שנינו בפרקי אבות (פ"ד): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". כלומר, אדם שהוא מכיר בערכה של התורה, ומכבד את התורה הקדושה ואת חכמי התורה, זוכה שגם הוא מכובד בעיני הבריות.
ומעשה אירע בארצות הברית לפני כמה שנים אדם אחד, ירא שמים, שגר באיזור ניו יורק, החליט עם רעייתו שבאותה שנה, הם לא יהיו בביתם בראש השנה, אלא יסעו לעיר אחרת. אמרה רעייתו של אותו אברך, הנה בכל שנה אני רגילה ליסוע בערב ראש השנה לפקוד את קברות הורי הקבורים באזור ניו ג'רזי הסמוכה, והשנה הדבר לא יסתדר, לכן אשתדל ללכת לשם עוד לפני ערב ראש השנה, כדי לקיים את מנהגי.
והנה בחודש אלול, נסעו אותו אדם ורעייתו באזור העיר ניו ג'רזי, ולפתע נזכרה האשה בדבריה, שכאשר יתאפשר הדבר, היא תלך לפקוד את קברות הוריה. לכן נסעו הוא ורעייתו לבית העלמין, ושם התפללו על קברות הורי האשה. כאשר באו לצאת מן המקום, הנה הם רואים קבוצת אנשים יהודים בצד בית העלמין, אותם אנשים קראו לאותו אדם ואמרו לו, האם תוכל לבוא הנה לדקה אחת, כי באנו לקבור כאן נפטר אחד שמת, ואין לו קרובי משפחה, ואנו רוצים לומר קדיש לפני קבורתו. נענה הלה ברצון, שהרי מצוה גדולה נקרתה בדרכו. האשה המתינה בצד, ובעלה הצטרף למנין, כאשר איש ה"חברא קדישא" אומר קדיש לעלוי נשמת הנפטר הגלמוד. לאחר מכן הורידו את הנפטר אל קברו. אולם אז, מה מאד הופתעו בני הזוג בראותם כי אנשי החברא קדישא אינם מכסים את הנפטר בעפר, אלא פונים להם לדרכם, מיד שאלו אותם, מה אתם עושים? מדוע אינכם מכסים את הנפטר? השיבו לו, כי מנהגם הוא שבעוד כמה דקות יגיע הנה טרקטור, והוא יכסה את הקבר באמצעות הכף שלו. בני הזוג הזדעזעו ממה ששמעו, הרי אין זה ראוי שיכסו כך את קברו של אותו יהודי מסכן. לכן החליט להשאר במקום לראות מה שיהיה.
לאחר דקות ספורות, הם שומעים רעש מנוע, ואמנם הגיע למקום טרקטור קטן, ועליו נהג נכרי, שבא לכסות את הקבר. פנה אליו הבעל ואמר לו, אולי תסכים לתת לי את המעדר שברשותך, כדי שאני בעצמי אכסה את הקבר? השיב לו בעל הטרקטור, אין בעיה, בבקשה, קח לך מעדר ועשה מה שתרצה. ואמנם אותו אדם כיסה בעצמו את הקבר במשך כחצי שעה, באמצעות מעדר, לאחר מכן קבע את השלט עם שמו של הנפטר שהשאירו שם אנשי ה"חברא קדישא". ואז פנה מיודענו לדרכו עם רעייתו, כשהם מהורהרים מאד, איזה דבר מוזר נקלע בדרכם, שהרי הם לא חשבו כלל להגיע באותו יום לבית העלמין, וכעת זכו לכבד כל כך את הנפטר בדרכו האחרונה. אולם לא היתה להם כל אפשרות לדעת במי מדובר.
לאחר כמה ימים, טילפן אותו אדם לאחד מרבותיו בישיבה שבה למד בבחרותו (ישיבת נר ישראל בבולטימור) כדי לאחל לו שנה טובה, ובתוך דבריו סיפר לרבו את שעבר עליו באותו יום. והנה בשעה שהזכיר את שמו של הנפטר, פרצה צעקה מפיו של הרב, וכך אמר, דע לך, כי לפני כמה שנים, כאשר באת ללמוד בישיבה, הוריך לא הסכימו לשאת בעול של שכר הלימוד. לכן פניתי בזמנו לאדם אחד, והצעתי לו לקחת עליו את העול ולשלם במשך כל השנים את שכר הלימוד שלך, והוא נעתר לבקשה. ואותו אדם היה ערירי, לא היו לא ילדים כלל, והוא אותו אדם שהזכרת את שמו. והנה עתה, באו לקוברו בחוסר כבוד, אך מן השמים סובבו את הדברים, שזכית אתה להשיב לו טובה, וקברת אותו במו ידיך בקבר ישראל.
אמר הכותב, מעשה זה, פירסמנו ב"הלכה יומית" בשנת התשע"ט, ולאחר מכן, בביקורי בניו יורק, ישבתי בשעת סעודה שלישית בביתו של אחד מנכבדי העיר. פנה אלי המארח בשעת הסעודה, ושאל אותי, אם אני הוא שכתבתי את המעשה? השבתי לו, שכן. אמר לי, דע לך כי בעל המעשה, הוא ידיד טוב שלי, והמעשה הזה כולו אמת לאמיתה. (רק תיקן את הדברים, שאז פירסמנו שבעל המעשה היה אברך, וכעת נודע שהוא אינו אברך, אלא אדם שמתפרנס מיגיע כפיו, וקובע עתים לתורה).
