שאלה: האם מותר להזכיר שם ה' בשפה לועזית?
ענין השאלה, במה שיש מהמון העם נוהגים, שכאשר אירע להם איזה ענין מפתיע, תיכף ומיד אומרים: "אוה מיי גוד", או שאומרים "יא אללה", וכל אלה הם שמותיו של הקדוש ברוך בלשונות הגויים. ועל כן יש לדון אם טוב הם עושים.
והנה הזכרת שם שמים לשוא הוא איסור חמור ביותר, כידוע וכמפורסם, ואין מזכירים את שם ה' אלא תוך קריאת פסוקים, או בברכות וכדומה. וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת. אבל להזכיר שם שמים שלא לצורך, הוא איסור חמור מאד, כמבואר.
ולענין הזכרת שם ה' לצורך בלשון לועזית, כגון מה שנהגו הספרדים בחוץ לארץ לברך אחד את השני "אללה יסמלך", או "אללה ירדע עליק", וכדומה, לכאורה נראה שאין בדבר איסור, וכמו שנזכר בפירוש בפסוקים, שהיו נוהגים לברך זה את זה בשם ה', כמו שנאמר "ה' עמכם", ועוד.
ובפרט יש לצרף לענין זה את דעת כמה מגדולי הפוסקים שאין איסור ממש בהזכרת שם ה' בלשונות הגויים, שאין זה שם השם ממש. ואף שלענין הלכה נכון להחמיר שלא להזכיר שם שמים אפילו בלשונות הגויים, מכל מקום לאיזה צורך, כגון לשאלת שלום, נהגו להקל בדבר. וכן הורה מרן הרב שליט"א, שלצורך ברכת איש את רעהו, יש להקל, כל שעושה כן בלשון לועזית.
ואמנם יש אנשים יראי שמים, שנוהגים להזכיר שם שמים בשינוי, כגון "אללה", היו אומרים "אממה", וכן "גוד", הם אומרים "גוש". אבל גם באופן זה, אינם יוצאים מידי כל חשש, שהרי כתב הטורי זהב (סימן תרכא), שאותם הקוראים שם ה' בדרך לימודם "אדושם", לא טוב הם עושים, מכיון שאין זה דרך כבוד לשנות כך את שם ה'. ודבריו נכונים להלכה. ולפיכך, בדרך הלימוד, שכתבנו כבר בהלכה הקודמת שמותר להזכיר שם ה', אין לשנות, ולכנות "אדושם", או אמוני" וכדומה, שהרי אין זו דרך כבוד.
ואף שמנהגינו לשנות את שם ה' לפעמים, כגון מה שאנו נוהגים לומר "אלקים" במקום "אלהים", זהו משום שאנו אומרים, שאין בזה חסרון כבוד, אלא כשמשנה את שם ה' המיוחד (שם אדנות), אבל שאר השמות של ה', כגון אלוקים וכדומה, אין איסור בשינוי ה'. אולם "אללה", או "גוד", הם שמות חשובים של ה' יתברך בלשונות הגויים, כמו שם אדנות, ועל כן לא נכון להזכיר שמות אלה אפילו בשינוי.
ולפיכך לענין הלכה, נכון מאד להזהר שלא להזכיר שמות אלה שלא לצורך, שמלבד מה שיש בדבר חשש גדול של נשיאת שם ה' לשוא, עוד שיש בזה חסרון כבוד גדול, להזכיר שם ה' בסתם, כל עת שרואה איזה דבר מוזר או מבהיל.
ובכלל צריך כל איש ואשה מישראל, להרגיל את עצמם בקדושה וזהירות בדיבורם, שלא יהיה כדיבור הפוחזים, הנושאים שם שמים לבטלה, ומקלקלים את דיבורם בדבורים לא ישרים. בפרט שהדיבור הוא המדה המיוחדת לבני האדם, שאינה מצוייה אצל שאר הבריות, ועל האדם להזהר לקדש את דיבורו, כדרך ישראל קדושים. ושומע לנו ישכון בטח.
