על כל דבר שאדם אוכל, עליו לברך עליו "ברכה ראשונה", כגון ברכת "שהכל" או "העץ". ואפילו אם אינו אוכל אלא מעט מאותו מאכל, חייב לברך עליו, כל שבא לאכלו לשם אכילה. (אבל אם לא בא אלא לטעום מאותו מאכל בכדי לתקנו בהוספת תבלין וכדומה, אינו מברך על אכילה זו כלל). ולכן מי שלועס גומי לעיסה שיש בו טעם, אף על פי שאינו בולע אלא מעט מאד ממנו, מכל מקום חייב לברך על הנאתו מטעמו של הגומי לעיסה. וכן הבא לשתות איזה דבר, צריך לברך עליו אפילו אם בא לשתות רק טיפה אחת מאותו משקה.
אולם כל זה דוקא לענין ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אין מברכים אלא כאשר אכל מהמאכל "אכילה חשובה", ושיעור אכילה חשובה, הוא שיעור "כזית", כלומר עשרים ושבעה גרם, ובשתיה, השיעור הוא שיעור "רביעית", שהיא שמונים ואחד גרם.
נוסף על כך, צריך שתהיה האכילה או השתיה בתוך שיעור זמן שתהיה האכילה או השתיה מצטרפות זו לזו. שהרי אם יאכל אדם במשך יום שלם שיעור "כזית" פת לחם, פירור אחר פירור, בודאי שאינו יכול לברך אחר כך ברכת המזון. אלא צריך שתהיה האכילה של שיעור "כזית", כולה בתוך שיעור זמן של "אכילת פרס", ונחלקו הפוסקים כמה הוא שיעור זה, שיש אומרים שהוא שיעור חמש דקות ויש אומרים שהוא שיעור של כשבע וחצי דקות (ויש עוד שיטות בזה). לכן נכון להזהר תמיד לאכול שיעור כזית (בפרט בסעודות השבת) בתוך ארבע וחצי דקות לצאת ידי חובת כל השיטות. (ובפרט ראוי להחמיר בזה בליל פסח, כי אכילת מצה כשיעור היא מצוה מן התורה, וכמו שביארנו במקומו, ומכל מקום אם קשה עליו הדבר, רשאי לאכול בתוך שיעור של כשבע וחצי דקות).
ולענין ברכה אחרונה על משקה, צריך שישתה רביעית מהמשקה (שהוא שיעור שמונים ואחד גרם) בבת אחת, שאם שתה והפסיק בין לגימה ללגימה, אינו מברך ברכה אחרונה כלל. ולכן, השותה מרק בכף, אינו מברך ברכה אחרונה על שתית אותו המרק, שהרי לא שתה ממנו שיעור רביעית בבת אחת, וכן השותה קפה או תה כשהם חמים, אינו מברך עליהם ברכה אחרונה, משום שאינו יכול לשתות ממנו בבת אחת.
