שתי שאלות:
א. בהלכה הקודמת הוזכר שהאשה אינה "קנויה" לבעלה, ודבר זה לכאורה אינו נכון שהרי פעמים רבות משתמשים חז"ל בלשון "קנין" לעניין אשה לבעלה?
ב. בהלכה הקודמת נזכר שעל פי ההלכה אדם חייב לכתוב לאשתו כתובה קודם הנישואין, ואם כן מה הדין אם הכתובה אבדה ברבות השנים, האם צריך לכתוב כתובה חדשה?
תשובות: לעניין השאלה הראשונה, הנה אף שבוודאי רבותינו משתמשים בלשון "קנין" לעניין אשה לבעלה, וכגון בריש מסכת קידושין האשה "נקנית" בשלוש דרכים, בכסף בשטר וכו'. וכן האשה "קונה" את עצמה במיתת הבעל. ועוד במקומות רבים, אולם אין זה "קנין" במובן הפשטני של המילה, שהרי הבעל אינו עושה מה שירצה באשתו, ואינו יכול למכרה כפי שניתן למכור עבד וכדומה, אלא מובן השורש "קנין" של אשה לבעלה, הוא קנין אישות, דהיינו שעל ידי פעולה של נתינת שווה פרוטה (או כנהוג כיום, טבעת) או פעולה קנינית אחרת, האשה יוצאת ממעמדה האישי של "פנויה" ונכנסת למעמד "אשת איש". ומשמעות קנינית זו היא כמובן רק מבחינת המעמד של האשה מבחינת איסורה החמור כלפי העולם, והיתרה כלפי בעלה.
ואם כי בודאי שנספחים לקנין זה גם עניינים ששייכים לקניני ממונות פשוטים, כגון זכות הבעל לזכות במציאה שמצאה אשתו, מכל מקום אין שייכות בין קנינים אלו לקנין האשה, שהרי גם הבעל מתחייב לאשה חיובים רבים בזמן הנישואים ובודאי שאין לומר שהבעל קנוי לאשתו. אין אלו אלא התחייבות בלבד.
לעניין השאלה השנייה, אם אבדה הכתובה, צריך לכתוב לאשתו כתובה חדשה, בנוסח מיוחד הנקרא "כתובה דארכסא" דהיינו נוסח לכתובה שאבדה, ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, ולכן צריך להיזהר ללכת אצל תלמיד חכם אמיתי הבקיא בענייני כתובות שיכתוב להם נוסח שטר כתובה חדש ויחתמו עליו כראוי.
ובפרט נפוץ הדבר אצל אנשים שהיו רחוקים מן התורה, ואחר כך התקרבו יותר, ובדרך כלל הכתובה שנכתבה ביום הנשואים אבדה ואין לה זכר. ועל זוגות אלה לפנות לרב תלמיד חכם הבקי בסידור חופה קידושין, שיראה כיצד התנהלו הדברים, ובאם יש צורך, יכתוב להם כתובה חדשה, כמבואר.