אתמול הזכרנו את התכלית של האדם, שיעסוק בתורה ובמצוות לשם שמים.
בכל דבר שאדם עושה, יש לשים לב, כי אין הכוונה מכשירה את המעשים. כלומר, אדם לא יכול ללכת אחרי לבו, לומר, כאן אני מרגיש שאני מקיים מצוה גדולה, והכוונה שלי ממש טובה, ולדהור כסוס שוטף במלחמה אחר המטרה שלו. אדם צריך לשים לב לסביבתו, צריך להתייעץ עם תלמידי חכמים אמתיים אם אמנם נכון הוא נוהג. שהרי יש לנו "שלחן ערוך", ובלעדיו לא ירים איש את ידו!
נאמר בתורה אודות תמר, כלתו של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף! הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".
אין לתאר את גודל מסירות נפשה של תמר שלא לבייש את השני. היא הרי ידעה כמה היא צודקת, ובכל זאת, מאחר ואילו היתה מגלה את סודה, היתה נגרמת בושה ליהודה, היא מעדיפה להשרף!
מעשה זה, של תמר ויהודה, מופיע בתורה באמצע סיפורו של יוסף במצרים. רש"י מסביר מדוע: "שהפסיק הכתוב, כדי לסמוך את מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים". כלומר, כשם שתמר התכוונה לשם שמים, גם אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים. כי אשת פוטיפר ראתה בכוכבים שלה, שהיא עתידה להעמיד בנים מיוסף הצדיק, ולכן שידלה אותו כל כך להיות עמה.
כלומר, גם תמר וגם אשת פוטיפר התכוונו לשם שמים. תמר ידעה שהיא עתידה להוליד בן ליהודה, וגם אשת פוטיפר ידעה שהיא עתידה ללדת בנים ליוסף. ואם כן, מה בכל זאת ההבדל?
הסביר זאת בעל "לב אליהו" זצ"ל, שאשת פוטיפר הרי לא ידעה איך באמת היא תעמיד בנים מיוסף. יתכן שהדבר יהיה על ידה ממש, ויתכן שעל ידי בתה (אסנת, שלבסוף נישאה ליוסף), ואם כן, מדוע החליטה אשת פוטיפר שהיא זו שתהיה אשתו של יוסף? כיון "שהתחשק לה" שהיא תהיה! היתה מעורבת שם תערובת גשמית של "מתחשק לי". מה שאין כן תמר, שה"לשם שמים" שלה היה נקי לגמרי!
והמשגיח הצדיק בעל "אור יהל" הוסיף, כי אנו יכולים הרי להבחין בעליל מה ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר. תמר אף על פי שהתכוונה לשם שמים, הרי שבשעה שכל החלומות שלה עמדו לרדת לטמיון, כאשר הכריעו את דינה לשריפה, "הוציאוה ותשרף", והיא ושני בניה שהיו בבטנה עמדו למות, והרי היא יודעת שממנה אמור לצאת משיח צדקינו, כלומר, רגעים ספורים לפני ביטול כל התכניות שלה. אף על פי כן היא שתקה, שהרי "מוטב להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים"! גם אם היא הצודקת!
ואילו אשת פוטיפר נהגה לגמרי להיפך: כאשר היא ראתה שיוסף לא מסכים עם ה"לשם שמים" שלה, כאשר התכנית שלה לא מצליחה, מה עשתה? רדפה את יוסף. עינתה אותו בדרכים הנוראיות ביותר, גם בהלבנת פנים בשקר וכזב שאין לתאר.
הנה, זהו ההבדל, מה קורה איתך כאשר מישהו אחר לא מסכים עם ה"לשם שמים" שלך?... (מתוך דרשת הגר"ש שבדרון זצ"ל, "להגיד" עמוד 282).
