היום נקבע כיום העצמאות, ומאחר וכבר דיברנו בענין זה בעבר כמה פעמים, לא נאריך בזה עתה, רק נזכיר לענין ההלכה, כי לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אף כי יש לתת שבח להשם יתברך על כל הנסים שנעשו לנו עם סילוק השלטון הבריטי מן הארץ והקמת המדינה, בכל זאת, מאחר וחכמינו זכרונם לברכה לא תיקנו דבר ליום זה, על כן אין להקל בו לענין תספורת, או גילוח הזקן, האסורים בימי הספירה, וכן אין לומר ביום זה הלל בברכה. רק הרוצה, יוכל לומר הלל בלי ברכה. והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וה' יתברך יחדש ימינו כקדם, ויחיש לנו את הגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.
------------------
שנינו בפרקי אבות (פרק ג משנה יט), "הכל צפוי, והרשות נתונה". ופירש רבינו הרמב"ם, הכל צפוי לפניו יתברך, שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות (שיודע כל מה שיהיה), ואחר כך אמר התנא, שלא תחשוב שבהיות ה' יתברך יודע כל מה שיהיה, יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו (כלומר, שלא תהיה לו בחירה), אין הענין כן, אלא הרשות נתונה ביד האדם בכל מה שיעשה. וכן פירש רש"י (בנדה טז:) "כל מדותיו וקורותיו של האדם באות בגזירת מלך (ה' יתברך) חוץ מיראת שמים שהבחירה ביד האדם". וכפי שהארכנו בזה בהזדמנות אחרת.
מעשה היה, בימי הגאון רבי יואל סירקיס, בעל ה"בית חדש", שהיה אב בית דין בקראקא. בימי הרב, הכנסיה הנוצרית היתה בעלת כח גדול לאין שיעור ממה שבזמנינו. והאפיפיור היה שולט על מלכים ושרים בכל העולם, על פיו יחנו ועל פיו יסעו.
ויהי לימים, חשב האפיפיור בדעתו, שמאחר ובאים לקבל את פניו שרים ומלכים, על כן מן הראוי שיבנו עבורו ארמון מפואר לקבל את פניהם בתוכו. לכן קרא לפניו שנים מראשי הכמורה החוסים בצלו, ונתן בידיהם מכתב המלצה בחתימת ידו, שילכו מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום יבאו אל הקרדינל שבאותו מקום, והוא ילוה אותם להתייצב לפני נכבדי המקום, שיתרמו כספים לשם בניית הארמון עבור האפיפיור. קבלו שני הכמרים את שליחות האפיפיור, וילכו מגוי אל גוי, וממדינה למדינה, והצליחו מאד בדרכם. את כל כספם פרטו לשטרות נייר קלים, והיו מחביאים אותם בכיסים מיוחדים התפורים בבגדיהם מן הצד הפנימי.
והנה הגיעו אל העיר קראקה בחצות הלילה, והיו עייפים מאד מן הדרך, וכל בני העיר נמים את שנתם, אך ראו אור בוקע מבית אחד, הקישו על דלתות הבית, והנה שם היתה גרה אלמנה צעירה מלאת חן, וברשותה תנור אפיה ומסעדה פתוחה, ומעין אכסניה פתוחה לכל עובר אורח, ומאלה היתה פרנסתה. וישאלו אותה, אם יש בביתה מקום לסעוד וללון לינת לילה. ותאמר להם, הן ביתי יש בו כמה חדרים עם מטות ושלחנות כראוי, ובתוך שעה מוכנה היא להכין את סעודתם ואת מטות משכבם. אמרו לה, הן לא רחוק מכאן יש נהר, אנו נלך להתרחץ שם, ובעוד כשעה נחזור לכאן, ובינתיים את תכיני עבורינו את כל צרכינו. ותאמר להם, הן.
וילכו אל הנהר, והניחו בגדיהם על שפת הנהר כדי לרחוץ בתוכו, וירדו לרחוץ בנהר. והנה היתה שם מערבולת בנהר, ולא יכלו להמלט ממנה ולצאת אל החוף, המה כרעו ונפלו וטבעו במצולות הנהר כמו אבן במים עזים. האשה הכינה את הארוחה והמתינה עד בוש, כשעתיים תמימות, ובראותה שעוד לא חזרו, הלכה בעצמה אל שפת הנהר, ותראה את בגדיהם עזובים שם, ואין קול ואין עונה ואין קשב. והבינה שקרה להם אסון, וחזרה לביתה.
לאחר כמה ימים, עלה בדעתה לבדוק את בגדיהם, ונוכחה לראות שהבגדים כבדים מנשוא, ותקח מספריים, ותגזור את חוטי התפירה התפורים בפנים, וראתה שהם מלאים בשטרות כסף בסכומים עצומים, ונהפכה היא לעשירה גדולה, ותחפור בקרקע ביתה, ותגנוז שם את כל השטרות, ותכסם ברצפות ביתה לבל יוודע הדבר.
ויהי בימים ההם, היה איש סוחר ועשיר מתלמידי הבית חדש, שנפטרה אשתו בקיצור ימים ושנים. בא אליו שדכן אחד, והציע לפניו את האלמנה הצעירה הנזכרת. לאחר שנפגשו, ומצאו חן אחד בעיני השני, נשאו כדת וכדין. כשראה הסוחר את כל העושר הגדול של האלמנה, לא האמין למראה עיניו, ויבקש ממנה לדעת מנין בא לה כל העושר הזה. ולאחר שחזר והפציר בה, גילתה לו את סודה. כששמע כן, נבהל מאד, כי אולי אסור להשתמש בכספים אלה, השייכים לאותם אנשים שטבעו. לכן ביקש מאשתו, שילכו לשאול את פי רבו, הוא בעל הבית חדש.
כשנכנסו אל הרב, הודיעוהו כי יש בפיהם שאלה, אך היא נוגעת לענין סודי ביותר, ולכן הם מבקשים שלא יהיו נוכחים אחרים בחדר, מלבד הרב. שמע הרב בקולם, וביקש מכולם לצאת מן החדר, מלבד תלמיד אחד שהיה שם, שאמר עליו הבית חדש, שהוא עילוי גדול, ואין לכם מה לפחד ממנו ולספר לי את סודכם ושאלתכם.
סיפרו לפני הרב את כל המעשה, והוא פסק להם שמותרים הם להשתמש בכספים שבאו לידם, וצוה עליהם שיתרמו מן הכספים סכומים לבניית בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן לבניית מקואות, להחזיק ביד לומדי תורה, ולתמוך בעניים.
עשו כדברי הרב, וחיו בעושר ובאושר כמה שנים. עד שבחלוף העתים, קרה מקרה, ואותו תלמיד שהיה נוכח בחדרו של הרב, סר מן הדרך, והמיר את דתו לאמונה הנוצרית, ומאחר והיה גאון בשכלו, עלה ונתעלה בלימוד הדת הנוצרית, עד שהגיעה לדרגה גבוהה בסולם הכמורה. וכשנזכר מן המעשה שראו עיניו, החליט להתנשא על כל הכמרים, ושלח הודעה, לפרסם כי נגלה לו סוד גדול מן השמים, דברים מענינים, והוא מזמין את כל המלכים והשרים מוקירי דתו, שיבואו למקום מסויים, ושם הוא יגלה בפניהם סוד גדול שאין איש בעולם היודע ממנו. והזמין למאורע גם את בני הזוג, ואת הרב, כדי לגלות את הסוד בפניהם.
כשבאו כולם אל המאורע הגדול, תיכף זיהתה האשה את הכומר הגדול, שהוא אותו תלמיד שהיה בחדר הרב באותו היום, והבינה מיד, כי בודאי הוא בא לגלות את סודה הגדול, ולהמיט עליה אסון. החלה לרעוד בפחד מוות ממש, ותאמר לבעלה, הן אבדנו במה שגיליתי את הסוד של עושרי. שמע כן הבית חדש, פנה אל האשה, ואמר לה, אל תפחדי, כי בודאי בזכות כל הצדקות שעשית בשנים האחרונות, לא יאונה לך כל רע. המתיני ותראי את ישועתך!
נעמד הכומר על הבמה, וקרא בקול גדול: רבם של היהודים כאן? אמרו לו, הן. ודרש שיעלה אל הבמה. אחר כך קרא גם לבעל ולאשה שיעלו לבמה אף הם. התקרב הרב אל מול הכומר, ונתכוון בשמות קדושים, וצעק מול הכומר: אמור אמור! מה אתה רוצה לומר! הדבר יצא מפי הגאון, ושר של שכחה השתלט על הכומר, ושכח מכל הנעשה. וכך התבזה בזיון גדול, שנראה היה כאילו כינס את כל הקהל הנכבד לשום דבר, וכולם נתרעמו עליו מאד, ומאז הלך הלוך ודעוך, כי פיטרוהו משררתו בבזיון ובחרפה.
וכך הגאון הבית חדש והבעל והאשה חזרו לביתם בשמחה, והמשיכו בצדקתם ובמעשיהם הטובים.
אתה הראת לדעת, כי אין להסתמך בודאות על נאמנות ויושרו של אדם, כי לא תדע מה ילד יום, אם ישאר נאמן בצדקתו עד יום מותו, או שמא חס ושלום לא יעמוד טעמו בו. (על פי, "ענף עץ אבות").
הלכה יומית: נרות של שעווה, וכן מיני קישוטים, שעשו אותם בשביל להכניסם לכנסיות של נוצרים, או לקישוט האילן כפי שנוהגים הנוצרים, מותר לקנותם בחנות ולהשתמש בהם לשימושים אחרים, מפני שמחשבת היצרן לייעד את המוצרים לעניני עבודה זרה, אינה אוסרת אותם בהנאה.
