לו אבי הבן, כי ברצונו לקרוא לבנו "חפץ חיים". ומרן זצ"ל העיר לאבי הבן, כי "חפץ חיים" הוא שם של ספר, ואינו שם של אדם. ולכן יעץ לו לקרוא לבנו בשם אחר. וכך עשו.

וכן היה מעשה, שבבוקר אחד הגיע לתפלת שחרית בבית מרן זצ"ל, אב אחד, והודיע לגבאים, כי הוא "אבי הבת", ובשעת העלייה לתורה, ברצונו לקרוא לבתו בשם, וביקש שמרן זצ"ל יאמר את השם החדש.

כשעלה האב לתורה, ביקש לקרוא לבתו בשם של דג בשפה הערבית. אמר לו מרן זצ"ל, כי אין זה שם של בת, השיב לו האב, כי אני מבני תוניס, ומנהגינו לקרוא לילדים על שמות דגים, כסגולה נגד עין רעה. מרן זצ"ל דיבר עמו רכות, עד שכמעט בכח קרא לבתו בשם "שרה".

לאחר התפלה, היה האב כעוס, כי מרן זצ"ל סיבב את הדבר שלא יקראו לבתו כפי שהוא רצה. קראו אליו מרן זצ"ל, ואמר לו, כשתגדל בתך, תאמר לה איך רצית לקרוא לה, ותאמר לה שאני הצלתי אותה, שיהיה לה שם יפה.

וראוי לא להתעסק בענייני שינוי שמות, אם לא בעצת תלמיד חכם אמיתי, ירא אלקים מרבים.

תאריך השאלה:
י"ד אב תשפ"א / 23 ביולי 2021

על שניהם גם יחד. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת ואתחנן – שבת נחמו

מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון הי"ו

השבת נקרא בהפטרה, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם". אמרו במדרש, כאשר נחרב בית ראשון, ראה הקדוש ברוך הוא מה שנעשה לעם ישראל, אמר הקדוש ברוך לנביאים, "אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", אלה הרשעים לא ריחמו על עם ישראל, שחטו אותם כמו כבשים, לקחו את חברי הסנהדרין, שחטו את כולם, לקחו תינוקות של בית רבן, ובאכזריות שחטו אותם, אלה רשעים ארורים. והיה הקדוש ברוך הוא מלא צער, איך הגיעו ישראל למצב קשה כל כך? איך הלכו כצאן לטבח?

לכן קרא הקדוש ברוך הוא לנביאים, אמר להם, דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍יִם, לכו נחמו את עמי! כשבאו הנביאים לנחם את ישראל, אמרו להם ישראל, כבר לא נאה להקדוש ברוך הוא לדבר איתנו? "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'", כבר עזב אותנו ה', ומה תועיל לנו הנחמה שלכם? אדם שנהרגה בתו, נהרגו ילדיו, מה תועיל לו הנחמה? לכן אמרו להם לנביאים, לכו מכאן! אין אנו מקבלים מכם נחמה!

באו הנביאים והשיבו להקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אין עמך ישראל מוכנים לקבל נחמה! השיב להם, ישראל צודקים! לכן "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", הקדוש ברוך הוא בעצמו מנחם אתכם! וכך תראו בכל ארבעת ההפטרות הקרובות, אומרים הנביאים שאין ישראל רוצים לקבל נחמה, "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", ומשיב להם ה' יתברך, אנכי אנכי הוא מנחמכם, בזכות "אנכי" ה' אלוקיך, שקבלתם עליכם את עשרת הדברות, "אנכי אנכי" הוא מנחמכם. שמעו זאת ישראל, ונחה דעתם.

אומרים משל על זה, היו שני זוגות, שגרים בשכנות. אדם אחד היה עשיר, והשני עני. והנה זה העשיר, היתה לו אשה, אך טבעה לא היה נוח, והיתה עצבנית, ובכל פעם תוקפת אותו, והוא היה בצער גדול. יום אחד, היה ריב גדול ביניהם, קם הבעל וברח, נסע לאמריקה. אחרי שנסע, אשתו היה יושבת ובוכה, אי בעלי בעלי! מי יחזיר לי אותו? והיתה מתחרטת ויודעת שלא נהגה כשורה.

והנה אשתו של העני, היתה אשה נוחה וטובה, ובכל זאת היו חיים בעוני גדול. אמר העני, הנה אסע לי לאמריקה, ואולי משם אוכל להביא פרנסה לבני ביתי. ביקש את רשותה של אשתו, ונסע. וכך נסעו שניהם, העשיר והעני, ושניהם במטוס אחד. כאשר הגיעו לאמריקה, לנו שניהם במלון אחד. ובמשך ימים רבים, היו שתי השכנות יושבות וממתינות בכליון עינים לבעליהן.

לאחר כחודש, הגיע סוחר אחד מאמריקה, והודיע לשתי הנשים, שיש לו מכתבים עבורן מבעליהן. באה אשת העשיר, ואמרה לו, אדוני, תן לי בבקשה את המכתב מבעלי! השיב לה הסוחר, כעת איני יכול, את רואה שכל החפצים שלי עדיין ארוזים, כעת קשה לי, בואי מחר ואתן לך את המכתב. השיבה לו האשה, בסדר, תודה רבה. והלכה לה.

אשת העני, גם היא אמרה לסוחר, תן לי בבקשה את המכתב. השיב לה הסוחר, ראי גברת, כעת כל החפצים שלי עדיין במזוודות, המתיני בבקשה עד מחר, ואתן לך את המכתב. אולם היא המשיכה להפציר בו, בבקשה ממך, עשה מאמץ וחפש את המכתב בין חפציך! שאל אותה הסוחר, מדוע שכנתך, כשראתה שקשה לי לתת לה את המכתב, קיבלה את הדברים והלכה לה, ואילו את מפצירה בי כל כך לתת לך את המכתב?

השיבה לו אשת העני. חברתי, בעלה עזב אותה מתוך מריבה, וכעת כשאמרת לה שבעלה שלח אליה מכתב, כבר נחה דעתה, אמרה בלבה, הנה, בעלי עדיין חושב עלי. אבל אני, אני אוהבת את בעלי, ובעלי אוהב אותי, והוא לא נסע אלא כדי להביא פרנסה לביתו. במכתב בודאי הוא כתב לי, אם הצליח בעסקיו או לא, ולכן עצם העובדה שהוא שלח אלי מכתב, אינה מניחה את דעתי, אני רוצה לדעת מה כתוב במכתב!

כך ישתבח שמו הקדוש ברוך הוא, "אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט", אלא שאנחנו, לא נהגנו כשורה, הכעסנו אותו, ועתה הוא שלח לנו שליח שאומר "נחמו נחמו עמי", שמעו זאת ישראל והבינו, הקדוש ברוך הוא לא עזב אותנו! הוא עדיין חושב עלינו! נחה דעתם.

בפרשת השבוע נקרא: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר", משה רבינו התחנן לה' כדי שיתן לו להכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא, שמע משה, הייתי שומע בקולך, אבל אלה עם ישראל, כמעט כולם מתו במדבר, "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ", אם תהיה איתם, במדבר, כאשר תקום בתחיית המתים, תחזיר את כולם יחד איתך, אבל אם אתה נכנס לארץ, אין לי עוד עסק איתם! שמע זאת משה רבינו, וקיבל את הדברים, משה רבינו "רעיא מהימנא", רועה נאמן, מיד כשאמר לו כך הקדוש ברוך הוא, הסכים, קיבל את הדברים.

אמרו רבותינו, "ואתחנן" בגימטריא חמש מאות וחמש עשרה, חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל משה רבינו לפני הקדוש ברוך הוא כדי שיתן לו להכנס לארץ! והקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, שומע, תפילה ועוד תפילה, זה משה הנביא, היה תענוג לשמוע את קולו! אחרי שסיים חמש מאות וחמש עשרה תפילות, אמר לו הקדוש ברוך הוא, מספיק! "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה"! הדבר תמוה, מי ששומע חמש מאות וחמש עשרה תפילות, מה יקרה אם ישמע עוד תפלה אחת עוד שתים? מה קרה?

אבל, החכמים הצדיקים, יודעים לפייס את בוראם. כמו דוד המלך, שהיה מתחיל בדבר קטן, והולך ומוסיף עד שמבקש דבר גדול, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין? מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי", ריבונו של עולם! כל אדם טועה, שגיאות מי יבין, לכן, מנסתרות נקני, מחל לי. השיב לו הקדוש ברוך הוא, בסדר, מחלתי. המשיך דוד ואמר, "גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי", כשראה שכבר נפתחה הדלת, הוסיף וביקש גם על הזדונות, גם על עבירות שעשיתי במזיד, מחל לי! השיב לו הקדוש ברוך הוא, אני מוחל לך! הוסיף דוד, "וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב", גם אם יש לי עוון גדול מאד, מחל לי!

וכן אמר דוד המלך, "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ", בתחילה ביקש רק לראות את חסדי ה', ואחר כך, וישעך תתן לנו! וכך נהג גם משה רבינו, בתחילה לא ביקש, אלא לראות את ארץ ישראל, ועל זה התפלל הרבה מאד, ונענה לו ה' יתברך, אמר לו, "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה". אבל כאשר ביקש להוסיף ולבקש להכנס לארץ ישראל, השיב לו ה' יתברך, רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה!

היה אדם אחד, שהיה פקיד בממשלה, וקיבל הוראה שעליו ליסוע לאמריקה, כדי להשתלם בקורס מיוחד לצורך עבודתו. בא הפקיד לביתו, ואמר לאשתו, ראי, עלי ליסוע לאמריקה למשך חודש ימים, כדי להשתלם בקורס מיוחד. שמעה זאת האשה והסכימה, אמרה לו, טוב, נסיעה טובה!

אולם לפקיד זה, היה ילד שעשועים, פיקח, והנה הוא שומע שאבא שלו נוסע מחר לאמריקה. התחיל לבכות! הקים קול צעקה גדולה ומרה! אבא! אני רוצה לבוא איתך! אמר לו אביו, אתה צריך ללכת לבית ספר! מה תבוא איתי? המשיך לבכות ולבכות. אמר לו אביו, בא הנה, אני מבטיח לך, אם תהיה ילד טוב, אני אקנה לך שעון זהב עם שרשרת זהב! כן? אמר הילד, שעון זהב? איזה יופי! טוב אבא! נסיעה טובה!

נסע הפקיד וכעבור חודש שב לביתו בשעות הבוקר, בשעה שבנו עדיין בבית הספר. שאל הפקיד את אשתו, איך התנהג בננו? השיבה לו, אה! כמה ציער אותי! אני רצה אחריו מחדר לחדר כדי שישתה כוס חלב והוא לא מסכים! אמר הפקיד, אם כך, לא אתן לו את השעון!

בצהרים, שב הילד לביתו. ברוך הבא אבא! השיב לו אביו, "בשפה רפה ובכובד ראש" כמו בתשעה באב, טוב, שלום. הבין הילד, שאמא שלו הספיקה למלא לאביו את המוח נגדו. לכן שתק, "אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ". כעבור שעה, ישבו כולם לאכול ארוחת צהרים. התחילו לאכול, ואז החל האב לספר לאשתו, איך הייתי פה ואיך הייתי שם! הייתי בבנין האו"ם! יושבים שמה כל העכברים האלה, הרשעים שמלמדים עלינו חובה! ופתאום קם הנציג שלנו, שהוא איש חכם, והשיב להם "באבי אביהם", ונסתתמו טענותיהם! והאשה שומעת ונהנית, צוחקת ושמחה. המשיך האב לספר, את יודעת? הייתי במגדלי התאומים! עליתי והסתכלתי בכל ניו יורק, כל ניו יורק כמו על כף ידי! והיא שומעת ושמחה.

כשראה הילד שזו שעת רצון, אמא צוחקת ואבא שמח, פנה לאביו ואמר, אבא, סלח לי, אתה הבטחת לי שעון זהב, אני רק רוצה לראות אותו, תן לי רק לראות! הסתכל האב על אשתו, והיא צוחקת, הוציא את שעון הזהב והראה לילד. "אבא! תן לי תן לי את זה! תן לי!", אני מבטיח שאם תתן לי אני אהיה ילד טוב! אמר לו אביו, אמרת שאתה רוצה רק לראות! השיב הילד, נכון, אמרתי, אבל עכשיו, תן לי!

כך עושה דוד המלך, הראנו ה' חסדך, וישעך תתן לנו! לכן אמר לו ה' יתברך למשה, רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד! כי ידע מה שרוצה משה להמשיך ולבקש!

ישתבח שמו הקדוש ברוך הוא, אוהב את הצדיקים, מחבב אותם, שומע את קולם, "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". ה' יגאל אותנו גאולה שלימה, יבנה לנו את בית המקדש, ותחזור העטרה ליושנה, בביאת משיח צדקינו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
י"ג אב תשפ"א / 22 ביולי 2021

המכונית היא רשות בפני עצמה, וכל זמן שיושב ברכב, הרי זה כאילו נמצא באותו מקום. וכן הדין לגבי היושב בספינה או במטוס.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המזון בנסיעה ברכב

שאלה: אדם שהוא נוסע ברכבו, ואוכל תוך כדי נסיעה, האם רשאי לברך ברכת המזון בשעה שהוא נוסע?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שתיקנו חכמים לשבת בשעת ברכת המזון. כדי שיוכל המברך לכוין יותר. וכתבנו עוד, שמי שהיה הולך בדרך (מחוץ לביתו), והיה אוכל תוך כדי הליכה, רשאי לברך כשהוא הולך. שאם נעכב אותו לשבת בשעת הברכה, לא תהיה דעתו מיושבת עליו.

ועתה נדון לגבי הנוסע במכונית אל מחוז חפצו. שלכאורה, הנוסע במכונית דומה למי שמהלך בדרך. שאינו חייב לשבת כדי לברך ברכת המזון.

אדם הנוסע ברכב או בספינה
והנה לגבי אדם הנוסע במכונית או באוטובוס, ואינו נוהג בעצמו, נראה פשוט שרשאי לברך תוך כדי נסיעה, שהרי אינו הולך, אלא יושב. ועוד, שאפילו אם נחשיב אותו לאדם שהולך, הרי ביארנו, שמי שהיה הולך בדרך ואוכל, רשאי לברך תוך כדי הליכה.

וכן הדין לגבי אדם הנוסע בספינה, או רוכב על חמור, שרשאי לברך בשעה שהוא יושב בספינה או רוכב על חמורו. ואפילו אם בשעה שהיה אוכל, הספינה טרם הפליגה לדרכה. כי יושב בספינה, או על חמורו, הרי הוא כיושב בביתו. ורשאי לברך כדרכו. (וכן כתב בפסקי ריא"ז (ברכות ספ"ז. והביא דבריו בספר הלכה ברורה סוף סימן קפג. ע"ש).

אדם הנוהג בעצמו ברכבו
אבל אדם שהוא בעצמו נוהג במכוניתו, נראה יותר שאסור לו לברך ברכת המזון בשעת הנהיגה. ואף על פי שבפסקי ריא"ז (הנ"ל) כתב, שהרוכב על בהמתו רשאי לברך, ואינו צריך להעמיד את הבהמה, מכל מקום, בודאי שונה הוא דין הנוהג במכונית, לדין הרוכב על חמור. כי הנוהג במכונית צריך לתת לבו ולהתבונן בדרך נסיעתו, שלא יבוא לידי סכנה, ובודאי אין דעתו מיושבת עליו שיוכל לכוין בשעת הברכה.

ובדומה לזה פסק מרן השלחן ערוך (בסוף סימן קפג), שאסור לברך בשעה שהמברך עסוק במלאכתו. ומבואר בסימן קצא (ראה בהלכה ברורה שם), שטעם האיסור בזה, משום שנראה כמברך דרך עראי ובלי כוונה, ויש בזה זלזול בברכה. והנהיגה ברכב דומה היא לעשיית מלאכה, שאי אפשר לכוין היטב תוך כדי הנהיגה, ונראה כמברך בדרך עראי.

לכן למעשה, מותר לברך ברכת המזון בשעת נסיעה ברכב או בספינה וכדומה. אבל הנהג עצמו, אסור לו לברך ברכת המזון בשעת הנהיגה. אלא יעמיד את רכבו בצד הדרך (באופן שאינו נכנס כלל לידי סכנה), ויברך.

ויש להוסיף על כך, שהגאון רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים כתב, שאותם הממהרים לקום מהשולחן כשמתחילים לומר "הרחמן", לא עושים נכון, כי צריך להיות יושב עד עושה שלום. כמו שבתפלת העמידה נשארים לעמוד עד עושה שלום. והביא עוד טעם בדבר. וכן פסק הגאון הראשון לציון שליט"א בילקוט יוסף (סימן קפג), אך הוסיף, שבמקום צורך, כשהוא ממהר לאיזה ענין, רשאי לומר את "הרחמן" בלכתו בדרך, והביא שכן שמע ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ונראה שלגבי הנוסע ברכב בודאי שיש להקל שימשיך לומר "הרחמן" בעודו נוהג, ובפרט במקום צורך.

תאריך השאלה:
י"ב אב תשפ"א / 21 ביולי 2021

אם צלו עליה בשר כשר אלא שאיונ חלק, מותר להשתמש בה, ובתנאי שתהיה נקייה. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הכשרת הכבד

הכבד הנמכר בזמנינו
הכבד, בין אם הוא כבד עוף ובין אם הוא כבד בקר, נמכר בחנויות כשאינו מוכשר, משום שאי אפשר להכשיר את הכבד על ידי מליחה כלל, אלא על ידי צליה. ואפילו אם יקרע את הכבד, אין לו תקנה על ידי מליחה, משום שהכבד כולו מלא דם, ויש בו סמפונות סגורות מלאות דם, ולכן אין לו היתר אלא כדלהלן:

אופן הכשרת הכבד
קודם הצלייה, יש לקרוע את הכבד, דהיינו לעשות בו שני חתכים (עמוקים דיים בכדי שיגיע לסמפונות) שתי וערב (לאורך ולרוחב) לכל ארכו ורחבו של הכבד, מלמעלה למטה, ומימין לשמאל, (כלומר, במאונך ובמאוזן, שתי וערב). ונוהגים לפזר עליו מעט מלח, (ומכל מקום אף אם לא פיזרו עליו מלח כלל, הדבר אינו מעכב בדיעבד), וצולים את הכבד, כאשר מקום החיתוך (מקום חיתוך השתי וערב) מונח כלפי מטה (לצד האש), ואז זב ממנו הדם, ואחר הצלייה הוא מותר באכילה.

הכבד המוגש במסעדות ובאולמות
ובאולמות שמחה, או במסעדות, שמגישים כבד צלוי כשאינו חתוך שתי וערב מפני שרוצים לשמור על מראה יפה יותר של הכבד, (וגם מטגנים אותו או מבשלים אותו כשהוא אינו חתוך, מה שגורם מבחינה הלכתית לבעיה מורכבת יותר), יש בזה מכשול, (ואין להתפעל ממה שיש כשרות לאולם או למסעדה, שאף על פי כן מצויים המכשולות בעניין הלב והכבד, וכבר העירו על כך כמה תלמידי חכמים, והסכים עמם הגאון רבי שלום משאש ז"ל).

משך הצלייה, ושטיפת הכבד
וכשצולה את הכבד, יש לצלותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ואז הוא מותר באכילה, ואף על פי שעדיין נראה שזב ממנו דם, אין בכך כלום, כי דם זה אינו אסור באכילה אחר שכבר נצלה הכבד עד שיהיה ראוי לאכילה. ואף אין צורך לשטוף את הכבד אחר הצלייה מהדם שנמצא על פניו, אולם למנהג האשכנזים יש שמחמירים לשטפו אחר צלייתו. ומכל מקום הדבר אינו מעכב בדיעבד.

ובהלכה הבאה נבאר, אם מותר לבשל אחר כך את הכבד, או לחממו.

תאריך השאלה:
י' אב תשפ"א / 19 ביולי 2021

אין בזה חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. המגן אברהם שסובר שיש לקלף את הסיד, כותב שאם מדובר בחוץ לארץ אנו תולים שהיה הבית של גוי ולכן אין צורך לקלף.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם יש חיוב על פי הדין להותיר בבית שטח ללא סיד, כפי שנוהגים כמה יראים?

תשובה: בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס:) אמרו, משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין לבנות בית המסוייד ומכוייר (מצויר) כבנין המלכים, אלא כשמסייד בסיד משאיר אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלא סיד כנגד פתח הבית. כלומר, כאשר מסייד את הבית, צריך להשאיר כנגד פתח הבית שטח של אמה על אמה לא מסוייד כלל. לזכר חורבן הבית, שאם הוא חרב, איך נוכל אנו לבנות לעצמינו בית מושלם. ודין זה פסקוהו להלכה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ובספר שערי תשובה כתב, בדורות האלה היקלו בזה, וחזרו והיקלו עד שכמעט נשכחה הלכה זו, ואין להם על מה שיסמוכו.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש סמך למנהג העולם להקל בנדון זה, על פי מה שכתב מרן בבית יוסף לשיטת הרמב"ם, שכל האיסור אינו אלא כשמסיידים בסיד בלבד, אבל אם מעורב בסיד גם חול או תבן, אין בכך איסור. וכעת נוהגים הכל שמעורב עם הסיד חול, ועל כן יש סמך למנהג רוב העולם שאינם משיירים אמה על אמה.

ומכל מקום נראה, שאם מכסה את הבית בטפטים, כמו שמקובל מאד בכמה מקומות, צריך לשייר אמה על אמה. שהרי לעניין טפטים אין סברא להקל כלל.

הקונה בית שהוא כבר מסוייד ומכוייר, אין מחייבים אותו לקלוף את אותו הסיד, משום שנעשה כן על ידי גוי, אבל אם היה הבית בחזקת ישראל שעשה כן נגד הדין, מחוייב לקלוף את אותו השטח להשאירו בלא סיד.

והנוהגים לצבוע בצבע שחור את אותו השטח המשוייר, לא יפה הם עושים, שהרי תקנת רבותינו הייתה, לשייר אותו שטח מוזנח לגמרי מבלי סיד או צבע.

מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל, שפעם ביקש מאחד ממקורביו שיעיר לו איזה הערה אם רואה שאינו נוהג כדין באיזה דבר. מיד הוכיחו הלה, שבביתו של הרב אין אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדין. ענה לו הרב, שכיון שקנה את ביתו כשכולו מסוייד כבר, הרי שאינו מחוייב לקלוף הסיד, כמו שביארנו, ומכל מקום בדרך חסידות, טיפס מיד על סולם וקילף את הסיד שעל הקיר בכדי להשאיר זכר לחורבן הבית.

תאריך השאלה:
י' אב תשפ"א / 19 ביולי 2021

למנהג הספרדים עד סוף היום, אין לאכול בשר. והאשכנזים מיקלים אחר חצות היום.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

אכילת בשר ושתית יין מראש חודש אב

מבואר במשנה במסכת תענית (דף כו:) שגזרו חכמים, שבערב תשעה באב, דהיינו בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית, אין לאכול בשר, וכן אין לשתות יין, ולא יאכל אדם שני תבשילין, כגון אורז וביצה וכדומה, אלא תבשיל אחד בלבד.

ומבואר מן הדברים כי אין איסור מן הדין באכילת בשר אלא בסעודה המפסקת בלבד. ומכל מקום נהגו ישראל שלא לאכול בשר כלל, מיום ראש חודש אב ועד יום עשירי באב. ומנהגים אלו נזכרו כבר בדברי הגאונים ורבותינו הראשונים, ופשטו בכל ישראל. ואין חילוק בענין זה בין בשר בהמה לבשר עוף, שבכל אופן אסור לאכלו, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר, כגון מרק, אף על פי שהוציאו ממנו את הבשר, אין לשתות ממנו, מפני טעם הבשר שיש בו. אבל דגים אינם בכלל האיסור ומותר לאכלם.

אכילת בשר ביום ראש חודש וביום עשירי באב
מנהג הספרדים להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו, כפי שביארנו בהלכה הקודמת, אבל האשכנזים נוהגים להחמיר אף ביום ראש חודש אב. ובזה הספרדים מיקלים יותר מהאשכנזים. ולעומת זאת לגבי אכילת בשר ביום עשירי באב, מנהג הספרדים להחמיר שלא לאכול בשר ביום עשירי באב כולו, ולמנהג האשכנזים יש להקל באכילת בשר ושתיית יין מיום עשירי באב אחר חצות היום.

מנהג התימנים בענין אכילת בשר
מנהג אחינו בני תימן, בכל ארצות תימן, שלא היו נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, אלא בסעודה מפסקת של ערב תשעה באב, שכן הוא עיקר דין התלמוד. אולם עתה שזכו לעלות לארץ ישראל, וכאן המנהג פשוט להחמיר בזה בכל תשעת הימים, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שעליהם לנהוג בזה כמנהג ארץ ישראל, ואסור לפרוץ גדר בזה, ובפרט שכאן ניכר יותר ענין החורבן, שרואים עין בעין מקום חורבן הבית, ואז בודאי שייך יותר לנהוג איסור בדבר. (חזון עובדיה עמוד קע).

אכילת בשר בערב שבת
בשבתות שבתוך תשעת הימים, אוכלים בשר, ומותר לטעום בערב שבת מהתבשילים שיש בהם בשר כדי לתקן את המאכל (כגון להוסיף מלח וכדומה) ויש מיקלים לטעום מן המאכלים של שבת אף שלא לצורך, לפי שעל פי דברי המקובלים יש ענין גדול לטעום ממאכלי השבת, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שיש להקל בזה, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.

אכילת בשר שנותר משבת
כתב מרן רבינו זצוק"ל, שאם נשאר בשר מן המאכלים שבשלו לכבוד שבת, מותר לאכול מהם במוצאי שבת ב"סעודה רביעית" שהיא הסעודה שאוכלים במוצאי שבת. והמיקל לאכול מבשר זה שנשאר מסעודת שבת אף בשאר ימות השבוע, יש לו על מה שיסמוך, ולקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות יש להקל באכילת בשר שנשאר משבת אף בימות החול. (אך בתנאי שלא יבשל לכתחילה כמות גדולה לשבת בכדי שישאר לו בשר לימות החול). ולילדים קטנים מאוד שאינם מבינים כלל את משמעות חורבן הבית, מותר לתת אף לכתחילה בשר בימים אלו, ומותר לבשל עבורם בשר בשבוע זה שחל בו תשעה באב.

אדם חלש הזקוק לאכילת בשר
חולה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בשר בימים אלו. וכן יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת באכילת בשר. וכן מינקת שהתינוק שלה חלש, ואם תמנע מאכילת בשר יוכל הדבר להשפיע לרעה על בריאות הילד, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת שסובלת הרבה בהריונה יש להקל לה לאכול בשר בימים אלו. אבל אדם בריא שאוכל בשר בזמן שנוהגים בו איסור, גדול עוונו מנשוא, והרי הוא פורץ גדר, ועונשו גדול.

תאריך השאלה:
י' אב תשפ"א / 19 ביולי 2021

מותר לספרדים להסתפר מיד בצאת התענית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

השנה, (התשפ"א), לפני שאוכלים בצאת התענית, יש לעשות "הבדלה" על כוס יין, כבכל מוצאי שבת. בלי בשמים (ובלי נר).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.

תאריך השאלה:
ט' אב תשפ"א / 18 ביולי 2021

ממוצאי יום עשירי באב. כך ראוי לנהוג.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

השנה, (התשפ"א), לפני שאוכלים בצאת התענית, יש לעשות "הבדלה" על כוס יין, כבכל מוצאי שבת. בלי בשמים (ובלי נר).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.

תאריך השאלה:
ט' אב תשפ"א / 18 ביולי 2021

אפשר להקל בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

איסור כביסה ולבישת בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ודין בגד העשוי לספוג זיעה

במשנה בתענית (כו:) שנינו, שבוע שחל בו תשעה באב (כמו השבוע שלפנינו, כלומר, מיום ראשון הקרוב), אסור להסתפר ולכבס. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך. ולמנהג האשכנזים יש לאסור לכבס החל מיום ראש חודש אב.

מהות איסור "כיבוס"
ואיסור כיבוס בימים אלו הוא אפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה, אלא להניחו וללבשו אחרי תשעה באב. ואיסור הכיבוס הוא בין בבגד העליון ובין בבגד תחתון, וכן אסור לכבס מגבות ומפות וסדינים וכיוצא בזה. ואסור לכבס בגדי ילדים קטנים בימים אלו, ומכל מקום נוהגים להקל לכבס בגדים של תנוקות קטנים ביותר, בני שנתיים או שלוש שנים, שדרכם להתלכלך תמיד. ונכון שלא לכבס הרבה מבגדים אלו ביחד, וכן נכון שיכבסו בגדים אלו בצנעה, (דהיינו שלא בפני רבים, אלא כל אחד בביתו).

לבישת בגד מכובס
כשם שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, (ולמנהג האשכנזים החל מראש חודש אב), כמו כן אסור ללבוש בגד מכובס. ואפילו בגד שכיבסוהו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבשו בימים אלו. ובמקום שיש הכרח להחליף הבגדים בימים אלו, כגון מחמת זיעה וכדומה, יש להקל על ידי שילבש הבגד המכובס במשך כשעה בימים שלפני שבוע שחל בו תשעה באב (או לפני ראש חודש אב למנהג האשכנזים), ומכיון שכבר לבשו אז, אין עליו יותר תורת בגד מכובס, ומותר ללבשו בימים אלו. ובדרך זו יש להקל להכין אפילו הרבה בגדים לצורך ימים אלו.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם רוצה להכין בגדים בשבת שלפני תשעה באב בדרך זו (שאז יש בעיה הלכתית של הכנת דבר משבת ליום חול), מכל מקום רשאי לעשות כן באופן שילבש בגדים מכובסים מערב שבת, ובבוקר שלמחרת לא יחזור ללבוש בגדים אלו, אלא ילבש בגדים אחרים מכובסים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לצורך שבוע שחל בו תשעה באב, ואם יש צורך בעוד בגדים, יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישון מעט שינת צהריים, וכשיקום ילבש בגדים אחרים מכובסים, ובאופן כזה אין לחוש לאיסור הכנה משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים ביום השבת.

בגד העשוי לספוג זיעה
ובגד העשוי לספוג זיעה, כגון לבנים, גופיות, גרביים וכדומה, מותר ללובשם מכובסים, שאין דינם כדין שאר הבגדים.

מי שלא הכין בגדים לפני שבוע שחל בו תשעה באב
נשאלנו, מה יעשה מי שמסיבה כל שהיא, שכח להכין בגדים לשבוע שחל בו תשעה באב, האם יש לו תקנה כלשהי בכדי שיותר לו ללבוש בגד מכובס? והתשובה לזה, כתב בספר לחם הפנים בשם הגאון מהר"ש מלובלין, שאם הניח את הבגד למשך איזה זמן על קרקע עולם (כלומר קרקע לא מרוצפת) מותר ללבשו בשבוע שחל בו, שאין זה בגד מכובס. וכתב מרן הרב זצ"ל, שבמקרה ששכח להכין בגדים לשבוע זה, יש לסמוך על שיטה זו להתיר לבישת בגדים באופן כזה.

תאריך השאלה:
ט' אב תשפ"א / 18 ביולי 2021

אין לצחצח שיניים בתשעה באב. אדם שמצטער מאד מכך, רשאי להקל באופן שיטה את פיו למטה, ויזהר שלא להכניס לפיו יותר משיעור רביעית (80 מ"ל) בבת אחת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דינים השייכים ליום תשעה באב

תשעה באב אסור בחמישה דברים. אכילה ושתיה, רחיצה, וסיכה (סיכה פירושה לסוך את הגוף בשמן, או למרוח קרם גוף וכדומה), נעילת מנעלי עור, ותשמיש המיטה. וכן אסרו חכמים ללמוד תורה ביום תשעה באב, לפי שדברי תורה משמחים את הלב. ואין לעסוק אלא בספר איוב, ובנבואות החורבן שבספר ירמיה, וכן במדרשים השייכים לחורבן, ובהלכות אבילות וכיוצא בזה. וכן מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב את מעשיו.

ואין אוכלים בערב תשעה באב, אלא עד סמוך לשקיעת החמה. ומשקיעת החמה חלה חובת חמישה עינוים אלו שהזכרנו.

אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין במים חמים בין במים צוננים, בין כל גופו בין מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לפיכך, ביום תשעה באב בבוקר, יטול ידיו עד קשרי אצבעותיו בלבד (דהיינו שישים מים רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד), ונוטל שלוש פעמים לסירוגין כדרך שנוטלים כל השנה, ויברך על נטילת ידים. וכן ינהג כשיוצא מבית הכסא, שיטול ידיו רק עד קשרי אצבעותיו.

לא ירחץ פניו בתשעה באב בבוקר, אלא לאחר שינגב ידיו, כשהן עוד לחות, יעבירם על גבי עיניו, ואם יש לו לפלוף ליד עיניו, או לכלוך אחר, מותר לרחוץ המקום המלוכלך. ומי שהוא מקפיד על נקיותו, ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו בבוקר תשעה באב.

כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ את פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה.

בהלכות שבעה עשר בתמוז הזכרנו, שמי שהדבר קשה לו מאד להמנע מצחצוח שיניים ביום התענית בבוקר, רשאי להקל לצחצח את שיניו, באופן שיזהר לבל יבלע שום טיפת מים, וכן יזהר שלא יכניס לפיו שיעור רביעית מים (שמונים ואחת מ"ל מים) בבת אחת. אולם בתשעה באב אין להקל בזה, אלא אם כן יש לו צער גדול בלי זה, או שסובל מריח רע מפיו, שאז יכול להקל בזה בתנאי נוסף, שיזהר מאד להוריד את פיו למטה, כדי שלא יבואו המים לגרונו. ובטעמי כל דין ודין אי אפשר להאריך במסגרתינו.
 
לשאלת רבים: ביארנו שאסור ללבוש בשבוע שחל בו תשעה באב בגד מכובס. ושלכן צריך כל אדם ללבוש לפני שבוע שחל בו תשעה באב, כל בגד שהוא חושב ללבשו בימים אלו, במשך שעה, ואז יהיה הבגד נחשב כבגד שאינו מכובס ומותר ללבשו. ועתה נשאלת השאלה מה יעשה מי שמסיבה כל שהיא שכח להכין בגדים לשבוע זה, האם יש לו תקנה כלשהי בכדי שיותר לו ללבוש בגד מכובס? והתשובה לזה, כתב בספר לחם הפנים בשם הגאון מהר"ש מלובלין, שאם הניח את הבגד למשך איזה זמן על קרקע עולם (כלומר קרקע לא מרוצפת) מותר ללבשו בשבוע שחל בו, שאין זה בגד מכובס. וכתב מרן הרב שליט"א, שבמקרה ששכח להכין בגדים לשבוע זה, יש לסמוך על שיטה זו להתיר לבישת בגדים באופן כזה.

תאריך השאלה:
ה' אב תשפ"א / 14 ביולי 2021

בודאי. אין ללכת לבית הכנסת במוצאי שבת עם בגדי השבת, אלא לאחר צאת הכוכבים יש להחליף לבגדי חול. ולכן קובעים את תפילת ערבית בשעה מאוחרת יחסית. וכמובן צריך שיאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול לפני שיחליף בגדיו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

תשעה באב במוצאי שבת – בגדים לתשעה באב

בברייתא במסכת תענית, (דף ל.), מבואר שגזרו רבותינו על חמשה עינויים שחייב כל אדם לנהוג בהם ביום תשעה באב, ואלו הם: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה (שהיו סכין את הגוף בשמן וכדומה), נעילת הסנדל (כלומר, נעילת נעליים העשויים מעור), ותשמיש המטה.

ואמרו רבותינו (תענית ל ע"ב), כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה.

זמן חמישה עינויים
בערב תשעה באב, מיד עם שקיעת החמה, חל על האדם החיוב של חמישה עינויים אלה. ולכן מיד עם שקיעת החמה, צריך לחלוץ את מנעליו (ומותר ללבוש נעליים שאינם עשויים עור). אולם כשחל תשעה באב במוצאי שבת כמו בשנה זו (תשפ"א), אין לחלוץ את הנעליים העשויים עור מיד עם שקיעת החמה, מפני כבוד השבת, אלא יש להשאר עם הנעליים עד אחר צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה, ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית, ולומר איכה וקינות.

ומפני כל האמור, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שראוי להכריז בבתי הכנסת ולהודיע לציבור, שתפילת ערבית במוצאי שבת, תהיה רק לאחר חצי שעה מזמן שקיעת החמה, ולא קודם, ובכך תהיה אפשרות לקהל להחליף מבגדי השבת לבגדי החול, ולחלוץ את נעלי העור שלרגליהם, ויבואו לבית הכנסת בבגדי חול המותרים בתשעה באב.

בגדים לתשעה באב
כשם שבכל שנה בשבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבוש בגדים מכובסים, כמו כן, ועל אחת כמה וכמה, שבתשעה באב עצמו, אסור ללבוש בגדים מכובסים. לכן אדם שקשה לו להשאר עם חולצת השבת ביום תשעה באב, עליו לדאוג בהקדם, להכין לו בגדים לתשעה באב, וזאת על ידי כן שילבש, (אפילו היום) את הבגדים למשך כחצי שעה, ולאחר מכן ישמור אותם לתשעה באב, ויוכל ללבשם מיד בצאת השבת לפני תפילת ערבית של ליל תשעה באב.

תאריך השאלה:
ה' אב תשפ"א / 14 ביולי 2021

יש בזה מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. כי הגאון מהר"י עייאש כתב שיש שלא נהגו איסור אלא באכילת בשר. ואין קשר בין איסור שתיית יין לאיסור אכילת בשר. וכן כתב הכנסת הגדולה, שהדבר תלוי במנהג. וכן מנהג סאלוניקי כמו שכתב בספר שלחן גבוה, וכן מנהג ירושלים כמו שכתב בספר פרי האדמה, שלא נמנעים משתיית יין. כמו שכתב בחזון עובדיה תעניות עמוד קעו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

תשעה באב במוצאי שבת – בגדים לתשעה באב

בברייתא במסכת תענית, (דף ל.), מבואר שגזרו רבותינו על חמשה עינויים שחייב כל אדם לנהוג בהם ביום תשעה באב, ואלו הם: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה (שהיו סכין את הגוף בשמן וכדומה), נעילת הסנדל (כלומר, נעילת נעליים העשויים מעור), ותשמיש המטה.

ואמרו רבותינו (תענית ל ע"ב), כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה.

זמן חמישה עינויים
בערב תשעה באב, מיד עם שקיעת החמה, חל על האדם החיוב של חמישה עינויים אלה. ולכן מיד עם שקיעת החמה, צריך לחלוץ את מנעליו (ומותר ללבוש נעליים שאינם עשויים עור). אולם כשחל תשעה באב במוצאי שבת כמו בשנה זו (תשפ"א), אין לחלוץ את הנעליים העשויים עור מיד עם שקיעת החמה, מפני כבוד השבת, אלא יש להשאר עם הנעליים עד אחר צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה, ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית, ולומר איכה וקינות.

ומפני כל האמור, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שראוי להכריז בבתי הכנסת ולהודיע לציבור, שתפילת ערבית במוצאי שבת, תהיה רק לאחר חצי שעה מזמן שקיעת החמה, ולא קודם, ובכך תהיה אפשרות לקהל להחליף מבגדי השבת לבגדי החול, ולחלוץ את נעלי העור שלרגליהם, ויבואו לבית הכנסת בבגדי חול המותרים בתשעה באב.

בגדים לתשעה באב
כשם שבכל שנה בשבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבוש בגדים מכובסים, כמו כן, ועל אחת כמה וכמה, שבתשעה באב עצמו, אסור ללבוש בגדים מכובסים. לכן אדם שקשה לו להשאר עם חולצת השבת ביום תשעה באב, עליו לדאוג בהקדם, להכין לו בגדים לתשעה באב, וזאת על ידי כן שילבש, (אפילו היום) את הבגדים למשך כחצי שעה, ולאחר מכן ישמור אותם לתשעה באב, ויוכל ללבשם מיד בצאת השבת לפני תפילת ערבית של ליל תשעה באב.

תאריך השאלה:
ד' אב תשפ"א / 13 ביולי 2021

בתחילת המאמר הזכרנו שאלו דברים שדיבר מרן זצ"ל בשנת תשס"ה. הדברים נאמרו בימים הללו, כדי להזכיר את דברי מרן זצ"ל מאז. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דברים ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ליום תשעה באב, לפני חורבן "גוש קטיף"

יום תשעה באב, אסור בדברי תורה, אסור ללמוד בו תורה, מפני שדברי תורה, משמחים את האדם, כמו שנאמר, "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", מי שהוא עוסק בתורה, מרגיש התעלות וסיפוק, ולכן כל היום כולו של תשעה באב אסור בדברי תורה.

גם כן אדם שהוא (לא עלינו) אבל ממש, שנפטר אחד מקרוביו, אסור לו לעסוק בתורה, וכדין תשעה באב, אבל מותר לו ללמוד הלכות אבלות, או גמרא במסכת מועד קטן, מדף כא. והלאה, שמשם כל הגמרא עוסקת בדיני אבלות. וכשאדם לומד הלכות אבלות, הוא אינו שמח, אין לאדם שמחה בזה, ולכן זה מותר.

כמו כן מותר ללמוד במדרש איכה, שכולו מדבר על צערם של ישראל, ושם מסופר, איך שנבוזראדן נכנס לבית המקדש, וראה דם רותח (מבעבע) כמו מעיין, על רצפת בית המקדש. שאל את היהודים, מה זה? ולבסוף אמרו לו, זה דמו של זכריה בן יהוידע, שמאז שהרגו אותו לפני מאה שנה, עד היום דמו רותח.

ומה היה המעשה? היתה אשה אחת, ושמה עתליהו, שהיתה אם המלך, אמו של אחזיהו, והיה לה מוח שטני, היא העלתה רעיון להשמיד את כל מלכות בית דוד, ובאמת הרגה את כולם, ולא נותר בהם אלא תינוק אחד, ושמו יואש. יואש, היה אז בן שנתיים, והאומנת שלו, היתה יהושבע, אשת יהוידע הכהן. כאשר נודע ליהוידע הכהן שהרשעה הארורה מבקשת להרוג גם את יואש הקטן, קרא ליהושבע, וצוה עליה, קחי את הילד יואש, והכניסי אותו לבית קדשי הקדשים, שם תחביאי אותו, ושם לא יחפשו אחריו, וכך הוא ינצל.

והנה בית קדשי הקדשים, הוא מקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת, רק הכהן הגדול היה נכנס לשם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים בחיל וברעדה, אבל יהוידע הבטיח ליהושבע שלא יאונה לה ולילד כל רע, ובאמת, שם היא גידלה את יואש, ולא עלה על דעתה של עתליהו לחפש את הילד במקום כזה.

אחרי כמה שנים, גדל יואש, והיה לילד חכם ונבון, בא אליו יהוידע הכהן, והמליך אותו למלך על ישראל, וכל ישראל שמחו שמחה גדולה, שלא נכרת לגמרי זרעו של דוד המלך. שמעה על כך עתליהו, נכנסה לבית המקדש "וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת, וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר", הבינה שבאים לעשות "הפיכה".

תיכף באו כמה שוטרים חזקים, הוציאו אותה אל מחוץ לעזרה והרגו אותה, התפטרו ממנה. זה היה סופה של עתליהו הרשעה. וכך מלך יואש, שכל ימיו היה יהוידע מדריך אותו, והיה אומר לו, עבוד את ה', עשה בשביל התורה והמצוות! "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן". גם בנו של יהוידע, הוא זכריה הנביא, שהיה נביא כמו אביו, נעשה חתן של המלך יואש, ונשא את בתו לאשה.

כעבור כמה שנים, לאחר שנפטר יהוידע הכהן. באו עבדיו של יואש השרים, שהיו רשעים גדולים, ואמרו לו, שמע נא, הנשמע כדבר הזה? שאתה גדלת בבית קדשי הקדשים? היית תינוק, לכלכת שם, ולא קרה לך כלום, איפה נשמע כדבר הזה? הרי אפילו הכהן הגדול שהיה נכנס ביום הכיפורים, היה כותב צוואה לבני ביתו, שלא ידע אם יצא חי או מת, שבית קדשי הקודשים הוא מקום השראת השכינה, וכאשר הכהן לא היה הגון, היה מת בכניסתו לשם, והיו קושרים אותו מראש עם חבל לרגלו, כדי שיוכלו להוציא אותו אם ימות, ואילו אתה אדוננו המלך, אתה גדלת במקום הזה כמה שנים ולא קרה לך דבר, אין זאת אלא שאתה אלוה! אתה לא בשר ודם רגיל! צריך לעבוד אותך כמו אלוהים!

שמע זאת יואש, ומצאו הדברים חן בעיניו, ומיד פירסמו לכל ישראל, שכל מי שרואה את המלך יואש, חייב להשתחוות לפניו!

שמע זאת זכריה, חתן המלך, שהיה כהן גדול, וכשראה שחותנו סטה מדרך הישר, אמר בלבו, וכי אני אשתוק? והיה אז יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ולאחר שסיים זכריה את כל עבודת יום הכיפורים וכיפר על ישראל, עמד במקום גבוה, והחל מוכיח את העם על מעשיהם, אמר להם, איך עזבתם את הקדוש ברוך הוא? לקחתם לכם בשר ודם ועשיתם ממנו אלוה? שמע יואש את הדברים, ומיד נתן פקודה להרוג את חתנו הכהן הנביא, לקחו כמה מן העם אבנים בידיהם, השליכו לעבר זכריה והרגו אותו. (יש לציין, שלפני כמאה שנה, היה "דיבוק" שהסתובב בפולין ובליטא, וכששאלוהו גדולי הדור שדיברו איתו, מי הוא, השיב שהוא הרוח של האדם הראשון שהשליך אבן על זכריה, ועד היום אין לו מנוחה).

כך רצחו את זכריה הנביא, לאחר שסיים את עבודת היום למען עם ישראל, ביום הכיפורים שחל להיות בשבת הרגו אותו. ולכן היה דמו רותח, וכמה שהיו רוחצים ושופכים מים על דמו, נשאר רותח בדרך נס.

כשנכנס נבוזראדן לבית המקדש, שאל את ישראל, מהו הדם הרותח הזה? השיבו לו, זהו דם הקרבנות שאנו מקריבים. הביא בהמות ושחט אותם, וראה שיש הבדל בצבע בין הדם שרותח לבין הדם של הבהמות, אמר להם, אתם משקרים, אין זה דם של בהמות! אם לא תאמרו לי של מי הדם הזה, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל! השיבוהו ישראל, כך וכך היה המעשה לפני מאה שנה, וכל פעם שאנו שוטפים את העזרה, הדם הזה ממשיך לרתוח, הולך וחוזר ותוסס!

עמד נבוזראדן ואמר, אני אפייס את זכריה! הלך והביא תינוקות של בית רבן, ושחט על הדם של זכריה, והמשיך דמו לרתוח. הלך והביא שבעים חברי הסנהדרין, שחט אותם, והמשיך הדם לרתוח. עד שצעק נבוזראדן ואמר, זכריה זכריה! את הטובים שבהם הרגתי, הרוצה אתה שאהרוג את כולם בשבילך? מיד שתק הדם ונרגע. זה מה שהיה בעוונותינו הרבים.

ומה היה בסופו של יואש? אחרי שנה אחת, קשרו עליו קשר והרגו אותו. לא היה לו, לא עולם הזה ולא עולם הבא. שכח מי הביא אותו בכלל לחיי העולם הזה, מי הציל אותו, לא זכר את חסדיו של יהוידע הכהן, וככה עשה לבן שלו, לכן מן השמים פקדו את עוונו.

הבכי ביום תשעה באב, לב מי לא יבכה על כל הצרות שעברו על עם ישראל? והאחרון הכביד, מה שהיה בימינו, מה שאירע בזמן השואה, כמה אנשים צדיקים, תלמידי חכמים, נהרגו בידיהם של הנאצים הטמאים הללו! שליש מהאומה נהרגו בידם של הרשעים האלה! כל אחד צריך להתאבל על ירושלים, להתאבל על הריגת חסידיו של הקדוש ברוך הוא, "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֵין קוֹבֵר" בעוונותינו הרבים.

איך שהתענו תחת הנאצים כמה גאוני עולם, הגאון מקלוייזנבורג, הגאון מסאטמר, כמה סבלו שם! וכמליון ילדים קדושים נרצחו שם באכזריות!

פה עשה לנו ה' יתברך נס. הותירו אותנו הקדוש ברוך הוא. אני זוכר, את אותם הימים, הגיע הרשע הזה, ארווין רומל, הגיע ל"אל עלמין", ליד אלכסנדריה של מצרים, והיינו בפחד גדול, ידענו שהרשעים הללו, יש להם כל מיני כלי משחית, היו להם מטוסים, והיו יכולים להגיע לירושלים ולהרוג את כולנו במחי יד. ואני זוכר, איך שהיינו בפחד באותו הזמן! איזה צער היה לנו! היינו עוברים בירושלים, דרך שוק הערבים, היו עומדים בפתח החנויות שלהם ואומרים לנו, חכו, עוד מעט יבוא היטלר, נשחט את כולכם ונקח את כל הממון שלכם! אנו לא עשינו להם שום דבר, וכך הם היו אומרים לנו!

ואז עמדו כולם בתפילה, היינו הולכים לכותל המערבי, עם הגאון רבי יעקב עדס, שהיה איש צדיק וישר שכל ימיו היו מלאים רק בתורה ויראת שמים, והוא היה עומד בתפילה, והיה בוכה, וכולנו היינו בוכים, נהרות נחלי דמעה הורדנו כולנו, לא ידענו מה ילד יום. וכך עשה גם הגאון רבי זלמן סורוצקין, שהביא איתו את כל האשכנזים, והיינו עומדים אלה מול אלה, ואנו בוכים והם בוכים!

אך ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, הפיל בדעתו של היטלר, שיפתח במלחמה על רוסיה, ותיכף שלח מברק לרומל, בוא מהר! תעזוב הכל ובוא! רוסיה הכריזה מלחמה! ומליונים נפלו מזה ומזה, אך אותנו הציל ה', נשארנו לפליטה בהר ציון, "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ", ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא! "שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן", ידענו שאין מציל מידו של היטלר, האנגלים לא היו שוים כלום על ידו, רק הקדוש ברוך הוא, הוא שנתן בלבו לעזוב הכל וללכת למלחמה עם רוסיה, וכך עזב אותנו. נשארנו בחיים. כמה צריך להודות להקדוש ברוך הוא שהשאיר את עמו ישראל, והתפלות הן אלה שהועילו, שהתפללנו ספרדים ואשכנזים יחדיו, וכך צריך כל אדם ואדם לשטף את עצמו בצערם של הציבור.

אנו ערים עכשיו למצב שלנו (בשנת תשס"ה), תושבי גוש קטיף, בצער גדול, במצוקה גדולה, אחרי שלושים שנה, שנטעו וחרשו ובנו ועשו, מגרשים אותם מעל אדמתם, מנתקים אותם. ארבעים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש שם, ואת כולם יהרסו עד היסוד, כדי שלא יהפכו אותם הערבים למסגדים! בתי כנסיות שנבנו בדמים מרובים תרתי משמע, כולם ילכו לאיבוד בעוונות הרבים!

מה אנחנו נאמר? רבותינו במסכת ברכות (דף יב.) אומרים, כל ציבור שנמצא במצוקה, חייבים כל ישראל להתפלל עליהם! הם נמצאים בצער גדול, עלינו להתפלל להקדוש ברוך הוא שיבטל את הגזירה הזו! הגמרא שם אומרת, ששמואל אמר לעם ישראל, "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם", ישראל היו בצער, אומר להם שמואל, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, שאם אני לא מתפלל עליכם, אני חוטא לה', חלילה לי לעשות כן!

חברינו בצער, ואנו יושבים במנוחה? איזו מנוחה תהיה לנו? צריך להתפלל עליהם, "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", זה עם ישראל, שנקראים תולעת, מה תולעת זו, אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל, אין כוחם אלא בפיהם! לכן אסור לשבת בחיבוק ידים, שיחריבו את הכל חס ושלום בלי שום תמורה, בלי שום הסכם!  חייבים להתפלל!

אין יום שאני לא מזכיר אותם, אבל זה לא מספיק, צריך תפילת רבים, נתפלל ונתחנן, וה' הטוב בעיניו יעשה!

תאריך השאלה:
ד' אב תשפ"א / 13 ביולי 2021

הפוסקים לא מדברים על מצב שאדם מבקש לעשות עבירה, והוא שואל מה לעשות כדי שהעבירה תהיה פחות גדולה. עקרונית הוא צריך להבדיל, אבל ההבדלה הזו בעצמה תהיה חטא, כי אסור לו לשתות מן היין. לכן אי אפשר לומר לו להבדיל, ואי אפשר לומר לו שלא יבדיל, בשני המקרים הוא יעשה איסור גדול. צריך פשוט להשפיע עליו שיתענה, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ומי שאינו מתאבל על ירושלים לא יזכה לראות בשמחתה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הבדלה במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, ודין חולה שאוכל בתשעה באב

בשנה שתשעה באב חל במוצאי שבת, כמו בשנה זו (תשפ"א), נחלקו רבותינו הראשונים כיצד יש לנהוג לענין הבדלה על הכוס, ושלוש שיטות בדבר.

השיטה הראשונה, היא שיטת הגאונים, שמבדיל במוצאי התענית, דהיינו במוצאי יום ראשון, לפני שיטעם משהו.

השיטה השנייה היא שיטת בעל ספר המנהיג, שכתב שיבדיל במוצאי שבת ויתן לקטן שאינו מחוייב בתענית לשתות את היין.

השיטה השלישית היא שיטת רבינו הרמב"ן, שכתב שאין להבדיל כלל, שהרי אמרו בגמרא (ברכות לג.) שבתחילה תקנו חכמים שיעשו הבדלה בתוך תפילת ערבית של מוצאי שבת, ואחר כך נתעשרו ישראל ותקנו חכמים הבדלה על כוס יין, והרי בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם. וישנה אריכות על שיטות הראשונים בדברי הפוסקים.

ומרן השלחן ערוך פסק כשיטת הגאונים שיבדיל על כוס יין במוצאי תשעה באב. ואנו פוסקים כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. לכן אנו נוהגים להבדיל במוצאי תשעה באב על כוס יין, ובזה מוציאים את הצום. אבל מיד במוצאי שבת עם כניסת התענית, שאי אפשר לעשות הבדלה על כוס יין, צריך שיאמר בפיו "ברוך המבדיל בין קודש לחול", בכדי שיהיה מותר לו לעשות מלאכה.

ואין מברכים על הבשמים בהבדלה שבמוצאי תשעה באב, משום שאין מביאים בשמים בבית האבל, שהבשמים נועדו לתענוג, וכן הדין בתשעה באב. וכן פסק מרן השלחן ערוך.

חייבים לברך על הנר במוצאי שבת של תשעה באב. אף על פי שאין מבדילין על הכוס. ונוהגים שהחזן או הרב בבית הכנסת מברך על הנר לפני קריאת מגילת איכה. (אף שיש חולקים בדבר. ראה בספר חזון עובדיה עמוד שמב).

ונשים שאינן הולכות לבית הכנסת, צריכות לברך על הנר בביתן, במוצאי שבת, ברכת "בורא מאורי האש". (שם, עמוד שמג).

חולה, שאוכל בתשעה באב, כפי שביארנו בהלכות קודמות, צריך לעשות הבדלה על הכוס לפני שיאכל בתשעה באב. שהרי אסור לאכול אחרי שבת לפני שעושים הבדלה. ולכן על החולה לעשות הבדלה על כוס יין, או מיץ ענבים, וישתה מהכוס כדת וכדין בכל מוצאי שבת. ורשאי החולה שעושה הבדלה על הכוס, להוציא את כל בני ביתו ידי חובת ההבדלה, כפי שנוהגים בכל מוצאי שבת.

תאריך השאלה:
ד' אב תשפ"א / 13 ביולי 2021

למנהג הספרדים אין השנה איסור תספורת אלא ביום תשעה באב עצמו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהגי ימי בין המצרים בקצרה

-----------------------

לשאלת רבים: אנשים הנמצאים בימים הללו בבידוד, ובפרט ילדים קטנים, יש להקל להם בשמיעת מוזיקה במקום צורך. ובפרט עבור ילדים קטנים יש להקל בזה בפשיטות, ולשמחם כמה שניתן, מפני שיש בבידוד שכזה חשש סכנת הנפש לגביהם, ויש לפעול בכל האפשרויות על מנת לשמחם ולשפר את מצב רוחם. וה' יתברך יכלה המגיפה מעלינו, ונזכה לבשורות טובות. 

-----------------------

פרי חדש בימי בין המצרים
אף על פי שביארנו שבימי בין המצרים אין לברך שהחיינו על פרי חדש, מכל מקום, אשה שהיא בהריון, והיא מתאווה לאיזה פרי חדש שנמצא עתה בשוק, כמו פרי הדובדבן ומנגו וכיוצא באלו, יש להביא לה מיד מאותו הפרי שתאכל ממנו.

שמיעת כלי זמר בימי בין המצרים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע משמיעת מוזיקה מוקלטת. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן רבינו זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

כיבוס ולבישת בגדים מכובסים
דיני כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, יבואר אם ירצה ה' בסמוך לראש חודש אב.

תאריך השאלה:
ד' אב תשפ"א / 13 ביולי 2021

כל שלושים יום מלידתה, לא תתענה. אבל תמתין מלאכול עד הצהרים, ותעשה הבדלה ותאכל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

החייבים בתענית תשעה באב, ודין תשעה באב בשנה זו

דין חולה שאין בו סכנה, זקן, יולדת
חולה (ממש, שנפל למשכב וכיוצא בזה, אף על פי שאין בו סכנת חיים), פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. (ומפני מיחושים כגון כאבי ראש רגילים וכדומה, אין להתיר אכילה בתשעה באב).

זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.

נחלקו הפוסקים אודות היולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה להצריכה להתענות. אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כל שלושים יום אחר לידתה הרי היא פטורה מלהתענות.

וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה) אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו, וארבעים יום אלו נמנים מתחילת ההריון ממש, ולא כפי שנוהגים הרופאים למנות שבועיים נוספים), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.

דין מעוברות ומניקות
מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, אף על פי שהן פטורות משאר תעניות (מלבד תענית יום הכפורים), חייבות להתענות בכל שנה ביום תשעה באב.

אולם בשנה שתשעה באב חל בשבת, ומחמת כן הוא נדחה ליום ראשון, כמו שבשנה זו (התשע"ט) יחול תשעה באב בשבת. אזי לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן מ), נשים מעוברות ומניקות פטורות מתענית תשעה באב. והביא ראיות לדבריו. ובעת ההיא היו שחלקו על דברי מרן זצ"ל בענין זה, ועל כן הציג מרן זצ"ל את הדברים בפני הגאון רבי יהודה שאקו זצ"ל, והלה הסכים לדבריו וחיזקם. (הגאון רבי יהודה שאקו, היה מגדולי גאוני ירושלים לפני כששים שנה. ומרן רבינו זצ"ל היה חבר בית דינו בצעירותו, יחד עם הגאון רבי עזרא עטייה. והיה מרצה בפניהם את תשובותיו בהלכה, בכדי לקבל את הסכמתם על דבריו, כפי שכתבנו באריכות בספר "אביר הרועים" ח"א).

הסתפקו חכמי זמנינו, מאיזו שעה יש להקל לאותן נשים מניקות ומעוברות שיאכלו בתשעה באב. ולהלכה שאלנו בזה את פי מרן רבינו זצ"ל, והשיב, שהנכון הוא שאותן נשים לא תפרושנה לגמרי מן הציבור, ומן הראוי שימתינו ולא יאכלו עד צהרי יום תשעה באב, כלומר, מאחר חצות היום (בירושלים בשעה רבע לאחת בצהריים בערך). וכמובן שכל זה הוא במקום שאינן מרגישות חולשה גדולה או התייבשות וכדומה, כי מעיקר הדין מותרות לאכול בתשעה באב כאמור.

דין ילדים קטנים
ילדים קטנים, דהיינו בן שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וטעם הדבר שהקטנים אינם משתתפים בתענית זו, לפי שהקטנים בלאו הכי פטורים בכל דיני האבלות, וגם קטן שמתו אביו או אמו אינו מתאבל כלל, שלא שייך בזה דין חינוך כלל (מלבד דין הקריעה על המת ששייך גם בקטנים). ולכן קטנים פטורים מתענית זו. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.

תאריך השאלה:
ד' אב תשפ"א / 13 ביולי 2021

אם אפשר לדחות לאחרי תשעה באב, זה עדיף בהחלט, כי קבלת המפתח היא שמחה גדולה. תבורכו, שיהיה ישוב טוב, תעלו ותצליחו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דברים ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ליום תשעה באב, לפני חורבן "גוש קטיף"

יום תשעה באב, אסור בדברי תורה, אסור ללמוד בו תורה, מפני שדברי תורה, משמחים את האדם, כמו שנאמר, "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", מי שהוא עוסק בתורה, מרגיש התעלות וסיפוק, ולכן כל היום כולו של תשעה באב אסור בדברי תורה.

גם כן אדם שהוא (לא עלינו) אבל ממש, שנפטר אחד מקרוביו, אסור לו לעסוק בתורה, וכדין תשעה באב, אבל מותר לו ללמוד הלכות אבלות, או גמרא במסכת מועד קטן, מדף כא. והלאה, שמשם כל הגמרא עוסקת בדיני אבלות. וכשאדם לומד הלכות אבלות, הוא אינו שמח, אין לאדם שמחה בזה, ולכן זה מותר.

כמו כן מותר ללמוד במדרש איכה, שכולו מדבר על צערם של ישראל, ושם מסופר, איך שנבוזראדן נכנס לבית המקדש, וראה דם רותח (מבעבע) כמו מעיין, על רצפת בית המקדש. שאל את היהודים, מה זה? ולבסוף אמרו לו, זה דמו של זכריה בן יהוידע, שמאז שהרגו אותו לפני מאה שנה, עד היום דמו רותח.

ומה היה המעשה? היתה אשה אחת, ושמה עתליהו, שהיתה אם המלך, אמו של אחזיהו, והיה לה מוח שטני, היא העלתה רעיון להשמיד את כל מלכות בית דוד, ובאמת הרגה את כולם, ולא נותר בהם אלא תינוק אחד, ושמו יואש. יואש, היה אז בן שנתיים, והאומנת שלו, היתה יהושבע, אשת יהוידע הכהן. כאשר נודע ליהוידע הכהן שהרשעה הארורה מבקשת להרוג גם את יואש הקטן, קרא ליהושבע, וצוה עליה, קחי את הילד יואש, והכניסי אותו לבית קדשי הקדשים, שם תחביאי אותו, ושם לא יחפשו אחריו, וכך הוא ינצל.

והנה בית קדשי הקדשים, הוא מקום אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת, רק הכהן הגדול היה נכנס לשם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים בחיל וברעדה, אבל יהוידע הבטיח ליהושבע שלא יאונה לה ולילד כל רע, ובאמת, שם היא גידלה את יואש, ולא עלה על דעתה של עתליהו לחפש את הילד במקום כזה.

אחרי כמה שנים, גדל יואש, והיה לילד חכם ונבון, בא אליו יהוידע הכהן, והמליך אותו למלך על ישראל, וכל ישראל שמחו שמחה גדולה, שלא נכרת לגמרי זרעו של דוד המלך. שמעה על כך עתליהו, נכנסה לבית המקדש "וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת, וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר", הבינה שבאים לעשות "הפיכה".

תיכף באו כמה שוטרים חזקים, הוציאו אותה אל מחוץ לעזרה והרגו אותה, התפטרו ממנה. זה היה סופה של עתליהו הרשעה. וכך מלך יואש, שכל ימיו היה יהוידע מדריך אותו, והיה אומר לו, עבוד את ה', עשה בשביל התורה והמצוות! "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן". גם בנו של יהוידע, הוא זכריה הנביא, שהיה נביא כמו אביו, נעשה חתן של המלך יואש, ונשא את בתו לאשה.

כעבור כמה שנים, לאחר שנפטר יהוידע הכהן. באו עבדיו של יואש השרים, שהיו רשעים גדולים, ואמרו לו, שמע נא, הנשמע כדבר הזה? שאתה גדלת בבית קדשי הקדשים? היית תינוק, לכלכת שם, ולא קרה לך כלום, איפה נשמע כדבר הזה? הרי אפילו הכהן הגדול שהיה נכנס ביום הכיפורים, היה כותב צוואה לבני ביתו, שלא ידע אם יצא חי או מת, שבית קדשי הקודשים הוא מקום השראת השכינה, וכאשר הכהן לא היה הגון, היה מת בכניסתו לשם, והיו קושרים אותו מראש עם חבל לרגלו, כדי שיוכלו להוציא אותו אם ימות, ואילו אתה אדוננו המלך, אתה גדלת במקום הזה כמה שנים ולא קרה לך דבר, אין זאת אלא שאתה אלוה! אתה לא בשר ודם רגיל! צריך לעבוד אותך כמו אלוהים!

שמע זאת יואש, ומצאו הדברים חן בעיניו, ומיד פירסמו לכל ישראל, שכל מי שרואה את המלך יואש, חייב להשתחוות לפניו!

שמע זאת זכריה, חתן המלך, שהיה כהן גדול, וכשראה שחותנו סטה מדרך הישר, אמר בלבו, וכי אני אשתוק? והיה אז יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ולאחר שסיים זכריה את כל עבודת יום הכיפורים וכיפר על ישראל, עמד במקום גבוה, והחל מוכיח את העם על מעשיהם, אמר להם, איך עזבתם את הקדוש ברוך הוא? לקחתם לכם בשר ודם ועשיתם ממנו אלוה? שמע יואש את הדברים, ומיד נתן פקודה להרוג את חתנו הכהן הנביא, לקחו כמה מן העם אבנים בידיהם, השליכו לעבר זכריה והרגו אותו. (יש לציין, שלפני כמאה שנה, היה "דיבוק" שהסתובב בפולין ובליטא, וכששאלוהו גדולי הדור שדיברו איתו, מי הוא, השיב שהוא הרוח של האדם הראשון שהשליך אבן על זכריה, ועד היום אין לו מנוחה).

כך רצחו את זכריה הנביא, לאחר שסיים את עבודת היום למען עם ישראל, ביום הכיפורים שחל להיות בשבת הרגו אותו. ולכן היה דמו רותח, וכמה שהיו רוחצים ושופכים מים על דמו, נשאר רותח בדרך נס.

כשנכנס נבוזראדן לבית המקדש, שאל את ישראל, מהו הדם הרותח הזה? השיבו לו, זהו דם הקרבנות שאנו מקריבים. הביא בהמות ושחט אותם, וראה שיש הבדל בצבע בין הדם שרותח לבין הדם של הבהמות, אמר להם, אתם משקרים, אין זה דם של בהמות! אם לא תאמרו לי של מי הדם הזה, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל! השיבוהו ישראל, כך וכך היה המעשה לפני מאה שנה, וכל פעם שאנו שוטפים את העזרה, הדם הזה ממשיך לרתוח, הולך וחוזר ותוסס!

עמד נבוזראדן ואמר, אני אפייס את זכריה! הלך והביא תינוקות של בית רבן, ושחט על הדם של זכריה, והמשיך דמו לרתוח. הלך והביא שבעים חברי הסנהדרין, שחט אותם, והמשיך הדם לרתוח. עד שצעק נבוזראדן ואמר, זכריה זכריה! את הטובים שבהם הרגתי, הרוצה אתה שאהרוג את כולם בשבילך? מיד שתק הדם ונרגע. זה מה שהיה בעוונותינו הרבים.

ומה היה בסופו של יואש? אחרי שנה אחת, קשרו עליו קשר והרגו אותו. לא היה לו, לא עולם הזה ולא עולם הבא. שכח מי הביא אותו בכלל לחיי העולם הזה, מי הציל אותו, לא זכר את חסדיו של יהוידע הכהן, וככה עשה לבן שלו, לכן מן השמים פקדו את עוונו.

הבכי ביום תשעה באב, לב מי לא יבכה על כל הצרות שעברו על עם ישראל? והאחרון הכביד, מה שהיה בימינו, מה שאירע בזמן השואה, כמה אנשים צדיקים, תלמידי חכמים, נהרגו בידיהם של הנאצים הטמאים הללו! שליש מהאומה נהרגו בידם של הרשעים האלה! כל אחד צריך להתאבל על ירושלים, להתאבל על הריגת חסידיו של הקדוש ברוך הוא, "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֵין קוֹבֵר" בעוונותינו הרבים.

איך שהתענו תחת הנאצים כמה גאוני עולם, הגאון מקלוייזנבורג, הגאון מסאטמר, כמה סבלו שם! וכמליון ילדים קדושים נרצחו שם באכזריות!

פה עשה לנו ה' יתברך נס. הותירו אותנו הקדוש ברוך הוא. אני זוכר, את אותם הימים, הגיע הרשע הזה, ארווין רומל, הגיע ל"אל עלמין", ליד אלכסנדריה של מצרים, והיינו בפחד גדול, ידענו שהרשעים הללו, יש להם כל מיני כלי משחית, היו להם מטוסים, והיו יכולים להגיע לירושלים ולהרוג את כולנו במחי יד. ואני זוכר, איך שהיינו בפחד באותו הזמן! איזה צער היה לנו! היינו עוברים בירושלים, דרך שוק הערבים, היו עומדים בפתח החנויות שלהם ואומרים לנו, חכו, עוד מעט יבוא היטלר, נשחט את כולכם ונקח את כל הממון שלכם! אנו לא עשינו להם שום דבר, וכך הם היו אומרים לנו!

ואז עמדו כולם בתפילה, היינו הולכים לכותל המערבי, עם הגאון רבי יעקב עדס, שהיה איש צדיק וישר שכל ימיו היו מלאים רק בתורה ויראת שמים, והוא היה עומד בתפילה, והיה בוכה, וכולנו היינו בוכים, נהרות נחלי דמעה הורדנו כולנו, לא ידענו מה ילד יום. וכך עשה גם הגאון רבי זלמן סורוצקין, שהביא איתו את כל האשכנזים, והיינו עומדים אלה מול אלה, ואנו בוכים והם בוכים!

אך ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, הפיל בדעתו של היטלר, שיפתח במלחמה על רוסיה, ותיכף שלח מברק לרומל, בוא מהר! תעזוב הכל ובוא! רוסיה הכריזה מלחמה! ומליונים נפלו מזה ומזה, אך אותנו הציל ה', נשארנו לפליטה בהר ציון, "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ", ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא! "שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן", ידענו שאין מציל מידו של היטלר, האנגלים לא היו שוים כלום על ידו, רק הקדוש ברוך הוא, הוא שנתן בלבו לעזוב הכל וללכת למלחמה עם רוסיה, וכך עזב אותנו. נשארנו בחיים. כמה צריך להודות להקדוש ברוך הוא שהשאיר את עמו ישראל, והתפלות הן אלה שהועילו, שהתפללנו ספרדים ואשכנזים יחדיו, וכך צריך כל אדם ואדם לשטף את עצמו בצערם של הציבור.

אנו ערים עכשיו למצב שלנו (בשנת תשס"ה), תושבי גוש קטיף, בצער גדול, במצוקה גדולה, אחרי שלושים שנה, שנטעו וחרשו ובנו ועשו, מגרשים אותם מעל אדמתם, מנתקים אותם. ארבעים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש שם, ואת כולם יהרסו עד היסוד, כדי שלא יהפכו אותם הערבים למסגדים! בתי כנסיות שנבנו בדמים מרובים תרתי משמע, כולם ילכו לאיבוד בעוונות הרבים!

מה אנחנו נאמר? רבותינו במסכת ברכות (דף יב.) אומרים, כל ציבור שנמצא במצוקה, חייבים כל ישראל להתפלל עליהם! הם נמצאים בצער גדול, עלינו להתפלל להקדוש ברוך הוא שיבטל את הגזירה הזו! הגמרא שם אומרת, ששמואל אמר לעם ישראל, "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם", ישראל היו בצער, אומר להם שמואל, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, שאם אני לא מתפלל עליכם, אני חוטא לה', חלילה לי לעשות כן!

חברינו בצער, ואנו יושבים במנוחה? איזו מנוחה תהיה לנו? צריך להתפלל עליהם, "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", זה עם ישראל, שנקראים תולעת, מה תולעת זו, אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל, אין כוחם אלא בפיהם! לכן אסור לשבת בחיבוק ידים, שיחריבו את הכל חס ושלום בלי שום תמורה, בלי שום הסכם!  חייבים להתפלל!

אין יום שאני לא מזכיר אותם, אבל זה לא מספיק, צריך תפילת רבים, נתפלל ונתחנן, וה' הטוב בעיניו יעשה!

תאריך השאלה:
ג' אב תשפ"א / 12 ביולי 2021

כיון שלגבי זקן שאינו חולה ממש נכון להחמיר יותר מאשר לגבי חולה ממש. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

החייבים והפטורים מתענית תשעה באב

לשאלת רבים: למנהג הספרדים, מותר להסתפר ולכבס מיד עם צאת התענית. אולם האשכנזים נהגו להחמיר בזה עד יום עשירי באב (יום שני) בחצות היום (בערך בשעה עשרה לאחת בצהרים). (שלחן ערוך סימן תקנח).

חולה שאין בו סכנה
חולה (ממש, שנפל למשכב וכיוצא בזה, אף על פי שאין בו סכנת חיים), פטור מלהתענות בתשעה באב, כי חומרת התענית בתשעה באב פחותה מחומרתה ביום הכפורים. ובכל מקום של ספק, יש לעשות שאלת חכם. (ומפני מיחושים כגון כאבי ראש רגילים וכדומה, אין להתיר אכילה בתשעה באב).

אדם זקן בשנים
זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב. אולם כתב מרן רבינו הגדול זצ"ל (חזון עובדיה עמוד רעט), שאדם כזה, שאינו חולה ממש, אף על פי שיש להורות שיאכל בתשעה באב, מכל מקום טוב שיאכל "פחות פחות מכשיעור", וכפי שכתבנו לגבי מי שאוכל בהלכות יום הכפורים.

יולדת
היולדת, בתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות. אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה להצריכה להתענות, ואולם דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היתה, שכל שלושים יום ללידתה, הרי היא פטורה מלהתענות.

וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה), אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו, וארבעים יום אלו נמנים מתחילת ההריון ממש, ולא כפי שנוהגים הרופאים למנות שבועיים נוספים), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.

איך אוכלים?
כל אותם שאמרנו שאינם מתענים בתשעה באב, כאשר יבואו לאכול, הרי הם אוכלים כדרכם, כפי שהם רגילים תמיד, ואינם צריכים לאכול בכל פעם פחות משיעור "כזית" וכדומה, שאין דבר זה נוגע אלא לתענית יום הכיפורים בלבד. כפי שיתבאר בעזרת ה' בעתו ובזמנו. (חזון עובדיה תעניות, עמוד רפח).

מעוברות ומניקות
מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, אף על פי שהן פטורות משאר תעניות (מלבד תענית יום הכפורים), חייבות להתענות ביום תשעה באב. ואשה שנמצאת בהריון בסיכון, תשאל לדברי הרופא, שאם יאמר לה שלא תתענה, עליה לשמוע בקולו, ואם יאמר שתתענה, עליה לעשות שאלת חכם אם לשמוע בקול הרופא.

ילדים קטנים
ילדים קטנים, כלומר, בן שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים יום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים יום אחד, פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וטעם הדבר שהקטנים אינם משתתפים בתענית זו, לפי שהקטנים בלאו הכי פטורים בכל דיני האבלות, וגם קטן שמתו אביו או אמו אינו מתאבל כלל, שלא שייך בזה דין חינוך כלל (מלבד דין הקריעה על המת ששייך גם בקטנים). ולכן קטנים פטורים מתענית זו. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.

תאריך השאלה:
ג' אב תשפ"א / 12 ביולי 2021

מותר ללבוש נעליים כאלה בתשעה באב. ומותר להתפלל איתם כי הוא יום אבל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל עם סנדלים, או כשעומדים יחפים?

תשובה: המתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, וצריך שיכין כראוי את בגדיו, גופו ומחשבתו, שהרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לבוש מכובד בתפלה
במסכת שבת (דף ט:) הובאו כמה ענינים, שהכלל המבואר מהם, שמשום "הכון לקראת אלהיך ישראל", על האדם להקפיד על לבושו בשעה שהוא עומד לפני המלך, מלכו של עולם. שהרי האדם עומד בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועליו להקפיד שיהיה לבושו נאה, כעומד לפני מלך.

הלבוש תלוי במנהג
ולפיכך כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה הלכה ה), שלא יעמוד אדם ויתפלל ברגלים מגולות, שהרי אין רגילות לעמוד בפני אדם חשוב, שר או מלך, כאשר הרגליים מגולות. והוסיף על כך רבינו הרמב"ם, שהדבר תלוי "אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים", כלומר, במקום שנוהגים תמיד ללכת עם נעליים ("בתי רגליים"), אסור להתפלל בלא נעליים, אבל במקום שנוהגים ללכת יחפים גם בפני אדם חשוב, מותר להתפלל יחפים.

ובגמרא במסכת חגיגה (דף יג:) אמרו "לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה", כלומר, אין זו מדת דרך ארץ, לגלות את הרגלים לפני האדון, הוא ה' יתברך.

ומרן הבית יוסף (סימן צא) הסביר, שאין זו מדת דרך ארץ לגלות את הרגליים, דוקא במקום שרגילים תמיד לכסות את הרגליים, אבל במקום שרגילים לגלותן, כפי שרגילים בכל ארצות ערב להתפלל יחפים, אין בכך כלום, שהרי רגילים לעמוד כן בפני הגדולים תמיד. וביאר שכן הדין לכל השיטות.

ובפרט בארצות המזרח שבהם נהגו בהרבה מקומות לחלוץ נעליהם לפני שהיו נכנסים לבית הכנסת, (שו"ת הרשב"ש סימן רפה והחיד"א בברכ"י סימן קנא), והיו עושים כן בדרך כבוד לבית הכנסת, שמותרים להתפלל יחפים. ורק במקום שנוהגים ללכת תמיד בנעלים, אין להתפלל יחפים.

ולכן גם לנדון השאלה שלפנינו, הדבר ברור, שבמקום שרגילים ללכת תמיד עם סנדלים, מותר להתפלל עם סנדלים. אבל בשום מקום בזמנינו לא נוהגים ללכת יחפים לגמרי, ובודאי שליד אדם חשוב אין המנהג כלל ללכת יחפים. ולכן נראה שאין להתפלל יחפים גם בזמן הזה. ואין חילוק בזה בין מי שמתפלל ביחיד לבין מי שמתפלל בציבור (שבת י.), שבכל אופן אין להתפלל כשהוא יחף לגמרי.


צפייה