כשמברך הברכה, צריך לכוין פירוש המילים שמוציא מפיו, וכגון כאשר מברך ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוין שכל הבריאה כולה נעשית במאמרו של השם יתברך.
וכתב בספר חסידים, כי כשמוציא הברכה מפיו, יזהר שלא יוציא מילה מפיו בלא כונה ומחשבה, ועל דבר זה חרה אף ה' בישראל, ושלח להם ביד הנביא ישעיה (פרק כט) "ואמר "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדני, ולבו רחק ממני, (שבפיהם הם אומרים את הברכות, אבל בלבם אינם חושבים כלל הכוונה הראויה), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". כי דרך האדם, שמרוב רגילותו במעשה שעושה פעמים רבות, קשה עליו לשמור עצמו לכוין כראוי בכל ברכה וברכה. וכן אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה, ישעיה, ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים (כלומר מן השפה ולחוץ), ומחזיקים בי (בדת ה') כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, באים בביתי, ומתפללים לפני תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. וכן הזהירו רבותינו (נדרים סב.), "עשה דברים לשם פעלם".
וטוב שירגיל אדם עצמו לברך בקול רם, כי הקול מעורר הכוונה, ומעיקר הדין חייב כל אדם להשמיע על כל פנים לאזניו מה שמוציא מפיו, כמו שביארנו כבר בהלכות קריאת שמע.
וכן צריך להזהר כשמוציא ברכה מפיו, לבטא היטב את התיבות והאותיות שמוציא מפיו, ולא כאותם אנשים שמחמת המהירות שמברכים, בולעים כמה תיבות ואותיות עד שאין בדבריהם משמעות של ברכה בכלל, ועלול להתעורר עליהם חס ושלום קטרוג גדול על כך.
כתב מרן השלחן ערוך (סימן ה): יכוין בברכות פירוש המלות (המילים). כשיזכיר השם (כלומר, כשיאמר את שם ה') יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל (שהרי אין אנו מבטאים את שם ה' כמו שהוא נכתב, שנכתב באותיות יוד והא ואות ואו ואות הא, ואנו קוראים אותו כשם אדנות בלבד) ויכוין בכתיבתו (כלומר יכוין גם פירוש שם ה' בכתיבתו באותיות יוד והא וכו') שהוא היה, הווה ויהיה. וכשקורא שם אלהים, יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכבר הזכרנו כוונות אלו בעבר, וכתבנו שכן יש לכוין בתפילה בברכותיה וכן בשאר הברכות.
אולם אחר שכתבנו כל זה, שאלנו על זה את מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ואמר לנו, שכל דברי מרן בזה אינם מעיקר הדין אלא ממדת חסידות בלבד, ועל כן אין להורות לציבור אלא שיכונו פירוש שם ה' הרגיל, כלומר, שזהו שמו של ה' יתברך ותו לא. וכבר הזכרנו שכאשר כותב מרן דין בלשון יכוין וכו' וכיוצא בזה, אין כוונתו לחיוב גמור מן הדין, אלא להנהגה טובה ממדת חסידות.
על כן להלכה, עיקר הכוונה שעל האדם לכוין בזמן שמזכיר את שם ה', אינה אלא שזהו שמו של ה' יתברך, ומדת חסידות לכוין כסדר שכתב מרן בשלחן ערוך.
