בגמרא במסכת ברכות (לה.) אמרו, "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל". כלומר, מי שנהנה מהעולם הזה ואינו מברך ומודה לה' יתברך על מה שנהנה, הרי זה כאילו "מעל". ("מעל" - מלשון "מעילה", כמו אדם המועל בקדשים, שגוזל לעצמו איזה דבר השייך לבית המקדש וכדומה). וכבר הזכרנו את דברי הגמרא באריכות. וביאור הדבר הוא, שהאוכל בלא ברכה לא רק שעושה איסור בכך שלא בירך, אלא שאיסורו אף חמור כל כך כמו המועל בקדשים, שהרי הארץ כולה שייכת לה' יתברך.
בריח טוב לא שייכת "מעילה"
ובברייתא (היא משנה שנשתנה על ידי התנאים, אך לא הובאה בסדר המשניות, והובאה בגמרא), במסכת פסחים (דף כו.), אמרו, "קול מראה וריח, אין בהם משום מעילה". כלומר, אדם שבא והריח מן הקטורת שהיו מקטירים בבית המקדש (באופן האסור כמו שמבואר שם בגמרא), אינו נענש על כך כאדם המועל בקדשים, אף על פי שעשה איסור, משום שההרחה וכן הראייה והשמיעה, אינן הנאות ממשיות כל כך בכדי שהנהנה יחשב כמועל.
ומכאן לכאורה יש לנו ללמוד לעניין אדם שנהנה מריח טוב בלא ברכה, שאינו נחשב כמועל בקדשים, שהרי המריח אינו נחשב למועל, ולכן לכאורה אין לחייבו לברך על הנאת הריח.
כל הנשמה תהלל יה
ובאמת שמטעם זה, הוצרכו רבותינו בגמרא מנין לנו שיש חובה לברך על הריח הטוב?, ואמר רב, שדבר זה נלמד מן הפסוק בתהלים (פרק קנ) "כל הנשמה תהלל יה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף?, הוי אומר זה הריח. כלומר, ההנאה שיש מן הריח, אינה גשמית כמו הנאת האכילה, אלא היא דקה מאד, והיא הנאה רוחנית, שהנשמה נהנית ממנה, ולכן מן הפסוק "כל הנשמה תהלל יה", אנו למדים שיש לברך גם על הנאת ריח טוב.
כיצד מברכים על ריח טוב?
אם הריח נודף ממין עץ, (כגון ציפורן), מברך קודם שיריח "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא עצי בשמים". ואם היה מין עשב (כגון עלי מנטה ונענע), מברך עליו "בורא עשבי בשמים", ואם היה מפרי עץ הראוי לאכילה, (כגון אתרוג), מברך "הנותן ריח טוב בפירות".
ולכתחילה יש לברך על כל מין ומין, את הברכה הראויה לו. "עצי בשמים", או "עשבי בשמים", או "הנותן ריח טוב בפירות". אבל אם בירך אדם על איזה דבר שנותן ריח טוב, ברכת "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא מיני בשמים", יצא ידי חובתו. כי כל המינים שנותנים ריח טוב, נכללים בברכה זו.
ולכן יש דברים שאנו מסופקים מהי הברכה הראויה עליהם, ועליהם יש לברך "בורא מיני בשמים". וכפי שנבאר. (שלחן ערוך סימן רטז).
