לשאלת רבים: רבים שואלים, על מה שפרסמנו לפני כמה שנים, בענין מאכל לדגי נוי בפסח, שכתבנו שמזון לדגי נוי, אינו צריך הכשר לפסח. ואף על פי שידוע שהרבה פעמים מערבים בו קמח חטה, בכל זאת מותר להשתמש בו בפסח. והעירו על זה שרב אחד פרסם שהדברים אינם נכונים, ושאנו טעינו בהלכה זו וכו'. לכן אנו מבארים את הדברים בקצרה.
בפרק אלו עוברין (פסחים מה:), תנו רבנן, "הפת שנתעפשה ונפסלה מלהיות ראוייה למאכל אדם, אבל הכלב עדיין אוכל ממנה, הרי זו נשרפת עם החמץ בפסח". ומבואר שהחמץ, אף על פי שנפסל מאכילת אדם, כל זמן שעדיין הוא ראוי למאכל כלב, הרי יש לשורפו, ואסור לקיימו בפסח, וכל שכן שאסור ליהנות ממנו בפסח.
והקשה הר"ן (ד"ה ת"ר), שלכאורה, מדוע צריך לבער פת שנתעפשה ואינה ראוייה למאכל אדם? הרי לגבי כל איסורי התורה, מבואר במסכת עבודה זרה (סז:) שכל דבר שאינו ראוי לגר (כלומר, לאדם), אינו בכלל האיסור. ואם כן, מדוע רק לגבי פסח החמירו כל כך שצריך שיהיה המאכל פגום אפילו למאכל כלב? ופירש הר"ן, שמכיון שהתורה אמרה בפירוש, "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", והרי השאור, הוא פגום למאכל אדם (שהוא בצק שמניחים עד שיתקלקל ומערבים אותו בעיסה אחרת לעשותה מחמצת, כמו שרגילים עולי אתיופיה לעשות עד עתה), ובכל זאת אסרה אותו התורה. מכאן, שכל דבר שראוי לחמץ (מלשון "להחמיץ) דברים אחרים, הרי הוא אסור בפסח, אף על פי שאינו ראוי למאכל אדם.
אולם מבואר בפוסקים, שדבר שהוא תערובת חמץ, ואינו גופו של חמץ, כמו מאכל שעושים לדגים, שהוא מעורב מכמה דברים ובכללם הקמח, אין זה בכלל "שאור", כי אי אפשר לחמץ דברים אחרים בעזרתו. ואף על פי שאם הוא ראוי למאכל, הרי אסור לקיימו בפסח מן התורה, מכל מקום, אם הוא פגום למאכל אדם, מותר לקיימו בפסח ומותר ליהנות ממנו בפסח. וכן מבואר בדברי כל הפוסקים, וכן כתב הרמב"ם בפירוש (בפרק ד), "דבר שנתערב בו חמץ, ואינו מאכל אדם, מותר לקיימו בפסח, ואסור לאכלו". וכן הובא בטור (סימן תמב) בשם רבינו האי גאון. והסבירו האחרונים (עיין פרישה), שאפילו אם מעורב בתערובת כמות גדולה של חמץ, כל שהוא פסול ממאכל אדם, מותר לקיימו בפסח.
וכבר הבאנו שכן הורה זקן, אחד המיוחד מגאוני וחסידי דורינו, הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, כמו שכתבו בשמו בספר אור לציון חלק שלישי (עמוד צב). ושם נזכר שכן פסק הגאון החזון איש. ולפני שפרסמנו את הדברים, הראנו אותם לפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ולאחר שעיין בהם אמר לנו שיש להורות כן, וכהוראת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל.
ולכן, מזון לדגי נוי, אינו צריך הכשר לפסח, ומותר להשתמש בו כבכל ימות השנה.
------------------------------------------
מגיד - מוציא מצה
סדר ליל פסח המסודר בהגדות: "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שלחן עורך צפון ברך הלל נרצה".
מגיד
כשמגיע בליל הסדר ל"מגיד", יקראו כל בני הבית את ההגדה בתשומת לב ובכוונה. ומנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה, שכל בני הבית (על פי הסדר סביב השלחן) היו קוראים כל אחד קטע אחד בקול רם, וכולם קוראים עמו בלחש. ומידי פעם היה מרן זצ"ל מוסיף איזה ביאור נחמד או מדרש על פי סדר ההגדה.
לא יאריך אדם יותר מדאי ב"מגיד", מפני שיש להקפיד להגיע לאכילת האפיקומן (ב"צפון") לפני חצות הלילה. וגם מפני שכל בני הבית רעבים ומצפים לאכול. ולכן יסדר כל אדם לעצמו את הדברים שלא יאריכו יותר מדאי ב"מגיד", ויאמרו דברי תורה בשעת "שלחן עורך", כשאוכלים.
מוציא מצה
המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות מצה שנשמרה משעת קצירה. וזו היא שנקראת "מצה שמורה", כלומר, שמשעת קצירת החיטים השגיחו עליהם שלא תבוא בהם אף טיפת מים. ונכון מאד שאותה מצה תהיה עבודת יד, שנעשתה לשם מצוה. ומכיוון שבנקל עלולות לעלות שאלות חמורות בכשרות המצה, יש להזהר מאד לקנות מצות אך ורק במקום שיש עליהם פיקוח על ידי גוף כשרות רציני. ובזמנינו מצויות ברוך ה' מצות עבודת יד (עגולות) אשר נעשות עבור ליל הסדר תחת השגחה קפדנית, וניתן לרכוש ממצות אלו לליל הסדר.
"על אכילת מצה"
אין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" אלא בליל הסדר, אבל בשאר ימי הפסח אכילת המצה אינה חובה, ולכן אין לברך עליה ברכה זו.
שיעור זמן האכילה
את המצה יש לאכול תוך שיעור "אכילת פרס", ולכתחילה יש להזהר לאכול כזית מן המצה תוך שיעור ארבע דקות לכל היותר. (ואם אינו יכול, יאכל תוך שיעור של כשבע וחצי דקות לכל היותר).
ובהלכה הבאה נבאר כמה מצה יש לאכול בליל פסח.
