בברייתא במסכת תענית, (דף ל.) מבואר שגזרו רבותינו על חמש עינויים בתשעה באב, ואלו הם: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה (שהיו סכין את הגוף בשמן וכדומה), נעילת הסנדל, ותשמיש המטה.
ואמרו רבותינו (תענית ל ע"ב), כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה.
בתשעה באב, מייד עם שקיעת החמה, חל על האדם האיסור של חמישה עינויים אלו, ולכן מייד עם שקיעת החמה, צריך לחלוץ את מנעליו (ומותר ללבוש נעליים שאינם עשויים עור), אולם כשחל תשעה באב במוצאי שבת כמו בשנה זו (תשס"ה), אין לחלוץ הנעליים של עור מיד עם שקיעת החמה, מפני כבוד השבת, אלא ישאר עם הנעליים עד אחר צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה, ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית, ולומר איכה וקינות.
ומפני כל האמור, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שראוי להכריז בבתי הכנסת, ולהודיע לציבור, שתפילת ערבית במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, תהיה רק לאחר חצי שעה מזמן שקיעת החמה, ולא קודם, ובכך תהיה אפשרות לקהל להחליף בגדי השבת לבגדי חול, ולחלוץ נעלי העור שלרגליהם, ולבוא לבית הכנסת בבגדי חול המותרים בתשעה באב.
