שנה הבאה, שנת התשע"ה, היא השנה השביעית, "שנת השמיטה". וכבר מהיום, יום ט"ו באב של השנה הששית, חלים חלק מהלכות השמיטה, כפי שנבאר.
מצוות שנת השמיטה נחלקות לשני חלקים. שמיטת קרקעות ושמטת כספים. ועתה אין אנו מדברים אלא בענין שמיטת הקרקע, הואיל ודין שמיטת כספים אינו נוהג אלא בצאת השנה השביעית, כלומר, בעוד יותר משנה.
ומהו דין שמיטת הקרקעות? נאמר בתורה (ויקרא, כה), "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". ומכן למדנו, כי מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה מן התורה, ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר (שם), "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר".
ובכלל איסור עבודת הארץ, נכלל איסור חרישה, או זיבול הקרקע. ובגמרא במסכת מועד קטן (דף ד.) מבואר, שמכח הלכה למשה מסיני, אסור לעשות שום דבר מעבודת הארץ כבר מן השנה הששית (היא השנה שאנו עומדים בה, הסמוכה לשנה השביעית), שלושים יום קודם השנה השביעית, מפני שהוא מתקן את הקרקע לקראת השנה השביעית.
ומבואר בגמרא שם, ובדברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שמיטה ויובל), שאיסור עבודת הארץ בשנה הששית, אינו שייך אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל בזמנינו שאין בית המקדש קיים, מותר לעבוד את הארץ עד ערב ראש השנה של שנת השמיטה.
אולם שונה הוא דין נטיעת אילנות מדין שאר המלאכות. כי אף בזמן שאין בית המקדש קיים, גזרו חכמים שלא ליטוע אילנות בערב שנת השמיטה, החל מארבעים וארבעה ימים קודם שנת השמיטה. שהוא יום ט"ו באב שאנו עומדים בו. (חזון עובדיה ט"ו בשבט עמוד יד). כדי שלא יחשדו בנוטע שנטע בשביעית.
ואם שרשי האילן שבאים ליטוע אינם חשופים, אלא יש עמהם גוש עפר, יש אופנים שמותר לנטעו אף לאחר יום ט"ו באב.
אילן סרק, וכן כל שיחי הנוי, מותר לנוטעם גם לאחר יום ט"ו באב. (וראוי להחמיר שא לנוטעם אחר יום ט"ו באלול, כדי שלא תהיה קליטתם בשנת השמיטה).
ולסיכום: כל עבודות הקרקע שאסור לעשותן בשנת השמיטה, מותר לעשותם בשנה זו, הששית, עד לערב ראש השנה. מלבד נטיעת אילנות מאכל, (וכן הברכת אילנות והרכבתן), שאסורה החל מהיום, יום ט"ו באב של השנה הששית.
